1.לפנינו תביעה בגין פיצוי על אי מתן הודעה לעובד, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בגין תלושי שכר שלא על פי חוק, הפרשי שכר, שעות נוספות, החזרי ניכויים משכר העבודה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה ופדיון חופשה.
2.התובע, עובד זר מאריתריאה, עבד מטעם נתבעת מס' 1 – מוקד הים בע"מ (להלן: "מוקד הים" או "נתבעת 1"), חברה המספקת שירותי כח אדם ושירותי ניקיון, כעובד ניקיון בסניף של נתבעת מס' 2 – הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ – חברה המפעילה מועדוני כושר ובריאות (להלן: "הולמס פלייס" או "נתבעת 2") בתקופה שמחודש ינואר 2010 ועד דצמבר 2011.
לטענת התובע, התובע עבד הלכה למעשה בהולמס פלייס, כאשר שכרו משולם על ידי מוקד הים ויש לראות את שתי הנתבעות כמעסיקים במשותף.
התובע לא קיבל הודעה לעובד על תנאי העבודה, בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) התשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") ועל כן הוא מבקש לחייב את הנתבעות בפיצוי.
לגרסת התובע, הוא פוטר מהעבודה מבלי ששולמו לו הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. בנוסף טוען התובע כי הוא לא קיבל את מלוא שכרו בגין שעות העבודה ובגין שעות נוספות והוא זכאי לתשלום בתוספת של פיצויי הלנת שכר.
תלושי השכר שהונפקו לתובע לא כללו פרטי השכר ששולמו לו ויש לחייב את הנתבעות בפיצוי (ללא הוכחת נזק) בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר").
בעת סיום יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעות, קיבל התובע פדיון חופשה עבור 17 ימים. לטענתו, מגיעה לו יתרה בגין 7 ימים נוספים.
ב"כ התובע טען לתחולתו של צו ההרחבה בענף הניקיון לפיו על הנתבעות היה להפריש עבור התובע בגין פנסיה ופיצויי פיטורים. משלא כך נעשה, התובע זכאי לפיצוי. לחילופין, טוען ב"כ התובע לזכאות לפיצוי בהתאם לצו ההרחבה הכללי בעניין פנסיה החל על כל המשק הפרטי.
בתלושי השכר של התובע מופיעים ניכויים משכרו, לגביהם טוען התובע כי הם נעשו שלא כדין ויש לחייב את הנתבעות בהשבת הסכומים האלה.
3.הנתבעות טענו להעדר יריבות בין התובע לבין נתבעת מס' 2, שהתקשרה עם הנתבעת מס' 1 למען הספקת שירותים במיקור חוץ. התובע התקבל לעבודה אצל נתבעת מס' 1 וחתם על הסכם העסקה אשר תורגם לשפתו.
בהתאם לבקשת התובע, מדי חודש נהגה הנתבעת 1 לתת לו מפרעות כספיות, שנמסרו על ידי מנהל העבודה, מר הרצל, והתובע חתם על קבלתן.
לגרסת הנתבעות, התובע עזב את עבודתו ללא התראה מוקדמת. נוכח עזיבתו, פנה מנהל נתבעת מס' 1 מר עומרי ליס, אל התובע טלפונית וביקש שישוב לעבודתו תוך שהוא מבהיר לו הצורך בשירותיו. התובע סירב לשוב לעבודה והשיחה שנוהלה ביניהם הוקלטה.
לאחר שהתובע פנה לעמותה "קו לעובד" התקיימה פגישה בין נציגת העמותה לבין נציג הנתבעת מס' 1, שבה חושבו בהסכמה זכויות התובע. בהתאם להסכמות אלו, שולמו לתובע הסכומים המגיעים לו, ומהסכום שחושב נוכה פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע. במסגרת ההתחשבנות, פדתה הנתבעת 1 מלוא ימי החופשה וגמול פנסיה. כמו כן הושב לתובע סך של 1,679 ₪ שנוכה ביתר משכר התובע עבור ביטוח רפואי, מה שנעשה בתום לב ובחוסר ידיעה.
הנתבעות טענו שקיימים דו"חות נוכחות חתומים על ידי התובע, לפיהם שולם לו שכר ואין הוא זכאי לסכומים הנדרשים בתביעת, שדינה להידחות.
4.ראיות שנשמעו בדיון
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. התובע העיד בעזרת מתורגמן לשפה טיגרית, אך בחלק מהעדות הוא דיבר בעברית ברמה טובה, שהייתה מובנת לבית הדין.
