ק' נ' ג'

א.מבוא ומהלך העניינים בתובענה

1.הליך זה, שנידון בפני כדן יחיד, עניינו בתביעתה של התובעת – גב' ק' (להלן: "התובעת") כנגד הנתבעת – גב' ג.ג. (להלן: "הנתבעת"), אשר בתקופה הרלוונטית לתביעה היתה המנהלת ובעלת המלון "המבריא" אשר שכן במטולה (להלן: "המלון"), שבו הועסקה וגרה התובעת. התביעה הוגשה בגין סעדים שונים הנובעים ממשפט העבודה ובסכום כולל של 582,659 ₪.

2.בהליך זה נערכו שלושה דיונים מוקדמים – ביום 18.2.2015, 20.9.2015 וביום 18.1.2016. דיוני ההוכחות נערכו ביום 20.6.2016 וביום 1.1.2017. במהלך דיוני ההוכחות העידו בפני על תצהיריהם העדים הבאים: מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה; מטעם הנתבעת – העידה הנתבעת בעצמה, ביתהּ הגב' ד.ג. (להלן: "גב' לב"), חתנהּ מר דייב גל (להלן: "מר גל") וכן עובדת לשעבר במלון – גב' רותי שכטר (להלן: "גב' שכטר"). סיכומי התובעת הוגשו ביום 13.3.2017, ואילו סיכומי הנתבעת הוגשו ביום 13.5.2017, ולאחר מכן התיק הופנה לכתיבת פסק דין.

3.עיקר המחלוקת בענייננו הינה לגבי מהות ואורך תקופת יחסי העבודה בין הצדדים, והאם התובעת תוגמלה בחסר בגין יחסים אלו. בראשית הדברים יש לציין בהקשר זה, כי בעבר שררו יחסי חברות חמים וקרובים בין הצדדים, ולכן עוררה התביעה רגשות עזים. בהתאם, המליץ בית הדין בפני הצדדים מספר פעמים להפנות את הסכסוך לפסים של גישור ו/או פשרה, אשר היו עשויים לרכך ולמתן את תחושות העוינות בין הצדדים. משלא הוסכם על מתווה כאמור, אין מנוס ממתן הכרעה לגופה של המחלוקת.

ב.יריעת המחלוקת וטענות הצדדים

4.כאמור לעיל וכפי שעוד יפורט בהרחבה בהמשך פסק הדין, תחילת היחסים ששררו בין הצדדים אינה משקפת יחסי עובד-מעביד סטנדרטיים. ודוק – גם בעניין זה קיימת מחלוקת מהותית באשר לאופן שבו נוצרה ההתקשרות הראשונית. לטענת התובעת, בקיץ 2008 היא התכוונה לטוס לארה"ב, לשם היא תכננה לעבור יחד עם ר', בנה הצעיר (מתוך ארבעת ילדיה), וזאת על מנת לפתוח בדף חדש בחייה. לטענתה, במהלך תקופה שבה היא עברה משבר אישי בעקבות פרידה מבעלה והליך גירושים, היא הכירה את הנתבעת והתחברה עימה כחברה.

5.התובעת ממשיכה וטוענת, כי הנתבעת ביקשה והבטיחה לה שהיא יכולה לספק לה ולבנה מקום מגורים בתוך המלון, תוך כדי חיסכון של דמי שכירות והוצאות, וכן מקום עבודה בו היא תוכל להרוויח יותר ממה שתרוויח בחו"ל. בהתאם, התובעת הסכימה לוותר על הטיסה ולקבל את הצעתה של הנתבעת, תוך כדי שהיא רואה לנגד עיניה יתרונות נוספים בהישארות בארץ, כגון הקרבה לילדיה הבוגרים.

6.לגבי ההסכמות שבין הצדדים, טוענת התובעת כי היא הועסקה על ידי הנתבעת החל מיום 5.6.2008 ועד ליום 2.11.2012, שאז היא פוטרה בד בבד עם סגירת המלון. לטענתה, בין הצדדים לא נחתם חוזה העסקה בכתב, וזאת משום שהנתבעת דחתה אותה בכל פעם שהיא ביקשה למסד את יחסי העבודה, בתירוצים שונים ובהבטחות כי היא תקבל מה שמגיע לה, ואף מעבר לכך. בנוסף, התובעת גם ניסתה להעלות בעצמה על הכתב את ההסכמות שבין הצדדים, ובנוגע לשכרהּ. לטענת התובעת, הוסכם בעל-פה בינה ובין הנתבעת, כי שכרה יעמוד על 4,500 ₪ לחודש, ובנוסף שתי עשיריות (הכוונה ל-20%) מרווחי המלון לכל חודש.

7.לגבי שעות ומהות העבודה, טוענת התובעת כי שעות נוכחותה ועבודתה במלון היו בכל יום בין השעות 13:00 בצהריים ועד 07:00 בבוקר למחרת, כאשר היא קיבלה יום חופשי אחד בכל שבוע לעיסוקיה, אך במקביל היא עבדה בכל הימים האחרים – כולל בחגים ובסופי שבוע. בהתאם, דורשת התובעת כי שעות הלילה יחשבו כשעות עבודה לכל דבר ועניין, ובמיוחד לאור טענותיה כי היא העמידה עצמה לרשות האורחים וטיפול בכל הנדרש במלון בשעות הלילה.

8.בשעות עבודה אלה, התובעת טוענת כי היא העמידה עצמה לרשות המלון, ועסקה בתפקידים שונים' שכללו בין היתר: ניהול המלון ותפעולו בהיעדר הנתבעת, קבלת אורחים ומענה מתמיד לפניותיהם, שמירה וטיפוח קדמת המלון, עריכת שולחנות בבוקר ולקראת ארוחות חג, מענה שוטף ל"הקפצות" בשעות הלילה (כגון רעשים חשודים, אזעקות אש, טיפול בבעיות של אורחים וכד'), טיפול בכביסה, הסעת עובדים ועוד.

9.התובעת טוענת עוד, כי היא ראתה עצמה כ"שותפת אינטרסים" של הנתבעת, תוך שהיא מחויבת להצלחת המלון והעלאת קרנו, וזאת במסגרת הרגשת שותפות שהקנתה לה הנתבעת באמירות שונות, כגון "תנהגי כאילו המלון הוא שלך", "יש לך יד חופשית" ועוד.

10.לגבי המגורים במלון, התובעת ממשיכה ומציינת, כי במהלך התקופה המדוברת העמידה הנתבעת לרשותה מגורים במלון. אולם, בשלוש השנים הראשונות המדובר היה לטענתה בחדרי עובדים ישנים בסמיכות למטבח המלון ולחדר המכונות, אשר שימשו כמחסן למצעים ולא הותקנו למגורים. משכך, היה צורך בעבודת ניקיון משמעותית מצד התובעת על מנת להעמידם לשימוש. לטענתה, ניתנו לה שני חדרים, אחד לשימושה ואחד לשימושו של בנה הצעיר, אשר שניהם לא היו מתאימים מלכתחילה למגורים, ובנה הסכים לצעד זה מתוך רגישות למצבה ולצרכיה.

11.כן מוסיפה התובעת ומציינת, כי היא העמידה לרשות המלון ולרשות הנתבעת ריהוט חדר שינה שהיה ברשותה, ואשר הועמד בחדר האורחים היחיד בקומת הקרקע, ואשר שימש דיירים שאינם יכולים לעלות לקומות עליונות. כל זאת, גם לאור קורת הרוח שנגרמה בכך לנתבעת. בהמשך ובשנה האחרונה, עברה התובעת להתגורר בחדר האורחים שבנדון, וזאת לאחר שלטענתה היא ביקשה לעזוב את המלון בשל בקשות ילדיה, אולם הנתבעת התחננה שהיא תישאר.

12.לטענתה של התובעת, בשלב מסוים הסכים בן נוסף שלה (א') להצטרף למגורים במלון עם בנה הצעיר (ר'), אשר הרגיש בודד במלון, וכך בתקופה זו התגורר הבן א' בחדר ששימש קודם לכן את הבן הצעיר, והיא עצמה עברה לחדר האירוח כאמור לעיל, ולבנה הצעיר הוכשר חדר קטן נוסף.

13.התובעת גורסת כי בתחילה היא התבקשה לשלם עבור מגוריה במלון סכום חודשי ממוצע של 1,800 ₪, וסך הכל קוזז משכרה במשך שנתיים סכום כולל של 42,000 ₪. דא עקא, לאחר שנתיים, ומעת שהשתנה מצבה האישי והיא ביקשה ללון מחוץ למלון, התברר לה כאמור לעיל, כי הנתבעת זקוקה לה על מנת שתהיה נוכחות לילית במלון. התובעת טוענת כי בעת זו היא הבינה לתדהמתה, לראשונה, כי שעות הלילה משמשות בעצם את הנתבעת. התובעת ממשיכה ומתארת, כי לאחר שהיא התעמתה עם הנתבעת בעניין זה, ואף ביקשה לעזוב, הצליחה הנתבעת לשכנעהּ להישאר, תוך הבטחה שלא תשלם עוד עבור המגורים.

14.לגבי אופי ומהות התשלום – לטענת התובעת, הנתבעת הפיקה עבורה תלושי שכר פיקטיביים החל מיום 1.2.2009, כאשר הסכומים שהופיעו בתלושים לא שיקפו כהלכה את נתוני עבודתה וההשתכרות הראויים שלה, ואף לא את השכר שהובטח ואף לא את השכר בפועל. בהקשר זה מוסיפה התובעת וטוענת, כי הנתבעת נהגה לשלם לה סכומים קטנים במזומן וכן לעיתים באמצעות רכישת דלק לרכב, תשלום עבור טלפון נייד וכד'. הנתבעת לא תיעדה ולא העלתה על הכתב את הסכומים שבנדון, על אף בקשותיה של התובעת, אך התובעת הקפידה לטענתה לתעד ולרשום כל סכום שניתן לה, תיעוד שהינו בסך כולל של 91,282 ₪. לטענת התובעת, גם לא קיים כל תיעוד מצד הנתבעת אודות שעות עבודתה ו/או שעות הנוכחות שלה.

15.לגבי סגירת המלון – התובעת טוענת כי החל מחודש 8/2012 ציינה הנתבעת את כוונותיה לגבי סגירת המלון, אולם תוך כדי שהיא מתעתעת בה ואינה אומרת לה דברים ברורים ומדויקים. בסופו של דבר, הועברה לה ביום 2.11.2012 באמצעות הדואר האלקטרוני הודעה על סגירת המלון שבצידה הודעת פיטורים, שנכנסה לתוקף בו ביום, אם כי התובעת הורשתה להמשיך ולהתגורר במלון עד לסוף חודש 11/2012.

16.לגבי הסעדים הנתבעים – התובעת טוענת כי היא התחייבה בפני הנתבעת וילדיה כי אין לה כל דרישות בכל הנוגע לתקופת העסקתה עד לחודש 6/2010, שכן הצדדים ערכו התחשבנות קודמת בנוגע לתקופה זו. בהתאם, תביעה זו מתייחסת אך ורק לתשלומים נדרשים בין חודש 6/2010 ועד ל-11/2012 – מועד סיום יחסי העבודה.

17.התובעת עותרת לתשלום שכר עבודתה, אותו היא חישבה שלא על פי ההסכם בעל-פה שהיא ערכה לטענתה עם הנתבעת, אלא לפי שכר מינימום נכון לתקופה האמורה, בסך 23.12 ₪ לשעה, ועבור 29 חודשים. התובעת ערכה תחשיב המתייחס לשכר העבודה, וכן בגין גמול שעות נוספות וגמול עבודה ביום המנוחה השבועי, דמי חגים, דמי חופשה, פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פיצוי בגין היעדר הפרשות פנסיוניות וכן אובדן תשואת הפרשות פנסיוניות, פיצוי בגין מסירת תלושי שכר פיקטיביים, פיצוי בגין אי-מסירה אודות תנאי העסקה, וכן פיצוי עבור היעדר שימוע טרם פיטורים.

18.הנתבעת טוענת מנגד, כי אין לראות ביחסים בינה ובין התובעת כיחסי עבודה במשמעותם המקובלת. לטענתה, אחרי פטירת בעלה היא נהגה לאסוף אל ביתה אנשים אשר נזקקו לקורת גג, וזאת על מנת שאלו יהיו לה לחברה ואף לתמיכה, ותוך כדי יחסי הדדיות חבריים. הנתבעת מפרטת בכלל זה, כי את התובעת היא אספה אל המלון לאחר שהשתיים הכירו באמצעות מכר משותף, ונוצר ביניהן קשר קרוב ומיוחד. הנתבעת טוענת כי התובעת היתה זקוקה לקורת גג עבורה ועבור בנה הצעיר, ולכן היא הזמינה אותם לגור במלון ולהשתמש במתקניו השונים, תוך שמלכתחילה לא מוגדר כלל אופי המגורים במקום, ולא נדרשה כל תמורה עבורם.

19.הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי בתחילת מערכת היחסים, היתה התובעת במצוקה אישית וכלכלית ונהגה להתבודד בחדרה. בהמשך, ביקשה התובעת להשיב לה טובה, ולכן היא החלה לבצע מטלות קטנות ושונות במלון. מצוקתה של התובעת נגעה ללבה של הנתבעת, ולכן היא ניסתה לסייע לה למצוא משימות שונות שאותן היא תוכל לבצע, זאת למרות שבמלון פעל צוות עבודה מקצועי.

