האם התובעת זכאית לפיצוי לבר ממוני בגין נזק נפשי בסך 1,500,000 ₪?
להלן אדון בשאלות אלו.
24.ראשית אדון בטענות המקדמיות אשר הועלו על ידי הנתבעים לסילוק התביעה על הסף. לאחר הכרעה בטענות אלו, אדון ברכיבי התביעה לגופם.
העדים והראיות-
25.מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה וכן מר אליאור וייזברג, אקטואר אשר הגיש חוות דעת בעניין אובדן הזכויות הסוציאליות של המנוח.
מטעם הנתבע 1 העיד מר י.אייזיק גולדשטיין, מנהל המחלקה לתנאי שירות, גמלאות ופיצויים בנתבע 1.
מטעם הנתבע 2 העידה גב' רוזה שוש איפרגן, סגנית מנהלת אגף החינוך המוכר שאינו רשמי (בתי ספר חרדיים).
דיון והכרעה-
טענות מקדמיות- התיישנות
26.לטענת הנתבע 1, מאחר והליך השעיית המנוח החל עוד בשנת 2004 וההודעה על פיטוריו נמסרה בחודש 5/05, עילת תביעתו נולדה עוד ביום 17.5.05. לפיכך, על פי חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), התיישנה עילת התביעה לכל המאוחר בחודש 5/12 לכן יש לדחותה על הסף.
27.התובעת טענה מנגד כי אין חולק כי הנתבע 1 הינו גוף בעל זיקה ציבורית ולכן בהתאם להלכה, גופים אלו מורשים לעלות טענת התיישנות רק במקרים חריגים. עוד טענה התובעת, כי יש להשעות את מרוץ ההתיישנות לנוכח סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר כותרתו "השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע", מאחר והתנהגות הנתבעים בעניינו של המנוח הייתה פסולה וקפקאית.
28.עוד טענה התובעת, כי יש להשעות את מרוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 15 לחוק התיישנות, לפיו תקופת ההתדיינות בתביעות לא באה לידי ביטוי במניין תקופת ההתיישנות. מאחר וההתדיינות האחרונה בעניינו של המנוח הייתה בבית הדין הארצי לעבודה ביום 19.7.10 והתובענה דנא הוגשה ביום 13.4.14, תביעתו של המנוח לא התיישנה.
29.סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי - "התקופה בה מתיישנת תביעה אשר לא הוגשה עליה תובענה, בנושא אשר אינו מקרקעין, הינה שבע שנים". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי - "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
30.בהתאם להלכה, סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה ועל בית המשפט לשקול את הטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות, אשר הינם בתמצית: טעם ראייתי הקשור בהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו; אינטרס הנתבע לוודאות. ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו; מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה; קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם; לקציבת ההתיישנות ישנה גם משמעות כלכלית, המשליכה על הציבור כולו ((ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, ניתן ביום 19.9.10).
31.מן הכלל אל הפרט. לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים ולאחר שעיינתי בכלל החומר בתיק, מצאתי כי דין רכיבי התביעה הבאים להידחות מחמת התיישנות: החזר תשלומים בגין מימון פרויקט ההזנה, תמורה בעבור ניהול פרויקט ההזנה, החזר בגין תשלומים אשר הוציא המנוח מכיסו הפרטי בעבור רכישת ציוד לבית הספר והפסדי השתכרות. (להלן ביחד לשם הנוחות: ארבעת רכיבי התביעה). להלן הטעמים להחלטתי זו -
32.פיטוריו של המנוח היו בחודש 5/05. מכאן, כי תקופת ההתיישנות הסתיימה לכל המאוחר בחודש 5/12. בענייננו, הוכח כי העובדות הנוגעות להליכי השעייתו ופיטוריו, היו ידועות למנוח בזמן אמת ואף הועלו על ידו במסגרת ההליכים השונים אותם ניהל המנוח בערכאות השיפוטיות (בש"א 2194/04, בש"א 7386/04, בש"א 6654/05, ע"ב 6616/05). בכתבי טענותיו בהליכים אלו העלה המנוח בהרחבה את טענותיו ביחס להתנהלות הנתבעת כלפיו, וטען כי התנהלות זו נעשתה שלא כדין, הן ביחס להשעייתו והן ביחס לפיטוריו.
33.יתרה מכך, יש לציין כי עיון בפסקי הדין ובהחלטות הערכאות השיפוטיות אשר ניתנו בעניינו של המנוח, מעלה כי הערכאות השיפוטיות אף הבהירו למנוח כי עומדת בפניו האפשרות להגיש תביעה כספית. כך למשל, בפסק דינו של בית הדין הארצי (ס' 38): "טרם חתימה נוסיף שתי הערות אלה: ככל שמר ב.נ. לא יחזור לעבודתו במסגרת החינוך העצמאי, ממליצים אנו לחינוך העצמאי לשוב ולהעמיד למר ב.נ. הצעה כספית כפי שהובאה בפני בית דין זה בתזכורת מיום 20.8.2008 וזאת, לסילוק סופי מלא ומוחלט של כל תביעותיו. עוד נציין, כי בכתב התביעה עתר מר ב.נ. לסעד של החזרה לעבודה ולסעד זה בלבד, ומשכך לא נפסוק לו יותר ממה שביקש. בכך, אין כדי למנוע ממר ב.נ. להגיש תביעה כספית נגד החינוך העצמאי לשכר עבודה או בעילה של פיטורים שלא כדין".
34.בדומה, פסק בית הדין הארצי בהליך הביזיון (ס' 25 להחלטה):"אנו שבים וממליצים לפני המרכז לחינוך עצמאי ומר ב.נ. לבחון דרכים אפשריות להסדר מוסכם, לרבות אפשרות להסדר כספי, שיהיה בו כדי לסיים את הסכסוך רב השנים ביניהם. למען הסר ספק נציין, כי ככל שלא יגיעו הצדדים לכלל הבנה, אין בכל האמור כדי למנוע מן המנוח לנסות ולמצות זכויותיו במסגרת תביעה כספית".
35.חרף דברים אלו לא הגיש המנוח תביעה כספית לבית הדין לעבודה במהלך תקופת ההתיישנות, אלא הגיש את התביעה אשר בפניי בשנת 2014. בהקשר זה, שקלתי את טענת התובעת, לפיה ניתן לראות באמירות אלו של הערכאות השיפוטיות כהיתר להארכת תקופת ההתיישנות. לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו.
36.החלטות הערכאות השיפוטיות אשר ניתנו בעניינו של המנוח בהם צוין כי עומדת למנוח האפשרות להגיש תביעה כספית, נפסקו בתוך תקופת ההתיישנות. נוכח זאת ובהיעדר קביעה ברורה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, אין התובעת יכולה לבסס את טענתה להארכת תקופת ההתיישנות על אמירות אלו.
37.דברים אלו ביחס לתחולתה של הוראת ההתיישנות, יפים מקל וחומר ביחס לשלושת רכיבי התביעה הנוגעים להחזר הוצאות ותשלומים אותם שילח המנוח לטענתו מכיסו הפרטי בעבור הנתבע 1. רכיבי תביעה אלו נוגעים לתשלומים אשר שולמו על ידי המנוח, במהלך תקופת עבודתו בנתבע, אשר החלה בשנת 1987. עיון בקבלות השונות אותן הגישה התובעת על מנת להוכיח רכיבי תביעה אלו (נספח 14 לתצהירה), מעלה כי מדובר בתשלומים אותם שילם המנוח בשנות השמונים והתשעים ולכל המאוחר בתחילת שנת 2004. לפיכך, זכות התובעת לדרוש השבתם של תשלומים אלו, ככל שהמנוח היה זכאי לכך, התיישנה.
38.שקלתי בהקשר זה, את טענות התובעת כי מתקיימים חריגים ביחס לתחולת ההתיישנות, מכוחם של סעיף 7 וסעיף 15 לחוק ההתיישנות.
סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כי "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה". בענייננו, התובעת לא הוכיחה כי נמנעה מלהגיש תביעה בשל התנהלות או הטעיה של הנתבע 1 וטענתה בעניין זה נטענה באופן כללי ביותר, אשר אין בו כדי להוכיח כי חריג זה מתקיים בעניינה.
39.מטעם זה, אף לא מצאתי כי הנתבע 1 מנוע מלהעלות טענת התיישנות, מכוח היותו גוף עליו חלות נורמות המשפט הציבורי. איני סבורה כי בנסיבות מקרה זה, מדובר באחד מאותם מקרים חריגים, בהם הנתבע 1 מנוע מלהעלות טענת התיישנות לנוכח כללי המשפט הציבורי החלים עליו או מחמת חוסר תום לב (אך לאחרונה דחה בית הדין הארצי טענה בדבר מניעת העלאת טענת התיישנות על ידי רשות ציבורית, בעניין ע"ע 28016-10-16 חליל קאסם נ' עיריית טירה, פורסם ביום 8.2.18).
