מנצור נ' רז הלצבנד – "המחיר הנכון"

פתח דבר

1.רז ועדן הם שני חברי ילדות. רז הקים עסק - חנות "המחיר הנכון" בפתח תקווה בו החל עדן לעבוד בחודש פברואר 2012, כמשווק בגדי מותגי יוקרה וכמוכר נעליים בחנות, זאת עד לתחילת שנת 2015. שכן באותה עת עזב את החנות לצורך הקמת חנות PALATIN (אדמירל מותגים נתניה בע"מ) (להלן- אדמירל), אשר היתה באותה עת בבעלותם של רז ושני שותפים נוספים. לימים הצטרף התובע כבעל מניות באדמירל ואף מונה לדירקטור בה.

2.היחסים בין רז לבין עדן עלו על שרטון. שכן לטענת רז, עדן נתפס בקלקלתו והודה בגניבה מאדמירל, בעוד שהתובע טוען כי ביצע משיכה מוקדמת, הלוואת בעלים בלבד.

3.מכאן התביעה שבפנינו אשר עניינה בזכויות התובע בעד תקופת העסקתו של התובע בחנות "המחיר הנכון" וסיומה.

4.למען תהא התמונה מלאה, יובהר, כי ברקע הדברים מצויים שני הליכים נוספים (ע' 1 ש' 12-13) אשר מתנהלים בין התובע לבין הנתבע – האחד בבית המשפט השלום והשני בבית דין זה לגבי התקופה באדמירל (סע"ש 63695-06-17). בהקשר זה נציין כבר עתה, כי חרף העובדה שהנתבע ביקש למקד את טענותיו לאורכו של ההליך בכך שהתובע נתפס והודה בגניבה באדמירל (סע' 1-3 לסיכומי הנתבע; תמלולי ההקלטות), כמוטיב חוזר בכתבי טענותיו וכתנא מסייע לגבי העדר אמינותו של התובע, הרי שנוכח הסוגיות המבוררות בפנינו, מזה, והתקופה הרלוונטית לזכאות מזה, הרי שאנו לא צריכים להידרש לשאלה, האם התובע גנב כספים מאדמירל, אם לאו.

עיקרי ניהול ההליך

5.ביום 15.6.2017 וביום 16.7.2017 הוגשו כתב התביעה וכתב ההגנה שבפנינו.

6.ביום 5.12.2017 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' השופטת כרמית פלד.

7.בין לבין פנו הצדדים להליך גישור אשר לא צלח; ואף התקיימו הליכי גילוי ועיון ממושכים בין הצדדים אשר הזקיקו מתן החלטות רבות בתיק.

8.בחודש ינואר 2019 הועבר התיק לטיפולי.

9.ביום 13.5.2019 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית מטעמו; ביום למחרת הוגשה על ידו בקשה לזמן למתן עדות את מר אבישי מועלם (להלן- אבישי) - עובד שעבד עמו בחנות ה"מחיר הנכון"; וביום 22.5.2019 נעתר בית הדין לבקשתו.

10.ביום 18.7.2019 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת פלד, שלפיה הנתבע יהיה רשאי לחשוף ולגלות הקלטות ותמלילי הקלטות של שיחות בין הצדדים וזאת עד לאחר שמיעת ראיות התובע. שכן, עיון בהם עשוי להביא לשיבוש ראיות באופן שלא יסייע לחשיפת האמת, זאת בהתאם להלכה שנקבעה בפסק הדין רע"א 4249/99 שמעון סוויסה נגד הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (מיום 19.12.1999).

11.ביום 11.8.2019 הגיש רז את תצהירו.

12.ביום 10.10.2019 התקיים דיון הוכחות בפנינו, במהלכו נחקרו אבישי, התובע ורז.

13.במהלך דיון ההוכחות, התיר בית הדין לב"כ התובע להשמיע במהלך חקירתו הנגדית של אבישי הקלטת שיחה שנתקיימה בין התובע לבין אבישי (ע' 8 -9 לפרוטוקול הדיון); הוגש על ידי ב"כ התובע "תעודת בירור פרטים על נוסע" מיום 30.4.2018 (ת/1); והוגש על ידי ב"כ הנתבע כתב תביעה שהגיש התובע כנגד "אדמירל מותגים נתניה בע"מ (סע"ש 63695-06-17), בעניין זכויותיו של התובע בעד תקופת ההעסקה וסיומה.

14.ביום למחרת נתבקש התובע להגיש עד ליום 24.10.2019 לתיק בית הדין ולב"כ הנתבע את קובץ השמע וכן את תמלול השיחה.

15.ביום 23.10.2019 הגיש התובע לתיק בית הדין העתק קובץ השמע, העתק תמלול השיחה וכן העתק מכתב ב"כ התובע לב"כ הנתבע מיום 25.3.2019 שהוצג בפני בית הדין במהלך דיון ההוכחות.

16.ביום 7.11.2019 הוגשו סיכומי התובע; ביום 29.11.2019 הוגשו סיכומי הנתבע; וביום 4.12.2019 הוגשו סיכומי תשובה.

17.בין לבין, ביום 2.12.2019 הגיש התובע בקשה ליתן צו איכון לחברת הטלפון הנייד שבה הוא מנוי, זאת בדומה לצו שניתן על ידי בית הדין בתיק הנזכר (סע"ש 63695-06-17); ביום 6.12.2019 הוגשה תגובה וביום 8.12.2019 הוגשה תשובה לתגובה. ביום 11.12.2019 נדחתה הבקשה, זאת לנוכח המועד בו הוגשה.

18.מכאן הכרעתנו.