20.בשלב מסוים נקלעה התובעת למצוקה כלכלית והחלה לבקש כסף מהנתבעת. לדבריה של הנתבעת, ככל שהלחץ הכלכלי גבר, החלו דרישותיה של התובעת להתגבר, תוך שהיא מתחילה לדרוש תשלום בסך 100 ₪ עבור כל אורח שהגיע למלון, וזאת מתוקף נוכחותה במלון. בשל הזדהות עם מצוקתה של התובעת נענתה הנתבעת לדרישה זו.

21.הנתבעת טוענת כי בני משפחתה וילדיה הבחינו כי מתקיים קשר חריג וניצול מצד התובעת, ולכן דחקו בה להגדיר את יחסי העבודה ואת התובעת כ"עובדת", אך לדבריה התובעת סירבה לכל הגדרה שכזאת, בשל תפיסה כי "עובדת במלון" הינה עבודה מבזה. הנתבעת צירפה את תצהיריהם של חתנה (מר גל) ושל בתה (גב' לב) לתמיכה בטענות אלו. כמו כן, צורפו טיוטות הסכמי עבודה מהשנים 2010 ו-2012, שאינן חתומות.

22.הנתבעת טוענת כי בסופו של יום, הוחלט החל מיום 1.2.2009 על העברת תלושי משכורת לתובעת, היות וקודם לכן לא היתה לתובעת עבודה סדירה כלשהי. משלב זה ואילך, מבטאים התלושים את הסכמתה של התובעת ליחסי עובד-מעביד, כאשר קודם לכן התובעת לא הסכימה, כאמור לעיל, לבוא במגע עם אורחי המלון או להגדיר עצמה כ"עובדת".

23.הנתבעת טוענת עוד, כי התובעת ובני משפחתה התגוררו במלון ולכן שהו בו במשך ימים ולילות, סופי שבוע וחגים. לדידה, אין להגדיר תקופות אלו כעבודה, היות והדרישות והמטלות שביצעה התובעת בזמנים אלו היו מינימליות ונדרשו לרוב רק במקרים חריגים. כך למשל, לעיתים רחוקות נדרשה התובעת לבדוק אזעקה שהופעלה, או לבצע הסעות עובדים, או לסייע לעובדי חדר האוכל בעריכת שולחנות, וכיו"ב.

24.הנתבעת צירפה לתצהירה גרפים, טבלאות ויומנים, וזאת על מנת להראות ולהוכיח כי תפוסת המלון עמדה על 30% בממוצע, ומכך שעבודתה של התובעת ביום-יום היתה מינורית ביותר. הנתבעת מסיקה מכל האמור לעיל, כי היות שהעבודה של התובעת היתה בלתי מוגדרת ובלתי מאורגנת, הרי שהשכר שקיבלה התובעת, בתוספת המגורים לה ולבניה, שיקף את מלוא התמורה הסבירה עבור השירותים שנתנה התובעת לנתבעת.

25.הנתבעת ממשיכה ומתארת, כי ההתנהלות הכספית של התשלומים לתובעת היתה לא מאורגנת ולא מתועדת על ידה, ותועדה על ידי התובעת בלבד. הנתבעת טוענת עוד, כי התובעת נזקקה פעמים רבות לכסף מזומן באופן מיידי, והיא היתה מארגנת עבורה את הכסף ומוסרת לה אותו. כמו כן, התובעת השתמשה בכרטיס האשראי של הנתבעת לרכישות שונות, וכך למשל כדי לרכוש שני מכשירי טלפון סלולארי לה ולבנה, אשר התשלומים עליהם המשיכו להיות משולמים על ידי הנתבעת במשך תקופה ארוכה.

26.הנתבעת טוענת עוד, כי התובעת סירבה לחתום על הסכמי עבודה שהכינו בני משפחתה של הנתבעת, ומאידך הציגה דרישות שכר מופרכות שאינן מתאימות לאופי עבודתה במלון ו/או לאפשרויות הכספיות שהיו בידי הנתבעת, והיות שהמלון היה הפסדי במשך תקופה ארוכה. בהתאם, לא הוסדרו בכתב יחסי העבודה שבין השתיים.

27.באשר לדרישות הספציפיות של התובעת, הנתבעת התייחסה בתצהירה בפירוט לכל אחת מהדרישות שהעלתה הנתבעת, כאשר התייחסויות אלה יובאו ויפורטו בהמשך בהקשר לכל דרישה. באשר למגורים, הנתבעת טוענת כי תשלום עבור מגורי התובעת במלון קוזז לאורך כל שהותה במקום, ולא רק בשנתיים הראשונות כפי שטוענת התובעת. התובעת אף הורשתה להתגורר במלון תקופה קצרה לאחר סגירתו וכן הנתבעת סייעה לה בחיפוש ובתשלום עבור דיור חלופי. כמו כן, התובעת קיבלה תשלומים רבים ונוספים כגון ביטוח ותיקוני רכב, תשלומים עבור דלק ומוצרי מזון.

28.הנתבעת טוענת טענות קיזוז עבור תשלומי הטלפון של התובעת, אי-פינוי חדרי המלון על ידי התובעת, וכן עבור רכיבי שכר ששולמו לתובעת – כגון פיצויי פיטורים ותנאים סוציאליים, ובסך כולל של 40,790 ₪. לאור כל המתואר לעיל, ולאור היעדר יחסי עבודה במשמעותם הפורמאלית, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה על כל מרכיביה.

ג.הכרעת בית הדין במחלוקות שבין הצדדים

ג.1.מבוא

29.מספר הערות מבוא – ראשית, אין המדובר במערכת יחסי עובד-מעביד רגילה וטיפוסית – טרם שנפנה להכרעה, יש להקדים מספר מילים בדבר הנחות היסוד אשר עמדו אל מול עיני כאשר ניגשתי לבור את המוץ מתוך התבן, בשל התמונה המורכבת שעולה מנסיבות וראיות התיק. להתרשמותי, מערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת היתה מערכת יחסים קרובה, אשר נוצרה שלא מתוך רצון למסד יחסי עובד-מעביד, כי אם מתוך רצון ומוטיבציה משותפת, ובשל צרכים הדדיים – הן של התובעת והן של הנתבעת.

30.התובעת לא הסתירה, וכפי שאף עולה מהתכתבויות שונות שצורפו לכתבי טענותיה, כי היא אהבה את הנתבעת ושמחה בכל עת שהצליחה לגרום לה לקורת רוח ולסייע לה. גם הנתבעת מצידה הצהירה במהלך ניהול ההליך כי היא ראתה בתובעת מקור לתמיכה ולחברות, בזמן בו היא הזדקקה לסוג זה של קשר (ולאו דווקא לעובד/ת). בהקשר זה, גם מקובלת עליי טענת הנתבעת, אשר תואמת את כלל הראיות והעדויות בהליך, כי מעת לעת היא היתה אוספת אנשים שונים למלון, שלא מתוך נחיצות וצורך בגיוס עובדים, אלא מטוב-לב ומתוך דאגה לשלומם.

31.כך הוא הנכון גם במקרה זה – הנתבעת שמחה להציע לתובעת מגורים בביתה, תוך שהיא סבורה ובטוחה כי בכך היא עונה על צורך מקביל של התובעת, לדיור ולאלטרנטיבה רגשית לביתה הקודם. מטעם זה אף מקובלת עלי בכללותה גרסתה של הנתבעת, אשר נתמכה בעדויות העדים מטעמה, ולפיה היחסים בין התובעת לבין הנתבעת החלו במצב של חסד ונזקקות, כאשר הנתבעת הזמינה את התובעת ובנה אשר היו ללא קורת גג, אספה אותם למלון, חסה עליהם ועשתה ככל שביכולתה על מנת לעזור להם ולהעניק להם בית.

32.לאור האמור לעיל, אין לי כל ספק, כי ברוב התקופה הרלוונטית שררו בין שתי הצדדים יחסים של קרבה וחברות, מתוקפן נהנה כל צד – באופן כזה או אחר. כל זאת, כאשר בני משפחתה של הנתבעת (ילדיה ובנות/בני זוגם), אשר גרים באזור המרכז, מתרשמים כי התובעת למעשה מנצלת את הנתבעת.

33.ביחס לאמור לעיל אציין לדוגמא, כדלקמן: התובעת נהגה להשתמש במלון ובמתקניו כבית, לרבות כל ההוצאות; התובעת קיבלה מהנתבעת כספים בסכומים שונים בזמנים שבהם נזקקה לכסף, כמו גם דלק וביטוח לרכבה – ובכלל זה על ידי שימוש בכרטיס האשראי של הנתבעת עצמה; התובעת עשתה שימוש בחשבונות הסלולר של המלון. מאידך, הנתבעת ראתה בתובעת גורם אמין שניתן לסמוך עליו, ולהפקיד בידיו את המלון בימים ובשעות שבהם היא נעדרה ממנו.

34. בנוסף, אין חולק כי בין השתיים התקיימו גם יחסי עובד-מעביד. יחד עם זאת, מיסוד היחסים על דרך של יחסי עובד-מעביד לא נבע מהצורך של הנתבעת להעסיק עובד/ת נוספ/ת במלון, כי אם מהצורך למצוא תעסוקה כלשהי לתובעת. למען הבהר ספק, אשוב ואדגיש ביחס לכך, כי המדובר במלון קטן (בן 25 חדרים), שפעמים רבות היה בתפוסה חלקית, אם לא חלקית ביותר, ועד כדי תפוסה אפסית במקרים מסוימים (בחורף ובימי חול).

35.יחד עם זאת, שכרה של התובעת לא שולם בצורה סדירה, וכפי המצוין לכאורה בתלושי השכר שנופקו לה. אלא, שהתובעת והנתבעת היו עורכות "התחשבנות" מעת לעת, באחריותה של התובעת, ובודקות כמה ומתי יש לשלם לתובעת. כלומר, אין המדובר ביחסי עובד-מעביד רגילים ושכיחים.

36.ביחס לכך אדגיש, כי גם העדה הגב' שכטר חיזקה את הטענה, כי אין המדובר ביחסי עובד-מעביד "רגילים". ודוק – המדובר בעדה שאינה בת משפחה של הנתבעת, כי אם עובדת לשעבר של המלון. הגב' שכטר הבהירה גם, כי לא היה קשר אישי בינה לבין הנתבעת, מלבד קשרי עבודה. בעניינה של הגב' שכטר, התקיימו בינה לבין הנתבעת יחסי עובד-מעביד לכל דבר ועניין, כמו בעניינם של יתר עובדי המלון. זאת, בנפרד ובנבדל מעניינה של התובעת.

37.לאור כל האמור לעיל, אבהיר כבר עתה כי אין לעמדתי לראות את כלל מערך היחסים שבין התובעת לנתבעת בפריזמה של יחסי העבודה, הא ותו לא. יחסי העבודה היוו פן אחד בתוך מכלול של יחסים שנרקמו בשנים שבהן התנהל הקשר עסקינן, אך הם אינם בבחינת חזות הכל.

38.ניתן לשאוב השראה והקבלה ליחסים שנוצרו בענייננו, ליחסי עובד-מעביד בתוך משפחה, כאשר העסק המשפחתי ו/או יחסי העבודה מתקיימים במרחב יחסים שהינו מוגדר בתוך מכלול היחסים בתוך המשפחה, אך הם אינם כוללים בתוכם את כלל מישורי היחסים בין בני המשפחה. בהתאם, יש לנסות ולנתח, לסמן ולהפריד, את מישור יחסי העבודה מתוך מישור יחסי החברות והמגורים אשר התקיימו בין התובעת והנתבעת. הפרדה זו תיעשה על סמך ניתוח הראיות אשר הוצגו במהלך ניהול התיק, תוך מתן מקום מרכזי לשאלת הוכחת הטענות של כל אחת מהצדדים.

39.הערת מבוא שניה – תפיסת המציאות הלא-מדויקת של התובעת באשר למערכת היחסים – עוד אציין, כי התרשמתי במהלך עדותה של התובעת ובמהלך ניהול התיק, כי האופן שבו התובעת ניסתה להציג את השתלשלות האירועים, הינו מסתמך לעיתים קרובות על תפיסת מציאות שגויה, ועל ניסיונה של התובעת לאחוז את המקל בשני קצותיו – מחד ראתה התובעת את עצמה כמי שהינה שותפה לרווחי המלון, ובהתאם לדרוש כי משכורתה תחושב בהתאם לכך; מנגד, התובעת למעשה סירבה לשאת בעול הנובע מכך – קרי, החובה לשאת בחובותיו הניכרים של המלון, שהביאו גם לסגירתו.

40.ביחס לכך יש גם להוסיף את היעדר קיומם של סמכויות ותפקידים קבועים בתוך מערך הכוחות במלון, תוך שהתובעת בעצמה אינה יודעת להגדיר ולהעריך מה היו התפקידים המדויקים שהיא מילאה במלון באופן שוטף. יש להוסיף ולומר, כי מאידך התרשמתי כי הנתבעת הביעה הן במעשיה והן בהתנהגותה, וכן כפי שעלה מעדותה, כנות בכוונותיה ובמעשיה, ומעין "היגררות" לסיטואציה, ובמידה רבה גם מתוך רצון שלא לפגוע בתובעת ולא להעמיד אותה על מקומה במערך היחסים.