40.עוד שקלתי את טענת הנתבע 1, לפיה מרוץ ההתיישנות בעניינו של המנוח נפסק, לאור הוראתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות אשר קובע כי: "15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
41.ההלכה הפסוקה קבעה בסוגיה זו את הדברים הבאים:" הוראת סעיף 15 שעניינה הפסקת מירוץ ההתיישנות מהווה נקודת קישור בין דין ההתיישנות לעקרון מעשה בית דין במובן הבא: היא מבקשת להקל עם בעל דין שהגיש תובענה שנדחתה בלא שחל עליה עיקרון מעשה בית דין להגיש תביעה חדשה באותה עילה בלא שתקופת ההתדיינות הראשונה תיחשב במנין תקופת ההתיישנות. הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת אשר מסיבות שונות לא איפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות ולכן היא גם איננה מהווה מעשה בית דין" (ע"א 1650/00זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון , פ"ד נז(5) 166 ).
42.תכליתו ותנאיו של סעיף 15 אינם מתקיימים בענייננו, מאחר ולא עמדה בפני המנוח מניעה להגיש תביעה לסעד כספי בד בבד עם תביעת האכיפה אותה הגיש. בנוסף, בענייננו התקיים מעשה בית דין בעניין תביעתו של המנוח והמנוח אף הגיש ערעור ובג"צ, בהמשך לתביעה זו. בשנת 2011, אף בחר המנוח להגיש תביעה כנגד הנתבע 1 בבית משפט שלום (נספח 1 לתצהיר הנתבע 1). לפיכך, דין טענתה זו של התובעת להידחות.
43.לא נעלמה מעיני טענת ב"כ התובעת בישיבת קדם המשפט אשר נערכה ביום 19.1.15, בה נטען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד מתן כל אחד מפסקי הדין בעניינו של המנוח לכן תביעת התובעת לא התיישנה (עמ' 3 לפ', ש' 5 – 8) אציין כי התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה. מעבר לדרוש ולגוף הטענה לא מצאתי כי יש בה ממש.
44.בהתאם להלכה הפסוקה לצורך היוולדות עילת תובענה נדרש כי יהא בידי התובע כוח תביעה מהותי המאפשר לו לפנות לערכאות לזכות בבירור תביעתו, ולקבל את הסעד המבוקש [ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769). בענייננו, בפני המנוח הייתה אפשרות להגיש את תביעתו עוד במהלך תקופת ההתיישנות ולא מתקיים חריג בעטיו נמנע ממנו לעשות כן. לפיכך דין טענה זו להידחות גם לגופה.
45.כללם של דברים עד כה - לאורם של טעמים אלו, הנני קובעת כי דין ארבעת רכיבי התביעה להידחות מחמת התיישנות.
46.בניגוד לארבעת רכיבי התביעה אותם פירטתי לעיל אשר דינם להידחות מחמת התיישנות, מצאתי כי ביחס לתביעתה של התובעת לאובדן זכויות פנסיוניות וקצבת שארים, לא חלה התיישנות.
47.בהתאם להלכה, תביעת עובד אשר המעסיק הפר את החובה לבטחו בביטוח פנסיוני הינה בגדר "עילה מתחדשת", השבה ומתגבשת במועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, מדי חודש בחודשו. משכך לצורך תחימת תקופת ההתיישנות יש למנות 7 שנים לאחור ממועד הגשת התביעה ועד למועד קום העילה המתחדשת הראשונה הבאה (דב"ע ל"ט 46-3, דוד פלדון נ' אריגי דן בע"מ ,פורסם בנבו, ניתן ביום 2.12.79). לפיכך, תביעתה של התובעת לאובדן זכויות פנסיוניות וקצבת שארים טרם התיישנה.
48.עוד שקלתי בהקשר זה, את תחולת הוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות על רכיב הפיצוי בגין נזק נפשי אשר נגרם למנוח. מצאתי כי הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות אינה חלה על הנזק הנפשי אשר נגרם למנוח, מאחר ולגרסת התובעת, נזק זה התגבש אך בשנת 2009 לאחר הבג"צ :
"ש.במרץ 07' חו"ד של פרופ' קוטלר שם הוא מתואר כנורמטיבי לגמרי?
ת.נכון מסכימה עם זה.
ש.אח"כ ב 4/10 יש לנו חוו"ד של פרופ' ברק – מה היה מצבו?
ת.גרוע. משנת 09' אחרי בג"צ מצבו היה גרוע. בשנת 12' – זה כמו אדם עיור שמקבל מכה"(עמ' 26 לפ', ש' 24 – 27).
49.הנתבעים לא הפריכו את גרסת התובעת לפיה מועד גילוי הנזק הנפשי היה לאחר הבג"צ בשנת 2009. שקלתי את טענת הנתבע 1 לפיה הנזק הנפשי אשר נגרם למנוח התגלה כבר בשנת 2004, נוכח האירוע אותו ביצע המנוח במהלך הדיון בבקשת צו המניעה. הנתבע 1 הוסיף וטען, כי גם אם בהמשך התגלה כי היקף הנזק גדול יותר, אין בכך כדי לדחות את תחילת מרוץ ההתיישנות. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבע 1 אינו כול היה להסתמך על התנהלות המנוח בדיון בצו הזמני, כהוכחה לכך שהתגלה נזק נפשי וכי המנוח היה מודע לנזק זה. מדובר בטענה עובדתית ואף כזו אשר הינה בגדר מומחיות רפואית. מאחר והנתבע 1 לא הציג חוות דעת רפואית המוכיחה את טענתו לפיה ניתן לראות בהתנהלות הנתבע 1 כהוכחה לקיומו של נזק נפשי כבר בשלב זה, דין הטענה להידחות.
50.בהקשר זה, אציין עוד כי טענה זו סותרת את האמור בחוות דעתו של פרופ' קוטלר משנת 2007, לפיה מצבו הנפשי של המנוח בשנת 2007 היה כשיר (בחוות הדעת נקבע כי מדובר "בהתפרצות רגעית ותו לא. אין כל עדות לפסיכופתולוגיה...", עמ' 6 לחוות הדעת, נספח 11 לתצהיר התובעת). לפיכך, מצאתי כי אין מקום לדחות את עילת הנזק הנפשי מטעמי התיישנות, נוכח מועד גילוי הנזק.
51.באשר לטענת הנתבע 1, כי התביעה נגועה בשיהוי ניכר אבהיר כי השיהוי בו לוקה תביעת המנוח, אינו מהווה הצדקה לסילוקה של התביעה אלא יינתן לשיהוי זה משקל בקביעת שיעור רכיבי הפיצוי לגופו של עניין, ככל שיהא בכך צורך .
52.לסיכום, לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין ארבעת רכיבי התביעה להידחות מחמת התיישנות ודין רכיבי התביעה בגין אובדן זכויות פנסיוניות ונזק נפשי, להתברר לגופם.
מעשה בית דין והשתק עילה-
53.לטענת הנתבע 1, בשנת 2011 הגיש המנוח תביעה כנגד הנתבע 1 בבית משפט שלום, אשר כותרתה "כתב תביעת פיצויי נזיקין ולשון הרע". התביעה הוגשה, בין היתר, בגין הנזקים הנפשיים שנגרמו למנוח כתוצאה מהשעייתו ופיטוריו ובגין הוצאות המשפט אשר הוציא בקשר להליכים אלו.
54.עוד טען הנתבע 1 כי מאחר והתביעה הסתיימה בהסדר גישור אשר קיבל תוקף של פסק דין, קיים מעשה בית דין והשתק עילה באותן עילות והתובעת מנועה מלשוב ולתבוע בגינן .להוכחת טענתו הפנה הנתבע 1 למבוא של הסדר הגישור בו נקבע: "ובמסגרת הגישור הגיעו הצדדים להסכם המסדיר ומסלק באופן מלא וסופי את כל טענותיהם בגין התביעה נשוא תיק זה". התובעת טענה מנגד, כי הסדר הגישור התייחס לתביעת לשון הרע בלבד לכן דין כל טענות הנתבע 1 למעשה בית דין להידחות.
55.הנתבע 1 צירף לתצהירו העתק של כתב התביעה אותו הגיש התובע בבית משפט שלום בשנת 2011 וכן של הסדר הגישור אליו הגיעו הצדדים בתיק זה (נספחים 1 – 2 לתצהיר הנתבע 1). מעיון במסמכים אלו, עולה כי כתב התביעה הוגש על סך 100,000 ₪ וזאת באמצעות המנוח בעצמו, אשר חתום עליו. בפרק יא' לכתב התביעה, אשר כותרתו "נזקים – ממוניים, רגשיים ואחרים", פירט המנוח את רביבי התביעה: "תביעת פיצויי הנזיקין שנאי מגיש היא מינימלית, ולא נועדה להעשיר אותי, אלא לממן הוצאות ונזקים שנגרמו לי עד כה, כפי שמעידות הקבלות המצ"ב, וכן מימון טיפול שיקומי עתידי". בהתאם לכך, טען המנוח כי הוצאותיו מסתכמות ביותר מ – 80,000 ₪ (ס' 48 לכתב התביעה). בהמשך לכך, טען המנוח כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין פגיעה בשמו הטוב (ס' 62 לכתב התביעה). אם כן, מעיון בכתב התביעה עולה כי עילות התביעה בשנת 2011 היו הוצאות משפט ולשון הרע ולא הנזקים הנפשיים כשלעצמם, כטענת הנתבע 1.
