בן אריה נ' מחסנים לוגיסטים בע"מ

האם התובע זכאי לתשלום בגין זכויות סוציאליות שונות, תשלום בגין שעות נוספות ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין? אלו הן השאלות שבהן עלי לדון בתיק זה.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת כמחסנאי מיום 01.04.2004 ועד ליום 01.12.2014, אז קיבל במפתיע מסרון לטלפון הנייד שלו שהודיע לו שהוא מפוטר, בזו הלשון: "רק למען הסר ספק, ביום שלישי שעבר קיבלת הודעה שיש לך בחירה אם לסיים את עבודתך במאגר [הכוונה לנתבעת – א.ש.] או להמשיך בתנאים אחרים, בחרת לא להמשיך כלומר הודעת הפיטורין נכנסה לתוקף ביום רביעי 26 בנובמבר" (סעיף 10 לכתב התביעה).

2. לטענת התובע, הרקע להודעה זו היה שיחה אקראית שניהל ימים אחדים קודם לכן עם הסמנכ"ל החדש של החברה בשם שי, שאמר לו כי שכרו גבוה מידי, וכי בכוונת הנתבעת לקחת רכב החברה שניתן לו.

3. לאור האמור לעיל, טען התובע כי מגיעות לו הזכויות הבאות: גמול עבור עבודה בשעות נוספות, שכן עבד מידי יום 2.5 שעות נוספות מבלי שקיבל על כך תמורה כלשהי; פדיון ימי חופשה, הפרשות לפנסיה ופיצוי בגין פיטורים ללא שימוע כדין.

4. בתצהירו, טען התובע, כי מעולם לא שימש כמנהל בכיר בחברה ועד לקבלת כתב ההגנה, כלל לא ידע ששמו כלול במאגר הנתונים של הנתבעת בחברת דן אנד ברדסטריט; עוד הוסיף, כי מר מושיק דותן שימש כמנהל כללי וכי הוא עצמו שימש כמנהל המחסן בלבד ואחראי על לקוחות מסוימים. בנוגע לנסיבות פיטוריו, הדגיש כי מעולם לא זומן לשימוע וכי ממילא לא נערך פרוטוקול שימוע. ביחס למסמך מיום 25.11.14 שהוצג ע"י הנתבעת, טען כי אין לראות בו פרוטוקול שימוע, שכן הוא מכיל דברים שנרשמו ע"י שי לאחר השיחה עמו.

5. העד מטעם התובע, מר שלמה שלמה, הצהיר כי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, היה לקוח של הנתבעת וראה את התובע במקום העבודה בשעות מוקדמות וכן ראה אותו בסוף היום בסביבות השעה 17:00-18:00. עוד העיד, כי ראה את התובע מעמיס משאיות ופורק אותן, וכי למיטב הבנתו, הוא לא עבד בדרג הניהולי בנתבעת, שכן כלקוח הנתבעת, הוא לא סיכם עמו את עלות השירותים שקיבל ממנה ומושיק דותן ולאחר שי היו מנהליה. עוד הצהיר, כי באחד הימים ראה את התובע עומד בחנייה וכששאל אותו למעשיו, השיב לו התובע כי שי סילק אותו ממקום העבודה. מר שלמה הוסיף, כי ראה שכל עובדי הנתבעת עמדו באותה עת ברחבת הכניסה בפינת הישיבה למחסן ביחד עם שי והתבוננו בתובע.

6. הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה, כי הוא לא הסכים לקבל את מרותו של שי, המנהל החדש, את השינויים הארגוניים שביצע "ואת הפיחות הצפוי במעמדו אצל הנתבעת" (סעיף 6 לכתב ההגנה). עוד טענה, כי בסמוך לפני סיום העסקתו אצלה, עמד שכרו החודשי של התובע על סך 13,500 ₪ ובנוסף הוא קיבל רכב צמוד שהנתבעת נשאה בכל הוצאותיו. הטבה זו, הדגישה, ניתנה לתובע בלבד, שכן אפילו מנכ"ל החברה דאז, מר משה (מושיק) דותן, לא זכה לקבל. הנתבעת הדגישה כי התובע עבד בתפקיד בכיר והיה בעל אחריות מיוחדת וכראיה לכך הביאה את פרטי רישום הנתבעת במאגר דן אנד ברדסטריט (נספח א' לכתב ההגנה), שם הופיע התובע כאחד מ-3 המנהלים הבכירים בחברה (לצד המנכ"ל וסמנכ"ל החברה).

7. בעקבות פרישתו של מר דותן מניהול הנתבעת, מונה תחתיו מר שי סטרזיצקי (להלן – שי), אשר החליט על עריכת שינויים ארגוניים שונים, בין היתר בנוגע לגובה השכר ולתנאי השכר של עובדי הנתבעת, וביום 25.11.14 זימן את התובע לשימוע בנוגע לתנאי העסקתו. בשיחה זו הבהיר שי לתובע, כי במסגרת השינויים המתוכננים בחברה, הנתבעת מציעה לו להמשיך ולעבוד אצלה כמחסנאי/מלגזן בתנאי עבודה שונים והובהר לו, כי ככל שיסרב להצעה, תסתיים העסקתו בנתבעת, תוך שהוא יקבל את כל הזכויות המגיעות לו.

8. אין חולק, כי שיחת השימוע הנ"ל הופסקה לבקשת התובע, אשר ביקש להיפגש עם הבעלים של הנתבעת, מר עקיבא דותן (להלן – עקיבא) בטרם ייתן את תשובתו להצעה. עוד סוכם, כי התובע ישהה לצורך כך ב- 2 ימי חופשה. שיחה זו תועדה בפרוטוקול שצורף כנספח ב' לכתב ההגנה.