מטעם הנתבעות העידו מר שמשון טאובר, סמנכ"ל כספים של הולמס פלייס (להלן: "מר טאובר"), גב' אלכסנדרה גוסיין, מזכירה ומנהלת משרד אצל מוקד הים (להלן: "גב' גוסיין"), מר עומרי ליס, מנכ"ל לשעבר של נתבעת מס' 1 (להלן: "מר ליס") ומר הרצל ראלי, מפקח על התובע מטעם נתבעת מס' 1 (להלן: "מר הרצל").
כן, הוגשה מטעם הנתבעות הקלטה של שיחה שהתנהלה בין התובע לבין מר ליס, ותמליל. השיחה שהתנהלה בשפה אנגלית, הוקלטה ממכשיר הטלפון של מר ליס, ולא עלה בידי הנתבעת להוכיח את התאריך בה התנהלה. ב"כ התובע התנגד לקבלת התמליל כראיה וטען באשר למשקל הראייתי. לכך נתייחס בהמשך.
5. תקופת העבודה של התובע ושכרו
התובע התחיל לעבוד כעובד ניקיון בסניף הרצליה של הולמס פלייס בחודש ינואר 2010 ועבד באותו סניף עד לחודש דצמבר 2011. לטענת התובע הוא עבד מיום 1.1.10 ועד 18.12.11 ולגרסת הנתבעות מיום 2.1.10 עד ליום 24.12.11 (קרי, הנתבעות טוענות להעסקה במשך 6 ימים יותר ממה שטוען התובע).
לאחר התייחסות לראיות שהוצגו בפנינו, וביניהן השכר ששולם בגין חודש 12.2011, אנו קובעים כי התובע עבד מיום 2.1.10 ועד ליום 18.12.11.
אין חולק כי סוכם שהתובע יקבל שכר מינימום לפי שעה שבאותה תקופה עמד על סך של 20.70 ₪.
אין מחלוקת על כך שבמהלך כל התקופה עבד התובע תחת פיקוחו של מר הרצל.
6. מי היה המעסיק של התובע? שאלת האחריות של נתבעת מס' 2
ב"כ התובע טען כי יש לחייב את הולמס פלייס כמעסיקה במשותף עם מוקד הים. זאת, בין היתר מאחר שההתקשרות בין הנתבעות לא אפשרה תשלום על פי דין לעובד. כך הפנה ב"כ התובע לעדותו של מר טאובר לפיה התמורה ששולמה לנתבעת מס' 1 הייתה לפי סך של 34-36 ₪ לשעת עבודה, סכום הכולל שכר העבודה של העובדים, שכר בגין שעות נוספות, תשלומי מיסים, חומרים והרווח הקבלני, ואף ייתכן כי הסכומים היו יותר נמוכים (ראו ע' 16 לפרוטוקול הדיון).
אולם, גם העיד מר טאובר (שעדותו הייתה מהימנה עלינו) כי "הקפדנו תמיד להעביר את שכר המינימום, לוודא שהקבלן משלם שכר מינימום בתוספת עלויות החומרים".
הוא אף הבהיר כשנשאל מי עורך בדיקה של זכויות עובדי הקבלן: "בעבר לפני שנתיים דרומה בצענו בדיקות ובדקנו שאנשים מקבלים שכר מינימום. משנכנסו תקנות לשכר עובדים רואה החשבון בודק, יש צוות מיוחד לבדיקת זכויות העובדים" (ע' 17, ש' 21-24 לפרוטוקול הדיון).
אין חולק כי עיקר תחום העיסוק של הולמס פלייס הוא בניהול מכוני כושר ובריאות, ועבודת הניקיון היא בגדר שירות נלווה לפעילות המכונים. אין מניעה כי שירותי הניקיון יימסרו לקבלן חיצוני (מיקור חוץ) כל עוד אין מדובר בהעסקה פיקטיבית או שיש בהתקשרות כדי לפגוע בזכויות העובדים.
בדב"ע (ארצי) נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד 535, 541 (1992) (להלן: "הלכת כפר רות") קבע בית הדין הארצי את הכללים שעל פיהם יש לקבוע את זהות המעביד.
בית הדין מנה את עיקר המבחנים השונים ובהם: שאלת ראייתם של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם; ההבחנה בידי מי הכח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל אותו לעבודה ומי זה שקבע את תנאי העסקתו; מי הנושא בתשלום שכרו; מי נותן לו חופשות; כיצד דווחו הכנסותיו לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי; מי מפקח על עבודתו; למי הבעלות על הציוד שבו הוא משתמש לצורך עבודתו ועוד מבחנים.