56.הצדדים הגיעו להסדר גישור בתיק זה אשר קיבל תוקף של פסק דין. לנוכח תוכנו של הסדר הגישור, אין בידי לקבל את טענת הנתבע 1, כי יש בהסדר זה כדי להוות מעשה בית דין ביחס לכתב התביעה נשוא הליך זה. כך קבע הסדר הגישור: "3. לצרכי פשרה ולסילוק סופי, מלא ומוחלט של התביעה, הנתבעת מס' 2 מתחייבת לדאוג לכך שישולם לתובע סך של 70,000 ₪...ככל שהנתבעת מס' 2 תדאג לתשלום סכום הפשרה בתוך 40 ימים ממועד מתן תוקף של פס"ד להסכם זה, שאז יפחת סכום הפשרה ויעמוד על סך של 50,000 ₪ בלבד..5. בכפוף למילוי הצדדים אחרי הוראות הסכם זה, אין ולא תהיה למי מהם כל דרישה ו/טענה ו/או תביעה האחד כנגד משנהו ו/או כנגד מי מטעמה של הנתבעת 2, לרבות מי שעבד ו/או עובד אצלה ו/או עבורה ו/או כל מי שבא במקומם ו/או בשמם, בקשר לדברי לשון הרע כפי שפורטו בתביעת לשון הרע בתיק זה ו/או לנזקים הנטענים מכוחה, כפי שפורטו בתביעה בתיק זה.
...7.למען הסר ספק, אין בהסכם זה להסדיר ו/או לסלק את יתרת טענות הצדדים האחד כנגד משהו, לרבות בכל הנוגע להסכם העבודה ו/או ליחסי העבודה שבין התובע לבין הנתבעת 2.... 9. אין בהסדר זה משום הודאה כל שהיא בטענות הצד שכנגד ולא בזכויות כל שהן ו/או במחויבות ו/או בחובות הנטענות ע"י מי מהצדדים ולא ניתן יהיה לטעון ו/או להשמיע ממנו כל טענה בקשר לכל תביעה או הליך שיתקיים בין הצדדים" (ההדגשה אינה במקור – ר.צ.).
57.סעיפים אלו להסדר הגישור מלמדים באופן ברור ביותר על אומד דעת הצדדים ומוכיחים כי הסדר הגישור נגע לעילת לשון הרע בלבד ואין בו כדי להוות מעשה בית דין ביתר לרכיבי התביעה הנוספים המפורטים בכתב התביעה.
58.בהקשר זה, לא מצאתי כי יש בנוסח המבוא להסכם, אשר הינו סעיף כללי הקובע כי מדובר בהסכם לסילוק כל טענותיהם של הצדדים, כדי לגבור על סעיפים 5 – 6 לגוף ההסכם, אשר מהווים סעיפים מפורטים המבהירים את אומד דעת הצדדים וההסכמות אליהן הגיעו ביחס לרכיבי התביעה השונים.
59.לאור טעמים אלו, טענת הנתבע 1 לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין והשתק עילה נוכח קיומו של הסדר הגישור, נדחית.
60.שקלתי את טענת הנתבע 1, לפיה דין תביעת התובעת להחזרי הוצאות משפט בשל הליכים משפטיים, להידחות על הסף מחמת מעשה בית דין. הואיל והסמכות להחליט בשאלת עצם פסיקת ההוצאות ובשאלת גובה ההוצאות, מסורה לערכאה בפניה התקיים ההליך ובעניינו של הנתבע כבר שולמו הוצאות, כפי שנפסקו על ידי הערכאות השיפוטיות השונות.
61.בעניין זה, מצאתי כי הצדק עם הנתבע 1. פסיקת הוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, הרשאית להחליט אם לחייב בכלל בעל דין בהוצאות. עיון בפסקי הדין אשר ניתנו בעניינו של המנוח על ידי הערכאות השונות מלמד כי עניין ההוצאות נשקל על ידי כל ערכאה, אשר פסקה בסוגיה זו בהתאם לשיקול דעתה. בהתאם לכך, עמדה לזכות המנוח האפשרות לערער בפני ערכאת הערעור גם על סוגיית ההוצאות, ככל שסבור היה כי נפל פגם בעניין זה. לפיכך, דין תביעת התובעת בגין הוצאות משפטיות להידחות מחמת מעשה בית הדין.
סמכות עניינית-
62.לטענת הנתבע 1, מרבית רכיבי התביעה מבוססים על עילות נזיקיות ועוולת הרשלנות בפרט, אשר הוחרגו במפורש מסמכותו העניינית של בית הדין. הנתבע 1 הוסיף וטען כי יש לראות בתביעה אותה הגיש המנוח לבית משפט שלום בשנת 2011 משום הודאה כי המנוח סבר כי עילות התביעה מתאימות להתברר בפני בית משפט שלום לכן מושתקת התובעת מלטעון כי הערכאה המתאימה היא בית הדין לעבודה.
63.התובעת טענה מנגד כי טענת הנתבע 1 באשר להיעדר סמכותו של בית הדין, נוגדת את ההלכה כפי שנפסקה על ידי בית המשפט העליון ובית הדין הארצי, לפיה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעות בגין מעשי רשלנות הנובעות מעילה חוזית.
64.ס' 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, קובע כדלקמן: "לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".
65. בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, עמד בית המשפט העליון על האבחנה בין תביעת רשלנות אשר מקורה נזיקי לבין תביעת רשלנות אשר מקורה ביחסי עבודה ולכן היא נכללת בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה: "ככל שחברת הבת טוענת לרשלנות נגד המשיבים כעובדים כעילה ביחסי עבודה, לעומת כעילה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הסמכות הייחודית היא לבית-הדין לעבודה... אם מדובר בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הרי לאור לשונו החד-משמעית של סעיף 24(א)(1) סיפה לחוק, הסמכות אינה לבית-הדין האזורי לעבודה, אלא לבית-המשפט המחוזי".
66.אבחנה זו יפה גם לענייננו. הנתבע 1 טען כי השתלשלות האירועים המתוארת על ידי התובעת מתאימה לעולם המושגים הנזיקי ואינה נובעת במישרין מיחסי העבודה. לא מצאתי כי יש בסיס לטענה זו. התובעת הבהירה כי תביעתה כנגד הנתבע 1 מתבססת על יחסי העבודה ועל חובותיו החוזיות כלפי המנוח. האירועים המתוארים בכתב התביעה, הן במהלך יחסי העבודה והן לאחר סיומם, נובעים כולם מהעילה החוזית מכוח יחסי העבודה אשר שררו בין המנוח לנתבע 1. בהתאם לכך, גם העילות המצוינות בכתב התביעה, הינן עילות אשר מצויות בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, ביחס לפיצויי פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין נזק נפשי אשר נגרם למנוח, אשר נכלל בגדר רכיב עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח בשל התנהלות הנתבע 1 כלפיו.
67.עוד טען הנתבע 1, כי לאופן סיווג העילה כחוזי או נזיקי, יש השפעה על גובה הסעד העשוי להיפסק, כאשר הרף העליון אשר נקבע על ידי בית הדין הארצי בכל הקשור לנזק נפשי ופיטורים שלא כדין נמוך בעשרות מונים מהסעד הנתבע על ידי התובעת. לא מצאתי כי יש בנימוק זה כדי להצדיק סילוקה של התביעה ברכיבים אלו על הסף, אלא מדובר בטענה אותה יש לשקול לגופו של עניין, ביחס לגובה הפיצוי, ככל שייפסק.
68.אטעים, כי לא מצאתי כי יש בהתנהלותו הדיונית של המנוח בפני ערכאות קודמות, משום הודאה בהיעדר סמכותו של בית הדין לעבודה. זאת ועוד, המבחן לקיומה של סמכות עניינית הינו מבחן מהותי וגם מטעם זה אין בהתנהלותו הדיונית של המנוח, כדי לגבור על הוראות הדין.
69.כללו של דבר - לא מצאתי כי יש מקום לדחיית התביעה או העילות המנויות בה מחמת היעדר סמכות עניינית.
סילוק התביעה כנגד הנתבע 2 על הסף-
70.לטענת הנתבע 2, משרד החינוך, כתב התביעה כנגדו הוגש כעשר שנים לאחר פיטוריו של המנוח, כאשר שני ההליכים בהם היה מעורב הנתבע 2 כצד (ע"ב 4408/04 וכן ע"ב 6616/05) הסתיימו עוד ביום 21.7.05.