9. ואכן, למחרת היום – 26.11.14, התקיימה שיחה בין התובע לבין עקיבא והוצע לו, כי שכרו בתפקיד החדש יועמד על סך 8,600 ₪ נטו לחודש, הוא יקבל בונוס רבעוני ובנוסף, יתאפשר לו לרכוש את רכב החברה שהועמד לרשותו בפריסת תשלומים נוחה. לטענת הנתבעת, ביום 27.11.14 הודיע התובע לעקיבא כי הוא מקבל את הצעתו וכי ישוב לעבודה ביום 30.11.14, אלא שכאשר שי ביקש ממנו באותו יום לסור למשרדו על מנת לחתום על ההסכם החדש, התובע סירב לשבת עמו ולאשר את ההסכמות אליהן הגיע עם עקיבא, תוך שהוא מפגין כלפיו זלזול ויחס בוטה מול יתר עובדי החברה.

10. בנסיבות אלה, טענה הנתבעת, התובע התבקש לעזוב את מקום העבודה ועוד באותו יום הודיעה לו הנתבעת על פיטוריו לאלתר, תוך תשלום חלף הודעה מוקדמת, ודרשה ממנו להשיב לה את הרכב שהיה בשימושו (סעיף 26 לכתב ההגנה). באותו יום גם הוצא לו מכתב פיטורים (נספח ג' לכתב ההגנה).

11. למחרת היום, 01.12.14 הודיע התובע לשי כי הוא חולה, אך לא הציג כל אישור מחלה וביום 04.12.14 התקבל מכתב התראה מבא כוחו. בקשתו של מושיק דותן להיפגש עמו נתקלה בסירוב וביום 14.12.14 שלחה הנתבעת לתובע מכתב וביקשה כי יגיע למשרדיה לצורך עריכת גמר חשבון (נספח ד' לכתב ההגנה).

12. ביום 17.12.14 התקיימה פגישה בין התובע ובתו מצד אחד לבין עקיבא ומושיק דותן מצד שני, במהלכה הציע עקיבא לתובע לשוב לעבודתו בתנאים שיסוכמו בינו לבין עקיבא ואולם התובע דחה את ההצעה וטען כי אינו יכול לעבוד במחיצתו של שי.

13. התובע שב ונתבקש להגיע למשרדי הנתבעת לצורך גמר חשבון וביום 29.03.14 התקבל במשרדי הנתבעת כתב התביעה.

14. אין חולק, כי הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה והתובע השיב לה את הרכב שניתן לו.

15. הנתבעת טענה, כי במהלך 10 שנות עבודתו אצלה, התובע מעולם לא הלין על כך שהוא עובד שעות נוספות מבלי לקבל תמורה ולא בכדי, שכן הוא לא עבד שעות נוספות וממילא הועסק תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. עוד הוסיפה בהקשר זה, כי חישוביו של התובע לא הביאו בחשבון זמני הפסקות וימי היעדרות. בנוגע לפדיון חופשה שנתית, טענה, כי התובע קיבל את כל המגיע לו ואף שולם לו זכום ביתר בסך של 3,150 ₪, אותם היא דורשת לקזז מכל סכום שייפסק לו. בנוגע להפרשות לפנסיה, טענה, כי הפרישה לו סכום של 32,374 ₪ ונותרה חייבת לו 3,378 ₪ בלבד.

     

    דיון והכרעה

     

    לשאלת נסיבות סיום יחסי העבודה

16. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, לעדויות שנשמעו בתיק ולראיות שהוצגו, באתי לכלל מסקנה, כי דין תביעתו של התובע ברכיב התביעה המתייחס לפיטוריו ללא הליך שימוע, להתקבל, ולהלן נימוקיי.

17. אין חולק, כי הנתבעת ביקשה לשנות את תנאי העסקתו של התובע במסגרת השינויים הארגוניים ששי ביקש להכניס עם כניסתו לתפקיד החדש. הנתבעת עצמה הודתה כי משמעות השינויים היתה פיחות במעמדו של התובע (סעיף 6 לכתב ההגנה) והיה ברור לכל, כי ככל שהתובע לא יסכים לתנאים החדשים, הוא רשאי להתפטר בדין מפוטר.

18. על כן, לאור האמור לעיל, התובע היה זכאי כי ייערך לו שימוע. מהמתואר בטענות הצדדים, עולה, כי התקיימו שיחות עם התובע בעניין זה הן ע"י שי והן ע"י הבעלים, מר עקיבא דותן; התובע שקל את האופציות שעמדו בפניו, ניהל מו"מ על התנאים החדשים ואף הגיע לדבריו להבנות עם מר דותן. לפיכך, בהקשר של השינויים בתנאי העסקתו, באתי לכלל מסקנה, כי הגם שלא התנהל הליך שימוע כהלכתו, מטרת השימוע – ליתן לתובע אפשרות להיערך כראוי לפני קבלת החלטה שתקבע את המשך גורלו התעסוקתי בנתבעת – קוימה. ראו לעניין זה סעיף 21 לתצהירו של מר דותן וסעיף 16 לתצהירו של שי). עוד בהקשר זה אציין, כי אין חולק, כי לבקשתו של התובע, השיחה עם שי הופסקה על מנת לאפשר לתובע לפנות ישירות אל עקיבא ואכן שיחה זו שיפרה את התנאים החדשים שהוצעו לתובע, במובן זה, שטענותיו נשמעו, נשקלו וההחלטה החדשה הטיבה את תנאיו.