כל מקרה אמור להבחן לגופו בהתחשב בנסיבותיו הוא.
בית הדין קבע כי, ככלל, די בהצטברותם של כמה מן המבחנים, בנסיבות העניין, כדי להצביע על המעביד הנכון.
בית הדין הוסיף והבהיר כי-
"בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד הנכון, להוכיח את טענתו".
רוצה לומר כי על פי הגישה של בית הדין בהלכת כפר רות, הרי על המשתמש להוכיח כי אינה המעביד של התובעת או למצער המעביד במשותף. במקרה דנן, המשתמש הינה הנתבעת 2.
בע"ע (ארצי) 1334/04 נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע (29.12.04), חידד בית הדין הארצי את דרך הבחינה של זהות המעביד, באומרו כי:
"המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן".
במקרה בו עסקינן, נראה לנו כי אין מחלוקת שבהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת כפר רות נתבעת מס' 1 היא המעסיק של התובע. טענת ב"כ התובע מתייחסת ליחסי עבודה משולשים, כאשר מקבל העבודה – במקרה זה הולמס פלייס – פועל ברשלנות או ב"עצימת עיניים" בכל הנוגע לזכויות העובדים.
נושא זיהוי המעביד ביחסי עבודה משולשים נדון בהרחבה בע"ע (ארצי) 478/09 חסידים – עיריית ירושלים (13.1.11) שם נפסק:
"שאלת זהות המעסיק במערכת יחסי עבודה משולשים הינה סוגיה המגיעה לפתחו של בית דין זה לעיתים מזומנות. הדבר נובע משורת סיבות שאין זה המקום להיכנס אליהן, לרבות תפיסות ניהוליות הקוראות למיקור חוץ של פונקציות שאינן מהוות את ליבת העסק; בעיות תקינה ותקציב של השירות הציבורי; הצורך הכלכלי בתבניות העסקה גמישות; ובמקרים מסוימים גם ניסיונות להתחמק ממחויבויותיו לפי דין של מעסיק, על ידי הסטה מלאכותית של יחסי העבודה לקבלן כוח אדם או קבלן שירותים.
...
מערכת יחסי עבודה משולשים כתוצאה ממיקור חוץ נוצרת בשל שני סוגים שונים של התקשרויות – "מיקור חוץ" של כוח אדם, בו מספק קבלן משנה כוח אדם הפועל בחצריו של המשתמש, ונועד במקורו למשימות זמניות; ומיקור חוץ של פונקציות, בו מעביר המשתמש את האחריות לביצוע תפקידים מסוימים לקבלן משנה, העובד בעצמו או מעסיק עובדים משלו ואמור לספק למשתמש מוצר או שירות מוגמר בהתאם להנחיותיו (ראו בקשר להבחנה זו את פסק דינה של השופטת רונית רוזנפלד בעב' 11/07 אל אור אילת תפעול ואחזקות בע"מ – מדינת ישראל, מיום 11.8.08; פסק דינו של הנשיא סטיב אדלר בע"ע 410/06 המוסד לביטוח לאומי – ראיד פאהום, מיום 2.11.2008; להלן – עניין פאהום; וכן אמירה גלין, מיקור חוץ (outsourcing) 'מתמקרים' החוצה: ההיבט הניהולי והארגוני, שנתון משפט העבודה ז' 43 (1999))".
במקרה שלפנינו, מדובר במיקור חוץ של פונקציה (ניקיון), ולא של כוח אדם המשתלב בעיסוק העיקרי של הולמס פלייס. משכך, העסקת העובד על ידי חברה המספקת שירותים אינה מוגבלת לצרכים זמניים ועל התובע הנטל הראיתי להוכיח כי קיימת עילת תביעה כנגד מי שלא הוגדרה כמעסיקתו – נתבעת מס' 2.
בבחינת הראיות שנשמעו בפנינו, עולה כי לא התובע לא הרים את נטל ההוכחה כי תנאי ההתקשרות שסוכמו בין הנתבעות לא אפשרו לנתבעת מס' 1 לשלם מלוא זכויות של התובע, כולל שכר מינימום ותשלום עבור שעות נוספות. כמו כן, לא הוכח כי הנתבעת מס' 1 אינה חברה סולבנטית, או שמתחמקת מתשלום לעובדיה. לתובע הונפקו תלושי השכר ושכרו שולם (על אף הטענות לגבי תשלום חסר, להן נתייחס בהמשך).
בהתאם לכך, אנו סבורים כי מדובר במיקור חוץ לגיטימי, של שירותי ניקיון בהולמס פלייס שבוצעו על ידי קבלן – מוקד הים.