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

19.לטענת התובע, בתום תקופת העסקתו אצל הנתבע, עבר התובע לעבוד באדמירל אשר רז הינו אחד מבעלי המניות בה; ומאחר שמדובר בחברה קשורה ממילא יש להתייחס למעבר זה של התובע אליה כפיטורים. התובע מוסיף וטוען כי הסיבה שטרח לעבוד בצורה מסורה שעות כה רבות, היתה בשל הבטחת הנתבע ושותפיו כי יקדמו אותו כדי ניהול חנות באופן עצמאי. ואולם, "לא כל עזיבה גם אם היא מרצון אינה מהווה פיטורים. עזיבה של מקום עבודה אחד לצורך עבודה במקום שני באותה בעלות בהחלט מהווה פיטורין" (סע' 26 לסיכומי התובע). אין מחלוקת שהנתבע יחד עם שותפיו בחנות בפתח תקווה, הנם שותפיו גם בחנות בנתניה. לפיכך התובע זכאי לפיצויי פיטורים.

21.לטענת הנתבע, התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין מהטעם הפשוט שהוא לא פוטר. התובע לגרסתו שלו, עזב מיוזמתו ומרצונו החופשי את עבודתו אצל התובע, כדי להתקדם לתפקיד ניהולי ולהיות בעל מניות בחנות חדשה אחרת, שאינה קשורה לעסקו של הנתבע, זאת בהמשך להצעת אדמירל. בניגוד לטענת התובע, חנות "המחיר הנכון" היא עסק מורשה בבעלות הנתבע בלבד ואילו אדמירל היא חברה בשותפות שניים נוספים שאינם קשורים משפטית ומסחרית ל"מחיר הנכון" ולתובע.

22.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו למסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להידחות. נבאר.

23.אין מחלוקת כי בראשית שנת 2015 התובע עזב מרצונו את "המחיר הנכון", זאת על מנת להתקדם ולממש את שאיפותיו (סע' 9 לכתב התביעה; סע' 12 לתצהיר התובע; סע' 4 לכתב התביעה בסע"ש 63695-06-17 (נ/1)), מבלי שהדבר נכפה עליו. שכן התובע ביקש לנצל הזדמנות עסקית שניתנה לו על ידי הנתבע ושותפיו ולהתקדם בעסק אחר (סע' 4 לסיכומי הנתבע).

24.משכך, המקרה שבפנינו אינו נכנס לגדר תחולתו של סעיף 1 (ב) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג -1963 – סעיף עליו מבקש התובע להטיל את יהבו (הערת שוליים 48 בסיכומיו), שכן הסעיף אינו מדבר על סיטואציה שלפיה, מבקש העובד ביוזמתו לעבור. עניינו של הסעיף, כפי שאף נלמד מכותרתו הוא ב"זכות לפיצויי פיטורים". התובע לא טען וממילא לא הוכיח, כי לא נותרה בידו האפשרות להמשיך לעבוד בחנות "המחיר הנכון"; ולפיכך אין לראות בכך "סגירת עסק", באופן שלא הותיר בידי התובע להמשיך ולעבוד במסגרת המשפטית הקיימת – "המחיר הנכון" ולעבור לאדמירל. ויודגש, הנתבע לא פיטר את התובע.

25.במילים אחרות, התובע לא נאלץ לעבור לאדמירל אלא ביקש להתקדם, לממש את רצונו אצל האחרונה. כך שאין מדובר בעסק פעיל שחדל לפעול ואין מדובר בפיטורים כלל ועיקר (בשינוים המחויבים ראה עע (ארצי) 177/06 עו"ד לימור מימרן – עו"ד אברהם דורון (מיום 20.11.2006).

26.האמור, מבלי שנצטרך להידרש לשאלות נוספות ולהכריע בהן, האם מדובר בענייננו ב"אותו מעסיק" כמשמעו בסעיף 1(ב) לחוק, זאת לנוכח מעמדם של השותפים והתובע, והאם מתקיימת בענייננו התיבה "נתחלפו" המעסיקים במקום העבודה הנוכחי בסעיף זה.

27.אשר על כן, על התביעה ברכיב זה להידחות.

גמול שעות נוספות

28.לטענת התובע, לא שולם לו גמול בגין שעות עבודה נוספות רבות שבהן עבד, בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951. שעות עבודתו של התובע לא תועדו על ידי הנתבע, תוך גרימת נזק ראייתי לתובע; ודוחות הנוכחות שהוצגו על ידי הנתבע מזויפים. כך, מחד גיסא נרשם, כי הנתבע עבד בכל חודש 186 שעות עבודה, אך מאידך גיסא, הימים בתלושים שונים ונעים בין 20 ימים לבין 26 ימים.

29.בנוסף, ישנם תלושים שלמעשה ימי העבודה והשעות הנם קבועים (תלושים לשנת 2014 בהם מצוין כי לאורך כל השנה התובע עבד 25 יום בחודש ו-186 שעות). זאת ועוד, קיימת סתירה בין הנתונים הרשומים בדוחות, כך עת שהה התובע בחו"ל נרשם בדוחות כי התובע עבד בחנות. הנתבע לא הציג תצהיר של רו"ח, על מנת שיביא עמו את דוחות הנוכחות של התובע שלטענת הנתבע העביר לרו"ח והדבר נזקף לחובת הנתבע. הנתבע אף לא הציג את "המחשב המיומר בו נמצאים הדוחות הנטענים". הנתבע לא הביא תמיכה לגרסתו, ובכלל זה לא הגיש את תצהירם של עמית מרום ויהודה אדרי. עדותו של אבישי מחזקת את טענת התובע לעבודה בשעות נוספות, שכן קיימת סתירה בין דבריו של אבישי בהקלטה לבין עדותו בבית הדין.

