1.זוהי תביעה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודה ו/או סיומה ובכלל זה: פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן ההשתלמות, החזר ניכויים מהשכר שלא הועברו לתעודתם והחזר הוצאות. עוד עותר התובע להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולחיוב אישי של הנתבעים 2 ו -3 בכל הסכומים שייפסקו לזכותו.
2.התובע שמש כמנהל עבודה בפרויקטים שבוצעו על ידי הנתבעת 1 (להלן – הנתבעת או החברה) וזאת החל מחודש 11/1999 ועד לחודש 1/2012 (כולל). עד לשנת 2004, התובע נתן שירותים לנתבעת, בתחילה, כעוסק מורשה ולאחר מכן באמצעות חברה בבעלותו. אין מחלוקת, שבשנת 2004 הוסכם בין הצדדים שהתובע יועסק כעובד שכיר בהיקף של משרה מלאה . ואולם גם לאחר הסכמה זו, התובע המשיך לתת לנתבעת שירותים באמצעות החברה שבבעלותו, בין במקביל להיותו שכיר ובין לסירוגין, בין התקופות בהן הועסק כשכיר.
מכאן, שאחת המחלוקות המרכזיות בתיק עוסקת בהגדרת התקופה בה התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד וכפועל יוצא, מהם הזכויות והסכומים המגיעים לתובע בגין תקופת העבודה וסיומה מכח מעמדו כעובד שכיר בנתבעת.
ואלו העובדות הרלוונטיות:
3.הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת בייצור, עיבוד וביצוע עבודות שיש באתריםשונים ברחבי הארץ.
4.הנתבעים 2 ו -3 (להלן בהתאמה – אלי ויוסי) הם הבעלים של הנתבעת, כאשר אלי מחזיק ב -95% ממניות החברה ויוסי ב -5% הנותרים .
במסגרת חלוקת העבודה בין הנתבעים, יוסי היה אחראי על ניהול הפרויקטים שהתבצעו מחוץ לחברה ובכלל זה על העובדים באותם פרויקטים, ואלי היה אחראי על העבודות שבוצעו במפעל עצמו כגון- חיתוך אמבטיות ומטבחים.
5.התובע שימש כמנהל עבודה באתרים ובפרויקטים שונים של הנתבעת וזאת משנת 1999 ועד לחודש ינואר 2012 (כולל).
הקשר בין התובע לבין הנתבעים נוצר כתוצאה מעבודת התובע אצל קבלן משנה של הנתבעת, מר אורי כספית במהלך השנים 1990 ועד 1999. לאחר שמר אורי כספית נקלע לקשיים, התובע פתח תיק כעוסק מורשה והחל לספק שירותים לנתבעת במקום מר כספית ולקבל תמורה כנגד חשבוניות.
6.בשנת 2002, הקים התובע חברה בע"מ בשם ש.ק.ד- ריצוף ובנייה בע"מ (להלן- חברת ש.ק.ד) המעניקה שירותי ריצוף ובנייה ללקוחות. הנתבעת היתה הלקוח העיקרי של חברת ש.ק.ד ואולם החברה נתנה שירותים גם ללקוחות אחרים.
בשנת 2008, הופסקה פעילותה של חברת ש.ק.ד והיא חודשה בחודש יולי או בחודש ספטמבר 2012 מספר חודשים לאחר סיום עבודתו של התובע בנתבעת.
7.בשנת 2004 הוסכם בין הצדדים שהתובע יועסק בנתבעת כעובד שכיר ובהיקף של משרה מלאה. בהתאם, התובע קיבל שכר חודשי קבוע כפי שהוסכם בין הצדדים והשכר שולם באמצעות תלושי שכר.
התובע עבד כשכיר החל מחודש ינואר 2004 ועד לפיטוריו בחודש 3/2006. יצוין כי מהחשבוניות שצורפו לכתב ההגנה עולה כי גם בתקופה זו התובע המשיך לתת לנתבעת שירותים באמצעות חברת שקד וזאת כנגד תמורה משתנה בהתאם להיקף ביצוע העבודות באתרים השונים ובמקביל לעבודתו כעובד שכיר. מחודש 4/2006 ועד לחודש 11/2007, התובע נתן לנתבעת שירותים באמצעות החברה בבעלותו והחל מחודש 11/2007 ועד לחודש 1/2012 (כולל), התובע הועסק בנתבעת כעובד שכיר, כאשר במהלך שנת 2008 הוא המשיך במקביל לספק לנתבעת שירותים באמצעות החברה שבבעלותו.
במהלך תקופת העבודה של התובע כשכיר בנתבעת, בשנים 2004-2008, התובע המשיך לספק שירותים ללקוחות אחרים באמצעות החברה בבעלותו וזאת במקביל לעבודתו בנתבעת.
8.לאורך כל התקופה בה התקיים קשר עבודה בין התובע לבין הנתבעת, לא חל שינוי בתפקידו של התובע כמנהל פרוייקטים של עבודות ריצוף מטעם הנתבעת באתרים שונים.
9.כעובד שכיר בנתבעת, התובע הועסק בהיקף של משרה מלאה ושכרו עמד על 7,500 ₪ נטו שהינם 8,453 ₪ בערכי ברוטו . התמורה שקיבל התובע בגין העבודה שבוצעה על ידו באמצעות חברת ש.ק.ד. עלתה לאין ערוך על השכר שהתובע קיבל מהנתבעת כעובד שכיר והשתנתה מחודש לחודש בהתאם להיקף ביצוע העבודות .
10.החל משנת 2004 ועד לסיום העבודה, למעט כחודשיים-שלושה במהלך התקופה, התובע קיבל רכב צמוד מהחברה.
11.התובע קיבל טלפון נייד לשימושו אשר חשבונותיו שולמו במלואם על-ידי החברה.
12.במהלך תקופת עבודתו בחברה התובע נטל הלוואה מהנתבעת בסך 15,000 ₪. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם התובע פרע את ההלוואה במלואה אם לאו.
13.השכר בגין החודשים ספטמבר-אוקטובר 2011 שולם לתובע באיחור.
14.על יחסי העבודה בנתבעת חלים ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף הבניין וזאת לנוכח חברותה של הנתבעת בהתאחדות הקבלנים ולנוכח העיסוק של הנתבעת בענף הבניה לפי ספר הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה לשנת 1993 .