71.הנתבע 2, הדגיש כי לא היה צד לכל יתר ההליכים המשפטיים בעניינו של המנוח ולא הועלתה כל טענה כנגד הנתבע 2, בהחלטות ופסקי הדין אשר ניתנו בהליכים אלו. בנוסף, הנתבע 2 לא היה מודע להליכים הנוספים אותם ניהל המנוח כנגד הנתבע 1. לפיכך, התביעה כנגד הנתבע 2 התיישנה ואף הוגשה בשיהוי ניכר לכן יש לסלקה על הסף.
72.עוד טען הנתבע 2, כי דין התביעה כנגדו להידחות על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, מאחר והנתבע 2 לא היה מעסיקו של המנוח. לעמדת הנתבע 2, סמכויות הפיקוח של המדינה על הנתבע 1 ובית הספר בתחום הפדגוגי אינן הופכות את המדינה למעסיק או למעסיק במשותף. בנוסף, טען הנתבע 2 כי דין התובענה כנגדו להידחות על הסף מחמת היעדר יריבות, כאשר בין המנוח לבין משרד החינוך אין יריבות חוזית וכן מחמת היעדר עילה, שכן כל הסעדים הנתבעים נובעים מיחסי העבודה בין המנוח לבין הנתבע 1.
73.התובעת טענה מנגד כי יש לדחות את טענות הנתבע 2, מאחר והנתבע 2 הינו המתקצב הבלעדי והמפקח על מוסדות מוכרים בהם נכלל הנתבע 1. הנתבע 2, נמנע מלהתערב במעשיו של הנתבע 1 ולא פיקח על התנהגותו, אף לאחר דיון בשלוש ערכאות שיפוטיות שונות. בנוסף, אי החלת סמכות בית הדין לעבודה על מעסיק בפועל אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הנוהגת ושיקולי יעילות ועלולה להביא לפיצול הליכים בין ערכאות שיפוטיות.
74.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסוגיה זו, מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות, מחמת היעדר סמכות עניינית והיעדר יריבות, מהטעמים הבאים -
75. המוסדות המוכרים אשר אינם רשמיים, כדוגמת הנתבע 1, כפופים לרישוי ופיקוח לפי חוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט – 1969 (להלן: חוק הפיקוח). סעיף 9א לחוק הפיקוח, קובע מהם השיקולים אשר על הנתבע 2 לשקול בעת ההחלטה על מתן רישיון להפעלת מוסדות חינוך, וביניהם: תכנית הלימודים, מערכת השיעורים ומשך הלימודים, הכשרתם וכשרם המקצועי של סגל עובדי החינוך, מבני בית הספר והגישה אליהם, הבסיס הכספי לקיום בית הספר ועוד.
76.בנוסף לתנאים הנדרשים לשם קבלת רישוי, הפעלת מוסד מוכר אשר אינו רשמי, טעונה עמידה בתנאי חוק חינוך ממלכתי, התשי"ג – 1953 (להלן: חוק חינוך ממלכתי). סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי קובע כי שר החינוך רשאי: "...לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים כמוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט".
77.מכוח סעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי הותקנו תקנות מוסדות המוכרים, הקובעות את התנאים להכרה במוסד חינוך שאינו רשמי ולתקצובו. תקנה 3 קובעת מהם התנאים למתן הכרה במוסד חינוך מוכר שאינו רשמי כדוגמת : המוסד מקיים את תכנית היסוד לפי האמור בתקנה זו; מספר התלמידים הצפוי בכל כיתה הוא לפי השיעור הנהוג במוסדות חינוך רשמיים; משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים ועוד.
78.אם כן, אין חולק בדבר סמכותו של הנתבע 2 לפקח פדגוגית על הנתבע 1 מכוח חוק הפיקוח ותקנות המוסדות המוכרים. על היקפה של חובת הפיקוח, עמדה גב' איפרגן, נציגת הנתבע 2, בתצהירה: "משרד החינוך מפקח על מוסדות אלו בהיבטים שונים, ובהם פדגוגית, בטיחותית, תברואתית, הבסיס הכספי לקיום ביה"ס ועוד (ראה סעיף 9(א) לחוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט – 1969)...למשרד החינוך אין סמכות להתערב ביחסי העבודה שבין המרכזים הפרטיים לעובדיו - הפיקוח בכל הנוגע לעובדי ההוראה המועסקים על ידה, הינו פדגוגי בעיקרו..." (סעיפים 24 – 26 לתצהירה של גב' איפרגן).
79.בהתאם להלכה, חובת פיקוח זו של הנתבע 2 כלפי הנתבע 1 ביחס לנושאים אשר הוגדרו בחוק ובתקנות, אינה הופכת את המדינה למעסיק או למעסיק במשותף. כך גם המימון אשר ניתן על ידי הנתבע 2 לפעילותו של הנתבע 1 (עדותה של גב' איפרגן, עמ' 28 לפ', ש' 23 - 26), אינו הופך את הנתבע 2 למעסיקו של המנוח.
בית הדין הארצי נדרש לסוגיה זו וקבע כי" קיימים מצבים בהם המדינה מעורבות במינוי של עובדים של גופים ציבוריים, כגון - עובדי הוראה ועובדי רווחה ועובדה זו, כשלעצמה, אינה יוצרת זיקת העסקה בין המדינה לבין עובדים אלה...... ההתקשרות החוזית – בין בכתב ובין בעל פה – נעשית עם המועצה ובדלת אמותיה ניתן השרות. השכר משולם על ידי המועצה והיא המעסיקה, בודאי המעסיקה העיקרית. על רקע זה, עצם העובדה שהמדינה מקיימת מנגנון מינהלי למעקב אחר העסקת רבנים על ידי מועצה או שהיא מעורבת בהעברת רבנים ממקום למקום או מקיימת ימי עיון והשתלמות מלמדת על קיומו של משטר פיקוח אחר העסקת רבני התיישבות, אך אין הדבר הופך את המדינה למעסיק או למעסיק במשותף. לעניין זה נפסק בפרשת קרוואני:"הפיקוח שהפעיל משרד הדתות על פעילותו של המערער, אינו מצביע דווקא על 'פיקוח' אשר מפעיל מעביד על עובדים. אותו פיקוח מתיישב במידה רבה עם פיקוח שמפעיל משרד החינוך והתרבות על מורה בבית ספר תיכון הנהנה מהקצבה ממשלתית, עם 'פיקוח' שמפעילה קרן ועם דו"ח שדורשת 'קרן' המקציבה סכומים לפעולה מוגדרת ועם פיקוח שמפעיל מי שעניינו בכך והוא מוסמך לעשות כן, על פעולות שו"ב (שוחט ובודק – ש.צ.) בבית מטבחים עירוני או פרטי" (ע"ע 751/05 מדינת ישראל - משרד הדתות - הרב יוסף בן פורת עמאר, אשר ניתן ביום 25.10.06, פסקאות 23 – 24 לפסק הדין).
80.דברים אלו יפים גם לענייננו. התובעת לא הציגה תשתית עובדתית מינימלית אשר יש בה כדי להצדיק את הטענה כי הנתבע 2 היה מעסיקו של המנוח או אף מעורב בהליכים ובהחלטות אשר התקבלו בעניינו של המנוח.
81.התובעת הודתה בעדותה כי המנוח התקבל לעבודה על ידי הנתבע 1, המנוח קיבל את שכרו מהנתבע 1, הממונה של המנוח היה עובד של הנתבע 1 ,המנוח דיווח על היעדרויותיו לנתבע 1 (עמ' 27 לפ', ש' 8 – 25). התובעת לא ידעה לציין באיזה נושאים אם בכלל, פנה המנוח לגורמים במשרד החינוך:
ש.באיזה נושאים זה קרה שהוא פנה לנתבעת 2?
ת.לא יודעת. אני יודעת שהוא נפגש עם אברמוביץ' וכתב לה. אני לא יודעת רק שהיא היתה ממונה על החוץ העצמאי וגם בזה אני לא בטוחה.
ש.למי הוא דווח שהוא היה חולה או בחופשת מחלה?
ת.לחינוך העצמאי. אני יודעת את התשובות האלה מידע כללי כי עבדתי גם בחינוך העצמאי" (עמ' 27 לפ', ש' 21 – 25).
82.מאחר והתובעת לא הוכיחה כי בין הנתבע 2, משרד החינוך לבין המנוח התקיימו יחסי עובד - מעסיק, הרי שלא קמה לבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה כנגד הנתבע 2.
83.אציין, כי גם אם נכונה הייתי לקבל את טענתה העקרונית של התובעת כי לבית הדין קיימת סמכות עניינית ביחס לנתבע 2 מכוח חובות הפיקוח, הרי שבנסיבות מקרה זה, לא מצאתי כי יהיה זה נכון לעשות כן, משלושה טעמים: הראשון, לנוכח השיהוי הרב בהעלאת הטענות כנגד הנתבע 2. בהקשר זה נתתי את הדעת גם להתנהלותו הדיונית של המנוח, אשר מחק את הנתבע 2 מההליך המשפטי אותו הגיש כנגד הנתבע 1.