41.הערת מבוא שלישית – התובעת הציגה במהלך ניהול ההליך גרסה מתחמקת ולא אמינה – חקירתה הנגדית של התובעת הציגה גרסה פתלתלה ומתחמקת, תוך כדי שהתובעת מרבה בביטויים כגון "לא יודעת להגיד", "לא זוכרת", "לא זוכרת... עברו 4 שנים", "אני לא זוכרת כלום. זה 4 שנים אחרי", "לא יכולה לזכור בדיוק", "אני כבר לא זוכרת הרבה", "אין לי מושג", "אני לא מבינה בזה", "אני לא יודעת להגיד לך, עברו כל כך הרבה שנים" וכיו"ב.

42.האמור לעיל מראה כי יש לראות בשלילה את האמינות שיש לייחס לגרסת התובעת, בתוספת חסרים ראייתיים נוספים, וכפי שיצוין להלן בהרחבה (כך למשל, הימנעותה של התובעת להביא עדים נוספים מטעמה). בנוסף לכך, תמוה בעיני הכיצד אמרות אלה עולות בקנה אחד עם טענתה מנגד של התובעת, שעלתה גם בחקירתה הנגדית, ולפיה היא היתה מודעת היטב למצבו הפיננסי של המלון, ותוך כדי שהתובעת עורכת תחשיבים מדוקדקים ומפורטים, שאינם הולמים לטענות "השכחה" שבנדון.

43.כמו כן, גרסתה של התובעת נסמכה אך ורק על תצהירה ועל עדותה כעדות יחידה, ולגבי רוב מוחלט מהטענות – ללא צירוף של כל אימות נוסף, או של ראיה אובייקטיבית. בכלל זה, אציין כי עדות של צד בהליך הינה עדות יחידה של אדם מעוניין – ראו סעיף 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. על כן, קבלה של גרסת התובעת על סמך עדותה היחידה, וכפי שקבע בית המשפט העליון, מחייבת משנה זהירות והנמקה מפורטת. עוד נקבע ביחס לכך, כדלקמן: "יכול היה בית המשפט להכריע בענין גם על יסוד עדות יחיד של בעל דין או של בעל ענין בדבר, אולם זאת בתנאי שהשתכנע כי ניתן לתת אימון בדבריו וכי יכול היה לנמק בפרוטרוט מדוע הוא רואה להסתפק בעדות יחידה כאמור".

44.כאמור לעיל, התובעת גם לא זימנה עדים רלבנטיים מטעמה, כגון מי מעובדי המלון, ובכלל זה גם גורמים שנחזים להיות בשליטתה, כגון ילדיה שגרו עימה במלון. זאת, כדי להוכיח, בין היתר, את טענתה כי החדרים שבהם היא גרה היו ברמה תחזוקתית נמוכה. כל זאת, כאשר מנגד העידה העדה מטעם הנתבעת הגב' שכטר, שהינה כאמור לעיל עובדת לשעבר במלון, כי תנאי המגורים של התובעת היו נאותים וראויים. כך גם למשל לגבי טענתה של התובעת, כי הנתבעת התחננה בפניה כי תישאר לעבוד במלון, ולכן התובעת פנתה בעניין זה לילדיה – ר' וא', ושוחחה עימם וקיבלה את הסכמתם בעניין זה, לרבות כך שימשיכו להתגורר עימה.

45.ביחס לכך נפסק זה מכבר, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו". עוד אזכיר ביחס לכך את ההלכה, ולפיה אי-הבאת עד ו/או ראיה רלוונטית פועלת לחובת הצד שנמנע מהצגתם, ואשר היה לו אינטרס לעשות כן. כך הוא הנכון לגבי מקרה זה.

46.בעניין זה נקבע אף על ידי בית המשפט העליון, כדלקמן: "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתי, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראייה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר – פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה".

47.מנגד, הנתבעת נמנעה מצידה מהבאת ראיות לגבי תשלום השכר לתובעת ב'זמן-אמת'. עם זאת, הנתבעת טענה בעניין זה, כי ההתנהלות הכספית של התשלומים לתובעת היתה לא מאורגנת ולא מתועדת על ידה, וזאת מהטעם כי היחסים בין התובעת לבינה היו מבוססים על החברות והקשר האישי שבין השתיים, ולאו דווקא על הנחיצות של הנתבעת בהעסקתו של עובד/ת נוסף במלון. טענה זו, כאמור לעיל, מקובלת עליי בכללותה. עוד טוענת הנתבעת בהקשר זה, כי ההתנהלות הכלכלית ביניהן, תועדה על ידי התובעת בלבד.

48.טענה זו נתמכת בעדותה של הגב' שכטר, שהיתה כאמור לעיל עובדת במלון, ואשר הצהירה בתצהירה – וטענה זו לא נסתרה כלל, כי יחסי העבודה בינה לבין הנתבעת הוגדרו מייד עם תחילת עבודתה, לרבות תנאי השכר, קבלת תלוש שכר מסודר, תנאי העבודה, הגדרת התפקיד והזכויות בסיום ההעסקה, וכך גם לגבי יתר עובדי המלון. נדגיש שוב, כי הגב' שכטר אינה בת משפחה של הנתבעת, והיא גם הבהירה כי לא היה קשר בינה לבין הנתבעת, מלבד קשרי עבודה.

49.אחרי הקדמה זו, להלן נפרוט ונתייחס לכל אחת מעילות התביעה של התובעת.

ג.2.התביעה לגמול שעות נוספות ו/או גמול עבודה במנוחה השבועית

50.מבוא – אקדים אחרית לראשית ואציין, כי דין התביעה ביחס לגמול שעות נוספות ו/או גמול עבודה במנוחה השבועית להידחות, הן מהטעם כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העסקתה של התובעת, והן מהטעם כי התובעת כלל לא הוכיחה את טענותיה העובדתיות, העומדות בבסיס רכיב התביעה שבנדון. להלן אסביר כיצד הגעתי למסקנה זו.

51.טעם ראשון לדחיית התביעה לגמול שעות נוספות ו/או עבודה בשעות מנוחה – חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העסקתה של התובעת, בהינתן החריגים הקיימים בחוק – לא שוכנעתי כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") חלות בעניינה של התובעת. למעשה, ההפך הוא הנכון – שוכנעתי כי החריגים לחוק חלים בעניינה של התובעת. ביחס לכך, קובע סעיף 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כדלקמן:

"(א) חוק זה אינו חל על העסקתם של -

(5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי;

(6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם."

52.לעניין ס"ק (5) – האם תפקידה של התובעת היה כזה הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי – הפסיקה קבעה, כי התפקידים שעליהם מדובר בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, הינם כאלה שבהם המעסיק נותן לנושא התפקיד חופש פעולה מירבי, וזאת מתוך הכרה שהוא ראוי לכך וזקוק לכך כדי לבצע את התפקיד בצורה נאותה. חופש פעולה זה פירושו עצמאות רבה מאוד בקבלת החלטות, בביצוען, באחריות לנעשה, וכל אלה מצריכים פרקי זמן בלתי מבוקרים ובלתי מוגדרים, הן לצורך העבודה והן לצורך המנוחה.

53.כן נקבע, כי את השאלה אם התפקיד דורש מידה מיוחדת של אמון אישי אם לאו, יש לבחון לפי קנה מידה אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, תוך מתן דגש כי לא די באמון גרידא, כפי הנדרש בכל מערכת של יחסי עבודה, אלא במידה מיוחדת של אמון. במקרה שלפנינו, אין חולק כי מערכת היחסים בין הצדדים הובנתה וכפי שתואר קודם לכן, על בסיס מיוחד – ואשר נבע כאמור לעיל שלא בגין צרכים ואינטרסים של יחסי עובד-מעביד סטנדרטיים. העובדות, הראיות והעדויות ממחישות כולן, כי הנתבעת נתנה אמון מיוחד ויוצא דופן בתובעת. האמור לעיל בא לידי במגוון רחב של דוגמאות, לרבות עובדות שצוינו על ידי התובעת עצמה.

54.כך למשל, התובעת התגוררה במלון עם ילדיה ונהגה בו מעין מנהג-בעלים, ותוך שהיא נהנית מכך שהיא אינה נדרשת לשלם חשבונות מים, חשמל, אינטרנט, אוכל ועוד. בנוסף, התובעת השתמשה בכרטיס האשראי של הנתבעת לרכישות שונות במישור האישי שלה, כגון לרכישת שני מכשירי טלפון סלולארי לה ולבנה, אשר התשלומים עליהם שולמו במשך תקופה ארוכה על ידי הנתבעת. הנתבעת אף נהגה לרכוש לתובעת את הדלק לרכבהּ.

55.כמו כן, וכפי שכבר צוין, התובעת אף היתה עורכת בעצמה ולבדה את ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים. הנתבעת מצידה כלל לא תיעדה ולא העלתה על הכתב את הסכומים שהיא שילמה מעת לעת לתובעת. התובעת אף היתה נוטלת מקופת המלון כספים כאוות נפשה וללא שליטה או פיקוח של הנתבעת. כל אלה, ועוד דוגמאות רבות נוספות, מלמדות כי מערכת היחסים בין התובעת לנתבעת, וגם לאחר שאלה הושתתו על תשלום משכורת במסגרת יחסי עובד-מעביד, היתה שונה ומיוחדת מהנהוג והמקובל בשוק העבודה.

56.לעניין ס"ק (6) – האם ניתן היה לפקח על עבודתה של התובעת – הפסיקה ערכה אבחנה לצורך תחולת החוק, בין השאלה האם תנאי העבודה ונסיבותיה אפשרו פיקוח, לבין השאלה אם היה פיקוח בפועל. דהיינו – נסיבות שבהן יתברר כי תנאי העבודה אפשרו פיקוח, אף שלא היה פיקוח בפועל, יכול שיזכו בגמול שעות נוספות, וככל שיוכח מספר השעות.

57.בענייננו, לא הוכח שהיה פיקוח כלשהו של הנתבעת על שעות עבודתה של התובעת, ואף לא הוכח כי הנתבעת בכלל היתה יכולה לבצע פיקוח שכזה. כך למשל, התובעת לא נדרשה לחתום על שעון נוכחות; לא הוכח כי הנתבעת ביקשה מהתובעת להתחיל את עבודתה בשעה מסוימת או לסיים אותה בשעה אחרת; בנוסף, על עבודת התובעת לא התנהל פיקוח כלשהו, והיא לא נדרשה לדווח לנתבעת אודות שעות עבודתה ואודות הפסקות אשר לקחה במהלכן.

58.למעשה, הוכח כי התובעת התחילה וסיימה את עבודתה בשעות שהיא עצמה חפצה לעשות כן, ללא כל שעות עבודה קבועות וללא כל מרות כלשהי. על כן, אין לומר כי אופי העסקתה של התובעת היה כזה שאפשר פיקוח כלשהו על עבודתה, על פי החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

59.לסיכום נושא זה – כלל האמור לעיל עד כה בנושא ס"ק (5) וס"ק (6) מהווה אינדיקציה לכך שאף בענייננו לא מתקיימים הטעמים הקיימים בבסיס חוק שעות עבודה ומנוחה, ולעומת זאת – חלים פרמטרים מצטברים המתאימים להחלת החריגים הקיימים בחוק. על כן, יש להסיק כי הן החריג המופיע בס"ק (5) והן החריג המופיע בס"ק (6) חלים בעניינה של התובעת. על כן, הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה אינן חלות על מאפייני ותנאי עבודתה של התובעת.

60.טעם שני לדחיית התביעה לגמול שעות נוספות ו/או עבודה בשעות מנוחה – חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על העסקתה של התובעת לאור הלכת גלוטן והעובדה שהתובעת גם גרה וגם עבדה במלון – כפי שכבר צוין דלעיל, אין חולק כי התובעת גם התגוררה וגם עבדה במלון. כל זאת, כאשר פעמים רבות הנתבעת אף לא שהתה במלון באותה עת (בעיקר כאשר לא היו בו אורחים – סיטואציה שכיחה למדי).

61.לאור האמור לעיל, עולה כי מתכונת העסקתה של התובעת היתה בלתי שגרתית, וקיים קושי ממשי להפריד בין שעות העבודה של התובעת לבין שעות שאינן שעות עבודה. זאת, בהינתן העירוב והערבוב בין "עבודתה" של התובעת לבין חייה "הפרטיים", וכאשר "הפרטי" השתלב בדרך שאינה ניתנת להפרדה עם "העבודה". למעשה, וכפי שיוסבר עוד בהמשך פסק הדין, נוצרה סיטואציה שבה לא ניתן למעשה להעריך את שעות העבודה של התובעת בצורה מדויקת ומהימנה. על כן, נכון לטעמי להחיל בעניין זה את הלכת דנג"ץ גלוטן, ששללה את תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על תנאי העסקתם של עובדים סיעודיים, הגרים ועובדים בבית המטופל.