30.לטענת הנתבע, הוצגו על ידו דוחות נוכחות אותנטיים שמולאו על ידי התובע עצמו, מהם ניתן לראות בבירור שהתובע לא רק שלא עבד שעות נוספות מעולם, אלא אף לא הגיע למכסת השעות המינימאלית (186 ש"ע) לה התחייב והנדרשת למשרה מלאה. בנוסף, התובע ניצל את החברות בינו לבין הנתבע ואת האמון שהנתבע רחש לו, כאשר הוא ידע היטב שהנתבע לא יבדוק את דוחות הנוכחות שהתובע מילא והעביר ישירות לרואה החשבון. על כן, התובע הרשה לעצמו למלא את דוחות הנוכחות בדיעבד, תוך שהוא אפילו לא טרח לבדוק האם היה בכלל בארץ באותם תאריכים, האם מדובר בחג או שבת והאם הנתונים תואמים ל"דיווחיו" לאשתו בדבר מקום הימצאותו. ייתכן שאילו ידע התובע שהצדדים ימצאו את עצמם לימים בבית הדין, היה טורח למלא את הדוח ביתר דייקנות.

31.עוד טוען הנתבע, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי דוחות הנוכחות שהוצגו בהליך זויפו, הוא לא הציג כל מסמך נגדי, והוא הודה כי מילא והעביר לרואה חשבון, לכל הפחות, את דוחות הנוכחות של העובדים האחרים. אין כל הגיון בגרסת התובע, שלפיה לכאורה הוא מילא אך ורק את הדוחות של העובדים האחרים אך לא את של עצמו. מכל מקום, הנתבע ידע כי ככל הנראה דיווחי השעות של התובע אינם מדויקים, אך הנתבע העלים מכל זה עין ומעולם לא פגע בשכרו של התובע על רקע יחסי החברות העמוקים. זאת ועוד, הנתבע ננזף על ידי משרד העבודה עקב העובדה שתלושי השכר לא שיקפו את מספר ימי העבודה בפועל ואת ימי החופשה של התובע (לטובתו של התובע). כך שאילו היה מדובר בדוחות שזויפו על ידי הנתבע, מובן כי הנתבע היה מתאים את הדוחות לתלושי השכר. עדותו של עמית במסגרת חקירתו במשרד העבודה (ת/3) תומכת בעמדת הנתבע. התובע לא הציג ולו בדל ראיה לעבודה בשעות נוספות, קל וחומר עבודה בשבתות וחגים; ואבישי הבהיר כי העבודה במקום נעשתה במשמרות ולא במתכונת של שעות נוספות.

32.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה, שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל בעיקרה. נבאר את טעמינו לכך.

33.ראשית, טענת הנתבע, לפיה, התובע לא עבד מעולם שעות נוספות, בין היתר לנוכח העובדה שהגיע פעמים רבות באיחור, לקח ימי חופש על דעת עצמו ונעדר ללא הודעה כלשהי ממקום העבודה אינה מהימנה בעינינו והיא נוגדת את ההיגיון והשכל הישר. שכן, לא זו בלבד שהנתבע לא פיטר את התובע, זאת לדידו של הנתבע על רקע היחסים העמוקים שהיו ביניהם ובלשונו, נוכח העובדה שראה בתובע "אח של ממש" וביקש לסייע לתובע להשתקם ולעמוד על רגליו (סע' 15 לתצהיר הנתבע; סע' 20 ו-23 לסיכומי הנתבע; ע' 20 ש' 1-18; ע' 23 ש' 17-18), אלא שהנתבע קידם את התובע ו"האציל לתובע סמכויות אדמיניסטרטיביות נוספות, על מנת להעסיקו ולתת לו מטרה. זו גם הסיבה שהנתבע ושני שותפיו האחרים באדמירל...אפשרו לתובע להצטרף כשותף באדמירל ולנהל את החנות שם, בתקווה כי אחריות זו תפכח את התובע ותעמיד אותו על רגליו...". בהקשר זה הדגיש התובע בחקירתו הנגדית, "אז בן אדם שעובד 5 שעות ביום היו נותנים לו חו"ל?" (ע' 11 ש' 14); ובהמשך: "...אמרו שיקדמו אותי כי הייתי עובד מצטיין ויפתחו לי חנות" (ע' 11 ש' 26-27). ואכן, התובע עבר בהמשך לנהל את אדמירל, תוך מתן 25% מהון המניות בחברה (סע' 3 לסיכומי התובע).

34.שנית, עדותו של אבישי אינה משכנעת בעינינו. שכן, בשיחה שנערכה בין התובע לבין אבישי עובר לדיון ההוכחות, כאשר הראשון מדגיש כי מתנהלת תביעה בינו לבין הנתבע (ע' 2 ו-ש' 32-33), נאמרו על ידי אבישי הדברים הבאים (ע' 2-3):

"...

עדן: באיזה שעה הייתי עובד כל יום?

אבישי: מה? מהבוקר עד הלילה.

עדן: מה זה מהבוקר עד הלילה? מאיזה שעה עד איזה שעה?

אבישי: אה, מתי היינו פותחים? תשע?

עדן: יפה ומתי היינו סוגרים?

אבישי: אה, תשע וחצי, עשר בלילה?

עדן: יפה וכל יום הייתי עובד ככה?

אבישי: כן.

עדן: כל יום, נכון?

אבישי: כן.

עדן: יש יום שהייתי, יש יום שלא הייתי עובד מהבוקר עד הלילה?

אבישי: ואללה, לא שזכור לי.

...

עדן: (הם אמרו –ד.י.) שאני עובד כל יום חמש, שש שעות.

אבישי: בסדר, חמש שש שעות, היית פותח וסוגר כמו מניאק."