84.בדיון אשר התקיים ביום 21.7.05 במסגרת הבקשה לצו מניעה בבית הדין האזורי (בש"א 6654/05), צירף המבקש את הנתבע 2 כמשיב, אולם במהלך הדיון הודיע המנוח כי הוא נכון למחוק את הנתבע 2 מהבקשה. הודעתו קיבלה תוקף של החלטה והנתבע 2 נמחק מהבקשה (העתק ההחלטה צורף כנספח ז' לכתב ההגנה של הנתבע 2). המנוח לא ביקש לצרף את הנתבע 2 להליכים המשפטיים הנוספים אותם ניהל בהמשך להליך הזמני. התנהלותו הדיונית של המנוח מלמדת אף היא כי אין מקום להורות על צירופו של הנתבע 2 להליך אשר בפניי היום.
85. השני, בנסיבות מקרה זה, המנוח לא הוכיח כי הנתבע 2 היה מעורב בהליכי השעייתו או פיטוריו, באופן ישיר או עקיף. נציגת הנתבע 2, הגב' איפרגן, אף העידה כי הנתבע 2 לא היה מודע לקיומם של ההליכים הנוספים אותם ניהל המנוח, לאחר מחיקתו מההליך הזמני (עדותה בעמ' 30 לפ', ש' 6 – 10). לפיכך, אין די בטענת התובעת בדבר קיומה של חובת הפיקוח מצדו של הנתבע 2, כדי להצדיק את צירופו של הנתבע 2 להליך זה. לאור האמור לעיל, דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות מחמת היעדר סמכות והיעדר יריבות.
התביעה לפיצוי בגין נזק נפשי-
86.לטענת התובעת, במעשי הנתבע 1 היה כדי לגרום למנוח באופן ישיר לדיכאון עמוק אשר גרם למנוח ל – 75 אחוזי נכות נפשית לצמיתות (בהתבסס על חוות דעת פסיכיאטרית של פרופ' יורם ברק משנת 2010, צורפה כנספח 10 לתצהיר התובעת; להלן חוות דעתו של פרופ' ברק).
87.התובעת הוסיפה וטענה, כי בשל התנהלות הנתבע 1, נגרמה למנוח פגיעה חמורה בכבודו וכן נגרמו למנוח נזקים לא ממוניים נלווים אשר באו לידי ביטוי בכאב ובסבל קיצוני ובעוגמת נפש רבה. בנוסף, מעשי הנתבע 1 גרמו לאשת המנוח ולילדיו לנזקים נפשיים ולסבל. נוכח טעמים אלו, טענה התובעת כי הינה זכאית לפיצוי על סך 1,500,000 ₪.
88.עוד טענה התובעת כי העובדה כי פרופ' ברק לא התייצב לדיון ולא נחקר על חוות דעתו, אינה גורעת מקבילות חוות הדעת. בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום 26.12.07, קבע בית הדין כי סילוקו של המנוח ממקום עבודתו, עולה כדי אירוע טראומטי וכי האפשרות שיגרום למשבר נפשי היא מן המפורסמות שאינן מצריכות ראיה. לפיכך, גם מטעם זה יש להכיר בנזק הנפשי אשר נגרם למנוח.
89.הנתבע 1 טען מנגד, כי בהתאם להלכה פיצוי בגין נזק שאינו ממוני יינתן במקרים קיצוניים בלבד ונסיבות אלו לא מתקיימות בענייננו. המנוח עבר עבירת משמעת חמורה ולכן הביא על עצמו את פיטוריו. בנוסף, גובה הסכום הנתבע מופרך לנוכח פסיקת בית דין זה בעב (ת"א) 3910/03 שאול אורינוב נ' אי סי איי טלקום בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 30.4.09, להלן: עניין אורינוב), בו נקבע כי סכום של 30,000 ₪ מבטא את היקף הפיצוי המקסימלי בגין נזק שאינו ממוני.
90.עוד טען הנתבע 1, כי מאחר ופרופ' ברק לא התייצב לחקירה על חוות דעתו, ממילא אין לייחס לה משקל. בהתאם לכך, התובעת לא הוכיחה קיומה של נכות נפשית אצל המנוח. בנוסף, מאחר והתביעה הוגשה לאחר פטירת המנוח, נגרם לנתבע 1 נזק ראייתי, ונבצר ממנו לבצע בדיקה באשר למצבו הנפשי של המנוח.
91.לחילופין, טען הנתבע 1 כי העובדה כי בעניינו של המנוח ניתנה בשנת 2007 חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, של פרופ' קוטלר (צורפה כנספח 1 לתצהירה של התובעת), מעלה תמיהה כיצד ייתכן שבהתאם לאמור בחוות הדעת משנת 2007, המנוח הציג איתנות נפשית בשנת 2007, בעוד בשנת 2010 הורע מצבו הנפשי. עוד טען הנתבע 1, גרסת התובעת לפיה מצבו הנפשי של המנוח ידע עליות וירידות אינה מהימנה.
92.ביחס לנזקים הנטענים אשר נגרמו לילדיו של המנוח ולתובעת עצמה, טען הנתבע 1 כי לא הוצג פירוט מינימאלי בעניין וממילא בין גורמים אלה לנתבע 1 לא התקיימו יחסי עבודה.
93.הלכה פסוקה היא כי פיצוי בגין עוגמת נפש ייפסק בנסיבות חריגות (ע"ע (ארצי) 480/05 בן עמי נ' פלונית, פורסם בנבו, ניתן ביום 8.7.2008 והאסמכתאות המובאות שם).לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות , מצאתי כי מקרה זה נופל לגדר נסיבות חריגות המצדיקות תשלום פיצוי בגין עוגמת נפש למנוח, מהטעמים הבאים:
94.לאחר שעיינתי בכלל החומר שהובא בפניי, כפי שעולה מההליכים המשפטיים השונים אשר התנהלו בעניינו של המנוח, שוכנעתי כי למנוח נגרמה עוגמת נפש רבה בשל התנהלות הנתבע 1.
95.מעיון בהחלטות ופסקי הדין של הערכאות השיפוטיות השונות, עולה כי הוכח כי בהליך השעייתו ופיטוריו של המנוח נפלו פגמים חמורים. על פגמים אלו עמד בית הדין האזורי בפסק דינו (סעיף 7(ג) לפסק הדין): "לאחר שעמדתי על הצטברותם של הפגמים החמורים שנפלו בפיטוריו של המנוח, החל מההחלטה להשעותו ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת, תוך העללת עלילות שווא שתכליתן להכשיר את הקרקע להעברתו מתפקידו ולסילוקו מבית הספר, וכלה בפיטוריו בחוסר תום לב וללא שנערך בעניינו שימוע, וזאת בעיצומה של חופשת שבתון, סברתי כי הנסיבות שבפנינו עונות על ההגדרה של מקרה קשה וחריג, אשר בו לא יהיה די בסעד כספי, בכדי לכפר על העוול החמור שנגרם, ועל כן מתחייב בנסיבות העניין סעד של אכיפה".
96.בית הדין הארצי (פסקה 36 לפסק הדין) קבע בעניין זה כי: "המסקנה המתבקשת לאחר בחינת כלל השיקולים הצריכים לעניין ושיקלולם היא זו: המקרה שלפנינו הוא ממין המקרים החריגים ויוצאי הדופן בהם יורה בית דין זה על אכיפת יחסי עבודה. נוכח הפגמים החמורים שנפלו בפיטוריו של המנוח, עליהם עמדנו לעיל בהרחבה הנדרשת לעניין, אין די בפסיקת פיצויים כדי לרפא את העוול שנגרם למנהל. בנסיבות העניין, אין ליתן תוקף להחלטת הפיטורים, ועל החינוך העצמאי להחזיר את המנוח לעבודתו.
97.על הפגמים החמורים אשר נפלו בהתנהלותו של הנתבע 1, עמד גם בג"צ (פסקה 21 לפסק הדין): " 21.לא אוכל לחתום את הדיון בפרשה שהובאה לפנינו מבלי להתייחס להתנהלותו של החינוך העצמאי כלפי המנוח ובכלל. ... למרבה הצער, דומה כי בפרשה שלפנינו ניתן משקל מועט – אם בכלל – לכללים וזכויות אלה. כל אחד משלבי הליך הרחקתו של המנוח מבית הספר אותו ניהל, נגוע בפגם זה או אחר, החל מן האופן בו הושעה ממשרתו – ללא נימוק וללא הסבר של ממש ובאמתלות שהוכחו ככוזבות – וכלה בפיטוריו, במהלך שנת השבתון אליה יצא, ובניגוד לדברים מפורשים שנאמרו לו. גם התנהלותם של נושאי משרה שונים בחינוך העצמאי – איננה מוסיפה לו כבוד. אכן, כאמור, בנסיבות שנוצרו, לא קמה עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית הדין הארצי ובסעד שניתן לעותר, אולם מסקנה זו אינה מייתרת את הצורך בעריכתו של בדק-בית יסודי בהתנהלות החינוך העצמאי, ויפה שעה אחת קודם".