19. לא כך, לגבי ההחלטה של שי לסיים את העסקתו של התובע בנתבעת. שי הרגיש שהתובע אינו מקבל את מרותו וסבר, בצדק, כי לא ניתן להמשיך בעבודה משותפת כשהתובע אינו מוכן להכפיף עצמו למרותו. המסרון ששלח שי לתובע ביום 01.12.14, סימל, הלכה למעשה, את החלטת הנתבעת לסיים את העסקתו בחברה. אציין, כי דווקא משום ששי סבר כי התובע אינו מקבל את מרותו, היה עליו להקפיד הקפדה יתרה לערוך לו הליך שימוע, בטרם החליט כי התובע החליט להתפטר. הדברים נכונים מקל וחומר, שעה שמדובר בעובד בכיר, לטענת הנתבעת עצמה, שעבד במשך תקופה משמעותית אצלה.

20. במקרה זה, מן הראוי היה כי התובע יקבל מכתב זימון מפורט ובו יפורטו ברחל בתך הקטנה הטיעונים שבגינם הנתבעת שוקלת לסיים את העסקתו הממושכת אצלה, באופן שתינתן לו אפשרות של ממש להתגונן בפני טענות שי כלפיו. האופן בו נעשו הדברים, מעורר רושם כי לנתבעת בהנהלתו של שי, אצה הדרך להיפרד מהתובע בשל העובדה שמערכת היחסים בין השניים לא אפשרה לשי לנהל את הנתבעת באופן שראה לנכון.

21. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה המסמך מיום 26.11.14 מהווה פרוטוקול שימוע מיום 25.11.14, או תחליף לו. מדובר, לכל היותר, בתרשומת בדיעבד שערך שי לשיחה שהתנהלה עם התובע. כך או כך, מדובר בשיחה שנקטעה לבקשת התובע ושבהמשך אליה הגיע התובע להסכמה עם מר דותן. לפיכך, אין כל משמעות לאמור במכתב הפיטורים מיום 30.11.14, לפיו לאחר הליך שימוע שנערך לתובע, הוחלט לפטרו.

22. לאור מסקנתי, כי לא נערך לתובע הליך שימוע כדין בטרם התקבלה ההחלטה הסופית לפטרו, נשאלת השאלה, מהו הפיצוי הראוי, ובין היתר, האם עריכת שימוע כדת וכדין, היתה עשויה לשנות את התוצאה הסופית, שהביאה יחסי עבודה ממושכים לכדי סיום.

23. ברי, כי לא ניתן לדעת מה היתה תוצאת הליך השימוע, אילו נערך כדין. ייתכן, שמר דותן היה מצליח להביא את הצדדים לידי הסכמות שתאפשרנה עבודה משותפת, כפי שהגיע להסכמה עם התובע בנוגע לתנאי שכרו החדשים, וייתכן שלא. כך או כך, משלא נערך הליך שימוע כסדרו, לתובע לא ניתנה הזדמנות ניאותה להתגונן בפני ההחלטה לסיים את העסקתו לאחר תקופה משמעותית של עבודה בנתבעת.

24. באשר לפיצוי הראוי, סבורני, כי בשקלול הנסיבות, ובכללן, תקופת עבודתו המשמעותית של התובע, גילו בעת פיטוריו, תפקידו ומעמדו בנתבעת, יש להעמיד את הפיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין על 65,000 ₪.

     

    גמול בגין שעות נוספות

25. אקדים ואציין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, כי החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) חל עליו, באופן שהוא אינו זכאי לתשלום בגין שעות נוספות, ולהלן נימוקיי.

26. מאחר ומדובר בחריג לכלל, נטל ההוכחה כי נתמלא החריג, רובץ לפתחו של המעסיק (דב"ע מט/2-7 מישל רבות נגד הורמון שירותי אחזקה פד"ע כא 117.). בנוסף, המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק (ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703). באשר לתחולת החריג הראשון נקבע בפסיקה, כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד" (ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (14.10.07)).

     

    אשר לענייננו

27. אין חולק, כי התובע היה מנהל המחסן ואין חולק, כי בתור שכזה, התפקיד שמילא דרש אמון. דא עקא, שהשאלה היא האם תפקידו הצריך מידה מיוחדת של אמון, יותר מאשר חובת האמון הרגילה שחב כל עובד כלפי מעסיקו. התשובה לכך שלילית, ובמה דברים אמורים?

28. לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התובע היה חלק מהשדרה הניהולית הבכירה בחברה, באופן שהוקנתה לו סמכות לחייב את החברה או להשפיע באופן כלשהו על דרך התנהלותה העסקית והמסחרית. עובדת היותו מנהל המחסן, אין בה כשלעצמה כדי להחריגו מהוראות החוק, ומכל מקום, הנתבעת לא הניחה כל תשתית ראייתית שניתן ללמוד ממנה, כי למעט גדר אחריותו כמנהל מחסן, היו לתובע גדרי אחריות שנגעו לקביעת מדיניות החברה, אופן ניהולה או ניהול עובדיה. גם העובדה שניתן לו רכב, אינה מובילה למסקנה שיש להחריגו מהוראות החוק, כי אם על כך שתנאי עבודתו ותנאי שכרו כללו את ההטבה הנ"ל, אותה יש לראות כחלק ממכלול תנאי העסקתו. הראיה, לימים, במסגרת הקיצוצים, הוא נדרש לוותר על הרכב.

29. לאור האמור לעיל, אני פוסק, כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובע, ואפנה כעת לבדוק האם הוכח שעבד שעות נוספות מבלי שקיבל עליהן תמורה.