15.ביום 7.12.2011 שלח התובע באמצעות בא כוחו מכתב התראה טרם התפטרות בדין מפוטר ובו הלין על אי תשלום מלוא הזכויות המגיעות לו מכח חוקי המגן וצו ההרחבה בענף הבניין, תשלום שכר ספטמבר ואוקטובר באיחור והפסקת ההפרשות לקופת ביטוח המנהלים החל מחודש דצמבר 2010. התובע טען כי המדובר בנסיבות שבגינן אינו יכול להמשיך בעבודתו וככל שלא ישולמו מלוא זכויותיו כנטען במכתב בתוך שבוע ימים, הוא עשוי להתפטר בדין מפוטר לפי סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג -1963.
16.ביום 1.01.2012 נמסר לתובע מכתב פיטורים ולפיו עבודתו בנתבעת תסתיים ביום 1.2.2012 וזאת ללא פירוט הסיבה בגינה מופסקת עבודתו .
17.הנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים שבעטיים הפסיקה את פעילותה. עם זאת, החברה לא נסגרה ברשם החברות ולא ניתן צו לפירוקה. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר דיון ההוכחות בתיק זה נפתח הליך לפירוק הנתבעת על ידי שני עובדים לשעבר של הנתבעת בגין העדר יכולת לממש פסקי דין שניתנו כנגד הנתבעת (פר"ק 51863-02-15 שהתנהל בבית משפט מחוזי מרכז בפני כב' השופטת וינברג-נוטוביץ). בסופו של יום, ההליך נסגר מחמת חוסר מעש, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט.
הראיות
18.מטעם התובע העיד התובע בעצמו ומטעם הנתבעת העידו אלי ויוסי.
כל העדים הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב ועל יסוד כלל החומר שבתיק ניתן פסק-דין זה.
יצוין כי היקף הראיות שהוגש על ידי הצדדים היה דל ביחס לאופי המחלוקות. כך למשל, התובע הגיש לתיק תלושי שכר בגין חודש אפריל 2009, כל שנת 2011 וחודש ינואר 2012 בלבד ופנקסי החשבוניות של התובע לא הוצגו במלואם. החשבוניות שהוצגו בפנינו הם החשבוניות שהוצאו לנתבעת על ידי חברת ש.ק.ד בשנים 2006-2008 ולא הוצגו בפנינו, מסמכים נוספים שיש בהם כדי ללמד על אופיה והתנהלותה של חברת ש.ק.ד.
דיון והכרעה
קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת
19.לעניין קביעת מעמדו של אדם כעובד כבר נפסק כי:
"היות אדם 'עובד' הוא דבר הקרוב לסטטוס, ומעמד זה אינו נקבע על-ידי הצדדים, או מי מהם, אלא על-פי נסיבות העניין, כהווייתן. הקובע הוא אפוא מהות היחסים שנוצרו למעשה, ולאו דווקא רצונם של הצדדים, מאחר ש'אין זה מעבר למציאות המשפטית ששניים יתכוונו מראש לתוצאה משפטית מסוימת, אך למעשה לא ישיגוה'" .
מכאן, שלצורך בחינת קיומם או העדרם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, יש לבחון את נסיבות המקרה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ואין די בכינוי או בכותרת שהכתירו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, שכן סטטוס של עובד לא ניתן ליצור או לבטל בהסכם על ידי כך שהצדדים יגדירו את מעמדו של פלוני כעובד או כקבלן עצמאי.
20.המבחן המקובל כיום לשם בחינת מעמדו של אדם כ"עובד" הוא "המבחן המעורב" אשר במרכזו עומד "מבחן ההשתלבות" הבוחן את מידת השתלבותו של ה"עובד" במפעלו של "המעסיק". כמו כן מתייחס בית הדין למבחני עזר נוספים כגון: שאלת קיומו של קשר אישי בין הצדדים, מבחן הפיקוח, הכח לשכור ולפטר עובד, מקום העבודה, מי מספק את כלי העבודה, הסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי מס הכנסה ותשלומים לביטוח לאומי, וכן כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם. נטל ההוכחה לעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד מוטל על כתפי הטוען להם,ובענייננו על התובע.
21.למבחן ההשתלבות שני פנים- הפן החיובי והפן השלילי. בבחינת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות נבדקת השאלה האם התקיים "מפעל" יצרני שניתן להשתלב בו, האם הפעולה המבוצעת דרושה לפעילות הרגילה של המפעל, והאם מבצע העבודה מהווה חלק מהמערך הארגוני של המפעל ואינו בגדר גורם חיצוני. ככל שהתשובה לכך היא חיובית, נבחן הפן השלילי של מבחן ההשתלבות במסגרתו נבדקת השאלה האם מדובר בבעל עסק המשרת את המפעל כגורם חיצוני, באמצעות העסק שבבעלותו.
22.בענייננו, בבחינת תפקידו של התובע כמנהל פרויקטים של ריצוף מתקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. פעילותו של התובע בניהול ו/או אחריות על ביצוע עבודות הריצוף באתרים שונים, מהווה חלק אינטגרלי מהפעילות הרגילה של הנתבעת בביצוע עבודות שיש. לא למותר לציין כי לאורך כל תקופת קשר העבודה בין התובע לבין הנתבעת ובכלל זה בתקופה בה הגדירו הצדדים את היחסים בינהם כיחסי עובד ומעביד, התובע ביצע את אותה עבודה, באופן המלמד על השתלבות עבודת התובע בנתבעת.
יתר על כן, קיימים סממנים נוספים המעידים על קיום הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. כך למשל, הנתבעת באמצעות מנהליה, התוו את מסגרת הפעילות של התובע באיזה פרויקטים הוא יעבוד ואת גובה התשלום עבור כל פרויקט , והתובע אף הוצג כלפי לקוחות הנתבעת כחלק אינטגרלי מביצוע העבודה על ידי החברה וכאחראי על הפועלים באתר ובכללם עובדי הנתבעת.
החל משנת 2004 ואילך, התובע קיבל מהחברה רכב צמוד וטלפון נייד לשימושו וכן שולם לו בונוס בגין העבודה בחודש 4/2009. בנוסף, התובע השתתף גם בקורס מלגזה, קורס עבודה בגובה וכן בלימודי הכשרה לצורך קבלת רשיון של קבלן שיפוצים והכל על חשבון החברה .
עוד נפתחה לטובת התובע קרן פנסיה בהכשרה חברה לביטוח על-ידי הנתבעת במהלך שנת 2009.