62.ודוק – גם בית המשפט העליון הדגיש באותו מקרה, כי ניתן להחיל את הקביעה בעניין גלוטן גם על מי שעבד שלא כמטפל סיעודי, וכאשר המדובר בהעסקה שלא ניתן להפריד בה בין החיים הפרטיים לחיים של העבודה. בעניין זה ציין כב' השופט ריבלין, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון (כתוארו דאז), כדלקמן: "... תבנית העסקה הנוכחית של עובדים בתחום הסיעוד לא מאפשרת לשמור על האיזון המתבקש בחוק, משום שהיא יוצרת מצב שבו חייו של העובד קשורים קשר בל יינתק אל מקום העבודה במשך החלק הארי של שגרת ימיו (ולילותיו)... התשלום המוגבר בגין עבודה בשעות נוספות נועד במידה רבה לקבוע מסגרת של שעות וימים להעסקת העובד על מנת לשמור על האיזון הראוי בין פנאי לעבודה. אלא שבעבודות שמעצם טבען מחייבות העסקה שאין לה שיעור, יש קושי בהחלת החוק לעניין התשלום המוגבר עבור שעות שמעבר לאותו שיעור".

63.גם בית הדין הארצי לעבודה קבע בדעת רוב בעניין מור, כי הלכת גלוטן אינה שמורה אך לעובדים בתחום הסיעוד, ויש להחילה על צורות העסקה בלתי שגרתיות הדומות באופיין להעסקתם של עובדים בתחום הסיעוד, כאשר המוקד הוא הקושי הנובע ממהות העבודה, לאבחן בין שעות העבודה לשעות הפרטיות. ראוי לציין, כי גם כב' השופט איטח, שהסתייג מעמדת הרוב, ציין כי במרכזה של דעת הרוב בדנג"ץ גלוטן עמדו שני שיקולים מרכזיים, כאשר אחד מהם הינו הקושי בהבחנה בין שעות הפנאי לבין שעות העבודה.

64.לסיכום נושא זה – בענייננו, לא ניתן כאמור לעיל לבסס קו מבדיל שהינו ברור, בין שעות שבהן עמדה התובעת "לרשות המלון" ו/או "לרשות הנתבעת", ובין שעות הפנאי שלה; אלו מעורבבים באלו. על כן, לאור הלכת גלוטן והיעדר האפשרות המעשית להפריד בין שעות עבודתה של התובעת לבין חייה הפרטיים, והכל תוך כדי שהיא גרה עם ילדיה במלון, אולם גם עובדת בו, הרי שאין להחיל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, שאינן חלות על מאפייני ותנאי עבודתה של התובעת.

65.טעם שלישי לדחיית התביעה לגמול שעות נוספות ו/או עבודה בשעות מנוחה – תביעתה של התובעת לגמול שעות נוספות ולשעות עבודה במהלך המנוחה השבועית, מתייחסת במידה רבה לשעות לילה, שבהן התובעת היתה פנויה לענייניה (כולל שינה), ובכל מקרה, היא לא עמדה בשעות אלה לרשות הנתבעת – חלק משמעותי מתביעתה של התובעת מתייחס לשעות לילה, שבמהלכן לטענתה היא נשארה ערה ככוננית של המלון, שמא יבוא אורח בשעה מאוחרת, או לצורך אחר.

66.כבר עתה אציין, כי גרסתה של התובעת בעניין זה אינה מקובלת עליי כלל ועיקר, ואף אחת מהטענות של התובעת לגבי הצורך הנטען, ובכלל זה הצורך ב"הקפצות" בשעות הלילה – ובשל טעמים כגון רעשים חשודים, אזעקות אש, טיפול בבעיות של אורחים, לא הוכח על ידי התובעת כלל ועיקר, לא בראיה כלשהי ולא בעדות מהימנה ואובייקטיבית (מלבד עדותה שלה).

67.כך למשל, כאשר התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית "כמה אזעקות אש היו?", היא הודתה במפורש ש"לא עשיתי רישומים". עוד היא ציינה, כי זכור לה רק מקרה אחד שבו משפחה הגיעה בפועל למלון, שלא בשעות הקבלה הרגילות – "זה קרה שפעם אחת משפחה שהיה לה פנצ'ר הגיע מאוחר". כלומר, גם לשיטתה של התובעת, הרי שהמדובר במקרים נדירים, אם בכלל. כל זאת, כאשר הנתבעת שהתה במלון ולנה בו בחלק מהתקופה, ובמיוחד בעת שהתארחו בו לקוחות. אף הנתבעת העידה ביחס לכך, בחקירתה הנגדית: "כמעט שלא באו אורחים כשלא הייתי וכשזה בכל זאת קרה התובעת קיבלה אותם. אני מוכרחה לציין שבסופי שבוע כשהיו מגיעים אנשים תמיד אני הייתי...".

68.מעבר לכך, גם מקובלת עליי טענתה של הנתבעת, כי חלק מהפעולות שאליהן מתייחסת התובעת בהקשר זה, נובעות מעצם המגורים של התובעת במלון, ולאו דווקא מעצם היותה "עובדת" של המלון. לכן, גם אם פעם או פעמיים התובעת קמה בלילה כדי לכבות את האזעקה (טענה שממילא לא הוכחה), היא עשתה זאת כמי שגרה שם.

69.שעות עבודה מוגדרות בסעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה כ"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". פסיקת בית הדין הארצי לעבודה קובעת כי "התשובה לשאלה אם מדובר ב'שעות נוכחות/שהייה' שאינן מזכות בשכר או ב'שעות עבודה' נגזרת ממכלול הנסיבות: הגדרת תפקידו של העובד ומטלותיו במקום העבודה; האם שהותו של העובד במקום העבודה נלווית לביצוע עבודתו ותפקידו או היא מהות עבודתו ותפקידו; האם העובד נדרש על ידי המעביד להישאר במקום העבודה". מבחנים נוספים שצוינו בפסיקה נוגעים למגבלות החלות על העובד במהלך השעות שבמחלוקת והאם הוא "היה חופשי לעשות כרצונו", תוך שהודגש כי "יכול והעובד יימצא במקום העבודה והשעות לא תהיינה שעות עבודה, ויכול ויימצא בבית והשעות תהיינה שעות עבודה".

70.בית הדין הארצי לעבודה אף הבהיר בעניין חנדז'י, כי לא די בעצם דרישת המעסיק מהעובד לנכוח במקום העבודה כדי להגדיר את כל שעות שהייתו כשעות עבודה (אם כי זהו שיקול שיילקח בחשבון בין שאר השיקולים), ואף לא די בהפקת תועלת כלשהי על ידי המעסיק מעצם שהותו של העובד במקום העבודה. אלא, שיש לבחון אם אכן בוצעה "עבודה" על ידי העובד במהלך השעות שבמחלוקת, בהתאם למאפייניו של מקום העבודה ומהות המשרה בה הוא מועסק.

71.עוד נקבע, כי בחינה זו אינה טכנית אלא מהותית, והיא נעשית על פי מכלול נסיבות המקרה, הן מהיבט מקום העבודה והן מנקודת המבט של העובד עצמו. מהיבט מקום העבודה יש לבחון בין היתר מה עיקר פעילותו של ה"מפעל"; האם הצורך לשמו נדרשת שהות העובד במקום הוא להגשמת תכליתו של מקום העבודה ככזה; ומהי התועלת המופקת למעסיק מאותן שעות שהייה. מנקודת המבט של העובד עלינו לבחון בין היתר עד כמה מוגבל היה לעשות כרצונו במהלך השעות שבמחלוקת, עד כמה הוא נדרש לשינוי מאורח חיים רגיל, האם במהלך שעות ה"שהייה" הוא נדרש להפעלת אותם כישורים לשמם נשכר כוח עבודתו מלכתחילה ובהם הוא עושה שימוש בשעות עבודתו ה"רגילות", והאם נדרש במהלך שעות ה"שהייה" להשקעת משאבים פיזיים, קוגניטיביים או נפשיים בהתאם למאפייני משרתו.

72.יש לפרט עוד, כי בעניין חנדז'י נדונה תביעה שהגישה מדריכה בהוסטל שבו התגוררו צעירים פגועי נפש. בחינת כלל השיקולים הביאו את בית הדין הארצי לעבודה לאשר את מסקנת בית הדין קמא, כי העובדת (התובעת באותו מקרה) לא נדרשה לבצע "עבודה" כלשהי במהלך שעות משמרת הלילה, או שעות הלילה במשמרות סופי השבוע שאותן היא ביצעה. זאת, שכן במהלך שעות אלה לא נערכה פעילות במעון, אלא דייריו ישנו, והעובדת היתה יכולה לישון במקביל אליהם, או לחלופין לעשות כל דבר אחר כרצונה.

73.מן הכלל אל הפרט – בענייננו אנו, כלל השיקולים שבנדון פועלים לחובת התובעת, ולכיוון המסקנה כי שעות הלילה וסופי השבוע שבגינם היא תובעת גמול שעות נוספות, אינן בבחינת שעות עבודה ו/או שעות שבהן התובעת עמדה לרשות הנתבעת. כך ובהקשר זה – לא הוכחה כל דרישה של הנתבעת כי התובעת תשהה במלון דווקא בשעות אלה; לא הוכחה תועלת כלשהי שהופקה על ידי הנתבעת כתוצאה מהשהות של התובעת במלון בשעות שבנדון; לא הוכחה כאמור לעיל עבודה ממשית ומעשית של התובעת, ולא הוכחו "הקפצות" בשעות לילה מאוחרות על ידי הנתבעת ובגין עצם שהותה של התובעת במלון (שהוא, כזכור, גם מקום מגוריה, שלה ושל ילדיה). למעשה, הוכח כי התובעת היתה חופשיה לעשות כאוות נפשה במהלך השעות שבמחלוקת.

74.התובעת מייחסת משקל רב לאירוע שבמהלכו הנתבעת התקשרה אליה לפי טענתה, בעודה מחוץ למלון, שבו היא למדה לשיטתה בפעם הראשונה כי לפי הוראות הדין, נדרש להיות במלון כונן/נציג של הנתבעת. לטענתה של התובעת, הנתבעת אמרה לה בשלב זה כי "לפי חוק מישהו חייב להיות נוכח בלילות במלון". התובעת טענה עוד, כי הנתבעת לא היתה מעוניינת לבצע תפקיד זה, ולאור העובדה שהיא ביקשה לשהות באזור המרכז, ליד ילדיה ונכדיה.

75.לשיטתי, דין טענה זו להידחות, הן מכמה טעמים –

ראשית, עדותה של התובעת, כאמור לעיל וכפי שכבר צוין מספר פעמים, היתה מניפולטיבית ומגמתית, ולא מצאתי לנכון ליתן בה אמון;

שנית, השיחה שבנדון הוכחשה ידי הנתבעת, והכחשתה בעניין זה, ובכלל, מהימנה עליי;

שלישית, לא הובאה כל הפניה על ידי התובעת, לא כללית ולא מדויקת, לגבי אותה הוראת חוק נטענת, שבגינה ועל בסיסה הובאה דרישתה הנטענת של הנתבעת, אל התובעת;

רביעית, גם לוּ היתה מועלית דרישה שכזאת על ידי הנתבעת – ולשיטתי, לא כך הוא הדבר כאמור לעיל, הרי שגם במקרה שכזה היה צריך לדחות את טענת התובעת כי שעות הלילה הינן בבחינת שעות עבודה. צאו ולמדו בעניין זה, שוב, מעניין חנדז'י, שם אישר בית הדין הארצי לעבודה את מסקנת בית הדין קמא, כי שעות הלילה של העובדת אינן שעות עבודה, וזאת למרות שלעובדת שם אסור היה לעזוב את המעון.

76.לסיכום נושא זה – שעות הלילה, אשר הינן חלק נכבד מתביעת גמול השעות הנוספות של התובעת, אינן שעות שבהן התובעת עבדה בפועל עבור הנתבעת. המדובר בשעות שבהן התובעת היתה מחד חופשיה ועצמאית לענייניה, ומנגד – לא הוכח כי הנתבעת הגדירה לתובעת ביצוע משימות במהלך שעות אלה.

77.טעם רביעי לדחיית התביעה לגמול שעות נוספות ו/או עבודה בשעות מנוחה – שעות עבודתה של התובעת, ובכלל זה השעות הנוספות ו/או שעות העבודה הנטענות במנוחה השבועית, ממילא לא הוכחו על ידה – לבסוף, קיים טעם נוסף ואחרון לדחיית זכאותה הנטענת של התובעת לגמול שעות נוספות, וזאת גם אם הייתי מקבל את הטענה כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל בעניינה של התובעת. הטעם הינו כדלקמן – התובעת ממילא לא הוכיחה את שעות העבודה הנטענות על ידה.

78.כאמור לעיל, התובעת טענה כי תביעתה מתייחסת אך ורק לתקופה שבין חודש 6/2010 ועד לחודש 11/2012, ובסך הכל 29 חודשים, שכן לטענתה נערכה "התחשבנות" עבור התקופה שקדמה לתקופה זו. באשר לתקופה הרלוונטית לתביעה, חילקה התובעת לשתיים, כאשר היא מתייחסת לחצי מהתקופה כאל "תפוסה רגילה" במלון, ולחצייה השני (אמצע חודש מאי בשנה נקובה עד סוף תקופת החגים) כאל "תפוסה מלאה".

79.לטענת התובעת, בימי החול ובתקופת התפוסה הרגילה, היא עבדה לטענתה כ-12 שעות ביממה, ובימי התפוסה המלאה היא עבדה לטענתה כ-18 שעות ביממה. את ימי שישי ושבת היא חישבה בשתי התקופות לפי 18 שעות עבודה ליום. בהתאם לחישוב זה נגזרו אף השעות הנוספות אשר לטענתה בוצעו על ידה.