     

    התשתית המשפטית

30. בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.03.17), נדרש בית הדין הארצי לעבודה לסוגיית גמול שעות נוספות, ואלו הם עיקרי פסיקתו:

    • טרם תיקון 24 הפסיקה הגמישה את נטל הראיה המוטל על עובד באותם מקרים בהם הפר המעסיק את חובותיו הרישומיות על פי חוק הגנת השכר וחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 נועד להעמיד כלים משפטיים להתמודדות עם התופעה, בה מעסיקים אינם עורכים רישום כנדרש של היקף שעות העבודה של עובדיהם ובכך מסבים לאחרונים נזק ראייתי, אשר ממנו המעסיקים עצמם יוצאים נשכרים עקב דחיית התובענה לגמול שעות נוספות. תחושת ההגינות והצדק מחייבים כי מי שתרם להתהוותו של נזק ראייתי לזולתו יישא בתוצאות אי הוודאות שגרם נזקו. יחד עם זאת, על העובד להוכיח, לכל הפחות, מתכונת עבודה הכוללת עבודה בשעות נוספות.

    • על רקע זה חוקק במסגרת תיקון 24 סעיף 26ב, ששינה את חלוקת הנטלים בתובענה האזרחית, כך שאם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה אזי מוטלת עליו חובת ההוכחה.

    • ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.2.15) (להלן: עניין בוסקילה) נחלקו הדעות בנוגע לפועלו של תיקון 24, ואיזה מבין הנטלים הועבר לשכמו של המעסיק מכוחו. דעת הרוב קבעה כי על העובד במסגרת תיקון 24 מוטל הנטל של מתן גרסה עובדתית, ומשזו ניתנה אזי עובר נטל השכנוע למעסיק. ודוק. העובד אינו נדרש להביא "ראשית ראיה" או "דבר מה לחיזוק" גרסתו העובדתית, ועל מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה 'שנויה במחלוקת' נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות (לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להחקר עליה. העובד אינו צריך לייגע את עצמו בחיפוש אחר ראיות להוכחת מספר שעות העבודה, בה בשעה שמידע זה מצוי או צריך להיות מצוי על פי חוק בידי המעסיק.

    • המסקנה הנובעת מכך היא, כי כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית, והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שכבר בנקודת זמן זו – הסמוכה לתחילת הדיון - עובר נטל השכנוע לכתפי המעסיק. נטל זה ימשיך לרבוץ עליו אם תמצאנה בתום הדיון כפות המאזניים מעויינות, ואזי מכוח היפוך נטלי השכנוע תוטל על המעסיק החבות לתשלום שעות נוספות.

    • חרף האמור לעיל, "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו". [ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.2016)].

    • לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן איפוא להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת. ואלה הם: המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח; המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות"; המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות"; המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה. ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין".

       

      ומן הכלל אל הפרט

31. ענייננו בא בגדר המצב הראשון, קרי, עלה בידי העובד לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים, והכל כפי שיפורט להלן.

32. ראשית ייאמר, כי בתיק שלפנינו, אנו נדרשים לבדוק את טענות התובע בראי 2 התקופות: זו שלפני התיקון וזו שלאחריו, שכן התובע עבד מיום 01.04.2004 ועד 01.12.2014. לאור תקופת ההתיישנות, התקופה הרלוונטית בכתב התביעה לשאלת גמול השעות הנוספות מתייחסת איפוא לשנים 2007 ועד 2014. מכאן, שיש לבחון את טענתו של התובע לפני התיקון לחוק ביחס לשנים 2007 עד 01.02.2009 ולאחריו, החל מיום 01.02.2009 ועד למועד סיום העסקתו ביום 01.12.14.

33. כפי שיפורט להלן, התובע עמד בנטל הראשוני המוטל עליו והעמיד את התשתית הראייתית הנדרשת. אלו הן הראיות שהוצגו בתיק ביחס לשעות הנוספות: עדותם של התובע והעד מטעמו, דוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת (נספח ט לתצהירי הנתבעת) וכן עדויותיהם של העדים מטעמה. אתייחס תחילה לדוחות הנוכחות שהוצגו ואעבור לבחינת העדויות שנשמעו בתיק.

34. בסיכומיו, טען התובע, כי אין להתייחס אל דו"ח הרישום הנ"ל כראיה והגדיר אותו "מפוברק עד מאוד" (סעיף 62 לסיכומי התובע). התובע סמך את טענתו על מספר נימוקים: האחד – "שעות הכניסה והיציאה של התובע היו זהות עד כדי להפחיד, כאילו אין מדובר בבן אנוש אלא במחשב או ברובוט המתייצב לעבודה בכל יום באותה שעה עגולה ועוזב בשעה עגולה, והכל בזהות מוחלטת בכל יום ויום" (סעיף 63 לסיכומי התובע); השני – התובע כלל לא החתים כרטיס נוכחות; השלישי – התובע עבד 6 ימים בשבוע והחל את יום עבודתו בכל יום בשעה 06:00 וסיים בשעה 17:00 בממוצע. בימי שישי עבד משעה 06:00 עד 12:00; הרביעי – שיטת רישום שעות הנוכחות אינה עומדת בהוראות החוק, שכן התובע היה נשאל האם כל העובדים הגיעו בזמן, והיה עונה שכן, ובעקבות זאת היו מסומנות לכל העובדים שעות כניסה ויציאה בשעות עגולות באופן גורף. כאמור לעיל, התובע טען, כי הדוחות אינם משקפים את שעות עבודתו.

    דין טענת התובע בקשר לדוחות הנוכחות להתקבל, ולהלן טעמיי.