גם הציוד בו עשה התובע שימוש סופק בעיקרו על-ידי הנתבעת.
המצטבר מכלל האמור לעיל הוא שהתובע היה חלק בלתי נפרד מהמסגרת הארגונית של הנתבעת.
23.מנגד, מצויים סממנים אחרים המצביעים על העדר השתלבות התובע בחברה והמלמדים כי התובע פעל במסגרת עסקו העצמאי ולמעשה שימש כקבלן שירותים. כך למשל, תחילת ההתקשרות בין התובע לבין הנתבעים החלה בשנת 1999 לאחר שהנתבע נכנס בנעליו של מר כספית, אשר שימש כקבלן שירותים/קבלן משנה של הנתבעת וזאת לאחר שקודם לכן הוא עבד כפועל שכיר אצל מר כספית.
התובע העיד כי הקמת חברת ש.ק.ד היטיבה עימו מבחינה כלכלית ועדותו מתיישבת עם החשבוניות שהוצגו בפנינו מהן עולה כי התמורה ששולמה לתובע כעצמאי עולה בעשרות מונים על השכר ששולם לו כשכיר. כך גם, התובע העיד כי במסגרת פעילותו בחברת ש.ק.ד הוא נתן שירותים גם לאחרים. עוד נציין כי איננו מקבלים את טענת התובע ולפיה הוא פעל כעצמאי לנוכח דרישת הנתבעים. טענות התובע בדבר נסיבות הקמת חברת ש.ק.ד. השתנו חדשות לבקרים. פעם טען שהקים חברה בשל דרישתו של יוסי, פעם אחרת הודה שהקמת החברה נעשתה מטעמים כלכליים אישים ובפעם נוספת טען שבשל הרשעתו בפלילים הוא לא הצליח להתקבל לעבודה בחברות אחרות. בהקשר זה יודגש כי התובע העיד כי הוא היה מעונין לעבוד בחברות אחרות בנוסף לנתבעת.
התובע הציג את עצמו כקבלן עצמאי כלפי כולי עלמא ונרשם כעוסק מורשה ברשויות המס ובהמשך אף הקים חברה בע"מ. התובע הנפיק חשבוניות תמורת השירות שנתן לנתבעת ובכלל זה גם במהלך התקופה בה הוסכם בין הצדדים על העסקתו כשכיר.
זאת ועוד. סימן ההיכר העיקרי להיותו של פלוני בעל עסק המשרת את המפעל כגורם חיצוני הוא השקעה בעסק ונשיאה בסיכויי רווח ובסיכוני הפסד, כך שמייעול העבודה והחיסכון בהוצאות ייהנה בעל העסק ולא מזמין השירות וכי ההשקעות באמצעי הייצור ובהון חוזר יהיו של בעל העסק. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי מהתמורה שקיבל מהנתבעת הוא שילם לעובדי הקבלן ולקבלני המשנה שעבדו באתר, כך שהתובע העסיק עובדים מטעמו וכן הוציא הוצאות בגין שכר עבודה באופן המעיד על היותו בעל עסק עצמאי.
24.עינינו רואות כי בפעילותו של התובע ניתן למצוא סממנים המצביעים על השתלבותו בעסקו של הנתבע ולצידם סממנים המצביעים על קיומו של הפן השלילי במבחן ההשתלבות. המבחן המעורב כולל מבחני עזר נוספים וביניהם: מבחן הפיקוח על ביצוע העבודה; מבחן הקשר האישי; מבחן הכפיפות; מבחן אופן התשלום; מבחן אספקת כלי העבודה; אופן הצגת ההתקשרות בפני צדדים שלישיים לרבות רשויות המס והמוסד לביטוח לאומי; גובה התגמול; בלעדיות הקשר; היעדר תלות כלכלית; רציפות הקשר ומשך ההתקשרות; והסכמת הצדדים לגבי אופן ההעסקה. כל אחד מהמבחנים הללו אינו מכריע כשלעצמו, אלא ההכרעה הסופית תגזר מהתמונה העובדתית בכללותה.
25נקדים ונאמר כי על יסוד כלל המבחנים שפורטו לעיל ובנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, הגענו לכלל מסקנה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לבין הנתבעת בתקופה שמחודש 5/2008 ועד לחודש 1/2012 מהנימוקים המפורטים להלן.
26.לטענת התובע, לנתבעת הייתה שליטה מלאה ופיקוח מלא על עבודתו אצלה, ובין היתר- על סוג העבודה שתבוצע, שעות העבודה ושיעור התגמול שקיבל. לעדותו של יוסי בפנינו, הוא היה מנהלו הישיר של התובע וניהל את כלל הפרויקטים שביצעה הנתבעת. כך למשל, בחודש נובמבר בשנת 2010 נוכה משכר התובע סך של 500 ₪ בהוראתו של יוסי, מאחר שהתובע ניצל יום חופשה מבלי לקבל אישור. מן העבר האחר, לא נטען בפנינו שהתובע נדרש בשלב כלשהו להגיש דו"חות על שעות עבודתו או כי היה נתון לפיקוח כלשהו בדבר היקף שעות העבודה והתרשמנו כי הקנס בו חויב התובע בגין ניצול יום החופשה לא נובע מהעדרותו של התובע מהאתר, אלא דווקא משהייתו של התובע באתר במסגרת פעילותו העצמאית ותוך התעלמות מיוסי. יתר על כן, התרשמנו שהנתבעת אפשרה לתובע לספק שירותים ללקוחות אחרים ובכך הקנתה לו גמישות מסוימת בקביעת אופן ושעות עבודתו אצלה, למצער לגבי חלק מתקופת העבודה ובפרט בשנים 2003-2008. גמישות מעין זו מאפיינת בדרך כלל בעלי עסק עצמאי אשר קובעים לעצמם את סדרי עבודתם בהתחשב בצורכי החברה שבבעלותם.
27.מכל מקום, במבחן הכפיפות ובמבחן הפיקוח לבדם אין כדי להכריע את הכף. הוכח כי יוסי פיקח על עבודתו של התובע מחד גיסא, אך לתובע הייתה מידה מסוימת של גמישות בהחלטה על אופן, מיקום והיקף שעות עבודתו וכן חופש וסמכות לקבל החלטות בתחומים מסוימים כגון בבחירת הפועלים שעבדו באתרים. מאידך גיסא. למותר לציין, כי ככלל, אין מניעה שתהיה מידה מסוימת של כפיפות של התובע למרות הנתבעת ופיקוח מצדה על עבודתו, כפי שנהוג בין קבלן שירותים לבין מזמין העבודה.