נוכח האמור, אנו קובעים כי אין הצדקה לראות בנתבעת מס' 2 כ"מעסיק במשותף" או שקיימת סיבה אחרת לחייבה יחד ולחוד עם נתבעת מס' 1.
7.אי מסירת "הודעה לעובד על תנאי העבודה"
ב"כ התובע טען כי לא נמסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה, כפי שנדרש בחוק הודעה לעובד.
נתבעת מס' 1 צרפה לכתב הגנה ולתצהיריה "הודעה לעובד בדבר פירוט תנאי עבודה", עליה כתוב תאריך 30.12.09.
התובע הכחיש כי החתימה המופיעה על גבי הטופס היא שלו ולדבריו היא זויפה. כמו-כן, הוכח שהסכום שנקוב כשכר התובע (22.04 ₪ לשעה) לא היה זה ששולם לו בפועל בתחילת העבודה (20.70 ₪). לכן, גם אם הטופס אכן נמסר לתובע, הוא לא משקף את תנאי העבודה האמתיים ולכן, אינו עונה לדרישות של חוק הודעה לעובד.
במקרה דנן, מדובר בעובד זר. משכך, ובהתאם לחוק עובדים זרים, השתנ"א-1991 יש צורך בחוזה עבודה, בשפה שמובנת לעובד (סע' 1ג), ההוראות שבחוק הודעה לעובד באות להוסיף על כל דין, בהתאם לאמור בסעיף 6 לאותו חוק.
סעיף 5 (ב) לחוק הודעה לעובד קובע:
"(1)מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה לעובד על תנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 1, או המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, הודעה על שינוי בתנאי עבודה בעניינים שבסעיף 2, בניגוד להוראות סעיף 3, רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה);
(2)פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 15,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר..."
בעניינו, על יסוד חומר הראיות שהוצג לפנינו, אנו סבורים כי זכותו של התובע אכן הופרה. לאור מסקנה זו, יש לבחון את הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובע.
הסכום הנדרש בכתב התביעה כפיצוי ללא הוכחת נזק הוא סביר (2,000 ₪) ואנו קובעים כי זה הפיצוי שעל הנתבעת 1 לשלם לתובע.
8.פיצוי בגין תלושים שלא נערכו כדין
ב"כ התובע אף ביקש לחייב את הנתבעות בפיצוי על נזק לא ממוני בהתאם לסעיף 26א' לחוק הגנת השכר, שקובע:
"(א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.
(ב)(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור;
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת;
(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר".
במסגרת כתב תביעתו, הגיש התובע לתיק בית הדין תלושי שכר בגין כל תקופת עבודתו, אשר כוללים הרכיבים ששולמו לו. טענות התובע מתייחסות לזכאותו לסכומים שאינם עולים מן התלושים (שעות עבודה) ולרישום ניכויים שאינם כדין. גם אם ייקבע שהתובע אכן זכאי לסעדים הנדרשים בתביעתו, לא מדובר בהפרה לסעיף 26א לחוק הגנת השכר המצדיקה לפסוק פיצוי עונשי הנקוב בו.
לכן, דין התביעה עבור רכיב זה להידחות.
9.הפרשי שכר ותשלום בגין שעות נוספות
התובע הצהיר כי מדי חודש שולמו לו פחות שעות מאלה שבהן עבד בפועל (לפחות 20 שעות בכל חודש). לצורך הוכחת הטענה, המציא התובע רישומי נוכחות בגין חודשים אוקטובר 2011 ונובמבר 2011, כאשר הוא עורך השוואה בין זה האחרון לבין השעות הנקובות בתלוש שכר של אותו חודש.
מאידך גיסא, הנתבעת הגישה דו"חות נוכחות שלכאורה אושרו על ידי התובע בטביעת אצבע שלו, שנערכו על ידי גב' גוסיין, מזכירה ומנהלת משרד של הנתבעת, כאמור.
גב' גוסיין הצהירה כי היא: "מנהלת את דוחות הנוכחות, אשר מצויים במחשב המשרד, כך שככל ועובד איחר או לא הגיע למקום העבודה אני מעדכנת את דו"ח הנוכחות במחשב" ו"בסיום כל חודש אני מדפיסה את כל דו"חות הנוכחות אשר מועברים לעינם וחתימתם של העובדים, לתשלום שכרם" (סע' 5-6 לתצהירה).