35. הוכח כי הנתבעת לא הנהיגה שעון נוכחות, ודוחות הנוכחות שהוצגו נרשמו בהסתמך על דיווח בעל פה שהנתבעת קיבלה ביחס להופעתו לעבודה של כל אחד מהעובדים, ובכללם התובע. יצוין, כי התובע אינו חתום על הדוחות הנ"ל, כמצוות סעיף 25(א1)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה. מדוחות אלה לא ניתן אפוא ללמוד דבר בנוגע לשעות העבודה של התובע כי אם, לכל היותר, רק בנוגע למספר ימי העבודה שעבד בחודש מסוים. בהיעדר דוחות נוכחות, עלי להידרש לשאלה האם התובע הוכיח מתכונת עבודה קבועה ביחס ל-2 השנים לפני התיקון והאם עמד בחובה ליתן גרסה עובדתית בנוגע לתקופה שלאחריו. כפי שציינתי לעיל, התובע עמד בנטל זה, ולהלן נימוקיי.

36. התובע טען כי עבד בכל יום מהשעה 06:00 ועד השעה 17:00 לערך, למעט ימי שישי, בהם עבד מהשעה 06:00 עד השעה 12:00 (סעיף 5 לתצהיר התובע). לפיכך, תבע גמול בגין 2.5 שעות נוספות מידי יום.

37. גרסה זו נתמכה בעדותו של התובע ואילו מר שלמה, העד מטעמו, העיד כי נהג להגיע למחסן מידי בוקר סביב השעה 06:30 ולסיים את יום העבודה סביב השעה 17:00 או 18:00 (סעיף 7 לתצהיר שלמה). עוד העיד כי זכור לו שעם הגיעו למחסן בבוקר, התובע כבר נמצא שם "ולכל המאוחר היה מגיע לאחר דקות ספורות ממועד הגעתי" (סעיף 9 לתצהיר שלמה). עוד העיד, כי התובע נותר במחסן לאחר שהוא עזב.

38. בחקירתו הנגדית, אישר התובע, כי שעות הפעילות הרשמיות של המחסן היום בין 07:00 ל- 16:00 אך טען כי לקוחות היו מתקשרים אליו לעיתים גם בשעה 06:30.

39. מעיון בתמליל השיחה עם מר עקיבא דותן, שצרף התובע לתצהירו עולה, כי בזמן אמת טען התובע "... אז אני כל השנים מגיע ב-6 לעבודה, 6. אני פותח בשביל ... לחלק עבודה... אצלנו זה גם מוצרי חשמל..." (עמ' 6 לתמלול מול שורות 6-7). בהמשך אמר: "... ואם אתה יודע, גם אצלנו, אם אני צריך להישאר עד 6 ואני אומר לו ,בוא ניקח קונטיינר, בוא נביא, אני אשאר, אני נשאר," (עמ' 16 לתמלול מול שורות 25-26); ובהמשך: "... זה לקוחות שאתה שלחת, זה לפרוק אותם. אני נשארתי עד 6 בערב אמרתי 'זה עקיבא שלח, אני לא אעזוב אותו. אני לא אעזוב'..." (עמ' 24 לתמלול מול שורות 11-12); ובהמשך: "... כל הלקוחות הם מתקשרים אלי, הם לא מתקשרים כבר למשרד. אתה רוצה לראות? אני יראה [כך במקור – א.ש.] לך בטלפון שלי. ... הם [הלקוחות – א.ש.] מתקשרים אלי. מ- 7 וחצי בבוקר... לא עונים לנו שמה" (עמ' 37 לתמלול מול שורות 2-8).

40. בחקירתו הנגדית, הופנה התובע לתמליל השיחה והתבקש לתת הסבר לאמירה, לפיה לקוחות מתקשרים אליו מהשעה 07:30 בבוקר, ביחס לטענתו, לפיה הוא מתחיל את יום העבודה ב- 06:00 והשיב: "השיחה עם עקיבא נעשתה מיוזמתי. אתה מדבר עם עקיבא זה לא סתם, זה בעל החברה, ואז אמרתי לו 7:30 בבוקר זה לא קריטי, 7:30 או 6:30, היו פעמים כאלה או כאלה אז אמרתי לעקיבא 7:30, לא חושב שזה משנה כל כך" (עמ' 8 לפרוטוקול מול שורות 5-7).

41. בהמשך חקירתו הבהיר בנוגע לעבודה לאחר השעה 16:00: "נכון שהוא [הכוונה למר שוני חפץ – א.ש.] היה מתקשר בסיבות 15:30, "המכולה בדרך" כשמגיעה מכולה בשעות האלה, פריקה של מכולה 40 רגל היא לא לוקחת חצי שעה, צריכים להביא סבלים, צריך לפרק אותה וזה לוקח בין 3-5 שעות ואתה לא יכול להתחיל לפרוק מכולה ולהחליט באמצע כי השעה 16:00 אני הולך הביתה, אין דבר כזה אתה התחלת לפרוק מכולה אתה חייב לסיים אותה, היתה מכולה שהיינו מפרקים גם עד 20:00 בערב" ובהמשך: "מכולה זה או 20 רגל או 40 רגל, זה 6 מטר או 12 ולפרוק אותה זה לוקח זמן והיו מקרים שהיית חייב לעצור את המכולה באמצע, השעה כבר 19:00 חושך וכשיש חושך הסבלים לא רואים בתוך המכולה איך לפרוק, צריך למיין את החלקים ואי אפשר לראות בחושך ואז אפשר להמשיך למחרת" (עמ' 8 לפרוטוקול מול שורות 14-18 ו- 24-27, בהתאמה). עוד העיד בעניין זה: "... אם צריך להכניס משטחים והוא רואה השעה 15:00 או 17:00 הוא רואה שאני לבד... אם הגיע [כך במקור – א.ש] סחורה אין מצב שהיא תישאר בחוץ, אני חייב להישאר על מנת שהיא לא תיגנב. אני מבהיר כי הייתי חייב להכניס את הסחורה למחסן ולנעול" (עמ' 9 לפרוטוקול מול שורות 7-9).