80.אולם, וכפי שכבר צוין ביחס לנושאים אחרים, התובעת לא הביאה כל עדויות ביחס לשעות עבודתה כפי שטענה שאלה התקיימו. זאת, מלבד עדותה היחידה, כאשר אף עדות זו היתה וכפי שכבר צוין כללית ביותר, מבולבלת ובלתי סדירה. כך הוא הנכון גם לגבי השעות הספציפיות שבהן לכאורה התבצעה העבודה. כך למשל, בתצהירה פירטה התובעת כדלהלן:

"תפקידי במלון היה תפקיד מורכב אשר כלל את שהייתי ונוכחותי היומיומית במלון, בימי חול, בסופי שבוע, בחגים ובימי חוה"מ, בערבי שישי ובשבתות, תוך העברת מלוא האחריות לתפעול וניהול המלון בהעדרה של הנתבעת, על כתפי: קבלת אורחים ומתן מענה תמידי לצרכי האורחים ולפניות האורחים, שמירה וטיפוח קידמת המלון, עריכת שולחנות בלילות לקראת ארוחת הבוקר וארוחות חג, מענה שוטף להקפצות (אזעקות אש, רעשים חשודים, טיפול באורחים מבושמים וקולניים, בעיות וגחמות של אורחים, טיפול באורחים מזדמנים וכיו"ב) ובעתות צורך ולחץ לבקשתה של הנתבעת, החזרת עובדות ועובד לביתם, כיבוס וקיפול כביסה וכל הנדרש למען עמידה בזמנים, ולעיתים אף נוכחות בבוקר על כל המשתמע מכך בהיעדר הנתבעת עקב נסיעה לחו"ל וכדו'. הכל במסירות מוחלטת למען שמו הטוב של המלון ולרווחת הנתבעת... אופי הפעילות במלון הצריך זמינות מתמדת במלון למשך כמעט כל שעות היממה, מ13:00 בצהריים עד 7:00 בבוקר למחרת עת הייתי פורשת לישון, כאשר בשעות הלילה זכיתי ל'הקפצות' מרובות ע"י האורחים, בכל שעה של הלילה, אורחים מזדמנים יכלו להגיע ולהתקבל בברכה בכל שעה של הלילה, והאורחים שכבר במלון יכלו לפנות אלי עם כל בעיה ושאלה (ב-29 החודשים האחרונים ויותר, מספר הנייד שלי ניצב דרך קבע על הדלפק לכל צורך)."

81.ניתוח של דברים אלה מעלה, כי כבר בשלב התצהיר, התובעת מעידה כי תפקידיה התקיימו בעיקר בימים ובשעות שבהם נעדרה הנתבעת מהמלון. כמו כן יש לציין, כי שני תפקידים מרכזיים שאליהם מתייחסת התובעת – עריכת השולחנות וטיפול בכביסה, לא היו בסמכותה, אלא היא הצטרפה כ"כוח עזר" לעובדי המלון הנוספים. ביחס לכך, התובעת גם לא הכחישה בחקירתה הנגדית, שמלבדה היו במלון שלושה עובדים נוספים, כאשר בנוסף היו שתי מנקות שהגיעו לסירוגין לעבודה במלון.

82.מנגד, יש לציין כי התובעת לא עיגנה את מטלותיה ושעות עבודתה בראיות חיצוניות כלשהן, לא כל שכן ברשימת סדר יום ו/או רשימת מטלות שאותן היא ביצעה מדי יום ביומו, ואשר הוגדרו כסמכויות שהיו תחת האחרית שלה. אופן הצגת הדברים הכללי, תוך היעדר פירוט בדבר מטלות קבועות ויומיומיות, מחזקות לעניין זה את גרסת הנתבעת.

83.בניגוד לכלל הפעילויות שהתובעת טענה כי היא טיפלה ועסקה בהן במלון, עדי הנתבעת הציגו חזית אחידה, המקובלת עלינו בכללותה, ממנה עולה כי תפקידיה המועטים של התובעת במלון של התובעת נבנו בהדרגה. מהעדויות שנשמעו בפני עולה, כי בתחילה, כשהגיעה התובעת לגור במלון, היא היתה במצב נפשי ירוד וביקשה שלא להתרועע עם אורחים ועם לקוחות.

84.בשלב זה, וכפי שהנתבעת ציינה, התובעת "... לא עבדה בשום דבר, היא הייתה במצב כל כך קשה, היא לא הייתה מסוגלת להיפגש עם אנשים שהגיעו למלון". בהמשך, ומשעה שהיא התאוששה, החלה התובעת לקחת על עצמה מספר מועט של סמכויות ותפקידים נוספים. כל זאת, כאשר במלון הועסקו כמה וכמה עובדים, כגון הגב' שכטר – שהיתה אחראית על סידור החדרים והכנת האוכל, וכן הגב' פטריסיה, שגם היא עסקה בהכנת האוכל.

85.הנתבעת העידה לעניין זה, כי "... קשה להגדיר תפקיד שאני הצעתי. אני ראיתי שהיא מתעניינת בתחום התקשורת אז היא הייתה יושבת לפעמים ליד המחשב ועונה לאימיילים, היא הייתה מסדרת את הכלים לארוחת בוקר וזה בחשכת הליל כדי שאף אחד לא יראה, כי היא הרגישה שזה מתחת לכבודה. היא הרגישה מעין חובה כהכרת טובה ואני לא דרשתי את זה, והיא גם הייתה מקפלת כביסה בלילה מאותה סיבה של הכרת תודה".

86.הגב' לב (ביתה של הנתבעת) העידה בדומה, כי "ברגע שהיא התחילה לעבוד בצורה מסודרת במלון, היא ענתה למיילים ולטלפונים וקיבלה אנשים וסדרה את חדר האוכל לארוחות בוקר או לארוחות חג לפעמים... היא קיבלה אנשים, ישבה איתם בערב, ענתה לטלפונים.... ראיתי את התובעת עובדת, ראיתי אותה בעיקר לא עובדת, היא גם הייתה עובדת". עוד היא ציינה, לעניין שעות העבודה המדויקות של התובעת, וכאשר נשאלה "מה השעות שעבדה?", כי "אני לא יודעת. כשאנחנו היינו באים היא הייתה מסתדרת בחדרה שלה ולא יוצאת ולא עושה כלום".

87.גם מר גל (חתנהּ של הנתבעת) העיד באופן דומה, ותיאר את עבודתה של התובעת במילים הבאות, כדלקמן: "... קבלת אורחים בדלפק הקבלה ולמיטב הבנתי כאשר היא הייתה במלון ולאורח הייתה בקשה הוא יכול היה לפנות אליה.... בצורה שהמלון התנהל, לא תמיד היה נוכח בדלפק הקבלה, אבל כאשר אורח הגיע או הנתבעת או התובעת או עובד אחר במלון היה מקבל את האורח בדלפק הקבלה. המלון הוא מלון קטן, למשל אם התובעת הייתה נמצאת בחדר או בסלון ואורח היה מגיע, מישהו היה נגש לדלפק הקבלה, או הנתבעת או התובעת, ומקבל את האורח ונותן לו מפתח".

88.לגבי השעות שבהן התובעת קיבלה אורחים, ציין מר גל כי "המלון עבד בסופי שבוע כאשר האורחים היו מגיעים בעיקר בחמישי אחר הצהריים או שישי בוקר". הוא ציין גם לגבי קבלת אורחים בשעות אחרות, ש"יוצאי דופן אכן יכולים לקרות אבל לא יצא לי להיתקל בהם באופן אישי", וזאת לאחר שהוא שהה במלון במשך "עשרות פעמים".

89.מר גל סיכם לעניין שעות עבודתה של התובעת, בהסבר מקיף וכולל לאופן העסקתה של התובעת, דברים המקובלים עליי במלואם:

"צריך להבין את הסיטואציה הייחודית שהייתה במסגרת מערכת היחסים עם התובעת. התובעת לבקשתה והתעקשותה לנה במלון עם שני ילדיה וראתה במלון כבית. תקופה מסוימת היה ילד אחד ולאחר מכן היה גם ילד שני. למיטב זיכרוני, נעשה שימוש בשלושה חדרים של המלון במסגרת זו. למעשה התובעת בילתה שם את מרבית זמנה. ההבנה בינה לבין הנתבעת שהעבודה תהיה לפי צורך, כאשר לפעמים הנתבעת קיבלה את האורחים ולפעמים התובעת. עוד חשוב להבין שבמהלך ימי החול המלון למעשה לא היה מאוכלס. למיטב זיכרוני, שיעור התפוסה במלון היה כ- 30% שזה בעיקר בסופי שבוע בחודשים מסוימים של השנה כמו הקיץ וינואר וחגים."

90.הגב' שכטר ציינה מצידה, כי "היא הייתה מקבלת אנשים שבאים אחרי הצהריים ולאחר שנכנסה טוב לעניינים אז היא לקחה את הספר ההזמנות אליה". אולם, עוד היא הוסיפה, כי כאשר הנתבעת היתה נוכחת במלון, היא זו שהיתה מבצעת את התפקיד של קבלת הקהל.

91.מכלל האמור לעיל בנושא זה, עד כה, ניתן לסכם ולומר כך: מחד, התובעת לא הוכיחה כלל את טענותיה לגבי משימות רבות ומגוונות בעבודה במלון; מנגד, הוכח בעדויות של הנתבעת ועדיה, כי התובעת ביצעה במלון תפקידים ספורדיים ומינוריים, שלא נבעו מתוך הגדרת תפקיד ברורה ומתוחמת היטב, ו/או מצורך של הנתבעת להעסקה בתפקיד כזה אחר. למעשה, ההפך הוא הנכון – מתוך הקשרים האישיים ותחושת הידידות שרחשה הנתבעת לתובעת, התובעת החלה לקבל תחומי אחריות וכדי שהיא "תצא מחדרה" במלון.

92.כך וברבות הזמן, התובעת החלה לעסוק בתחום התקשורת של המלון (פרסום וקשרים עם לקוחות, מענה לטלפונים, קבלת אורחים), ולפעמים קיפול כביסה או סידור הכלים לארוחת הבוקר, וגם אז – כהכרת תודה לנתבעת וללא שהנתבעת דרשה זאת ממנה, והיות שממילא היו עובדים אחרים שכבר עסקו במשימות אלה (כך למשל, לגבי הכנת הארוחות – הגב' שכטר, וכן הגב' פטריסיה).

93.אשוב ואדגיש, כי אל מול הראיות והעדויות שהוצגו מטעם הנתבעת, התובעת לא הביאה כל עדות לחיזוק גרסתה באשר לעבודות שהיא ביצעה והמטלות שהיו באחריותה, מלבד עדות יחידה, שלה עצמה. כך למשל, ביחס למטלות הנטענות או השעות שבהן היא איישה את דלפק הקבלה, לא נמצא כל חיזוק בדמות עדות נוספת. שהרי, לעניין זה התובעת היתה יכולה להעיד את ילדיה אשר התגוררו עימה במלון, או אורחים קבועים, או עובדים נוספים במלון, וכד'. התובעת אף היתה יכולה להביא ראיות חפציות – כגון רישומי שיחות. דא עקא, שכל אלה לא הובאו בפני, והתובעת נמנעה מלהביא ראיות רלוונטיות, שהיו יכולות להיות מובאות על ידה.

94.לסיכום נושא זה – שעות העבודה הנטענות על ידי התובעת, כבסיס לתביעתה ביחס לגמול השעות הנוספות, לא הוכחו על ידה.

95.טעם חמישי לדחיית התביעה לגמול שעות נוספות ו/או עבודה בשעות מנוחה – ההסכמות שהיו בין הצדדים מלמדות על היקף משרה בהיקף של כחצי משרה, באופן הסותר את טענותיה של התובעת להיקף עבודה גדול מכך – לטענת התובעת, הוסכם בינה ובין הנתבעת בעל-פה, כי שכרה החודשי יעמוד על סך של 4,500 ₪, ובנוסף 20% מכלל הכנסות המלון. הנתבעת מכחישה הסכם שכזה. מאידך, הנתבעת מאשרת כי החל מחודש 2/2009 היא החלה להנפיק לתובעת תלושי משכורת, כאשר הסכום הנקוב בתלוש, הנשען על כמות שעות עבודה חודשיות, משתנה מחודש לחודש.

96.כמו כן מאשרת הנתבעת, כי ככל ששולמו כספים לתובעת, היו אלו תשלומים במזומן בלבד, ללא כל תיעוד. התיעוד היחידי שיש בנמצא הינו התיעוד העצמאי אשר ערכה התובעת באשר לסכומי כסף שהיא קיבלה מהנתבעת, לעיתים כ"בונוס" או כהחזרי הוצאות שהוציאה התובעת עבור המלון. הסכום המצטבר מחישוביה של התובעת קוזז והופחת מסכום התביעה.

97.טיוטות ההסכמים מטעם הנתבעת – ויכוח עובדתי נוסף בין הצדדים נוגע לשתי טיוטות חוזה עבודה אשר צירפה הנתבעת לתצהירה – האחת מיום 1.1.2010 והשנייה מיום 4.6.2012. עיון בטיוטות שבנדון מעלה, כי הנתבעת מציינת בהן כי מסגרת העסקתה של התובעת הינו בהיקף של 50% משרה. בטיוטה הראשונה תנאי השכר הינם כדלקמן: משכורת חודשית בסך של 2,000 ₪, וכן גמול שעות נוספות גלובאלי בסך של 1,500 ₪, ובסך הכל 3,500 ₪ לחודש.