98.עוד שקלתי בהקשר זה, את משך עבודתו של המנוח עבור הנתבע 1, תקופה ממושכת בת 17 שנה וכן את כישוריו ותרומתו המשמעותית ביותר של המנוח לנתבע 1. בהקשר זה, קבעה ועדת השימוע בעניינו של המנוח: "8. על אף הנאמר לעיל, טעותו של המנוח היתה רק בשיקול הדעת שלא התייעץ עם רב מוסמך וגדול בתורה כיצד לנהוג בפרשה זו . אולם טעות זו שאינה אלא בשיקול דעת, אינה עילה לפיטורין. 9. הוועדה רוצה לציין את מסירותו הרבה של המנוח לבית הספר, אשר השקיע בו את כל חייו מבלי לקחת חופשה במשך ארבעים שנה. לקח בית ספר קטן והפך אותו לבית ספר של 1,000 תלמידים לשם ולתפארת" (נספח 3 לתצהיר הנתבע 1).
99.המסקנה בדבר עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח עולה גם מהבקשה לפטור מאגרה אותה הגיש המנוח במסגרת התביעה בשנת 2011, בה כתב המנוח כדלהלן: "7. קשה לי מבחינה נפשית ורגשית לשוב ולתאר את גודל מצוקתי ומר גורלי, לכן אצלם קטע ממכתבי הקודם כהשלמה למכתבי זה, 8. אני חי בצל חרפת רעב קשה, שגרמה לי לאבד יותר משליש משקל גופי, וכן פגעה קשה במערכת החיסונית שלי, ודרדרה את מצב בריאותי, שגם ככה היתה רופפת בשל מחלת הסוכרת ולחץ הדם שמהם אני סובל. 9. פעם בשבוע אני נוסע בטרמפים לירושלים, כדי לקבל מנת אוכל שאותה אני שומר לשבת סימוכין - אישור מבית תמחוי..." (הבקשה וכן התצהיר הנלווה לה צורפו כנספח 8 לתצהירי הנתבע 1 ).
100.דברים אלו אשר נכתבו בכתב ידו של המנוח, באופן מפורט ובהיר, מלמדים על עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח והעוול החמור והקשה אשר נגרם לתובע עקב התנהלות הנתבע 1 . מסקנה דומה, בדבר עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח, עולה מכתב התביעה משנת 2011, אשר אף הוא נוסח על ידי המנוח ונחתם בחתימתו (נספח 1 לתצהיר הנתבע 1).
לאורם של טעמים אלו, המסקנה בדבר עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח נתמכת בראיות והינה אף תולדה של כללי השכל הישר ושל הקביעות השיפוטיות בעניינו של המנוח.
101.שקלתי את טענות הצדדים ביחס לשתי חוות הדעת אשר הוגשו בתיק זה, חוות דעתו של פרופסור קוטלר משנת 2007 וחוות דעתו של פרופסור ברק משנת 2010 (נספחים 10 – 11 לתצהיר התובעת). בחוות דעתו של פרופסור קוטלר נקבע :"לסיכום: לנבדק עבר של למעלה מארבעה עשורים שבהם הדגים דפוס אישיות מאוזן...וזאת ללא כל עדות לפסיכופתולוגיה. על רקע סכסוך מתמשך במקום העבודה, וכשהיה שרוי בסערת נפש מתמשכת על רקע השעייתו ממקום עבודתו שהיה מפעל חייו, הגיב במחווה אובדני רגעי. אירוע זה הנגזר להערכתי מהמפגש בין הסיטואציה הקשה במקום העבודה וחווית העוול הקשה שנגרם לו, עם דפוס אישיותו המצפוני...אין כל עדות לפסיכופתולוגיה מאז אותו אירוע..." (עמ' 6 לחוות הדעת).
102.בחוות דעתו של פרופסור ברק, נקבע כי:"...אירוע פיטוריו הוא זה אשר הוביל למשבר נפשי קיצוני וחמור....עם חלוף השנים מצבו הנפשי הדרדר והחמיר. בהדרגה נחלשה יכולתו להתמודד עם גורם הדחק המתמשך של פיטוריו והשבר הנפשי..מעטים הם המקרים, מניסיוני המקצועי ובספרות המדעית, של דיכאון פסיכוטי כה חמור...לדעתי המקצועית סובל מר ע' ב.נ. מתחלואת נפש ממושכת, חמורה ופסיכוטית.... יש לקבוע את נכותו הנפשית לשיעור של 75% לצמיתות" (עמ' 7 - 8 לחוות הדעת).
103.פרופסור ברק זומן למתן עדות אולם, בתום דיון ההוכחות הודיע ב"כ התובעת: "המומחה פרופ' ברק לא התייצב, נודע לנו שהוא בחו"ל והוא לא מתכוון לחזור. התובעת רוצה לסיים את ההליכים ולכן לא תתעקש להבאתו לעדות" (עמ' 35 לפ', ש' 25 - 26).
104.בהתאם לכך, הנני קובעת כי טענת התובעת לנכות נפשית לא הוכחה כנדרש להוכיח את הקשר הסיבתי בין אירוע פלוני לבין נזק בריאותי, זאת לאור אי התייצבות המומחה פרופ' ברק לחקירתו ובהיעדר ראיה אחרת מספקת לנכות נפשית זו. עם זאת, כאמור לעיל, הגעתי למסקנה כי למנוח נגרמה עוגמת נפש רבה וקשה מנשוא אף מבלי להזדקק לאמור בחוות הדעת אשר הוגשו על ידי התובעת.
105.שקלתי את טענת הנתבע 1, לפיה חוות הדעת השונות אשר ניתנו על ידי המומחים מעוררות תמיהות ביחס לטענת התובעת לעוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח. אין בידי לקבל טענה זו. את השוני בין מצבו הנפשי של המנוח בשנת 2007 לבין שנת 2010, הסביר פרופסור ברק בחוות דעתו, בכך שמצבו הנפשי של המנוח התדרדר (ר' לעיל). בנוסף, לא מצאתי כי בטענת התובעת נפלו סתירות אשר יש בהן כדי לפגוע במהימנות גרסתה לעניין עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח.
106.התובעת העידה כי ההתדרדרות במצבו הנפשי של המנוח חלה לאחר הבג"צ אשר ניתן בשנת 2009:
"ש.איך זה מסתדר שכבר בחודש 4/10 המומחה כותב שהמנוח "שוגה בדלוזיות לגבי היותו רוח רפאים"?
ת.הוא לא היה בסדר אחרי הבג"צ. אחרי הכרעת הבג"צ הוא החל להתדרדר (עמ' 22 ש' 18 – 20)".
107.התובעת חזרה על גרסתה בדבר עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח בהמשך חקירתה:
ש.בחוד 3/10 בוצעה בדיקת פסיכ' על ידי פרופ' ברק שאותה צרפת, כנספח 10 לתצהיר, הופעת לממצאי חוו"ד?
ת.קראתי והזדעזעתי.
ש.איזה דברים שמתוארים שם לא מתיישבים עם מה שראית? מפנה לנספח 10 לתצהירך?
ת.הזדעזעתי מהתיאורים.
לשאלה שוב – כן ברור. מבקשת רגע להסתכל. מסכימה שהוא היה מרוסק לגמרי.
ש.שהוא כותב שאין לי אישה או ילדים או נכדים וחי כמו צועני, הוא משקר?
ת.יש דברים שהוא משקר וחלק הוא לא משקר. יש לו אשה. זה לא אותה רמה שהוא היה רגיל לה לפני כל המאבק הזה. זה משהו אחר לגמרי. זה לא הנשואים הטובים שהיו לנו. אני יכולה להבין אותו שהוא כותב זאת (עמ' 23 לפ', ש' 3 – 18)".
וכן בהמשך העידה:
"ש.אני מסתכלת על הטענות לגבי המצב הנפשי של המנוח, ואני רואה גרף שנע כמו זגזג ממצב טוב ללא טוב, בחודש 1/04 היתה השעיה בזמן זה מצבו הנפשי היה עדיין טוב, נכון?
ת.לא מה פתאום. היה איום ונורא. המפקח דיבר איתו לפני כן, היה דין ודברים. היה שבועים שלושה דבורים. המצב שלו היה על הפנים. הגרף היה למטה.
ש.ב 3/04 ניסיון ההתאבדות, המצב שלו אז?
ת.ממשיך להיות למטה ולא עולה.
ש.במרץ 07' חו"ד של פרופ' קוטלר שם הוא מתואר כנורמטיבי לגמרי?
ת.נכון מסכימה עם זה.
ש.אח"כ ב 4/10 יש לנו חוו"ד של פרופ' ברק – מה היה מצבו?