גב' גוסיין נשאלה בחקירתה בדיון לגבי הדו"חות, שנערכו בטבלת אקסל, ועל סמך מה הם נעשו, והשיבה: "רוב העובדים השעות שלהם קבועות. אנו יודעים שעובד עובד 8 שעות או 5 שעות. אם יש שינויים ואם יש חוסר אם עובד לא הגיע מתקשר אלי לקוח ומדווח שעובד לא הגיע. אין כמעט עובדים בלי שעות קבועות. אבל אם מאשרים להם שעות נוספות הלקוח מדווח על זה. יש שעות נוספות הכל שולם. הרוב זה שיחות טלפון". (ראו ע' 19, ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון).
כך, עלה מעדותה של גב' גוסיין כי היא עושה את הדו"חות לפי נתונים שנמסרים לה, כאשר הבסיס הוא קבוע ואם יש שינויים, היא מקבלת דיווח "מהלקוח".
לפי הצהרתו של מר ליס, המפקח הוא זה שרושם את שעות העבודה של העובדים.
במקרה של התובע המפקח היה מר הרצל, שנשאל על כך בחקירתו בדיון:
"ש. עומרי ליס טען שאתם המפקחים רושמים את השעות?
ת. לא רושם."
(ע' 25, ש' 14-15 לפרוטוקול הדיון)
המסקנה, על כן, היא שדו"חות הנוכחות שהציגה הנתבעת לא מולאו דרך הדפסת כרטיס אלקטרוני – או בדרך אובייקטיבית אחרת, ולא נערכו בהתאם לדיווח של מי שפיקח על עבודת התובע, אלא על ידי הפקידה במשרד, על פי דיווח טלפוני לא מזוהה.
הדו"חות מטעם הנתבעת לא מהווים "פנקס שעות עבודה" ערוך כדין ולדעתנו יש ליישם את סעיף 26ב' לחוק הגנת השכר, בנוסחו על פי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שקובע:
"26ב.(א)בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו; בסעיף זה –
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
התובע טען, בהתבסס על חודש אחד, כדוגמא וממוצע של כלל חודשי העבודה, שהוא עבד 20 שעות מעבר לאלה ששולמו לו. מאחר שבהעדר רישומי נוכחות ערוכים כדין, חלה החזקה שבסעיף 26ב (ב) לחוק הגנת השכר. והנתבעת לא הצליחה כלל לסתור את החזקה, יש לקבל את תביעה התובע בנוגע לרכיב זה.
20 שעות לחודש לפי 22.05 ₪ (שכר ששולם בסיום העבודה של התובע) בגין 23.5 חודשים הן: 10,363 ₪. מאחר שהתביעה בגין רכיב זה היא בסך 6,615 ₪ ואין לחייב ביותר מאשר הסכום שנקבע, אנו מחייבים את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 6,615 ₪ בגין הפרשי שכר.
התובע ביקש לחייב את הנתבעות בפיצויי הלנת שכר. יצוין כי התביעה הוגשה לבית הדין בחודש יוני 2012, כך שהתביעה בגין פיצויי הלנה עד לחודש מאי 2011 התיישנה, בהתאם לאמור בסע' 17א' לחוק הגנת השכר. אין מדובר ב"הלנה חוזרת" בהתאם לסעיף17א' (ב), מאחר שאלה סכומים שלא שולמו כלל לתובע וחל סעיף 17א'(א) לחוק.
אשר לתקופה שלא התיישנה, אם הנתבעת התבססה על דו"חות משלה, ייתכן טעות משפטית כנה וחילוקי דעות של ממש, שמצדיקים שלא לחייב בפיצויי הלנת שכר, בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר.
לחוב של הנתבעת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה – 1.1.11.
10.תביעה לפדיון חופשה
ב"כ הצדדים הסכימו כי התובע זכאי לתשלום בגין 24 ימי חופשה (יום אחד לכל חודש עבודה) – ראו סע' ג.5 לסיכומי ב"כ הנתבעת.
בתלושי השכר בגין חודשים 1.10 עד 7.10 מופיע תשלום של יום חופשה בכל חודש (סה"כ 7 ימי חופשה). רישום זה לא נסתר על ידי התובע.
בנוסף, בסיום העבודה, לאחר התערבות של עמותת קו לעובד, שולם לתובע פדיון בגין 17 ימי חופשה, כך שסך הכל קיבל התובע 24 ימי חופשה הממצים את זכאותו.
בנסיבות אלה, נדחית תביעתו של התובע לעניין פדיון ימי חופשה.
11.נסיבות סיום העבודה של התובע. זכאות לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
התובע טען שהוא פוטר מהעבודה ולכן הוא זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפיטוריו.