28.באשר למבחן הקשר האישי - אין מחלוקת כי התובע ניהל את עבודות הריצוף באתרים עליהם הופקד לאורך כל התקופה בה פעל בנתבעת. מתוקף תפקידו נדרש התובע לפקח על הפועלים שבאתר ולהורות להם היכן לבצע את העבודה ובאיזה אופן וקשר העבודה עימו לרבות בתקופה בה סיפק שירותים באמצעות החברה שבבעלותו נבע מרצון הנתבעים לקבל את שירותו האישי. עם זאת, מבחן הקשר האישי הוא מבחן שלילי, כך שבהעדר אותו קשר אישי לא יחשב האדם כעובד ואולם עצם קיומו של אותו קשר אינו מביא בהכרח למסקנה כי היחסים בין הצדדים הינם יחסי עובד ומעביד.
29.אופן התגמול - ככלל עובד שכיר מקבל שכר ואילו עצמאי זכאי לתשלום עבור שירותים הנמדדים על-פי ביצוע משימה, כמות העבודה או כל מדד אחר המוסכם על הצדדים . במקרה דנן, גם בתקופה שהצדדים הגדירו את היחסים בינהן כיחסי עובד ומעביד, התמורה שקיבל התובע מהנתבעת שולמה בחלקה בתלושי שכר כמשכורת בשיעור קבוע ובחלקה כנגד חשבוניות בשיעור משתנה מחודש לחודש. גם כאשר התובע הוצג כלפי רשויות המס וביטוח לאומי כעובד של הנתבעת, התובע המשיך לפעול באמצעות חברת ש.ק.ד שבבעלותו וזאת עד לשנת 2008.
גובה התגמול - כאשר שכרו של נותן עבודה גבוה משמעותית מזה המשתלם ל"עובד" של מקבל העבודה, משמעות הדבר היא שמדובר בנותן עבודה שהוא "עצמאי". שכרו של התובע כ"עובד" עמד על 8,453 ₪ ברוטו לחודש. לעומת זאת, התמורה ששולמה לתובע בעבודתו כ"נותן שירותים" היה גבוה באופן ניכר ועמד על עשרות אלפי שקלים.
30.תלות כלכלית –ככלל, התחייבות לבלעדיות אינה בהכרח סממן המכריע את הכף להכרה בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין צדדים להתקשרות.
התחייבות כאמור מקובלת בענפים שונים ועשויה להתקיים אף בהתקשרות עם קבלן עצמאי ואולם במקרים גבוליים לבחינת קיומם של יחסי עובד ומעביד, מבחן התלות הכלכלית עשויה להיות המבחן המכריע. בענייננו, עד להקמת חברת ש.ק.ד, התובע סיפק שירותים לנתבעת בלבד. הטריגר להקמת החברה כאמור לעיל, נבע, בין היתר, מרצון התובע להגדיל את היקף פעילותו על דרך של מתן שירותים ללקוחות נוספים. אין מחלוקת שבשנים 2002-2008, התובע סיפק שירותים גם ללקוחות אחרים.
כללם של דברים
31.בחינת מכלול הסממנים של ההתקשרות בין הצדדים על-פי המבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד", לרבות אומד דעתם והתנהגותם לאורך כל תקופת ההתקשרות, וכן בחינת האינטרסים שבשמם קבעו את מתכונת ההעסקה ב"זמן אמת" ובפרט העובדה שבתקופות בהן פעל התובע כנותן שירותים עצמאי הוא נהנה מייעול העבודה ומהרווחים הנוספים שהפיק כמו גם מהגדלת היקף לקוחותיו, והוא העסיק פועלים מטעמו כנהוג בעסק עצמאי- הגענו לכלל מסקנה שהתובע היה קבלן עצמאי ממועד תחילת ההתקשרות בינו לבין הנתבעים בחודש 11/1999 וזאת כמי שבא בנעלי הקבלן הקודם, מר אורי כספית ועד להפסקת פעילותו באמצעות חברת ש.ק.ד במחצית שנת 2008. אמנם, הצדדים הגדירו את היחסים בינהם כיחסי עובד ומעביד כבר בשנת 2004 ואולם לנוכח המשך הפעלת חברת ש.ק.ד. על ידי התובע ומתן שירותים על ידו לאחרים, הצדדים חזרו למתכונת של יחסי קבלן-מזמין בשנת 2006.
בהתאם לפסיקה, עצמאי הטוען לפעילות כשכיר הנפרדת מעסקו כעצמאי בעיסוק זהה, צריך להצביע על סימנים מובהקים המורים על העסקה נפרדת בלתי תלויה בעסקו כעצמאי. בענייננו, התובע לא הוכיח קיומה של פעילות נפרדת וחל עירוב בין העסקתו בנתבעת כשכיר לבין פעילותו כעצמאי וזאת עד להפסקת פעילותו כעצמאי. החל מחודש מאי 2008 התובע הפסיק את פעילותו באמצעות חברת ש.ק.ד ובכלל זה הפסיק ליתן שירותים לאחרים ועבד רק כעובד שכיר של הנתבעת.
אשר על כן, אנו קובעים כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים החל מחודש מאי 2008 ועד לחודש ינואר 2012. לנוכח קביעה זו נבחן את הסעדים להם זכאי התובע מכח היותו עובד של הנתבעת.
דמי הבראה
32.לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין הוא זכאי ל – 18 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו ובסך כולל של 7,398 ₪.
הנתבעים מצידם הסתפקו בהכחשה כללית של הסכומים הנתבעים. יצוין כי בתלוש חודש נובמבר 2011 שהודפס ביום 20.2.2012 מופיע תשלום דמי הבראה בסך של 2,555 ₪ ואולם התובע צירף לתצהירו תלוש שכר נוסף בגין אותו החודש שהונפק בזמן אמת ביום 15.12.2011 בו לא מופיע כלל תשלום של דמי הבראה. בחקירתו הנגדית, יוסי לא ידע לספק הסבר לפשר הוצאת שני התלושים ולשוני בינהם. בנסיבות אלו, אנו קובעים כי התובע לא קיבל תשלום דמי הבראה במהלך התקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת.