35.והנה, בחקירתו הראשית טען אבישי בפנינו, כי החנות היתה נפתחת ונסגרת לפעמים על ידי התובע, לפעמים על ידי יהודה ולפעמים על ידי הנתבע (ע' 4 ש' 18-24); שעות הפתיחה בחנות היו כדלקמן: נפתחה ב"תשע תשע וחצי ונסגרת בשעה שבע וחצי שמונה" (ע' 4 ש' 31-32); וכי לא היו שעות קבועות (ע' 5 ש' 6-7). טענת אבישי שלפיה "שנתתי לעדן לשמוע מה שהוא רצה להגיד" (ע' 6 ש' 9) מוקשית בעינינו, ואינה משתקפת מהשיחה בכללותה. בנוסף, אבישי העיד בתחילה כי לא זכורות לו תלונות מצדו של רז על עדן במהלך עבודתו (שם, ש' 15-16), אך בהמשך, בחקירתו הנגדית טען כי התובע היה מגיע באיחור (ע' 6 ש' 27-32); וכי "אני חושב שהחנות עצמה לא עבדה במתכונת של שעות נוספות וגם שעות העובדים זה כמו כל מקום...משמרות. היו החלפת משמרות" (ע' 7 ש' 15-19). יודגש, כי דבריו של אבישי בשיחה תואמים את גרסתו של התובע בפנינו ש"הייתי עובד שעובד כל יום פותח וסוגר. אני הייתי מגיע בתשע וסוגר בתשע עשר" (ע' 10 ש' 31-32). ובהמשך: "אני הייתי בא מתשע בבוקר וסוגר עד שהחנות היתה נסגרת עד אחרון הלקוחות..."( ע' 11 ש' 6-7, ש' 20).

36.שלישית, דוחות נוכחות שהציג הנתבע (נספח 2 לתצהיר רז) אינם משקפים את גדר השעות שבהן עבד התובע בפועל ואינם מהימנים בעינינו. נפרט.

• דוחות הנוכחות שצורפו על ידי הנתבע הם דוחות אקסל לאקוניים, ללא שמו של בעל העסק, כאשר בטור הראשון מופיע שמו של התובע, בכל שורה ושורה. אין מדובר בדוחות מקוריים (ראה החלטות בית הדין מיום 7.8.2018 ומיום 22.11.2018), אלא לכל היותר בהעתקם. בתחתית כל דוח מופיע סך השעות החודשי. בדוחות נוכחות לחודשים אוקטובר –נובמבר 2014 לא מופיע כלל סך השעות החודשי.

• עיון בדוחות הנוכחות מגלה, כי התובע לא הגיע למכסה החודשית הנקובה בכל אחד מתלושי השכר בסך 186 שעות עבודה.

• מ"תעודת בירור פרטים על נוסע" (ת/1), בתקופה שבין יום 2.10.2012 לבין יום 11.10.2012, כמו גם בתקופה שבין יום 10.7.2013 לבין יום 18.7.2013, עולה אפוא כי התובע שהה בחו"ל. ברם, עיון בדוחות הנוכחות מגלה, כי התובע שהה בתקופות אלו לכאורה בחנות. בזיקה לכך העיד התובע: "יש דוחות שהייתי בחו"ל ורשום שאני עובד, איך עבדתי בחנות בשעות האלה?" (ע' 11 ש' 12-13); וכי דוחות האקסל מזויפים (ע' 16 ש' 19-20). עדותו של הנתבע אינה מסייעת לו בעניין, כי אף לדידו דוחות הנוכחות אינם משקפים את שעות העבודה בפועל (ע' 22 ש' 14-20).

• אמנם במענה לשאלת החוקרים במשרד העבודה (ת/3) שלפיה התובע הועסק במנוחה השבועית בחודשים נובמבר 2014 – ינואר 2015, הנתבע העיד כי "לטענתי לא היה מצב שהעובד עבד גם בימי שישי וגם במוצאי שבת...הרישום בדוחות אלה אינו משקף את השעות שבהן עבד בפועל...ואכן אף עובד כולל עדן לא היה עובד גם בשישי וגם במוצ"ש". דא עקא, עיון בדוח נוכחות של חודש ספטמבר 2013 מלמד אף הוא, כי התובע עבד ברציפות בתקופה שבין 6.9.2013 לבין 17.9.2013, כך גם בתקופה שבין 14.12.2013 לבין 31.12.2013. כלומר, קיימת חוסר הלימה בין טענותיו של הנתבע לבין האמור בדוח, כך שאינם משקפים את מצב הדברים בפועל ולא ניתן להסתמך עליהם.

• אנו ערים לתכתובות הווטסאפ שבין התובע לאשתו (ת/2), אשר לאורן ביקש התובע ללמוד הן על שעות נוכחותו בעבודה והן על נסיעות לחו"ל ללא אשתו ועם יהודה למטרות עבודה, כמו גם לתגובת הנתבע בעניין, אך לנוכח כלל האמור לעיל, איננו סבורים כי יש ליתן משקל של ממש לראיות אלה.

  37.רביעית, אכן, התובע העיד בפנינו כי "אני דיווחתי את השעות של כל העובדים חוץ משל עצמי..." (ע' 10 ש' 30-32), וכי "אני מכיר את האקסל. אני הייתי רושם לעובדים דרך האקסל את השעות שלהם. לא את שלי, אני הייתי פותח וסוגר את החנות" (ע' 11 ש' 17-20).

  38.כאשר בית הדין וכן ב"כ הנתבע הקשו על התובע, מדוע לא הזין את שעות הנוכחות שלו לאקסל, הוא השיב כי "אני יודע שהמשכורת שלי כל חודש אותה משכורת ולא משנה איזה שעה אסגור את החנות. אני מקבל עד שעה 21:00. אני מקבל 8,000 ₪, עובד עד שעה עשר או שתים עשרה או ארבע לפנות בוקר, הכל אותה משכורת... על עצמי לא דיווחתי שעות. לכל העובדים דיווחתי על עצמי לא...עלי לא עשיתי שעות..." (ע' 10 ש' 30-32; ע' 11 ש' 1-2, ש' 7). בהמשך: "לא משנה כמה שעות עבדתי הייתי מקבל אותו שכר, מה זה משנה לרשום את השעות? כל השעות שהם רשמו הכל מזויף. שום שעה שרשום לא נכון" (ע' 11 ש' 10-12). לאחר מכן: "עבדתי איתם ביחד. מה יש לי להראות להם? הם עבדו איתי מהבוקר עד הלילה" (ע' 11 ש' 28-31).