98.בטיוטה השנייה תנאי השכר הינם כדלקמן: משכורת חודשית בסך של 2,500 ₪ וכן גמול שעות נוספות גלובאלי בסך של 2,500 ₪, ובסך הכל 5,000 ₪ לחודש. כן קיים בטיוטות ההסכמים תנאי לגבי "ניכויים מוסכמים מראש", כאשר בטיוטה הראשונה מצוין שינוכה משכרה של התובעת סך של 1,600 ₪ לחודש עבור המגורים, החשמל, ושאר שירותי המלון, ובטיוטה השנייה מדובר על ניכוי של 2,000 ₪ בגין רכיבים אלה.

99.התובעת טוענת כי היא לא היתה מודעת לטיוטות, אולם הכחשתה בעניין זה אינה מהימנה עליי, ואינה תואמת את העדויות מטעם הנתבעת ועדיה, ו/או את הראיות בהליך. אכן, הטיוטות אינן חתומות, והתובעת מכחישה כי אלה נמסרו לידיה ו/או הובאו לידיעתה. אולם, הגב' לב טענה בתצהירה ובחקירתה הנגדית, כי היא ישבה באופן אישי עם התובעת ועם אימהּ (הנתבעת), בשיחה שבה הן עברו, ביחד עם התובעת, על טיוטת ההסכם. גרסה זו מקובלת עליי.

100.בנוסף, התובעת צירפה לתצהירה תכתובות דואר אלקטרוני שונות, כאשר גם בהן ניתן למצוא אינדיקציות לסירובה לקבל את הצעות הנתבעת לגבי אופי העסקתה (ובמיוחד ההצעות שבאו מילדי הנתבעת). לדבריה של התובעת, ההסדר היחידי שהיה הוגן הינו זה אשר הוצע על ידה, ואשר בו היא ביקשה לקבל אחוזים מרווחי המלון. כך לדוגמה, ניתן למצוא הודעת דואר אלקטרוני שכתבה התובעת לנתבעת ביום 18.10.2012, אליה צורף מסמך כתוב בשם "תיקי ריכוז". מסמך זה מלמד, כי בניגוד לטענת התובעת, שאכן נערך דיאלוג בין הצדדים לגבי היקף העבודה ותנאי ההשתכרות של התובעת.

101.מכל מקום, השאלה האם התובעת היתה מודעת לטיוטות או לאו (ואשר התובעת ייחסה לה משמעות ניכרת), אינה מעלה או מורידה. הסוגיה החשובה היא שהטיוטות מלמדות, עוד ב'זמן-אמת', על היקף המשרה הרצוי והנדרש של התובעת ואשר תואם את המציאות ששררה במלון ואת המשימות המועטות שנדרשו ממנה. ההסכם גם תואם את הצרכים של המלון, לטעמה של הנתבעת.

102.זאת ועוד, היקף המשרה של 50% גם תואם את התפוסה במלון, אשר השתנתה בין סופי שבוע, חודשי הקיץ והחגים – שאז המלון היה יותר מלא, לבין ימי חול ותקופת החורף, שאז התפוסה היתה מועטה יותר (ואף לעתים הרבה פחות – עד כדי כך שהמלון היה לעתים ריק לחלוטין). ודוק – גם התובעת הסכימה לעניין זה בחקירתה הנגדית. כך הוא הנכון לגבי חקירתה הנגדית של הגב' שכטר, שגם היא חיזקה מצידה עובדה זו.

103.ראוי גם לציין ביחס לכך, כי בין הצדדים גם נתגלתה מחלוקת מהותית ביחס לצילומי יומן האורחים, שהוגשו על ידי הנתבעת כראיה, אולם לשיטתי אין כל ממש במחלוקת זו, ולאור העדויות שנשמעו בפנינו, ואשר תוארו כעת דלעיל. ממילא אינני סבור כי הפרמטר של תפוסת האורחים במלון נדרש כדי להכריע בסוגיה של היקף משרתה של התובעת, ומה גם שגם התובעת בעצמה מסכימה לכך שאין קשר ישיר בין שני נתונים אלה.

104.מכל מקום, יש לציין כי גם התובעת התייחסה חזור ושנה בכתב התביעה, לשכר שסוכם עימה בהיקף שאפילו הינו נמוך יותר, בסך של 4,500 ₪. אומנם, התובעת טוענת כי יש להוסיף לסכום זה אחוזים מרווחי המלון. התובעת אף הסכימה בחקירתה הנגדית, כי "אם הרווחים 0, אני אקבל אפס". אולם, לא הוכח כי המלון הרוויח, ולמעשה – ההפך הוא הנכון, לפי הראיות. עצם העובדה שהמלון נסגר בסופו של יום, כמו גם הצהרות עדי הנתבעת לעניין זה, מלמדים כי המלון אכן היה הפסדי.

105.התובעת אף לא סתרה את הטענה כי מצבו הכלכלי של המלון היה קשה, ולעניין זה הובאו בפני ראיות – דו"חות כספיים מבוקרים של המלון. גם עדויות העדים מטעם הנתבעת העידו על כך. כך למשל, מר גל העיד, כדלקמן: "כשנכנסתי לתמונה התגלה לי שהמלון נושא חובות, אני מדבר על סוף 2011, תחילת 2012, שכנגד המלון ישנם חובות של כ-מיליון ₪. המלון הפסיד עשרות אלפי שקלים בחודש. אני נאלצתי לאור העובדה שהבנקים סירבו לתת אשראי נוסף להשתתף בפגישות שבין הנתבעת לבין הבנקים על מנת להסדיר את מערכת החובות. הסגירה של המלון הייתה אילוץ ולמשפחה כבר לא היו אמצעים להפעיל אותו. הגענו עם המערכת הבנקאית להסדר פריסה ונכון להיום נותרו חובות בסדר גודל של 400,000 ₪".

106.לסיכום נושא זה – מסגרת ההעסקה של התובעת עמדה על חצי משרה, בשעות משתנות בכל יום, ובהתאם לתפוסת המלון. יש לראות בטיוטות חוזי העבודה שהוגשו לתובעת על ידי הנתבעת, ובכל הקשור להיקף העסקתה של התובעת, כולל גמול שעות נוספות גלובלי, כביטוי שהינו הולם, ראוי ותואם למציאות, ובכלל זה ביחס לשעות העבודה המוסכמות על התובעת ועל הנתבעת.

107.המדובר גם בהסדר חוזי המשקף במידה התואמת ביותר למציאות ששררה בשטח, ואשר עליו יש לבסס את הזכויות המגיעות לתובעת (וללא כל קשר לשאלה האם התובעת ראתה או לא ראתה את הטיוטות). כאמור לעיל, הטיוטות מציינות עבודה במסגרת של חצי משרה, ללא תלות בכמות האורחים ו/או בתפוסת המלון, כטענת התובעת עצמה. הנתבעת אף טענה כי בימי התפוסה המלאה היא נכחה במלון, כאשר דווקא התובעת לא היתה זמינה תמיד, ואף לעיתים הסתגרה בחדרה.

108.לסיכום כלל האמור לעיל עד כה, ובהתייחס לתביעת גמול השעות הנוספות – דין רכיב זה להידחות מכלל הטעמים שפורטו עד כה, ובוודאי בהצטברם יחדיו.

ג.3.התייחסות ליתר רכיבי התביעה – הערת מבוא

109.כאמור לעיל וכפי שכבר צוין, התובעת הבהירה כי תביעתה מתייחסת אך ורק לתקופה ש-6/2010 ואילך: "אקדים ואציין כי תביעתי מתייחסת לתקופה שמיוני 2010 ועד לפיטוריי בנובמבר 2012. בגין השנתיים הראשונות, שהחלו ביוני 2008 עד יוני 2010, אין לי כל טענה בעניין שכר, שכן בוצעה בינינו התחשבנות ואני נתתי את מילתי כי אין לי טענה לגבי שכר בתקופה זו. הטענה היחידה שמועלית כאן במסגרת תביעתי נוגעת לקיזוזים של שכ"ד ותשלומים הקשורים בדיור, אשר בוצעו שלא כדין, כפי שיוסבר להלן". מהאמור לעיל עולה, ולפי טענתה המפורשת של התובעת, כי כל סעד כספי יש לחשב אותו החל מחודש 6/2010 ואילך, ולא לפני כן.

ג.4.התביעה להפרשי שכר

110.כאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת עבדה במסגרת של חצי משרה, כאשר שכרה החודשי עבור היקף משרה זה עמד על 5,000 ₪ בחודש. שכר זה מאגד בתוכו הן את שכר שעות העבודה כשלעצמן, והן גמול שעות נוספות גלובאלי עבור שעות נוספות שבהן עבדה התובעת ו/או שעות עבודת חג ושבת. עם זאת, משעה שהתובעת בעצמה טענה לשכר בסך של 4,500 ₪, זהו השכר שאפסוק על פיו. מנגד, לגבי הסכומים שצוינו בתלושי השכר של התובעת, הרי שלא הוכח כי אלה שולמו לתובעת בפועל.

111.על כן, אני קובע כי שכרה של התובעת עמד על 4,500 ₪ לחודש וכי תביעה זו מתייחסת אך ורק לתשלומים נדרשים בין חודש 6/2010, ועד לחודש 2.11.2012 – מועד סיום יחסי העבודה לשיטת התובעת. עם זאת, יש לחשב את הזכויות רק עד חודש 10/2012, שכן אין חולק כי המלון כבר נסגר באותו המועד. בהתאם לנתונים שפורטו כעת, שכרה הכולל של התובעת, עבור 29 חודשים (6/2010 – 10/2012), צריך לעמוד על סך של 130,500 ₪.

112.כאמור לעיל, היות שלא הובאה כל הוכחה מטעם הנתבעת כי שכר זה שולם בפועל, ומלבד הסכומים שהתובעת מודה בהם (ראו התייחסות להלן בנושא הקיזוזים, בהמשך פסק הדין), על הנתבעת לשלם את כלל הסכום לתובעת. אדגיש ביחס לכך, כי ייתכן בהחלט, כי הנתבעת בסופו של דבר שילמה לתובעת במהלך הדרך את הסכום שבנדון במלואו. אולם, לאור העובדה שההתחשבנות הכספית בין הצדדים לא נרשמה ולא תועדה, אלא על ידי התובעת בלבד, הרי שאין לכך רישום מדויק.

ג.5.דמי חופשה

113.התובעת הגישה תצהיר משלים, בו היא פירטה מועדים של שלוש חופשות שבהן היא שהתה במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה: האחת – נסיעה לאוסטרליה, בין התאריכים 28.12.2010 – 27.1.2011 (סך הכל כ-30 ימים); השנייה – נסיעה לגיאורגיה בין התאריכים 2-9.10.2011 (סך הכל 8 ימים); והשלישית – נסיעה לאירופה בין התאריכים 11-17.6.2012 (סך הכל 7 ימים). יצוין גם, כי התובעת התעלמה מחופשה אחת נוספת לפחות, שניתנה לה – שבה היא שהתה באילת, ואשר משכה אינו ברור, ואשר אף היא תוארה בתצהיר העדות הראשית שלה. ברי כי היעדר הפירוט בעניין זה פועל לחובת התובעת.

114.ימי החופשה שעליהם הצהירה התובעת כוללים לשיטתי את מלוא ימי החופשה שלהם היא זכאית, ואף מעבר לכך, וגם בהתחשב בכך שמשרתה עמדה על היקף של 50%. כל זאת, כאשר לא קוזזו משכרה של התובעת בגין ימים שבהם היא נעדרה מעבודתה. ודוק – קביעה זו נכונה גם בהינתן כך שלא הוכח כי השכר עצמו שולם בפועל, שהרי הפרשי שכר נפסקו בפסק הדין ללא קיזוז של חופשה כזאת או אחר. על כן, לא ניתן לתבוע רכיב זה בכפל.

115.בהתאם, איני מוצא נכון לפסוק תשלום נוסף עבור רכיב זה. ממילא, יצוין כי התחשיב שהתובעת התייחסה אליו בתביעתה אינו מדויק, שכן נתבעו הפרשים בגין 4 שנים (כולל השנה השוטפת), בעוד שהתובעת כזכור טענה מנגד כי אין לה כל טענה כנגד הנתבעת בגין תקופת העבודה הנטענת עד שנת 2010. כלומר, לכל היותר ניתן היה לתבוע בגין התקופה שבין השנים 2012-2010.

116.לסיכום רכיב התביעה בגין דמי חופשה – התביעה לדמי חופשה נדחית.

ג.6.דמי הבראה

117.היות שלא שולם לתובעת כל סכום בגין רכיב זה, ואף בשל מסקנתי כי הסכומים שצוינו בתלושי השכר של התובעת – הרי שלא הוכח כי אלה שולמו לתובעת בפועל, עולה כי התובעת זכאית לדמי הבראה בעבור השנתיים האחרונות לעבודתה אצל הנתבעת (ובכפוף לטענות התיישנות). התחשיב הינו כדלקמן: 13.5 ימים X 371 ₪ ליום הבראה X 50% היקף משרה, ובסך כולל של 2,505 ₪.

118.לסיכום רכיב התביעה בגין דמי הבראה – על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2,505 ₪ בגין דמי הבראה.