33.לפי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש החל על המגזר הפרטי, עובד זכאי לקצובת דמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עבודה עבור תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, ככל שלא קיבל דמי הבראה בגין אותה תקופה במהלך עבודתו. מספר ימי ההבראה והתעריף ליום הבראה נקבעים לפי צו ההרחבה בענף, ככל שקיים כזה. בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנין ובהתחשב בוותק של התובע בענף, התובע זכאי ל -18 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו ולפי תעריף של יום הבראה במגזר הציבורי בסך של 411 ₪. לפיכך, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסך של 7,398 ₪ לפי התחשיב הבא:
18 ימיםX 411 ₪=7,398 ₪.
פיצויי פיטורים
34.אין מחלוקת כי התובע פוטר בתום חודש 1/2012 ועל כן הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. טענת הנתבעת ולפיה התובע פוטר עקב עבודתו במקומות אחרים במקביל לעבודתו בנתבעת –לא הוכחה. בתקופה הרלוונטית למועד הפיטורים, לא הוכח כי התובע עבד במקומות עבודה אחרים ו/או נתן שירותים לאחרים. יתר על כן, לא הוכח בפנינו כי העבודה במקומות אחרים הפריעה לנתבעת ו/או גרמה לה לנזק ובפרט לאור התנהלות הצדדים במשך שנים רבות במהלכן, התובע סיפק לנתבעת שירותים במקביל לאספקת שירותים ללקוחות אחרים וזאת גם לאחר שהצדדים הגדירו את היחסים שבינהם כיחסי עובד ומעביד. גם במכתב הפיטורים אין אזכור לטענת הנתבעת ולפיה התובע פוטר עקב הפרות משמעת ו/או עבודה במקומות אחרים. מהראיות שהובאו בפנינו שוכנענו כי התובע פוטר עקב קשיים כלכליים וניהוליים אליהם נקלעה הנתבעת באותה תקופה. בנסיבות אלו, לא הוכחו טעמים המצדיקים את הפחתת שיעור פיצויי הפיטורים במלואם ובחלקם וכאמור מחקירתו הנגדית של יוסי עלה כי פיצויי הפיטורים לא שולמו לתובע מחמת קשיים כלכליים של הנתבעת. לפיכך, התובע זכאי למלוא הפיצויים עבור התקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת.
35.כאמור לעיל, התקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת עמדה על 45 חודשים. מכאן, שלנוכח שכרו הקובע של התובע בסך של 8,453 ₪ ובהתאם לתקופת עבודתו זכאי התובע לסך של 31,699 ₪ בגין פיצויי פיטורים [8,453 ₪ השכר הקובע X 45/12 תקופת העבודה בשנים].
מדו"ח מצב החשבון בפוליסת ביטוח המנהלים של התובע בחברת הכשרת היישוב עולה כי בגין תקופת העבודה בנתבעת נצברו לזכות התובע פיצויי פיטורים בסך של 18,305 ₪. לפיכך, התובע זכאי לשחרור כספי פיצוי הפיטורים הצבורים לזכותו בפוליסת ביטוח המנהלים וכן להשלמת פיצויי פיטורים בסך של 13,394 ₪.
פנסיה
36.לטענת התובע, הנתבעת החלה לבצע הפרשות פנסיוניות לטובתו רק בשנת 2009, בעוד שלפי צו ההרחבה בענף הבנין היה עליה לבצע את ההפרשות החל מחודש 8/2004. עוד נטען כי הנתבעת הפסיקה להעביר כספים לקופת ביטוח המנהלים של התובע (חלק עובד ומעביד) בחודש דצמבר 2010, למרות שהיא המשיכה לנכות את חלק העובד משכרו.
הנתבעים לא התייחסו למועד הזכאות להפרשות וטענו כי ביצעו את ההפרשות הפנסיוניות בהתאם להוראות חברת הביטוח.
37.בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנין היה על הנתבעת להפריש לפנסיה עבור התובע סך של 6% משכרו הקובע מדי חודש בחודשו, וסה"כ 507 ₪ לחודש [6% * 8,453 ₪ השכר הקובע], לאורך כל התקופה בה התקיימו ביניהם יחסי עבודה. כאמור לעיל, יחסי עובד ומעביד בין הצדדים נמשכו 45 חודשים היה על הנתבעת להפריש לקופת הפנסיה של התובע סך של 22,815 ₪ [507 ₪ תגמולי מעביד לחודש * 45 חודשים ].
38.עיון בדו"ח מצב החשבון בפוליסת ביטוח המנהלים של התובע מעלה כי סך תגמולי המעביד שנצברו לטובת התובע נכון לשנת 2012 עומד על 11,029 ₪. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 11,786 ₪ כפיצוי עבור ביצוע הפרשות פנסיוניות בחסר.
39.בנוסף, טוען התובע, כי הנתבעת ניכתה משכרו את חלק העובד ואולם החל מחודש דצמבר 2010 ועד למועד סיום העבודה, הסכומים שנוכו משכרו כתגמולי העובד, לא הועברו לתעודתם וזאת, בין היתר, בהתחשב במכתב של חברת הביטוח ולפיו הנתבעת לא העבירה הפרשות לקופה החל מחודש דצמבר 2010. הנתבעת לא השיבה לטענה זו ובחקירתו הנגדית העיד יוסי כי הניכויים המצוינים בתלושים אכן נוכו משכר התובע והוא לא זוכר האם באותה תקופה הכספים הועברו לקופת הפנסיה . על כן, אנו קובעים כי הנתבעת ניכתה את מהתובע את חלק העובד ולא העבירה את הכספים לקופת ביטוח המנהלים בגין החודשים דצמבר 2010 ועד למועד סיום עבודתו והתובע זכאי להשבת הסכומים שנוכו משכרו.
40.צו ההרחבה בענף הבנין קובע כי מעביד ינכה משכרו הקובע של העובד 5.5% ויעבירם לקרן הפנסיה בגין תגמולי העובד. מכאן, שהתובע זכאי להחזר תגמולי העובד שנוכו משכרו החל מחודש דצמבר 2010 ובסך של 6,508 ₪ [5.5% * 8,453 ₪ השכר הקובע * 14 חודשים].
קרן השתלמות
41.לטענת התובע, הנתבעת לא בצעה הפרשות לקרן השתלמות כמתחייב מצו ההרחבה בענף הבנין. הנתבעים לא השיבו לטענה זו ולא הוכיחו כי בצעו הפרשות לקרן השתלמות בגין התובע עבור התקופה בה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.