ברם, לטענת הנתבעת, התובע הוא זה שעזב את עבודתו בפתאומיות וקוזז מהתשלום האחרון (תלוש חודש ינואר 2012) סך של 4,099 ₪ בגין "ניכוי הודעה מוקדמת".
מטעם הנתבעת הוגשו הקלטה של שיחה שהתנהלה בין התובע לבין מר ליס, בשפה אנגלית ותמליל השיחה בשפה עברית. על פי השיחה מר ליס הציע לתובע לחזור לעבודה וזה סירב. כך, מופיע בתמליל השיחה, כאמירה שנאמרה על ידי התובע:
"אתה לא נתת לי את הכסף שלי לעבודה הזאת, אני לא הולך לעבוד בשום עבודה, אוקי? אני לא הולך לעבודה אחרת... חודשיים, פעמיים אמרתי לך. אוקיי? זה לא הוגן..." (ע' 2, ש' 22-24 לתמליל).
יש לציין כי עלה מעדות התובע שהוא סבר במהלך השיחה, ועד הדיון, כי הוא לא מדבר עם מר ליס, אותו לא הכיר, אלא עם המנכ"ל הקודם של הנתבעת, מר פיני גבע (להלן: "פיני"). לפי עדותו של מר ליס הוא היה מנכ"ל הנתבעת בזמן שבו נוהלה השיחה, אך לא בתקופת העבודה של התובע.
התאריך המדויק של השיחה לא צוין ולא הוכח, אולם עלה מן העדויות (המתאימות בנקודה זו) כי היא התקיימה לאחר שהתובע פנה לעמותה "קו לעובד" שנציגתה ניהלה שיחות עם נציגי הנתבעת שבעקבותיהן שולמו סכומים נוספים לתובע (בגין פדיון חופשה, דמי הבראה, פיצוי על אי הפרשה לפנסיה והחזר ניכויים). לכן, ניתן לקבוע כי השיחה התרחשה כחודשיים לאחר שהתובע סיים לעבודה, בחודש פברואר 2012.
התובע סיים לעבוד במהלך חודש דצמבר 2011 (ישנה מחלוקת לגבי התאריך המדויק, כפי שהוסבר לעיל) ואז נותקו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. לכן, נכונותו או אי נכונותו של התובע לחזור לעבודה כחודש לפחות לאחר מכן אינה רלוונטית להכרעה בשאלה האם פוטר או התפטר במועד שבו סיים לעבוד. בהתאם לכך, אין צורך לדון בטענות ב"כ התובע בנוגע להגשת הראיה.
התובע העיד בדיון לעניין נסיבות סיום העבודה:
"כל פעם שאלתי שעשו לי בלגן במשכורת. שאלתי את הרצל. היו נותנים לי במעטפה 200 ₪. לא רציתי לקבל את הכסף במעטפה. זה היה הרצל שמביא לי הוא אמר לי שאם לא אקבל אז הוא יפטר אותי. קבלתי אחרי כמה ימים. הביא לי מכתב התפטרות במעטפה. מהתחלה אמר לי תיקח את זה. הכוונה למעטפה. היה רשום בפנים שאני מדבר הרבה ושואל הרבה שאלות. אם אני לא מקבל את המעטפה מחר אני לא יכול לעבוד. היה מכתב בתוך המעטפה, פעם אחת קבלתי. היה רשום הרבה דברים בפנים שאני לא מגיע בזמן לעבודה. אני לא שומע מה מנהל אומר לי. לא היה מכתב פטורים. זה היה לפני כמה חודשים. ביום 16/12/11 הוא גם הביא לי מעטפה, ואמר לי לקבל את זה. היה מכתב ולא רציתי לקבל. אמר לי שאם לא מקבל ממחר אני לא עובד. צריך ללכת למשרד ברחובות לפיני. מי אמר לך לקבל. לא קבלתי. למחרת חזרתי לעבוד אמר לי אתה לא עובד. למחרת חזרתי לעבוד בשש בערב אמר לי אתה לא עובד מהיום. שאלתי למה אמר לי שאתמול דברנו על זה ואני צריך לגשת למשרד. חזרתי הביתה פיני התקשר ואמר לי שאני מחר בבוקר אני אלך למשרד. הלכתי למשרד. פיני אמר לי שאני לא יכול לעבוד מאותו יום בהולמס פלייס בהרצליה. שאלתי למה אני לא יכול לעבוד בגלל שאני שואל הרבה שאלות. יש מנהלים שם בבוקר ובלילה הם לא רוצים שאני אעבוד שם. גם הרצל לא רצה שאני אעבוד שם. אמרתי שישלמו לי משהו. לשאלת בית הדין אם באותו יום הוא אמר לי שאני יכול לעבוד במקום אחר אני משיב שלא באותו יום אמר את זה. בקשתי לתת לי את מה שמגיע לי. הוא אמר לי שהוא יכול לקחת אותי למקום אחר. אמרתי שאני לא יכול. כי הוא פיטר אותי מהולמס פלייס הרצליה".