  39.נוכח האמור לעיל, מוטב כי טענת התובע שלפיה הנתבע גרם לו נזק ראייתי לא נטענה משנטענה, שכן לתובע יש חלק נכבד בכך, הגם שהאחריות והסמכות בסופו של דבר מוטלת על כתפי הנתבע. עם זאת, עדותו של התובע בעניין זה, עולה בקנה אחד עם טענתו של הנתבע, כי לנוכח יחסי חברות עמוקים בין השניים, הוא העלים עין (מהתנהלותו של התובע) ומעולם לא פגע בשכרו (סע' 8 לסיכומי הנתבע), שכן לדידו "לא ענין אותו שום דבר כי ידע שגם אם לא יגיע למכסת השעות אני אשלם לו את הכל" (ע' 22 ש' 23). לא נעלמה מעינינו עדותו של אבישי בעניין זה, שלפיה התובע דיווח את שעות הנוכחות של שניהם באמצעות האקסל, אך טענתו בעניין אינה משכנעת, שכן התרשמנו כי זו נטענה בעלמא, בפרט שהקפיד לציין כי התובע העביר את החישובים לרואה החשבון, "אני חושב שכן, אם הוא עשה את זה סביר להניח שהעביר" (ע' 7 ש' 8-14).

  40.חמישית, עדותו של הנתבע נעדרת קוהרנטיות בהיבטים נוספים:

• הנתבע העיד כי עבדו עם התובע עובדים נוספים בחנות במחלקת נעליים, בה עבד התובע, אשר אף להם הוציא תלושים, אך בד בבד התובע מכר גם דברים אחרים בחנות (ע' 18 ש' 9-19); "ומסייע לאחרים מדי פעם ולהפך" (ע' 19 ש' 17). בין לבין הנתבע לא זכר האם עבדו עובדים נוספים עם התובע (ע' 19 ש' 5-8). בהמשך העיד הנתבע כי "הוא היה עובד במחלקת נעליים, 90 אחוז מהזמן לא היה שם עוד עובד חוץ ממנו..." (ע' 20 ש' 21, ש' 30). לאחר מכן העיד הנתבע, במענה לשאלה מדוע לא הביא תצהיר של עובד נוסף, כי "הם לא היו עובדים שלי, הם היו עובדים של חנות הבגדים והתיק מדבר בעד עצמו" (ע' 24 ש' 12-14). יוזכר, כי בחקירתו במשרד העבודה (ת/3), כאשר נשאל הנתבע "כמה עובדים יש בעסק", הוא השיב: "1". מכל מקום, אם התובע היה עובד יחיד במחלקת נעליים כטענת הנתבע, מי מילא את מקומו בהעדרו בשעות הפתיחה הארוכות של החנות?

• הנתבע העיד כי עמית לא היה קשור אליו, עמית עבד בחנות; וכי עמית ויהודה היו בעלי חנות הבגדים בה נמצאת מחלקת הנעליים (ע' 19 ש' 9-12), אך בהמשך טען כי יהודה ניהל את כל העובדים בחנות; ו"יהודה לא היה קשור לעדן רק היה מתעצבן עליו כשלא הגיע לעבודה והמחלקה היתה עומדת ריקה והיינו צריכים למצוא פתרונות" (ע' 21 ש' 3-9). כאשר רז נשאל מדוע לא צירף את עדותו של יהודה, תשובתו לא הניחה את דעתנו לאמור: "התיק שלי מספיק חזק גם בלעדיהם" (ע' 21 ש' 15-20). דא עקא, כאשר הנתבע נחקר במשרד העבודה, הוא מצא לנכון לצרף את תצהירו של עמית, שם נאמר על ידי האחרון כי "היו מקרים בהם מר הלצבנד ומר מנצור לא היו נוכחים בחנות ואני ויתר העובדים בחנות (שעסקם בעיקרון מכירת בגדים) מכרנו גם נעליים עבור עסקו של מר הלצבנד..."

• הנתבע העיד כי התובע שלח את כל הנתונים של כל העובדים לרואה חשבון (ע' 23 ש' 4-11), "בחלק מהפעמים בדוא"ל, בחלק מהמקרים מעביר את דוח Z פיזית ובכל מקרה היה מקבל את זה באימייל" (ע' 23 ש' 12-14). כאשר ב"כ התובע הקשה בעניין זה על הנתבע, "האם הוא היה מעביר לרואה חשבון גם את דוחות האקסל שלו?" הנתבע השיב: "את של העובדים כן, את שלו לא ראיתי..." (ע' 23 ש' 17-20).

  הנתבע לא צירף לתצהירו הודעות דוא"ל, מהן ניתן ללמוד כי דוחות הנוכחות נשלחו למשרד רואה חשבון מדי חודש בחודשו; ואף לא פנה אל רואה החשבון שייתן בידו תצהיר על מנת להוכיח את טענתו, שלפיה דוחות הנוכחות, לרבות הדוחות של התובע נתקבלו אצלו מדי חודש בחודשו (ע' 23 ש' 27-33). הנתבע גם לא מצא לנכון לזמנו לעדות, שכן לדידו אין לרואה חשבון שהנתבע עזב אותו לפני 6 שנים אינטרס לסייע לו (ע' 24 ש' 1-5). לדידנו, יש לזקוף את העניין לחובת הנתבע. ברי על רקע עדותו במשרד העבודה, לאמור: "אני אפנה אל הרו"ח שקיבל את דיווחי השעות ועל מנת שייתן לכם תצהיר שהוא אכן היה מקבל את דיווחי השעות של העובד עדן מנצור. מכיוון שאנו כבר לא עובדים עם הרו"ח הנ"ל יכול להיות שהוא יסרב לתת לנו תצהיר. במידה והוא יסכים אעביר לכם את התצהיר עד התאריך ה-29.8.17. ככל והרו"ח יסרב לתת לנו תצהיר אנו נחייב אותו להעיד במסגרת ההליך המשפטי שמתנהל בכדי להגיע לחקר האמת". כאשר נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא פנה לרו"ח, הוא השיב כי "לא פניתי משום שהחוקרים של משרד העבודה אמרו לי שאין צורך... התיק שלי מספק חזק בלי זה...עובדה שהתיק נסגר" (ע' 25 ש' 10-26).