42.בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2006 מנהלי עבודה זכאים להפרשות מעביד לקרן השתלמות בשיעור של 5% מהשכר הקובע. בצו ההרחבה משנת 2010 הוגדל שיעור ההפרשה בגין חלק המעביד לשיעור של 7.5% מהשכר הקובע. לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע סך של 22,611 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות בהתאם לתחשיב הבא:
עבור התקופה 5/2008-8/2010 -סך של 11,834 ₪ = 28 חודשים * 5% * 8,453 ₪ עבור התקופה 9/2010-1/2012 - 10,777 ₪ = 17 חודשים * 7.5% * 8,453 ₪.
החזר הוצאות דלק
43.לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו נאלץ לשלם מכיסו הוצאות דלק לרכב שהועמד לרשותו על ידי הנתבעת ואשר היו אמורות להיות משולמות על-ידי הנתבעת ובסך של 1,300 ₪.
לטענת הנתבעת, ברכב שהועמד לשימושו של התובע היה דלקן ולכן לא ברור מדוע ועבור איזה רכב הוצאו ההוצאות להן הוא טוען, ואין המדובר כלל ברכב שנמסר לו על-ידי החברה.
44.עיון בקבלות שהגיש התובע עבור צריכת דלק מעלה כי שתיים מתוכן הונפקו במועד לא ידוע ולא ניתן לדעת האם מדובר בתקופת העבודה של התובע. על גבי שתיים אחרות מופיע מספר רכב 2681763 אשר אינו תואם לרישום שהגישה הנתבעת בדבר הרכב שהיה ברשות התובע בתקופה האחרונה לעבודתו ושמספרו 56-164-35 ואין בפנינו כל הוכחה ממנה ניתן ללמוד כי הוצאות הדלק הוצאו על ידי התובע בגין רכב הנתבעת. אשר על כן, התביעה ברכיב זה –נדחית.
טענת קיזוז
45.לטענת הנתבעים, יש לקזז מהסכומים שייפסקו לזכות התובע, חובות של התובע כלפי הנתבעת הן בגין החזר הלוואה והן בגין שימוש שלא כדין ברכב החברה לאחר סיום עבודתו בנתבעת.
לטענת הנתבעים, הנתבעת נתנה לתובע הלוואה בסך של 15,000 ₪ ביום 22.05.2009 , כאשר התובע לא השלים את החזר ההלוואה במלואה והוא נותר חייב לנתבעת סך של 6,459 ₪. התובע הודה כי נטל הלוואה מהנתבעת ואולם לטענתו הוא החזיר את ההלוואה במלואה .
46.מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי הנתבעת צרפה כרטסת עובד של התובע בגין שנת 2009, בעוד שעל פי תלושי השכר החלקיים שהוצגו בפנינו, התובע המשיך להחזיר את ההלוואה גם בשנת 2011. לפיכך, משעה שהנתבעת בחרה לצרף כרטסת חלקית בגין שנת 2009 בלבד ואף לא צרפה את תלושי השכר בגין שנת 2010, אי המצאת מלוא הנתונים והמסמכים המצויים ברשותה פועל לחובתה ואנו קובעים כי הנתבעת לא הוכיחה שהתובע לא פרע את ההלוואה במלואה. בפרט, בחלוף פרק הזמן הממושך ממועד לקיחת ההלוואה ועד למועד סיום יחסי העבודה.
47.גם טענות הנתבעת בנוגע לקיזוז הוצאות השימוש ברכב – לא הוכחו. ראשית, יוסי העיד כי הוסכם לאפשר לתובע להמשיך ולהחזיק ברכב גם לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד ושנית, הנתבעת לא הוכיחה כי הרכב בגינו היא מייחסת הוצאות דלק לתובע הוא הרכב שהוחזק על ידו לאחר סיום יחסי העבודה לאור העובדה הרכבים שהועמדו לרשות התובע השתנו מעת לעת. באופן דומה, לא ניתן לשייך לתובע את הנסיעות בכביש 6 הן לנוכח קושי לייחס את הרכב הנטען לתובע והן לנוכח העובדה שהחשבונית שצורפה מתייחסת גם לתקופה שלאחר תום התקופה שלגביה טענה הנתבעת שהרכב היה ברשות התובע וזאת מבלי שקיימת הפרדה בנסיעות ובסכומים בגין התקופה שבה הרכב היה ברשות התובע לבין יתר התקופה .
48.על יסוד על האמור, טענת הקיזוז נדחית במלואה.
הרמת מסך
49.לטענת התובע, נסיבות המקרה מצדיקות הרמת מסך כלפי הנתבעים 2 ו -3 וחיובם באופן אישי בחובות החברה. הנתבעים החליפו ישויות משפטיות, החליפו את שמות החברות שהעסיקו את התובע והחליפו את תואר משרתם בחברות- אף שלאורך כלל התקופה ברור לכל כי הם היו המעסיקים האמיתיים של התובע. הנתבעים הפרו את חובת תום הלב בכך שהבטיחו לתובע כי שכרו וכל זכויותיו ישולמו ואולם בפועל לא עשו כן. הנתבעים המשיכו להעסיק את התובע חרף המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעו תוך לקיחת סיכונים בלתי סבירים ובכך העמידו את התובע בפני שוקת שבורה,. הנתבעת מצויה במצב של חדלות פרעון ולפיכך ללא הרמת מסך לא יתאפשר לתובע לקבל את זכויותיו. פסקי דין שניתנו כנגד הנתבעת בהליכים של עובדים אחרים-לא בוצעו, כך שקיימת סבירות גבוהה למדי שלנתבעת אין מאיפה להיפרע. העובדה שהנתבעים הפסיקו את פעילותה של החברה בטרם הובטחו הזכויות של עובדיה מהווה על פי הפסיקה עילה להרמת מסך. גם העובדה שהנתבעים לא העבירו את מלוא הניכויים שנוכו משכרו עבור קרן הפנסיה לתעודתם מוכרת בפסיקה כעילה המצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות.
50.מנגד, לטענת הנתבעים, אין כל הצדקה לחריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ההתאגדות כלפיהם. הנתבעים פעלו מתוך ראייה לטווח ארוך ועל סמך תחזית עסקית סבירה ולא נפל רבב בהתנהגותם ביחס למצבה הכלכלי של החברה. התחזית העסקית נכשלה שלא באשמתם, כי אם לנוכח התנהלות האתרים השונים בהם בוצעו העבודות על-ידי הנתבעת. נקודת המוצא בסוגית הרמת מסך ההתאגדות היא שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה והרמת מסך תתאפשר רק במקרים בהם יוכח כי נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות לטובת בעלי השליטה בחברה. במקרה דנן, לא התקיימו טעמים המצדיקים הרמת מסך. הנתבעים לא עשו שימוש לרעה בחברה, לא קיפחו את משכורות העובדים ולא התנהלו בחוסר תום לב כנטען.