     

    אשר להכרעתי

42. מן המקובץ לעיל, התקבלה תמונה, לפיה התובע אכן עבד שעות נוספות כדלקמן: כשעה לפני תחילת יום העבודה ולעיתים כשעה ואף יותר בסוף יום העבודה. לאור העובדה שהנתבעת לא ערכה דוחות נוכחות כדין, לא ניתן, כאמור לעיל, לחשב בצורה מדויקת את שעות העבודה הנוספות שהתובע ביצע, ואולם, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה הוכח כי התובע כלל לא עבד שעות נוספות, ואבהיר.

43. אל מול עדויותיהם של התובע ושל מר שלמה מטעמו, העידו בעניין השעות הנוספות עדי הנתבעת כדלקמן: מר שוני חפץ, שאישר כי היו מקרים בודדים שהתובע נדרש להישאר לאחר השעה 16:00 לצורך פריקת סחורה (עמ' 14 מול שורות 13-14); מר עקיבא דותן שהצהיר (סעיף 14 לתצהירו) כי שעות הפעילות במחסן היו מ- 07:00 ועד השעה 16:00, אך לא התייחס כלל לשעות עבודתו הנטענות של התובע ובחקירתו לא נשאל על כך; מר שי סטרזיצקי, שהצהיר, כי התובע עבד מידי יום 9 שעות (לרבות שעת הפסקה) וביום ו' – 3 שעות והוסיף, כי "התובע קבע לעצמו את שעות עבודתו, בין במסגרת השעות האמורות ובין אם לאו" (סעיף 13 לתצהירו); בחקירתו העיד כי נהג להגיע לעבודה בשעה 07:00 וכי התובע כבר היה שם "שותה קפה. אני לא יודע מתי הוא בא, אבל המאגר משבע עד שבע וחצי שותים קפה, מכיוון שרק בשבע וחצי מתחילים לתת שירות ללקוחות, זה מופיע בכל ההסכמים שלנו עם הלקוחות. לקוחות יודעים שמ- 07:30 – 15:30 נותנים שירות. בין שבע לשבע וחצי שותים קפה" (עמ' 22 לפרוטוקול מול שורות 23-26); מר משה דותן, שהצהיר כי התובע עבד מידי יום 9 שעות (לרבות שעת הפסקה) וביום ו' – 3 שעות והוסיף, כי "התובע קבע לעצמו את שעות עבודתו, בין במסגרת השעות האמורות ובין אם לאו" (סעיף 12 לתצהירו) ובחקירתו הנגדית העיד כי נהג להגיע למקום העבודה בשעה 08:00 וכי התובע כבר היה שם, כמו כל העובדים. ביחס לעבודה לאחר השעה 16:00 העיד כי הוא אינו שולל שהיו מקרים בודדים והוסיף: "... זה היה נדיר ביותר והעסק לא דרש את זה מעולם" (עמ' 24 לפרוטוקול מול שורה 17). עוד העיד, כי לעיתים התקבלו מכולות בשעה 15:30 והוסיף: "זה אך ורק באישורי לחנות אותה בחצרות מאגר לטובת פריקה למחרת. יש שומר במתחם 24/7, המתחם סגור עם מצלמות אבטחה, כי אני לוקח אחריות על המכולות שבחצרותיי, כך אין סיבה להישאר. אם נעשתה כל פעילות מעבר להנחיה שלי, אני לא יודע עליה או שהיא היתה נדירה ביותר ואולי באישור חריג, אלא אם כן כמו ששוני הלקוח תיאר, שהמכולה נפלה לו ולא היתה ברירה, משהו חריג ביותר, אבל לא היה צורך להישאר מעבר לשעות הפעילות או לבוא לפני שעות הפעילות" והוסיף בהמשך, כי אף אחד מהעובדים לא נדרש לעבוד שעות נוספות (עמ' 24 לפרוטוקול מול שורות 6-11 ומול שורה 23, בהתאמה).

     

    סיכום ביניים

44. נמצאנו למדים, כי במקרים בודדים, שלא ניתן לכמתם בשעות, בשל העובדה שלא הונחה תשתית ראייתית מספקת ע"י מי מהצדדים, צורכי העבודה הכתיבו עבודה לאחר השעה 16:00. עוד הסתבר, כי התובע נהג להגיע למקום העבודה לפני השעה 07:00, אם כי אין כל אינדיקציה האם אכן הגיע, כדבריו, בשעה 06:00 וככל שהגיע בשעה הנ"ל, מה בדיוק עשה עד השעה 07:00 ומדוע ועל ידי מי נדרש להתייצב במקום העבודה לפני שעת הפתיחה. בכתב התביעה המתוקן או בתצהיר העדות הראשית, התובע לא נתן כל גרסה בנוגע לכך, מעבר לטענה כי עבד 2.5 שעות נוספות ביום.

45. זאת ועוד. בשיחה שניהל התובע עם מר עקיבא דותן ושאותה הקליט, טען התובע, כי הוא נוהג להגיע ב- 06:00 על מנת לחלק עבודה (עמ' 6 לתמלול מול שורות 6-7). מר עקיבא לא לא סתר את דבריו וגם לא ביקש ממנו לחדול ממנהג זה. המסקנה המתבקשת מכך, היא כי מנהלי הנתבעת היו מודעים לכך שהתובע מגיע למחסן לפני השעה 07:00 ומעת לעת כשנדרש לכך, נשאר גם לאחר השעה 16:00.