  41.שישית, אני ער לטענת שובת הלב של הנתבע (סע' 11-14 לסיכומי הנתבע), כי אילו היה מדובר בדוחות שזויפו על ידי הנתבע, מובן כי הנתבע היה מתאים את הדוחות לתלושי השכר. ברם, תלושי השכר של התובע אשר לטענת הנתבע נמסרו לתובע מדי חודש בחודשו, שיקפו לדידו של הנתבע את מסגרת המשרה המלאה (186 שעות), הגנרית, וכללו אך שתי שורות - שכר יסוד ונסיעות בלבד. כך שלא ברור איזו התאמה נדרשה בעניין זה ומה נפקותם של הדוחות על תלושי השכר שניתנו לתובע. זאת במיוחד, שאין חולק כי התלוש לא שיקף את זכויותיו הסוציאליות של התובע, ובכלל זה לעניין דמי הבראה והפקדות לקרן פנסיה.

  42.נפנה אפוא לדון בחישוב גמול השעות הנוספות:

  43.לטענת התובע, בתקופת עבודתו, עבד בהיקף שעות ניכר, ולמצער 3 שעות עבודה נוספות בכל יום. לטענתו, עבד כל יום החל מהשעה 10:00 ועד לשעה 21:00 בערב, בימי שישי החל מהשעה 09:00 בבוקר ועד השעה 15:00 אחה"צ, ובימי שבת, החל מיציאת השבת ועד לשעה 22:00/23:00. לדידו של התובע, מכיוון שעבד בממוצע 25 ימים, הוא זכאי לתוספת של 75 שעות נוספות לחודש בשכרו.

  44.לטענת הנתבע, כל חישוביו של התובע בנוגע ל"הנחת מוצא" לפיה עבד 3 שעות נוספות ליום אין לה על מה לסמוך. התובע, לא עבד כאמור בשעות נוספות כלל, ואף לא עבד את השעות אותן נדרש לעבוד ועל כן אין ממש בחישוביו התיאורטיים לגבי הפיצוי בגין השעות הנוספות.

  45.אכן, שוכנענו כי התובע עבד שעות נוספות מדי יום. התובע טען בתצהירו כי עבד מדי יום החל מהשעה 10:00 ועד לשעה 21:00 בערב, היינו 11 שעות עבודה יומיות. עם זאת, התובע לא לקח בחשבון בחישובו את השעות בהן שהה בהפסקה, ואשר על פי סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א -1951, המעסיק אינו מחויב לשלם בגינן. נוכח הנזק הראייתי לו תרם התובע תרומה משמעותית, שכן היה אחראי ואמון על העברת הדיווחים של כלל העובדים, אנו קובעים על פי אומדנה, כי התובע הועסק שעתיים נוספות בלבד מדי יום.

  46.זאת ועוד, התובע חישב את שכרו היומי הממוצע על סך של 44.5 שקלים לשעה, בהתאם לשכר יומי ממוצע בסך של 382 ₪. עם זאת, לנוכח העובדה שהתובע עבד בחלק מהתקופה בשכר שעתי נמוך יותר, עולה מהתלושים שצורפו על ידי התובע כי שכרו הממוצע של התובע לאורך כל תקופת עבודתו, הוא 41 ₪ לשעה. יוער, כי נוכח הסעד הנתבע בסך של 97,343 ₪ (בעבור השעתיים הנוספות הראשונות), נלקחו בחישוב גמול השעות הנוספות 37 חודשי עבודה (ינואר 12- ינואר 15 - סע' 12 -14 לסיכומי הנתבע; ע' 10 ש' 5-25). להלן החישוב:

  125% * 2 (שעות נוספות בכל יום) * 24.5 (ימי עבודה ממוצעים בחודש) * 37 (חודשי עבודה) * 41 (שכר שעתי של התובע) = 92,916 ₪.

  47.אשר על כן, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 92,916 ₪.

  פדיון ימי חופשה

  48.לטענת התובע, הוא לא יצא לחופשה שנתית בתשלום במהלך תקופת עבודתו, כך שימים אלה לא נוצלו והנתבע לא שילם לו בעבור פדיון ימי החופשה המגיעים לו. יותר מכך, מעיון בתלושי השכר של התובע, לא נמצא כל אזכור לצבירה של ימי חופשה, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם ניהול תלוש תקין. משכך, התובע זכאי לפדיון של 35 ימי חופשה. בסיכומיו טען התובע, כי הטענה היחידה של הנתבע בעניין זה היא כי התובע נסע לחו"ל ימים רבים העולים על החופשה המגיעה לו. ואולם, העובדה שהנתבע לא טרח להזמין את יהודה אדרי לעדות וכן לא טרח להמציא את תדפיס הכניסות והיציאות שלו מהארץ, וכן לא טרח להביא לעדות את רו"ח ולצרף תצהירי עובדים כפי שטען שקיימים בידיו, מוכיח כי אין כל בסיס לטענותיו כנגד התובע.