המסגרת הנורמטיבית
51.נקודת המוצא בסוגיית הרמת מסך ההתאגדות הינה שיש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של החברה מבעלי המניות בה וזאת כדי לאפשר מהלך תקין של חיי המסחר והמשק. לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות המאפשרת לבית המשפט להתעלם מן ההפרדה שבין בעלי המניות לבין התאגיד, וליצור, במקרים חריגים וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת, יריבות ישירה בין נושי התאגיד לבין בעלי מניותיו.
52.הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס לבעל המניות חוב של החברה מעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (כפי שתוקן בתיקון מס' 3 לחוק החברות מיום 17.3.2005) (להלן- חוק החברות) וכדלקמן:
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג)בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)."
53.בהתאם להוראות החוק, הרמת מסך תיעשה במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם או לקפח נושה, או במקרים בהם נעשה מעשה שפוגע בתכלית החברה, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. עוד נקבעה דרישת מודעות מצדו של בעל המניות לשימוש לרעה שנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. הנסיבות שהוכרו בפסיקה כמצדיקות הרמת מסך הן מצבים של הקמת חברה למטרות תרמית, עירוב נכסים של בעל המניות עם נכסי החברה, מימון עצמי דק, הברחת נכסים, ניהול החברה באופן שאינו לטובתה או שיש בו כדי סיכון בלתי סביר ושימוש באישיותה המשפטית של החברה באופן שיש בו כדי לקפח אדם או לסכל כוונתו של כל דין או לפגוע בעשיית צדק, כאשר לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות של כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן או אף באחת מהן.
54.בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה במסגרתה נקבע אופן יישום הכללים בדבר הרמת מסך בתחום משפט העבודה הודגש כי עובדי החברה הם בעלי מעמד מיוחד לצורך בחינת ההצדקה להרמת המסך והקרבה המיוחדת בין העובד למעביד מטילה על המעביד אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת. לענייננו יפים הדברים שנקבעו על ידי כב' השופט צור בעניין זילברשטיין וכלשונו:
"כללי הרמת מסך ההתאגדות התפתחו על רקע של יחסים עסקיים בין חברה לבין נושיה או המתקשרים עמה. מערכת יחסים זו מושתת על אינטרסים ושיקולים עסקיים. המלווה, הספק, המשקיע או בעל חוזה עם חברה עושה זאת ממניעים עסקיים בהם קיים גם מרכיב של סיכון. כללי הרמת המסך פותחו ל"שחקנים" אלה ונועדו להגן עליהם בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים לעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני הם יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת... חובה זו מקורה לא רק בהוראות הסכם העבודה - בין אם אישי הוא או קיבוצי - אלא גם, ואולי בעיקר, נגזרת היא מחובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה... בבואנו לבחון את שאלת הרמת המסך, שומה עלינו אפוא לתת את הדעת לא רק לדין הכללי היפה לתחום העסקי המובהק, אלא גם - ובמיוחד - ליישומו והשלכתו של דין זה על היחסים בין חברה - מעסיקה לבין עובדיה".
55.על יסוד ההכרה במעמדם המיוחד של עובדי החברה וחובות האמון המיוחדות בהן חבים בעלי השליטה בחברה הורחבו בפסיקה הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של החברה בתביעות עובדים למימוש זכויותיהם כגון: במקרים שבהם המעביד מנכה מהשכר את חלק העובד לפנסיה ולא מעביר את הכספים לתעודתם, במקרה בו מוכחת התנהלות בה מוקם ומנוהל עסק הממשיך, ולו חלקית, את פעילות החברה, כך שהמהלך מרוקן למעשה את החברה מנכסיה וכאשר מדובר בחברה משפחתית ובהתקיים הנסיבות הנדרשות נוטה הכף להרמת מסך ההתאגדות, הואיל והסיכוי לעירוב נכסים ולטשטוש הקו המפריד בין טובת החברה לבין טובת המשפחה הוא גדול יותר.
56.לאור העקרונות אלו נפנה לבחון האם במקרה הנוכחי יש מקום להרים את המסך כלפי הנתבע ולחייב אותו באופן אישי בחובות החברה כלפי התובע.
ומן הכלל אל הפרט:
57.טענות התובע בדבר החלפת ישויות משפטיות של הנתבעת ו/או החלפת שמות החברה ו/או המשרות של הנתבעים לא הוכחה כלל וכלל ואף לא נטען בפנינו כי התובע הועסק בחברה אחרת ו/או כי החברה החליפה בעלים. כך גם, לא הוכח בפנינו כי הנתבעים נטלו סיכונים בלתי סבירים בהפעלת החברה לרבות במהלך התקופה בה נקלעה החברה למצב כלכלי קשה. משבר עסקי זמני או ממושך, לא בהכרח מביא את בעל העסק להחלטה לחסל את עסקו אולי מתוך ציפייה אופטימית, גם אם לעיתים הציפייה אינה מבוססת דיה, לגבור על הקשיים. נסיונו של בעל העסק לצאת מהמשבר העסקי והמשך הפעלת החברה באותה תקופה, אינה מצדיקה, בפני עצמה, הטלת אחריות אישית על הנתבעים והרמת המסך כלפיהם. כך גם באשר להבטחות של הנתבעים לתובע לתשלום זכויותיו ולהמשך העסקת התובע בתקופה של קשיים כלכליים. לאורך כל תקופת קשר העבודה, התובע קיבל את שכרו ובמועד, למעט בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2011 בהם שולם השכר באיחור. מכאן, שאין המדובר במעסיק שממשיך להעסיק עובדים ללא תשלום שכר ומתוך ידיעה שמצבו הכלכלי כה גרוע באופן שאינו מאפשר את תשלום השכר לאורך זמן. כפי שכבר נפסק, כשלון עסקי כשהוא לעצמו-אינו מהווה עילה להרמת מסך. הכלל בדבר הרמת המסך, כפי שעוגן בחוק החברות, אינו מאפשר הרמת מסך כאשר לא הוכחו אחת או יותר מהעילות הנקובות בסעיף 6 לחוק כמו גם מודעות של בעל המניות לשימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. בהתאם לפסיקתו העניפה של בית הדין הארצי לעבודה שבחלקה הוזכרה לעיל, הרחבת הנסיבות שבגינן ניתן להרים מסך תתאפשר במקרים שבהם יוכח כי המעביד פעל בחוסר תום לב כלפי עובדיו ובכלל זה אי תשלום שכר וזכויות קוגנטיות נוספות במשך תקופה ארוכה, באופן שיש בו כדי להונות ולקפח את העובד. בענייננו, התובע לא הוכיח כי הנתבעים פעלו מתוך כוונת מרמה או בחוסר תום לב כדי לקפח או להונות אותו. גם בעובדה שישנם עובדים נוספים שניהלו הליכים כנגד החברה והיא טרם פרעה את חובותיה כלפיהם אינה מהווה עילה להרמת מסך בנסיבות העניין. יחד עם זאת, הוכח כאמור לעיל כי הנתבעים ניכו מהתובע כספים עבור חלק העובד לפנסיה ואולם החל מחודש דצמבר 2010 ועד למועד סיום העבודה, כספים אלו לא הועברו לתעודתם. מצב דברים זה הוכר בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך. כפי שנפסק, התנהלות זו מהווה "שליחת יד" בכספי העובד ועבירה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ועל כן מדובר במקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק את "הרמת מסך" ההתאגדות כלפי בעלי המניות, גם אם לא מתקיימות עילות נוספות.