46. יצוין, כי הנתבעת מצדה, על אף שיכלה לעשות כן, לא הביאה כל ראיה של ממש לסתור את טענת התובע, ובמה דברים אמורים? הנתבעת בחרה שלא להביא עדויות של עובדים שעבדו במחסן עם התובע על מנת שיפריכו את טענתו כי נהג להגיע מוקדם יותר למחסן; הנתבעת גם לא הביאה את סרטי האבטחה שיכלו להפריך את טענתו למרות שמר דותן העיד כי המקום מצולם 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע.

47. במצב הדברים הנוכחי, בו הנתבעת לא עמדה בחובתה בדין לרשום את שעות הנוכחות של עובדיה, מן הראוי היה שתעשה כל מאמץ על מנת להפריך את טענת התובע, אלא שהיא, מטעמיה, בחרה שלא לעשות כן. כידוע, הימנעותו של בעל דין להביא ראיות שעשויות לתמוך בגרסתו, פועלת לרעתו, וכך במקרה שלפנינו. הימנעותה של הנתבעת מלהביא ראיות לסתור, נזקפת לחובתה באופן שאין ברירה כי אם לקבוע שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, בהתאם להוראות חוק שעות ומנוחה.

48. לאור כל האמור לעיל, ולאור החוסר הראייתי שהקשה על קביעת מסגרת השעות הנוספות, ומשהוכח כי מידי יום התובע התייצב במקום העבודה לפני השעה 07:00, אני פוסק, כי הוא זכאי לתמורה בגין שעה אחת נוספת בכל יום. למסקנה זו הגעתי משום שבניגוד לשעות הבוקר, הנתבעת הצליחה לשכנע באמצעות העדויות שנשמעו מטעמה, שעלו בקנה אחד עם גרסתו של התובע, לפיה המקרים בהם התובע נדרש להישאר לאחר שעות העבודה, היו ספורות וכי ככלל, הפעילות הסתיימה בשעה 16:00.

     

    הגמול הראוי

49. ביחס לתמורה המגיעה לתובע, אין בידי לקבל את אופן החישוב שלו, שכן מעבר לעובדה שדחיתי את טענתו כי מדובר ב- 2.5 שעות נוספות בכל יום, הרי שמבחינה אריתמטית, החישוב שעשה לא לוקח כלל בחשבון ימי היעדרות מהעבודה.

50. לפיכך, אין מנוס, מחישוב התמורה המגיעה לתובע באמצעות בדיקה פרטנית של כל חודש בחודשו במהלך 7 השנים האחרונות להעסקתו, והוספת שעה נוספת אך ורק לאותם ימים בחודש, שבהם עבד בפועל. בהקשר זה, מצאתי כי אין מניעה להסתמך על דוחות הנוכחות, שכן אין חולק, כי אלה נערכו על סמך הדיווחים היומיים שנמסרו למר משה דותן. לפיכך, בה בעת שהם אינם יכולים לשמש כראיה למספר שעות העבודה, אין מניעה להסתמך עליהם לצורך חישוב ימי העבודה בפועל (ימים א עד ה').

51. ביחס לערך הכספי של שעת עבודה, יצוין, כי הנתבעת אומנם לא חלקה על אופן החישוב שהציע התובע, ואולם, אין בידי לקבל את חישובו, שכן הוא הכפיל את הערך השעתי האחרון בסך 90.72 ₪ , שמתקבל מהכפלת השכר השעתי בסך 72.58 ₪ ב- 125% ביחס לכל השעות הנוספות שעבד ב- 7 השנים האחרונות. מן הראוי היה להכפיל את הערך השעתי הרלוונטי לכל תקופה ותקופה, כדלקמן: עד 01/2014 - 67.74 ₪ ובמכפלת 125% - 85 ₪ (תוצאה המתקבלת מחילוק השכר בסך 12,600 ₪ ב- 186 שעות); ומחודש 01/2014 ועד לתום תקופת העסקתו – 72.58 ₪ ובמכפלת 125% - 90.72 ₪ (תוצאה המתקבלת מחילוק השכר בסך 13,500 ₪ ב- 186 שעות). יצוין, כי לא הוצגו ע"י מי מהצדדים תלושי שכר ביחס לתקופה שלפני 12/2011 ולכן, בהיעדר אפשרות אחרת, התייחסתי לשכרו של התובע כפי שמופיע בתלושי השכר בחודש 12/2011 כשכר הקובע בתקופה שקדמה לכך בתוך מסגרת תקופת ההתיישנות, היינו מינואר 2008.

52. להלן טבלה ובה חישוב ימי עבודתו של התובע ב- 7 השנים האחרונות:

     

    	2008	2009	2010	2011	2012	2013	2014
    1	22	22	21	21	22	17	17
    2	20	20	17	10	20	20	20
    3	22	22	22	22	16	17	22
    4	20	22	15	16	14	18	15
    5	19	20	18	19	19	19	14
    6	19	20	17	19	20	20	14
    7	18	22	19	20	18	13	22
    8	20	21	21	21	22	21	19
    9	20	20	14	19	15	18	16
    10	14	16	15	18	17	16	17
    11	18	20	16	19	18	20	19
    12	21	22	22	21	22	22	0
    	233	247	217	225	223	221	195

53. לאור האמור לעיל, הנתבעת חייבת לתובע את הסכומים הבאים:

    שנת 2008 – 19,805 ₪;

    שנת 2009 – 20,995 ₪;

    שנת 2010 – 18,445 ₪;

    שנת 2011 – 19,125 ₪;

    שנת 2012 – 18,955 ₪;

    שנת 2013 – 18,785 ₪;

    שנת 2014 – 16,575 ₪.