ת.גרוע. משנת 09' אחרי בג"צ מצבו היה גרוע. בשנת 12' – זה כמו אדם עיור שמקבל מכה ומתחיל לראות משהו קרה לו גם שם. הוא החל להרשות לילדים להגיע הביתה מה שהוא לא הסכים לפני כן. קיבל אנשים שרב איתם לפני כן. הוא היה בטוח תוך 3 שבועות הוא הולך למות למרות שהרופא אמר שנתיים לפחות. הוא הזדרז לסגור עניינים ונתן לי רשימה לגבי חובות" (עמ' 26 לפ', ש' 18 – 30).
108.לפיכך, גם עדותה של התובעת תמכה במסקנה בדבר עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח. הנה כי כן, שילובם של הטעמים עליהם עמדתי לעיל, מוביל למסקנה כי כבודו של המנוח נפגע פגיעה קשה מנשוא ונגרמה לו עוגמת נפש רבה.
109.באשר לטענת התובעת כי נגרמה לה ולילדיה עוגמת נפש וסבל כתוצאה מהתנהלותו של הנתבע 1, ילדיו של המנוח לא צורפו להליך וממילא לא הוצגה תשתית ראייתית מינימלית להוכחת טענות אלו לכן דינן להידחות.
110.בקביעת גובה סכום הפיצוי לו זכאית התובעת בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה למנוח, שקלתי את השיקולים הבאים: מהות הנתבע 1 - גוף שחלות עליו נורמות המשפט הציבורי לנהוג בעובדיו בהגינות ובתום לב (ר' בעניין זה ס' 37 לבג"צ); חומרת ההאשמה וטיבה כפי שהועלתה ע"י הנתבע 1 כלפי המנוח (סעיף 6.2 לפסק דינו של בית הדין האזורי); חומרת הפגמים בהתנהלותו של הנתבע 1, ריבוי האירועים והתמשכותם, והכל כפי שעלה מקביעות ערכאות השיפוטיות השונות שדנו בעניינו של הנתבע 1.
111.עוד שקלתי את השיהוי בו לקתה תביעתו של התובע וכן כי הנתבע 1 שילם למנוח פיצוי בסך של 50,000 בגין לשון הרע, במסגרת הסדר הגישור בתביעה בשנת 2011 (צורף כנספח 2 לתצהיר הנתבע 1, אישור התשלום צורף כנספח 14 לתצהיר הנתבע 1).נוסף על כך, שקלתי את קביעתו של בית הדין הארצי לפיה המנוח טעה בשיקול דעתו ועבר עבירת משמעת חמורה (ס' 32 לפסק הדין הארצי).
112.באשר לשכרו הקובע של המנוח, אציין כי בהתאם להלכה, פיצוי בגין נזק שאינו ממוני, אינו צריך להיות נגזרת משכרו של העובד, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עוגמת הנפש וצערו של העובד, אינו מושפע מגובה שכרו (ע"ע 44776-05-16 נאוה סירטו נ' הפניקס קרנות פנסיה מאוזנות וותיקות בע"מ ואח', פורסם בנבו, ניתן ביום 19.2.18).
113.עוד עיינתי בעניין אורינוב אליו הפנה הנתבע 1. לא מצאתי כי יש בעניין אורינוב כדי להגביל את גובה הפיצוי בגין רכיב עוגמת הנפש. אין מדובר בהלכה מחייבת ואף חלף זמן רב מאז מועד מתן פסק דין זה, במהלכו ניתנו פסיקות שונות אשר חרגו מגדר האמור בו.
114.לאחר ששקלתי את כלל השיקולים אותם פירטתי לעיל, מצאתי כי בנסיבות מקרה זה, התנהלות הנתבע 1 באה בגדר המקרים יוצאי הדופן בחומרתם, המצדיקים פסיקת פיצוי גבוה בגין עוגמת נפש. בהתאם לכך, אני קובעת כי על הנתבע 1 לשלם למנוח פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 70,000 ₪.
פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות-
קצבת שארים-
115.התובעת טענה כי הינה זכאית לפיצוי בשל אובדן זכויות סוציאליות שנצברו לזכות המנוח ושאריו, בין השנים 2004 עד להגשת התביעה בשווי של 717,439 ₪, הכוללים הפרשות פנסיוניות, הפסדי גמל וקצבת שארים.
116.להוכחת טענתה זו, הגישה התובעת חוות דעת אקטוארית של מר אליאור וייסברג (להלן: חוות הדעת של האקטואר).בחוות הדעת של האקטואר (פרק ז' תוצאות התחשיב) צוין כי התובעת זכאית לרכיבים בסך כולל של 3,071,646 ₪, בהתאם לפירוט הבא: הפסדי שכר בסך של 2,354,207 ₪; הפסדי גמל בסך של 169,070 ₪; הפסדי קצבאות שארים בסך של 548,369 ₪.
117.התובעת התייחסה לטענת הנתבע 1, לפיה אינה עומדת בתנאים הנדרשים בחוק לקבל קצבת שארים וטענה כי מדובר בהרחבת חזית פסולה. בהקשר זה הציגה אישור מבית הדין הרבני המציין כי בין הצדדים לא התקיימו הליכי גירושין (מוצג ת1).
118.הנתבע 1 טען כי על פי סעיף 4(א)(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות)(נוסח משולב), תש"ל – 1970 (להלן: חוק הגמלאות), בת זוג תחשב מי שהייתה אשתו של מבוטח בשעת מותו, למעט פרודה שלו. לטענת הנתבע 1, הוכח כי המנוח והתובעת היו פרודים בשעת מותו, לאור התצהיר אותו הגיש המנוח בבית משפט שלום בו הבהיר כי הוא פרוד מאשתו מזה חמש שנים ואין כל הידברות ביניהם.
119.באשר לחוות דעת האקטואר, טען הנתבע 1 כי אין להסתמך עליה מאחר והיא נוקבת בקצבה משני מקומות עבודה, אשר אחד מהם כלל לא נתבע בהליך זה (קרן לחינוך תורה). בנוסף, חוות הדעת מתייחסת גם לקצבת יתום אשר אינו תובע בהליך זה. לכן, אף אם התובעת הייתה זכאית לקצבת שארים, יש לערוך תחשיב מתאים.
120.סעיף 1 לחוק הגמלאות, קובע כדלקמן: "פירוד" – אחד מאלה:
(1)התרת נישואין; (2)קביעת הסדר איזון משאבים בידי בית משפט ...מיום 6.2.2015
תיקון מס' 56
ס"ח תשע"ד מס' 2466 מיום 6.8.2014 עמ' 704 (ה"ח 635)
הוספת הגדרת "פסק דין לחלוקת חיסכון פנסיוני"
"פרוד של קבע", של עובד או של זכאי לקצבת פרישה – כל אחד מאלה:
(1)אשתו של העובד או של הזכאי לקצבת פרישה, שחלה בינה ובין העובד או הזכאי כאמור פרידה של קבע;
מיום 6.2.2015
תיקון מס' 56
ס"ח תשע"ד מס' 2466 מיום 6.8.2014 עמ' 704 (ה"ח 635)
...מיום 6.2.2015
תיקון מס' 56
ס"ח תשע"ד מס' 2466 מיום 6.8.2014 עמ' 704 (ה"ח 635)
הוספת הגדרת "פרוד של קבע שניתן לגביו פסק דין לאיזון"
"פרידה של קבע" – מצב שבו מתקיים לגבי בני זוג אחד מאלה:
(1)חלפה שנה מיום שנפתח אחד מההליכים המפורטים להלן ואותו הליך לא נסגר בתקופה האמורה: (א)הליך להתרת נישואין;...
(2)קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד, אף אם תחת קורת גג אחת, במשך תקופה מצטברת של 20 חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנתיים" (ההדגשה אינה במקור – ר.צ.).
121.סעיף 4(א)(1) לחוק הגמלאות קובע כדלקמן:4.(א)אלה הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה:"(1)מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה ולמעט מי שבשעת מותו היתה פרודה של קבע שלו (להלן – אלמנה)".
122.יישום הוראות חוק הגמלאות על ענייננו מוביל למסקנה כי על התובעת להוכיח כי הינה נכנסת לגדר הגדרת "שאריו של נפטר" כאמור בסעיף 4 לחוק הגמלאות, על מנת להיות זכאית לקצבת שארים.
123.בבקשה לפטור מאגרה אותה הגיש המנוח בשנת 2011 בבית משפט שלום, כתב המנוח בכתב ידו (נספח 8 לתצהירי הנתבע 1): "10. עקב פיטורי וההכפשות הנוראיות וחסרות היסוד שנילוו לפיטורין, התא המשפחתי שלי התרסק ואני חי פרוד, בודד וגלמוד (אשתי, ילדי ונכדי רחקו ממני), וישן מחוץ לבית כהומלס, זאת הסיבה שאשתי מסרבת לשתף פעולה ולמסור לי נתונים על הכנסותיה". לבקשה צורף תצהיר חתום על ידי המנוח בו כתב המנוח: "אני פרוד מרעייתי מזה כ - 5 שנים ואין כל הידברות בינינו" (ס' 9 לתצהיר) וכן בהמשך (ס' 15):"15. כאמור לעיל פרוד מרעייתי במשך 5 שנים ואין כל הידברות בנינו".