אמנם, ההלכה בעניין אדיב נקבעה טרם התיקון לחוק החברות שצמצם את האפשרות להרמת מסך ואולם ההלכה ולפיה אי העברת ניכויים משכרו של עובד לקופת הפנסיה מהווה עילה מספקת להרמת מסך נותרה על כנה גם לאחר התיקון לחוק החברות. יפים לענייננו, הדברים שנקבעו בענין סטרוגו וכדלקמן:
"אין חולק כי החברה ניכתה כספים עבור קרן השתלמות משכרה של המשיבה, ולא העבירה אותם ליעדם. לעניין זה דחה בית הדין את טענת המערערים לפיה הפסקת העברת הכספים ליעדם נעשתה בידיעתה ובהסכמתה של המשיבה, וקבע כי התנהגות זו של המערערים מלמדת על חוסר תום ליבם. לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעה עובדתית זו של בית הדין האזורי.
צדק בית הדין האזורי בהצביעו על כך שעל פי הפסיקה, אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך [ראו לעניין זה ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (לא פורסם,19.1.03)]. משכך, ולו מטעם זה בלבד, התקיימו במקרה הנדון נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות כלפי אלי ויעקב" (ההדגשות שלי- א.ר.).
58.ערים אנו לפסיקה של בתי הדין האזוריים ולפיה לאחר התיקון לחוק החברות אין די באי העברת הכספים שנוכו משכר העובד לקרן הפנסיה כדי להרים את מסך ההתאגדות, אלא צריך שתתקיימנה נסיבות נוספות המצדיקות את הרמת המסך. עוד נפסק כי ניתן לבצע הרמת מסך חלקית רק ביחס לרכיבי התביעה הקשורים באופן סיבתי לעילה שבגינה הורם המסך, כך שככל שהעילה היחידה להרמת המסך נובעת מניכויי שכר שלא הועברו לקופת הפנסיה, הרמת המסך וחיוב הנתבע באופן אישי יחולו אך ורק ביחס לרכיב זה. פסיקתם של בתי הדין האזוריים נסמכת על פסיקתה של כב' השופטת רות בתע"א (ת"א) 5448/07 יורצ'נקו נ' אלי קליין תכשיטים בע"מ (ניתן ביום 9.11.2010) שאושרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 14199-12-10 אלי קליין תכשיטים בע"מ נ' יורצ'נקו (ניתן ביום 1.3.2012) (להלן- עניין קליין תכשיטים).
עם זאת, אנו סבורים כי ראוי ליתן את הדעת להערותיו של בית הדין הארצי בעניין קליין תכשיטים המלמדות על כך שהלכת אדיב ולפיה אי העברת ניכויים מהשכר לקופת הפנסיה מהווה עילה עצמאית ומספקת להרמת מסך נותרה על כנה וכפי שהודגש על ידי בית הדין הארצי :
"מעביד שאינו מעביר ניכויים משכר עובד לקופת גמל, במשך תקופה ארוכה, ולאחר מכן מפסיק לנכות הניכויים משכר העובד וחברת הביטוח מודיעה על סילוק הפוליסה- מבצע הרעת תנאים ממשית שעובד אינו חייב להשלים עימה. במצב דברים שכזה הוא זכאי להתפטר, תוך מתן התראה למעביד, והוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים. כך עשתה המשיבה, ואין היא יכולה להיחשב כמי שהשלימה עם ההרעה בתנאי העבודה, מקום שאלו מהווים נטילת שכרה שלא כדין ואי העברתו לתעודתו. דברים אלו מצדיקים גם הרמת מסך וחיוב אישי של מנהלי חברה בחובותיה. (ראו: ע"ע (ארצי) 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ (ניתן ב-9.01.2003)). מבחינה זו, חסד עשה בית הדין עם המערערים 3-2 עת חייבם רק בחלק מחיובי פסק-הדין, כאשר לכאורה יכול היה לחייבם בכל שנפסק" (ההדגשות שלי- א.ר).
59.אשר על כן, אנו קובעים כי יש להרים את מסך ההתאגדות כלפי הנתבעים ולחייבם ביחד ולחוד עם החברה בסכומים אותם פסקנו לזכות התובע.
סוף דבר
60.הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים:
דמי הבראה- 7,398 ₪.
פיצויי פיטורים- 13,394 ₪.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה- 11,786 ₪.
ניכויים משכר העובד לקרן הפנסיה שלא הועברו לתעודתם- 6,508 ₪.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות- 22,611 ₪.
כל הסכומים דלעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום עבודתו של התובע [1.2.2012] ועד למועד התשלום המלא בפועל.
61.כמו כן, אנו מחייבים את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪. שאחרת, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק-הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.
62.ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק-הדין.
ניתן היום, י' אלול תשע"ו, (13 ספטמבר 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
מר אברהם ענתבי
נציג מעסיקים
|
|
איריס רש - שופטת
|