(ראו פרוטוקול ע' 12 ש' 7 – ע' 13 ש' 1)
ניתן להבין מעדות התובע כי מה שנמסר לו במעטפה שהרצל נתן לו היה מכתב אזהרה עקב "הפרת משמעת" כי הוא "מדבר הרבה ושואל הרבה שאלות". הרצל ניסה למסור לו מכתב נוסף ביום האחרון לעבודתו – 16.12.11 אך הוא סירב לקבלו, אז הרצל אמר לו שאם הוא לא מסכים לקבל, "ממחר הוא לא עובד". לאחר מכן התקשר אליו מנהל נתבעת מס' 1 דאז – פיני ואמר לו שהוא לא עובד יותר בהולמס פלייס הרצליה.
זו המסכת העובדתית עליה מבסס התובע את דרישתו לפיצויי פיטורים.
ברור שמר ליס לא יכול להעיד על כך מאחר שהוא לא היה בעל תפקיד אצל הנתבעת באותה תקופה.
מר הרצל לא התייחס לעדות התובע בעדותו. באשר לעד המרכזי בעניין זה, מר פיני, הוא לא הוזמן להעיד. מדובר בעדות מרכזית מטעם הנתבעת שזו לא טרחה להביא כדי לסתור את עדות התובע, מבלי לתת על כך הסבר.
עדות התובע הייתה אמינה עלינו ואנו מעדיפים אותה על פני עדות הנתבעת בנקודה זו.
על כן, אנו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו במוקד הים בחודש דצמבר 2011 והוא זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. בנוסף, זכאי התובע להחזר הסכום שקוזז בגין הודעה מוקדמת מתלוש השכר חודש ינואר 2012 – 4,099 ₪.
השכר הקובע לחישוב הינו זה שקיבל התובע בגין שעות רגילות בלבד – קרי, 22.05 ₪ x 186 = 4,100 ₪. בגין 23.5 חודשי עבודה זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 8,029 ₪. זאת, בנוסף לסך של 4,100 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת לפיטורים.
12.תביעה בגין פיצוי על אי הפרשה לפנסיה
התובע עבד בניקיון והנתבעת מספקת שירותי ניקיון לנתבעת 2 (וייתכן אף למקומות עבודה נוספים). בהקשר זה, התובע טען לתחולתו של צו ההרחבה בענף הניקיון, ומאידך, הנתבעת הכחישה את החלת הצו על התובע במקרה בו עסקינן. לא ברורה לנו הכחשת הנתבעת לגבי חלות של צו ההחרבה בענף הניקיון.
גם אם הנתבעת מספקת שירותי כוח אדם בתחומים אחרים, במסגרת ההסכם עם הולמס פלייס ולגבי העובדים שעוסקים בתחום הניקיון, אין ספק כי הוראות צו ההרחבה חלות על הצדדים.
לאור קביעה זו, לאחר שצבר התובע 6 חודשי עבודה רצופים ויותר אצל הנתבעת, היה הוא זכאי להפרשה לפנסיה בשיעור 6% על כל תקופת עבודתו. משזו לא נעשתה, זכאי התובע לפיצוי בגובה ההפרשה.
יובהר כי אין לחשב במסגרת סכומים אלה גם הפרשה לפיצויי פיטורים, על אף שגם זו לא נעשתה. זאת לאור כך שחייבנו בתשלום של פיצויי פיטורים, ויש להמנע מהיווצרות פיצוי כפול.
בהתאם לשכר הקובע האחרון (4,100 ₪) ותקופת ההעסקה של 23.5 חודשים, זכאי התובע לפיצוי (לפי 6%) בסך 5,781 ₪.
מתוך הסכום שנקבע יש להפחית סך של 2,115 ₪ ששולם בתלוש חודש ינואר 2012, כך שהתובע זכאי ליתרת תשלום בסך 3,666 ₪.
13. החזר ניכויים
בתלושי השכר של התובע מופיעים ניכויים תחת תיאור "ניכוי היטל", "ניכויי השתתפות" ו"מפרעות", סכומים שלטענת התובע לא התקבלו בפועל על ידו ושנוכו משכרו שלא כדין.