  49.לטענת הנתבע, התובע לקח ימי חופשה רבים, מעבר למגיע לו על פי חוק, כאשר הוא נעדר באופן קבוע מעבודתו לצורך חופשות בארץ ובחו"ל, וקיבל שכר מלא על כך. על פי נתוני הנסיעות לחו"ל לפי דוח ביקורת הגבולות, הימים בהם שהה התובע בחו"ל עולים על סך ימי החופשה שהגיעו לתובע בכל שנה על פי חוק, כאשר בפועל חופשותיו עלו לאין ערוך על נתונים חלקיים אלו. בשנת 2012 ניצל התובע 18 ימים, בשנת 2013 ניצל התובע 43 ימים ובשנת 2014 ניצל התובע 20 ימים. התובע לא נסע מעולם עם יהודה לצורכי עבודה בחו"ל. כל נסיעותיו של התובע לחו"ל היו נסיעות אישיות לצרכי חופשה.

  50.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להידחות. זאת חרף העובדה שבתלושי השכר אין אזכור של ימי החופשה. נבאר את טעמינו לכך.

  51.ראשית, עיון בתעודת בירור פרטים על נוסע (ת/1), מגלה, כי בין השנים 2012- 2014 שהה התובע בחו"ל במצטבר סך של 81 ימים. טענת התובע שלפיה, כל נסיעותיו לחו"ל נעשו לצרכי עבודה לצורך עסקים שערך בצוותא עם הנתבע ועם יהודה, לא הוכחה. שכן, אפילו נצא מנקודת הנחה, שלפיה יהודה (אשר לא זומן להעיד על ידי התובע אלא נתבקש על ידו במסגרת גילוי מסמכים בין התובע לנתבע דוח כניסות ויציאות שנדחתה בהחלטה מיום 7.8.2018) נסע עם התובע לחו"ל, הרי שלא מן הנמנע כי הדבר נעשה גם לצורכי חופשה, ובלשונו של התובע: "הם חברים שלי שגדלו אצלי והיו אוכלים אצל אמא שלי בארוחת צהריים" (ע' 11 ש' 7-8).

  52.שנית, אכן, כאשר עומת הנתבע עם אמירתו של התובע שלפיה התובע ויהודה נסעו לצרכי עבודה 7 פעמים לארה"ב ופעם אחת לצרפת, וכאשר נשאל בהמשך על ידי בית הדין באותו עניין, הוא השיב: "אני לא יודע כמה פעמים ואם היו; אני יודע שעדן היה בחו"ל הרבה פעמים למטרת בילוי, גם לפני שפתחנו את העסק בנתניה הוא טס פעמיים לבילויים...עדן עובד שלי, אם היה טס היה טס בשבילי." (ע' 21 ש' 31-32; ע' 22 ש' 1-4). כלומר, מדבריו של הנתבע עולה אפוא כי למצער, חלק מנסיעותיו של התובע לחו"ל בתקופה זו היו לצרכי בילויים. מכל מקום, קשה להתעלם מהעובדה כי התובע לא תמך את טענותיו בראיות נוספות כמו העתק כרטיסי נסיעה (שמהם ניתן ללמוד על יעדי הנסיעה), פגישות עבודה שהתקיימו וכיוצ"ב, בפרט שמדובר בכמות ימים נכבדה בה שהה בחו"ל.

  53.שלישית והעיקר, הנתבע אמנם לא שילם לתובע גמול שעות נוספות כדין, אך לא נטען וממילא לא הוכח, כי הנתבע לא שילם את המשכורת הבסיסית עליו התחייב כלפי התובע, וכי ניכה ימי חופשה בעד שהותו של התובע בחו"ל.

  54.אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להידחות.

  תלושי שכר

  55.לטענת התובע, חרף החלטות שיפוטיות ברורות שהורו לתובע להמציא פנקס שכר כדין, התובע לא טרח לעשות כן אלא המשיך במתן תירוצים כביכול רו"ח נהלו פנקס שכר באמצעות תוכנת "מכפל". אפילו נצא מנקודת הנחה כי הנתבע מסר לתובע תלושי שכר, הרי שמדובר בתלושי שכר חלקיים אשר אינם כוללים את נתוני השכר הנדרשים בהתאם לסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח -1958.

  56.לטענת הנתבע, תלושי השכר נמסרו לו על ידי רואה החשבון מדי חודש בחודשו. יתרה מזו ככל שתלוש כזה או אחר לא נמסר לו, לא הייתה כל מניעה לתובע לבקשו מרואה החשבון, כפי שהוא עשה לכל הפחות במועד בו חפץ לקבל ויזה לארה"ב, כאשר אחד מתנאי קבלתה הוא הצגת תלושי שכר. בנוסף טוען הנתבע, כי התובע עצמו הודה כי כלל אינו יודע מהו "פנקס שכר", והרי פנקס שכר הוא לא אחר מאשר שיקוף של תלושי השכר. הנתבע הצהיר, והצהרתו בעניין זה לא נסתרה, כי פנקסי השכר נוהלו על ידי רואי החשבון של בית העסק, באמצעות תוכנת השכר "מכפל" (המוכרת על ידי רשות המס), כאשר תלושי השכר שהופקו לתובע הם פלט מתוך אותה תוכנת שכר, וככאלה הם הוכחה לכך שהנתבע ניהל פנקס שכר כנדרש, ומדובר בלא יותר מניסיון נוסף של התובע לקבל לידיו כספים שאינם מגיעים לו.

  57.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל בעיקרה. נבאר.

  58.אכן, עדותו של התובע בעניין זה לא היתה קוהרנטית, שכן בחקירתו הנגדית הודה התובע כי קיבל לידיו את כל התלושים, למצער כאשר קיבל ויזה לארצות הברית (ע' 15 ש' 7-16); ומכל מקום הוכח, כי התובע היה יכול לקבלם אך הוא בחר שלא לקחת אותם, שכן משכורתו היתה קבועה (ע' 12 ש' 20-32). ואולם וזה העיקר, מבחינה אובייקטיבית תלושי השכר היו חלקיים, שכן הם לא שיקפו, למצער את ימי החופשה שנצברו לטובת התובע וכן את שעות העבודה בפועל, ובכלל זה את השעות הנוספות (כאשר הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי משכורתו של התובע כללה בחובה גמול שעות נוספות).