ג.7.דמי חגים

119.בהתאם לסעיף 7 לצו ההרחבה בעניין דמי חגים (לא נטען לחלותו של הסדר נורמטיבי אחר), עובדים חודשיים אינם זכאים לדמי חגים. בעניין זה אף קבע בית הדין הארצי לעבודה בעניין פרנצב, כי צו ההרחבה נועד להשוות את מצבם של העובדים היומיים לעובדים החודשיים, שאינם מפסידים שכר מקום שבו הם נעדרים מיום עבודה בשל חג שחל בו. כך גם נקבע בעניין צמח, שם צוין, כדלקמן: "נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו".

120.בענייננו, התובעת היתה לפי מסקנתי עובדת אשר שכרה חושב על בסיס חודשי, ולכן היא אינה זכאית לדמי חגים כאמור לעיל. התובעת גם לא ידעה ליתן כל מענה בחקירתה הנגדית מדוע נתבעו על ידה דמי חגים. מנגד, הנתבעת ציינה דברים המקובלים עלי, כדלקמן: "בחגים הילדים שלי היו מגיעים מתל אביב ורוב הזמן היו שוהים יחד איתי במלון, היא לא אהבה את הסיטואציה המשפחתית הזו, אז או שהייתה ננעלת בחדרה או שיוצאת מהמלון... היא עבדה כמו בימים רגילים, היא הייתה ישנה במלון, אם הייתה צריכה לקבל אורח שאיחר אבל בדרך כלל אני הייתי שם".

121.בנוסף, גם לגבי הטענה של התובעת לעבודה בימי החג עצמם, הרי שלשיטתי, מתכונת העבודה הייחודית של התובעת והגמול שניתן לה בגינו – וכפי שפורט עד כה בהרחבה, נותנים מענה לעבודה ספורדית ומועטה של התובעת בחגים – כגון עריכת שולחן בחדר האוכל וקבלת אורחים בשעות אחר הצהריים, וככל שזו אכן נעשתה גם בתקופת החגים.

122.לסיכום רכיב התביעה בגין דמי חגים – התביעה לדמי חגים נדחית.

ג.8.הפרשות פנסיוניות

123.היות שלא שולם לתובעת כמעט דבר בגין רכיב זה (מלבד טענת הנתבעת לקיזוז, שאליה אתייחס בהמשך), ואף בשל מסקנתי כי הסכומים שצוינו בתלושי השכר של התובעת – הרי שלא הוכח כי אלה שולמו לתובעת בפועל, עולה כי התובעת זכאית להפרשות פנסיוניות מהנתבעת, כאשר השכר הקובע צריך לעמוד על סך של 4,500 ₪, ולפי טענתה כאמור לעיל של התובעת עצמה.

124.לפי אחוזי ההפרשה המפורטים בצו ההרחבה הכללי (לא נטען לחלותו של הסדר נורמטיבי אחר), הנתבעת היתה צריכה להפריש עבור התובעת את הסכומים הבאים:

• עבור שנת 2009 – 1.66% X 4,500 ₪ X 12 חודשים = 864 ₪.

  מסכום זה יש להפחית את הגמול עבור חודש אחד, שכן התובעת החלה לעבוד בחודש פברואר 2009. בהתאם, ההפרשות לשנת 2009 הינן בסך מצטבר של 792 ₪.

• עבור שנת 2010 – 2.5% X 4,500 ₪ X 12 חודשים = 1,350 ₪.

• עבור שנת 2011 – 3.33% X 4,500 ₪ X 12 חודשים = 1,798 ₪.

• עבור שנת 2012 – 4.16% X 4,500 ₪ X 12 חודשים = 2,496 ₪.

  מסכום זה יש להפחית את סכום ההפרשות עבור חודשים 11/2012 12/2012, שבהם לא עבדה התובעת, שכן המלון כבר נסגר בסוף חודש 10/2012. על כן, יש לחשב את ההפרשות הפנסיוניות רק עד מועד זה, קרי – בגין שנת 2012, יש להביא בחשבון רק 10 חודשים. החישוב הינו עבור שנת 2012 הינו על כן 4.16% X 4,500 ₪ X 11 חודשים = 1,872 ₪.

   

  125.החישוב המצטבר הינו כדלקמן – עבור שנת 2009 – סך של 792 ₪; עבור שנת 2010 – סך של 1,350 ₪; עבור שנת 2011 – סך של 1,798 ₪; עבור שנת 2012 – סך של 1,872 ₪. לכאורה, על הנתבעת לשלם איפוא בגין רכיב זה סך כולל של 5,812 ₪. אולם, משעה שהתביעה מתייחסת, כאמור לעיל, אך ורק לתשלומים נדרשים שהינם מחודש 6/2010, הרי שאין להביא בחשבון את שנת 2009, וכן יש להביא בחשבון רק 7 חודשים בגין שנת 2010 (788 ₪). הסכום המדויק הינן על סך של 4,458 ₪.

   

  126.טענת התובעת לפיצוי בגין הפסד תשואה – במקרה של טענה לאובדן זכויות פנסיוניות ו/או זכויות צבירה, אשר נגרעו מעובד עקב אי-הפרשה כדין מצד המעסיק, נקבע בפסיקה, כדלקמן: "הלכה פסוקה היא, כי עובד אינו חסר אונים כנגד מעבידו המזניח חובותיו כלפי קופת גמל, ואינו מעביר אליה תשלומים כפי שהוא מחויב לעשות. בנסיבות כאלה רשאי העובד לתבוע כי יועברו התשלומים ישירות לקופת הגמל. אם אין אפשרות להעברת התשלומים רטרואקטיבית ישירות לקופת הגמל, עומדת לפני העובד האפשרות להוכיח את הנזק שנגרם לו עקב אי העברת התשלומים. אם הביא את ההוכחה הנדרשת, יפסוק לו בית הדין את המגיע לו על פי מה שהוכח בפניו (דב"ע ש"ן/66-3 שקריאת נאצר-צבי רחמים, פד"ע כב' 13, להלן - ענין שקריאת נאצר)... משעלה בידי המערערים באותו ענין להוכיח, בעזרת חוות דעת אקטוארית את גובה הנזק בגמלתם, פסק להם בית הדין את הסכום המשקף את הנזק בגמלתם".

   

  127.בענייננו, התובעת דורשת פיצוי בהיקף של 24.85% עבור כלל התקופה הרלוונטית, בשל אי-הפרשת כספים בפועל לקרן פנסיה. לשם הוכחת סכום הפיצוי, צירפה התובעת לכתבי טענותיה דו"חות של אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, מהם ניתן ללמוד לשיטתה על גובה הריבית שהיא היתה יכולה לקבל במידה והכספים היו מופרשים כדין על ידי הנתבעת. אולם, התובעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית כדרישת בית הדין הארצי לעבודה.

   

  128.קיימות בעיות נוספות עם טענות התובעת ביחס לנושא זה. ראשית, חישוב תקופת ההעסקה מתייחס לחודש 6/2008, אולם כבר הוזכר וצוין, כי התובעת טוענת מנגד כי למעשה אין לה טענות לגבי התקופה שעד 6/2010, ועל כן לא ברור כיצד טענות אלה מתיישבות; שנית, הדו"חות שהוגשו על ידי התובעת אינם ברורים ואינם נהירים, ומתייחסים לכלל חברות הביטוח הקיימות בשוק, כשלכל אחת מהן תשואה שונה עבור הפקדות בתקופה המדוברת. לא ניתן להסיק מדו"חות אלה נתון מדויק באשר לגובה הסכומים שיש לפסוק לכאורה לתובעת בגין רכיב זה.

   

  129.על כן, דינו של רכיב התביעה בגין הפסד תשואה להידחות.

   

  130.לסיכום רכיב התביעה בגין הפרשות פנסיוניות – על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,458 ₪ בגין הפרשות פנסיוניות.

   

  ג.9.פיצויי פיטורים

   

  131.משעה שהתובעת פוטרה על ידי הנתבעת בגין סגירת המלון, אין חולק כי היא זכאית לפיצויי פיטורים עבור שנות עבודתה אצל הנתבעת. התובעת כזכור טענה כי תביעתה מתייחסת לתקופה שמ-6/2010 ואילך, וגם טענה שהיה עליה לקבל משכורת בסך של 4,500 ₪. על כן, החישוב הינו כדלקמן: 29 חודשים / 12 חודשים X 4,500 ₪, ובסך כולל של 10,875 ₪.

   

  132.התובעת הגישה הודעה לאחר הדיון המוקדם הראשון, שבה היא הבהירה כי היא קיבלה ממר גל המחאה בסך 6,000 ₪ על חשבון פיצויי הפיטורים, כאשר היא מציינת בהודעה זו כי היא עומדת על טענתה כי לא הובהר לה פשר ההמחאה. יש לקזז סכום זה מסכום פיצויי הפיטורים המלא המגיע לתובעת (לנושא זה אתייחס להלן בהמשך פסק הדין, בחלק המתייחס לקיזוזים).

   

  133.לסיכום רכיב התביעה בגין פיצויי פיטורים – על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,875 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

   

  ג.10.הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי-מתן שימוע

   

  134.התובעת טוענת כי היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת בגין פיטוריה, שנעשו בשל סגירת המלון, וכן לפיצוי בגין אי-מתן שימוע. לעמדתי, דין טענה זו להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

   

  135.תחילה, יצוין כי התובעת סתרה בתצהירה את הטענה בדבר היעדר קיומה של הודעה מוקדמת על הפיטורים, וציינה כי "בחודש אוגוסט 2012, לאחר שדרשתי בתוקף את תשלום מלוא שכרי תוך עריכת הסכם כתוב וחתום, נשמעה לפתע זימרה חדשה מפי הנתבעת – כי בכוונתה לסגור את המלון "עפ"י דרישת הבנקים". הנה כי כן, כבר בשלב זה ידעה התובעת שהמלון הולך להיסגר, וכפי שהדבר עלה גם במהלך חקירתה הנגדית:

   

  "ש:מפנה לסעיף 51 לתצהירך הראשון, את בעצם מודה פה שבאוגוסט ידעת שהמלון עומד להיסגר?

  ת:ג' לא אמרה שהמלון ייסגר, אלא שבכוונתה לעשות כן. ואז אמרתי שאני אעזוב, ואלך להתארגן במקום אחר, בשביל הילד."

   

  136.ודוק – אינני נותן אמון בגרסת התובעת, כי אומנם נמסרה לה מחד הודעה על ידי הנתבעת בדבר הכוונה לסגור את המלון, אולם המדובר בגרסה "מתעתעת" וללא גמירות דעת של הנתבעת. לשיטתי – וכפי שעוד שיוסבר כעת להלן, הדבר גם נתמך בראיות אובייקטיביות – התובעת ידעה היטב על מצבו הכלכלי הקשה של המלון, ועל כך שלא תהיה ברירה אלא לסגור אותו בסופו של דבר. הא ראיה, כי התובעת טענה בעצמה במהלך תביעתה, ש"... נתוני ההכנסות וההוצאות של המלון היו אל מול עיניה תדיר". כלומר – התובעת ידעה היטב, כי מצבו של המלון הינו בכי רע, מהפן הכלכלי.

   

  137.עוד יש להוסיף לכך, כי על אף שהתובעת טוענת כי ההודעה שבנדון נמסרה לידיה ביום 2.11.2012, הרי שהיא מציינת גם בתצהירה, כי "הנתבעת נתנה לי חודש להתארגנות, לצורך עזיבת המלון ועוד לפני שעבר חודש, לקראת סוף נובמבר (ב-24.11.2012 או בסמוך לכך) כבר לא הייתי שם". גם בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי היא פינתה את החדרים במלון למעשה רק בחודש 12/2012.

   

  138.מנגד, לא נסתרה טענת הנתבעת, המציינת כי התובעת ידעה היטב שהמלון נמצא בקשיים כלכליים, שבגינם המלון אמור להיסגר. הנתבעת טענה עוד, כי כבר בחופשת הפסח של שנת 2012 היא הודיעה לעובדי המלון, כולל התובעת, על הכוונה בדבר סגירת המלון. עוד טענה הנתבעת – וגם טענה זו לא נסתרה, כי היא עצמה ערכה שיחה אישית עם התובעת, בחודש 8/2012, והסבירה לה כי היא נאלצת לסגור את המלון ולפטר את התובעת מעבודתה. בהמשך, נמסרה לתובעת הודעה, ובה צוין כי "בהמשך לשיחתך איתי מיום 20.8.2012, אני חוזרת ומודיעה לך על סיום יחסי עובד מעביד בינינו. סיום עבודתך במלון ייכנס לתוקף על פי האמור ב31.10.2012. אני מאחלת לך הצלחה בכל אשר תפני. ג.ג.".

   

  139.לסיכום רכיב התביעה לפיצוי בשל אי-מתן הודעה מוקדמת ושימוע כדין – התביעה לפיצוי בשל אי-מתן הודעה מוקדמת ושימוע כדין נדחית בזאת.

   

  ג.11.אי מסירת הודעה בכתב אודות תנאי העסקה

   

  140.כפי שכבר צוין במהלך פסק הדין, אינני מקבל את טענת התובעת כי טיוטות חוזי העסקה עימה לא הוצגו לה מעולם, ואף להיפך – מהעדויות שנשמעו בפניי, לרבות של מר גל וגב' לב, עולה כי התובעת היא זו אשר סירבה לשכלל כל הסכם השונה מדרישותיה באשר לשכר ולתנאי העבודה כפי שהיא ראתה אותם. בנסיבות אלו, אינני רואה לקבל את תביעתה של התובעת בגין רכיב שכר זה, ורכיב התביעה שבנדון דינו להידחות.