54. סך כל התמורה בגין עבודה בשעות נוספות ב- 7 השנים האחרונות לעבודתו של התובע, מסתכמת לכדי 132,685 ₪.

55. לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך של 132,685 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות. הסכום הנ"ל יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למלוא התשלום בפועל.

     

    פדיון ימי חופשה

56. בהסתמכו על המופיע בתלוש השכר האחרון שקיבל בגין חודש 10/2014, טען התובע כי נצברו לזכותו 28.33 ימי חופשה בלתי מנוצלים, בעוד שבפועל קיבל פדיון של 16 ימים בלבד, כפי שמופיע בתלוש חודש 11/2014. לפיכך, דרש פדיון של 14 ימי חופשה.

57. הנתבעת בסיכומיה התעלמה לחלוטין מתלושי השכר וערכה חישוב של זכאותו של התובע לימי חופשה, תוך שהיא מסיקה כי שילמה לתובע פדיון ימי חופשה ביתר ודרשה לקזז סכום של 3,150 ₪ מכל סכום שייפסק לטובתו.

58. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי יש לבכר את גרסת התובע, וזאת מהטעמים שאציין להלן. ראשית, אין חולק, כי הנתבעת לא ניהלה יומן חופשה, בניגוד לחובתה בדין. ראו עדותו של מר משה דותן בעמ' 25 לפרוטוקול מול שורה 9; שנית, הלכה היא כי תלושי השכר משמשים כראיה לכאורה לנכונות האמור בהם, והנתבעת, בסיכומיה, לא הציעה כל הסבר לכך שבתלוש השכר של חודש 10/2014 צוין, כי לתובע עומדת יתרה של 28.33 ימי חופשה בלתי מנוצלים.

59. הואיל ואין חולק, כי בתלוש 12/2014 התובע קיבל פדיון חופשה של 16 ימים בלבד, הרי שהוא זכאי לפדיון יתרת ימי החופשה הבלתי מנוצלים - 12.33 ימים. הואיל והתובע לא חלק על ערך יום חופשה בסך 450 ₪, הוא זכאי לתשלום בסך 5,548 ₪.

     

     

    הפרשות לפנסיה

60. התובע טען, כי הנתבעת לא הפרישה לו את כל הסכומים המתחייבים לקרן הפנסיה ובסיכומיו טען כי הסיבה לכך "הינה כנראה העובדה שהסכום שדווח לקרן הפנסיה כשכר היה בחלק מהתקופה נמוך יותר מן הסכום ששולם בפועל (6,000 ₪ במקום 13,500 ₪)". לפיכך, תבע את ההפרש בסך של 34,263 ₪.

61. הנתבעת טענה, כי בהתאם להכנסתו הקובעת של התובע במשך השנים, היה עליה להפריש לטובתו לרכיב תגמולים בביטוח הפנסיוני סך של 35,752 ₪ ואף צרפה טבלה שבאמצעותה הדגימה את אופן החישוב (נספח ז' לתצהירי הנתבעת). כמו כן, צרפה לתצהיריה אישור מחברת הביטוח (נספח ח') בדבר ערכי הפדיון בפוליסה על שם התובע וטענה, כי התובע לא התייחס כלל לאופן החישוב שערך ולנתונים שעליהם התבסס. לאור האמור לעיל, טענה, כי היא חייבת לתובע הפרש בסך 3,378 ₪ ודרשה לקזז ממנו סך של 3,150 ₪ בגין ימי החופשה שלטענתה שילמה ביתר.

     

    אשר להכרעתי

62. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי יש לבכר את טענת הנתבעת, וזאת מן הטעם שפירטה את אופן החישוב שערכה ומבדיקה שערכתי ביחס לסכומים שהנתבעת ציינה בטבלה שצרפה לתצהיריה, עולה כי חישוביה נכונים ביחס להכנסתו השנתית הקובעת של התובע וכן ביחס לשיעור האחוזים מתוך אותה הכנסה שהיה עליה להפריש במהלך השנים.

63. הנתבעת אף צרפה את האישור מחברת הביטוח ועל כן, בניגוד לתובע, שלא תמך את טענותיו ואף לא פירט את דרך החישוב שלו, השתכנעתי כי ההפרש אותו על הנתבעת להשלים הוא בסך 3,378 ₪, כטענתה.

64. משדחיתי את טענת הנתבעת לגבי פדיון ביתר לכאורה של ימי חופשה, אין מקום להורות על קיזוז כלשהו.

65. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הפרשים בגין הפרשות לפנסיה בסך 3,378 ₪. סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

    אחרית דבר

66. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

    • בגין פיטורים ללא שימוע – 65,000 ₪;

    • בגין שעות נוספות – 132,685 ₪;

    • בגין פדיון ימי חופשה – 5,548 ₪;

    • בגין הפרשות לפנסיה – 3,378 ₪.

      הסכומים הנקובים בס"ק ב' עד ד' יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

67. בנוסף לסכומים דלעיל, תשלם הנתבעת לתובעת השתתפות בהוצאות שכ"ט בסך 15,000 ₪.

    סכום זה נקבע על ידי לאחר ששקללתי את הסכום הפסוק ביחס לסכום שנתבע בכתב התביעה המתוקן מחד גיסא, ואת העובדה שמצאתי לקבל את כל רכיבי תביעתו של התובע מאידך גיסא.

    ‏

     

    ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ט, (13 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.