124. מכאן, כי על פי תצהיר אותו הגיש המנוח לערכאה שיפוטית, המנוח והתובעת היו פרודים במשך 5 שנים. נוכח תצהיר זה, נטל הראיה עבר אל התובעת, להוכיח כי הינה עונה על הגדרת שארים הקבועה בס' 4 לחוק בעת פטירתו של המנוח אולם, התובעת לא הרימה נטל זה.
125. התובעת לא הגישה כל ראיה התומכת בגרסתה כי הינה זכאית לקצבת שארים מתוקף היותה רעיית המנוח. התובעת אף לא זימנה לעדות בני משפחה או עדים אחרים, אשר יכולים להעיד על היחסים בינה לבין המנוח ועל היותה זכאית לקצבת שארים. גם תצהירה של התובעת חסר כל פירוט בסוגיית יחסיה עם המנוח במועד פטירתו. בדומה, לא היה גם בעדות התובעת כדי לרפא פגם זה.
126.אף בחוות הדעת מטעם מר וייסברג, לא הובהר עניין זה. מר וייסברג אף הודה בחקירתו כי חוות דעתו לפיה זכאית התובעת לקצבת שארים, מבוססת על ההנחה כי התובעת הייתה אשתו של המנוח וניהלה עמו חיים משותפים מאחר ואלו הדברים אשר נמסרו לו:
"ש.האם נכון שחוק שרות המדינה גמלאות קובע שצריכים להתקיים התנאי של חיים משותפים של עובד או גמלאי לבין אשתו בסמוך למות המבוטח?
ת.ממה שאני יודע – כן.
ש.תאשר שחוו"ד שלך נערכה על יסוד הנחתך שהתנאי הזה יתקיים אצל התובעת המנוח?
ת.כן. מאחר ואשתו הופיע בזמנו, זה מה שאמרו לי שהיא אשתו ולכן היא זכאית לקצבת שאירים.
ש.ככל שהיית מתבקש לערוך את חוו"ד והיה נאמר לך כי המנוח ואשתו היו פרודים במהלך השנים שקדמו למות המנוח, ולא חיו שלך – זה היה משפיע על חוות דעת שלך?
ת.זה שאלה משפטית ואני לא אמון עליה.
לשאלה שוב – אם הם לא התגרשו אז לכאורה הם עדיין נשואים.
לשאלה שוב – למטב הבנתי שגבר ואשה נשואים.. כך אני מבין. אני לא משפטן. אני לא בטוח" (עמ' 18 לפ', ש' 11 – 21).
127.אציין, כי טענת התובעת כי בהתאם למסמך רשמי של בית הדין הרבני ברחובות בין הצדדים לא התקיימו הליכי גירושין (ת1), אין בה כדי לסייע לתובעת, מאחר ובהתאם ללשונו של חוק הגמלאות, ככל שמתקיים בין בני הזוג פירוד של קבע, כהגדרתו בס' 1 לחוק הגמלאות לעיל, גם אם לא התקיימו הליכי גירושים, נשללת זכאותה של הרעייה לקצבת שארים.
128.בדומה, גם דין טענת התובעת להרחבת חזית להידחות. מדובר בסוגיה אשר הינה פועל יוצא של המחלוקת המשפטית המפורטת בכתבי הטענות. סוגיה זו אף עולה מהאמור בתצהירו של מר גולדשטיין (ס' 57 לתצהיר, נספח 9) וכן מעדויות הצדדים. לפיכך, לא מצאתי כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.
129.שקלתי בהקשר זה, את טענת התובעת לפיה אין לייחס משקל לעדותו של מר גולדשטיין אשר העיד כי שוחח עם תושב העיר רחובות אשר סיפר לו כי התובעת והמנוח פרודים (עמ'33 לפ', ש' 24 - 33), מאחר ומדובר בעדות מפי השמועה. כאמור לעיל, מצאתי כי התובעת לא הציגה תשתית ראייתית מינימלית ולא הרימה את הנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי הינה זכאית לקצבת שארים. לפיכך, לא מצאתי כי יש להכריע בסוגיית משקלה של עדותו של מר גולדשטיין בעניין הבדיקה אשר נערכה על ידו.
130.לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת אינה זכאית לקצבת שארים. בדומה, גם טענת התובעת כי בנה הצעיר זכאי לקצבת יתום דינה להידחות. מר וייסברג הודה בעדותו כי לא בדק האם בנה של התובעת עומד בכל תנאים הקבועים בחוק לשם קבלת קצבת השארים, (עמ' 18 לפ', ש' 22 – 32), כאשר בנה של התובעת אף לא צורף כתובע להליך זה .
לאור האמור לעיל, התביעה לקבלת קצבת שארים נדחית.
הפרשות פנסיוניות-
131.התובעת טענה כי הינה זכאית להפסדי גמל בסך של 169,070 ₪. לטענת התובעת, חוות דעתו של המומחה לא נסתרה ולא הוגשה חוות דעת נגדית. הנתבע 1 טען מנגד, כי ככל שיימצא כי התובעת לא הוכיחה התקיימות התנאים המזכים אותה בקצבת שארים, אין להעניק לה כל סעד מכוח חוק הגמלאות.
132.אין בידי לקבל את טענתו הנתבע 1 בדבר היעדר מעמד התובעת לעניין תביעת הגמל. מעמדה של התובעת ביחס לכספי הגמל להם זכאי המנוח, נובע מהיותה יורשת של המנוח (צוואתו של המנוח צורפה לתצהירי הנתבע 1, עמ' 99 לנספחים).
133.הנתבע 1 לא העלה כל טענה לגופו של עניין, לפיה המנוח אינו זכאי לכספי הפנסיה מכוח חוק הגמלאות. התנהלותו של הנתבע 1 אף מלמדת כי הנתבע 1 הודה בזכאותו של המנוח לקבלת כספים אלו, כאשר במכתבו לתובעת מיום 9.4.13, נכתב כדלקמן:"" במענה לפניה טלפונית של בן משפחתך בנוגע לכספי הגימלה ששולמו עבור המנוח ע' ב.נ. ז"ל וחזרו מהבנק ובעניין קצבת השאירים שאמורה להשתלם לזכאים על פי חוק הגמלאות. באשר לכספי הגימלה שהופקדו מידי חודש בחודשו לחשבון הבנק של המנוח וחזרו למרכז החינוך העצמאי בגלל סרובו של המנוח לקבלם, עליכם להמציא לנו צו ירושה או צו קיום צוואה כדי לקבלם" (המכתב צורף כנספח 9 לתצהיר הנתבע 1).
134.בהתאמה, גם בחוות דעתו של מר וייסברג הובהר כי (סעיף ה לחוות הדעת): "המעביד דאג להוצאת תלושי פנסיה חודשיים מ9.05 ועד 2.12 אך התשלום לא בוצע בפועל מאחר והנפטר סגר את חשבון הבנק שלו ולא קיבל כל תשלום פנסיה חודשי".
135.מכאן עולה כי הנתבע 1 הכיר בזכאותו של המנוח לתשלומים אלו. בהתאם לכך, ככל שתשלומי הגמל לא הועברו לידי התובעת עד ליום מתן פסק דין זה, על הנתבע 1 לשאת בתשלומם.
136.באשר לשיעורם של תשלומים אלו, עיון בחוות דעתו של מר וייסברג מעלה כי הצדק עם הנתבע 1 והסכומים המפורטים בחוות הדעת אכן אינם מדויקים, מאחר ותחשיב חוות הדעת מסתמך על ההפסדים אשר נגרמו למנוח בשל עבודתו אצל מעסיק נוסף (כפי שהודה גם מר וייסברג בעדותו, עמ' 18 לפ', ש' 5 - 10).
137.נוכח זאת, על התובעת להגיש חוות דעת מתוקנת, המבוססת על נתוני המנוח מעבודתו עבור הנתבע 1 בלבד, ביחס לזכאותו להפרשות פנסיוניות.
סוף דבר-
138.התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית.
139.הנתבע 1 ישלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך של 70,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
140.התובעת תגיש בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, חוות דעת מתוקנת, המבוססת על נתוניו של המנוח מעבודתו עבור הנתבע 1 בלבד, ביחס לזכאות המנוח להפרשות פנסיוניות. יתר רכיבי התביעה כנגד הנתבע 1, נדחים.
141.לאור התוצאה אליה הגעתי ובשם לב לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, יישא כל צד בהוצאותיו הוא.
התיק יובא לעיוני ביום 25.3.18.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י' אדר תשע"ח, (25 פברואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