   

  141.טעם נוסף לדחיית הטענה הינו היעדר חלותו של הסעיף המקנה פיצוי כספי לעובד, במקרה של אי-מסירת ההודעה על ידי המעסיק, על התביעה שבנדון. סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לחייב מעסיק לשלם לעובד פיצוי בסכום שלא יעלה על 15,000 ₪, ובמידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד, גם ללא הוכחת נזק.

   

  142.דא עקא, שהסמכות האמורה לפסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק הוספה לחוק שבנדון בתיקון מספר 4, אשר פורסם ביום 11.8.2011, ונקבע כי התיקון יחול כדלקמן: "תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק העיקרי, כנוסחו בסעיף 2(3) לחוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו של חוק זה, והוראותיו יחולו על הודעות שיש למסרן לפי החוק העיקרי מיום תחילתו של הסעיף האמור ואילך".

  143.כלומר, תחילתו של סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) הינה רק מיום 11.12.2011, והוראותיו יחולו רק על הודעות שהיה צריך למסור אותן החל ממועד זה. לפיכך, במקרה שלפנינו הוראת סעיף 5(ב) לחוק אינה חלה, היות שהתובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת ב-2/2009, ואין אפשרות לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי כלשהו מכח סעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד.

   

  144.לסיכום רכיב התביעה לפיצוי בשל אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה – התביעה לפיצוי בשל אי-מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה נדחית.

   

  ג.12.פיצוי בגין מסירת תלושי שכר פיקטיביים

   

  145.התשתית הנורמטיבית – חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, קובע כדלהלן, בסעיף 26א:

   

  "(ב)(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

  (2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

  (3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו – יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין זה –

  "מדד" – מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;

  "המדד החדש" – המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון;

  "המדד הבסיסי" – המדד שפורסם בחודש יולי 2009;"

   

  146.בעניין לוקס פירט בית הדין הארצי לעבודה לגבי האופן שבו ינהג בית הדין בעת הקביעה האם ומתי יש לפסוק בגין רכיב פיצוי זה, כדלקמן:

   

  "דינו של תלוש שכר הנוקב בשכר שאין לו קשר לשכר המשולם בפועל, שונה מדינו של תלוש שכר שנתוניו הכלליים (כגון פרטי הצדדים, מספר ימי העבודה במקום העבודה וכיוצא באלה פרטים כלליים) אינם מדויקים... בקביעת הפיצויים לדוגמה שאינם תלויים בנזק, יש להביא בחשבון, לצד מהות ההפרה, את הנחיות חוק הגנת השכר ואת אמות המידה שיש לשקול בעת קבלת ההחלטה על עצם הטלת הפיצוי ועל שיעורו, כמפורט להלן. בחוק הגנת השכר נקבע, כי בית הדין "רשאי" (אך לא חייב) לפסוק פיצויים לדוגמה; תנאי להפעלת הסמכות הוא שנמסר תלוש לא תקין "ביודעין" (וראו החזקה בסעיף 26א(ב)(2) לחוק הגנת השכר). הרשות לפסיקת הפיצויים היא "בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור"; סכום הפיצוי הוא עד 5,000 ₪ (כשיעורם בחודש יולי 2009) לכל תלוש; מטעמים מיוחדים שיירשמו ניתן לפסוק סכום גבוה יותר..."

   

  147. בענייננו, ובהתאם לשיקול דעתו הרחב של בית הדין, איני מוצא לקבל את טענת התובעת לפיצוי בגין מתן תלושי שכר פגומים או פיקטיביים. כאמור לעיל וכפי שפורט עד כה בהרחבה, מתכונת העבודה בין הצדדים היתה בלתי מוגדרת ובלתי מתואמת, ומלכתחילה ניכר ואובחן הקושי לראות ביחסי העבודה ככאלו. ניתן גם לומר, כי הצדדים "נגררו" לכדי מתכונת עבודה משותפת, וכי מערכת היחסים בין הצדדים נבעה מטעמים של יחסים אישיים, ולאו דווקא הרצון ליצור יחסי עובד-מעביד.

   

  148.הגם שאין מחלוקת כי תלושי השכר של התובעת לא שיקפו את המציאות, הרי יש לציין מנגד בהקשר זה, כי הן סכום המשכורת היה נתון במחלוקת בין הצדדים, והן אופן התשלום. לעניין זה ניתן להצביע גם על העובדה, כי הנתבעת אפשרה לתובעת להשתמש ברכבה ובכרטיס האשראי שלה, שילמה עבור כלל חשבונותיה בגין המגורים במלון ועוד, כחלק מאותה מתכונת ייחודית שנוצרה בין התובעת לנתבעת. בנסיבות אלו, הריני דוחה את טענות התובעת לפיצוי בגין רכיב זה.

   

  149.לסיכום רכיב התביעה לפיצוי בשל מתן תלושי שכר פיקטיביים – התביעה לפיצוי בשל מתן תלושי שכר פיקטיביים נדחית.

   

  ג.13.טענות קיזוז

   

  150.טענות הקיזוז של התובעת – התובעת מודה בקיזוז בסך של 97,282 ₪, ובתצהירה מצוין לעניין זה, כדלקמן:

   

  "מתוך שכר העבודה יש לנכות סך של 64,322 ₪ (תקבולים ע"ח שכר לפי הרשימה נספח ג' הנ"ל), 20,300 ₪ בגין צריכת דלק, 2,700 ₪ בגין שימוש בטלפון סלולארי, 3,960 ₪ בגין ביטוח חובה לרכב, סה"כ 91,282 ₪.

  סך כל הניכויים 91,282 ₪, בתוספת הסך של 6,000 כנזכר לעיל, סה"כ 97,282 ₪..."

   

  151.על כן, הנתבעת זכאית לקזז סך של 97,282 ₪, מהסכום בו היא חבה כלפי התובעת, ולאור הודאתה המפורשת של התובעת.

   

  152.תביעת הקיזוז של התובעת – התובעת מתייחסת בסיכומיה להחזר בגין קיזוז לא מוצדק, שנלקח ממנה לטענתה בגין השנתיים הראשונות (6/2008 – 6/2010) ביחסים שבין הצדדים ובאשר לדמי שכירות של חדרי המלון. דין טענה זו להידחות. תחילה, יש לציין כי עוד בכתב התביעה, התובעת אומנם העלתה טענה זו, אולם אין המדובר ברכיב תביעה שכומת וצוין כדין, בסעיף הסעדים. על כן, המדובר בהרחבת חזית.

   

  153.מעבר לכך, בשל שלל הסיבות שפורטו בהרחבה, ובכלל זה היעדר האמינות של גרסתה של התובעת, איני מוצא לקבל את טענת התובעת כי הנתבעת גבתה ממנה שכר-דירה שלא כדין, ואני קובע כי התובעת גם ידעה וגם הסכימה לכך. על כן, יש לדחות טענה זו.

   

  154.טענות הקיזוז של הנתבעת – הנתבעת טענה לקיזוז של סכומים שונים ונוספים, מעבר לאלה שהתובעת הודתה בהם. נדון בהם להלן בצורה מפורטת.

   

  155.טענת קיזוז ראשונה – השימוש בחדרי המלון לאחר סגירתו – התובעת השתמשה בחדרי המלון בחודש 11/2012 – ובכלל זה בגין שימוש בכבלים, אינטרנט, גז, חשמל ומים – והכל בתקופה שבה המלון למעשה כבר לא עבד, ורק התובעת ובניה המשיכו להתגורר בו.

   

  156.בחקירתה הנגדית הודתה התובעת שהיא השתמשה בחדרי המלון בחודש 11/2012. בנוסף, היא לא התמודדה לגופו של עניין עם טענת הקיזוז ביחס לחודש זה, ורק טענה כי המדובר בניסיון ל"הסחת דעת", אולם מבלי להסביר מדוע אין היא חייבת להחזיר לנתבעת את הסכום שבנדון. ודוק – בזמן אמת התובעת הצהירה בפני הנתבעת ובני משפחתה, כי היא מוכנה לשלם בגין השימוש בחדרי המלון, ובכל הנוגע לתקופה שלאחר סגירתו.

   

  157.בהקשר זה, גם מקובל עליי התחשיב שנעשה ב'זמן-אמת' על ידי הנתבעת, וכאשר נעשתה פניה לתובעת בחודש 1/2013, ובה נטען כי התובעת חייבת לנתבעת סך של 4,320 ₪ בגין השימוש בחדרי המלון. על כן, הנתבעת זכאית לקזז סך של 4,320 ₪, מהסכום בו היא חבה כלפי התובעת, בגין השימוש של התובעת בחדרי המלון בחודש 11/2012.

   

  158.טענת קיזוז שניה – קניה ושימוש במכשירי טלפון נייד במימון של הנתבעת –התובעת עשתה שימוש בשני מכשירי טלפון סלולריים אשר נרכשו מכספה של הנתבעת – עבור התובעת ועבור בנה. התובעת לא הכחישה את קניית המכשירים כשלעצמם, ואף לא את השימוש בהם. עם זאת, התובעת טוענת כי יש לקזז סכום של 2,700 ₪, אך לא כל הסבר מדוע יש לקזז דווקא סכום זה.

   

  159.בהקשר זה, גם מקובל עליי התחשיב שנעשה ב'זמן-אמת' על ידי הנתבעת, וכאשר נעשתה פניה לתובעת בחודש 1/2013, ובה נטען כי התובעת חייבת לתובעת סך של 6,910 ₪ בגין הקניה והשימוש במכשירי הטלפון. על כן, הנתבעת זכאית לקזז סך של 6,910 ₪, מהסכום שבו היא חבה כלפי התובעת, בגין השימוש והקניה על ידי התובעת במכשירי טלפון נייד שמומנו על ידי הנתבעת.

   

  160.הערה נוספת – ברמה העקרונית, היה מקום להוסיף בשלב זה סכום קיזוז נוסף, בגין השימוש של התובעת בשירותי המלון בתקופה שבין 6/2010 ל-10/2010, כאשר בחוזה שבין הצדדים ואשר הוזכר קודם לכן, סוכם כאמור לעיל שינוכה משכרה של התובעת סך של 2,000 ₪ לחודש עבור המגורים (שימוש ב-3 חדרי מלון), כבלים, אינטרנט, חשמל, מים, גז, מזון ושאר שירותי המלון.

   

  161.אציין, כי אינני מתעלם בנקודה זו מהטענה כי התובעת סירבה לחתום על החוזה. אולם, אשוב ואציין, כי הגעתי לכלל מסקנה כי הצעת החוזה השנייה (5,000 ₪ שכר בגין חצי משרה, כולל גמול שעות נוספות גלובליות, פחות קיזוז של 2,000 ₪ בגין השימוש של התובעת במתקני המלון), הינה תואמת במידה הרבה ביותר למציאות ששררה באותה העת. יחד עם זאת, משעה שהנתבעת לא העלתה טענת קיזוז זו, באופן מפורש, לא אדרש לעניין זה.

   

  162.לסיכום כלל טענות הקיזוז – סכום הקיזוזים הינו כדלקמן: 4,320 ₪ + 6,910 ₪ = 11,230 ₪. בתוספת רכיב הקיזוז שהועלה על ידי התובעת בעצמה (97,282 ₪), הסכום הכולל בגין הקיזוזים הינו כדלקמן = 108,512 ₪.

   

  ד.לסיכום

   

  163.התביעה מתקבלת בחלקה המועט ביותר, ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

   

  א.בגין הפרשי שכר – סך של 130,500 ₪.

   

  ב.בגין דמי הבראה – סך של 2,505 ₪.

   

  ג.בגין הפרשות לפנסיה – 4,458 ₪.

   

  ד.בגין פיצויי פיטורים – 10,875 ₪.

   

  =>סך הכל – סך של 148,338 ₪.

  164.מסכום זה יש לקזז כאמור לעיל סך של 108,512 ₪, כך שלאחר הקיזוז סך כל הכספים המגיעים לתובעת עומד על 39,826 ₪. לנוחיות החישוב, סכום זה יישא בהפרשי הצמדה וריבית החל ממחצית התקופה שבגינה הסכום היה צריך להיות משולם – קרי, ביום 15.8.2011, ועד למועד התשלום בפועל.

   

  165.הוצאות – תביעתה של התובעת התקבלה באופן חלקי ביותר, וקיים פער ניכר בין הסכום שנפסק לזכותה כעת, לבין הסכום שנתבע בכתב התביעה ואשר עמד על סך של 582,659 ₪. כלומר, התובעת זכתה בכ-7% בלבד מתביעתה.

   

  166.נתון זה, בתוספת ההתרשמות השלילית שפורטה בהרחבה פסק הדין, ולגבי היעדר האמינות בגרסתה של התובעת, מביא אותי לכלל מסקנה כי יש לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת באת-כוחה, וזאת בסך של 5,000 ₪. הנתבעת תוכל לקזז סכום זה מהסכומים שעליה לשלם לזכות התובעת.

   

  167.ערעור – ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 ימים מיום קבלתו בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

   

  ניתן היום, י"ד סיוון תשע"ז (08 יוני 2017), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

  ד"ר טל גולן שופט