התובע הצהיר בעדותו שהוא קיבל רק סך של 200 ₪ כל חודש כדי לרכוש כרטיס נסיעה.
מאידך גיסא, טוענת הנתבעת כי הסכומים ניתנו לבקשת התובע שאף חתם על אישור קבלה, דרך טביעת אצבע.
גרסתה של הנתבעת מתערערת לאור הצגת הטפסים עליהם הטביע התובע את אצבעו, שכן הטפסים כתובים בעברית, שפה שבה התובע לא קורא כלל.
לפי תצהירו של הרצל, הוא זה שמסר לתובע את המפרעות והחתים אותו על האישורים (נספח ה' לכתב ההגנה).
אולם, בעדותו בדיון ההוכחות שנערך בפני בית הדין, אמר מר הרצל שאינו זוכר אם התובע ביקש ממנו מפרעות, הוסיף שהוא מסר מעטפות שקיבל במשרד, אך אינו יודע כמה כסף היה בפנים, החתים את התובע מבלי לדעת על מה כי הוא עצמו (מר הרצל) אינו יודע קרוא וכתוב (ע' 24 ש' 22-27 לפרוט' הדיון).
עסקינן בטענת "פרעתי" אשר הנטל הראיתי להוכיח את הנטען מוטל על הטוען.
במקרה דנן, התשלום האחרון לתובע, לאחר התערבות העמותה קו לעובד, נעשה בהמחאה, ולכן, מצופה היה לבצע את כלל התשלומים בצורה זו, ולא בהעברת כספים במזומן במעטפות שאיש אינו יכול העיד לגבי תוכנן. לא זו אף זו שהתובע אינו אנאלפבית, הוא מדבר, קורא וכותב אנגלית, והשיטה של "טביעת אצבע" מעוררת תמיהה.
בהעדר הוכחה על קבלת הכספים, אנו קובעים כי הניכויים שנעשו משכר התובע, להוציא את הסכומים בגין נסיעות – 200 ₪ לחודש שהתובע מודה שקיבל, אינם כדין ויש להחזירם לתובע.
הסכומים שנוכו הם –
בשנת 2010 – 7,452.90 ₪
בשנת 2011 – 8,090 ₪
14. לסיכום:
נוכח האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע סכומים כדלקמן:
א.סך של 2,000 ₪ בגין פיצוי על אי מתן הודעה לעובד.
ב.סך של 6,615 ₪ בגין הפרשי שכר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום בפועל.
ג.סך של 8,029 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום בפועל.
ד.סך של 4,099 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום בפועל.
ה.סך של 4,100 ₪ בגין החזר ניכוי הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום בפועל.
ו. סך של 3,666 ₪ בגין פיצוי על אי הפרשה לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום בפועל.
ז.סך של 7,452.90 ₪ בגין החזר סכומים שנוכו שלא כדין בשנת 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום בפועל.
ח.סך של 8,090 ₪ בגין החזר סכומים שנוכו שלא כדין בשנת 2011, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום בפועל.
כן, על נתבעת מס' 1 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.
התביעה כנגד נתבעת מס' 2 נדחית. בהתחשב בייצוג משותף של שתי הנתבעות והספק שיכול היה להיות לתובע באשר לאחריותה של הנתבעת לתשלום הכספים המגיעים לו, אין אנו מחייבים את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
15.בטרם סיום, ולא כהרגלינו, נוסיף הערה שקשורה להתנהגות של ב"כ הצדדים במהלך הדיון. שני ב"כ הצדדים התווכחו בטונים גבוהים, תוך שימוש בביטויים מעליבים אחד כלפי השני, בצורה שגבלה באלימות. פרוטוקול בית הדין משקף זאת באופן חלקי. התנהגות זו לא מכבדת את ב"כ הצדדים ולא ראויה לעורכי דין בישראל, שאמורים לעזור לבית הדין להגיע לגילוי אמת ולהכרעה צודקת. ההפך נראה כאן, המותב היה צריך להקדיש מאמצים רבים "לרסן" את התנהגותם של ב"כ הצדדים על מנת לאפשר ניהולו של הדיון – לא תמיד בהצלחה.
אנו מקווים שמדובר היה במקרה חריג שלא יחזור על עצמו.
16.לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, 06 אוגוסט 2014, י' אב תשע"ד, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
נציג ציבור (עובדים)
עו"ד שחר כהן
|
|
עידית איצקוביץ
שופטת
|
|
נציגת ציבור (מעבידים)
גב' עליזה מעיין
|