  59.אשר על כן, התובע זכאי לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין בסך של 5,000 ₪.

  הודעה על תנאי עבודה

  60.לטענת התובע, כיום אין מחלוקת שלתובע לא נמסרה על ידי הנתבע הודעה בכתב ובה פירוט של תנאי עבודתו. הנתבע לא הביא שום ראיה כנגד ולפיכך זכאי הנתבע לפיצוי בשל כך.

  61.לטענת הנתבע, בניגוד לטענת התובע, נמסרה לו הודעה מפורטת על תנאי העסקתו, אך בחלוף 7 שנים ממועד תחילת עבודתו לא אותר המסמך שנמסר לתובע. מכל מקום, התובע לא טען כי לא היה ידוע לו פרט כזה או אחר הנובע לתנאי העסקתו, ומדובר בטענת אווירה גרידא.

  62.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל, שכן הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו שלפיו מסר לתובע הודעה על תנאי עבודה. לא השתכנענו כי הנתבע מסר לתובע הודעה על תנאי העסקתו, שמא בשל יחסי החברות בין השניים עליו מטיל הנתבע את יהבו.

  63.אכן, התובע קיבל את שכרו (ללא תשלום שעות נוספות) בזמן, אך בד בבד התובע לא קיבל את זכויותיו הסוציאליות עד היום. מכל מקום, וזה העיקר, הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני או טענת "אווירה" כלשון הנתבע, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפיצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקרטי לצורך כך. מסירת הודעה בעל פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק להודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק (עע(ארצי) 154/10 שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ (מיום 3.5.2011).

  64.אשר על כן, הרינו מעמידים את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 5,000 ₪.

  תשלום דמי הבראה

  65.לטענת התובע, הנתבע לא שילם לו דמי הבראה בהתאם לצו הרחבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש; הדבר משתקף בתלושי השכר שלו, ולפיכך הוא זכאי ל-16.5 ימי הבראה, אשר שווים 6,237 ₪.

  66.לטענת הנתבע, אכן, בשל חוסר ניסיונו וגילו הצעיר במועד פתיחת עסקו, הוא הכיר את חובתו לשלם דמי הבראה לתובע. מאז הנתבע הביע מספר פעמים את רצונו ונכונותו לשלם לתובע אך האחרון סירב לקבל כספים אלו מהנתבע. ביום 10.10.2019 ביקש ב"כ הנתבע "שובר או החלטה שתאפשר למזכירות להפקיד פקדון כזה" (ע' 26 ש' 15).

  67.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ובהעדר מחלוקת על גובה החוב, הנתבע ישלם לתובע תשלום דמי הבראה בסך 6,237 ₪.

  הפקדות לקרן פנסיה

  68.לטענת התובע, בהתאם לחוק ולצו ההרחבה, היה על הנתבע להפריש עבורו מדי חודש בעבור פנסיה ופיצויים, אך הוא לא עשה כן, ואף התעלם מבקשותיו החוזרות והנשנות של התובע לאורך השנים. לפיכך, זכאי התובע לטענתו להפרשות פנסיה בסך של 47,810 ₪. עוד טוען התובע כי לא ניתן לתת לנתבע להודות במחדליו מבלי לקבל סנקציה ברורה בגינה, ובכלל זה הפרשי ריבית והצמדה.

  69.לטענת הנתבע, בשל חוסר ניסיונו וגילו הצעיר במועד פתיחת עסקו, הוא לא הכיר את חובתו לשלם דמי פנסיה לתובע. מאז הנתבע הביע מספר פעמים את רצונו ונכונותו לשלם לתובע אך האחרון סירב לקבל כספים אלו מהנתבע. הנתבע אף בדק את האפשרות להפקיד בקרן פנסיה את חלק המעסיק בלבד, אך הובהר לו כי הדבר אינו אפשרי (סע' 44 לתצהיר הנתבע). בתום דיון ההוכחות טען ב"כ הנתבע כי "לגבי הפנסיה – צריך שגם העובד יפקיד" (ע' 26 ש' 14). לפיכך, כל עיכוב בתשלום כספים אלו רובץ לפתחו של התובע בלבד, ואין כל מקום לחייבו בפיצויי הלנה, ריבית, הצמדה או כל תוספת אחרת. מוסיף הנתבע וטוען, כי חישוביו של התובע מוגזמים ומופרכים, וכוללים את חלקו של התובע עצמו, בעוד שהנתבע מחויב אך ורק בחלקו של העובד.

  70.לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את המסכת הראייתית, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה ברכיב זה להתקבל בחלקה, שכן הנתבע מחויב לשלם לתובע פיצוי בגין העדר הפקדות המעסיק לקרן פנסיה בלבד, כדלקמן:

   

  שנה	שיעור ההפקדות	שכר ברוטו	סך הפרשות
  2012	8.34%	90,056	7,510
  2013	10%	108,564	10,856
  2014	12%	106,919	12,830
  2015	12%	8,907	1,068
  		סה"כ	32,264 ₪

  71.בזיקה לכך נציין, כי טענת הנתבע שלפיה "בזמן אמת התובע עצמו הודה כי הנתבע מעולם לא קיפח אותו ולא גזל ממנו (הקלטה 1: ע' 2 ש' 16-18; ע' 17 ש' 15-16; הקלטה 3: ע' 8 ש' 2-4)"(סע' 3 לסיכומי הנתבע), צריכה להיבחן בהקשר הדברים והדבקם.

  72.אשר על כן, הנתבע מחויב לשלם לתובע פיצוי בסך 32,264 ₪ בגין הפקדות לקרן פנסיה שלא בוצעו.

  סוף דבר

  73.אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע, תוך 30 יום מהיום את הסכומים הבאים:

  א.גמול שעות נוספות בסך 92,916 ₪.

  ב.פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר כדין בסך 5,000 ₪.

  ג.פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה כדין בסך 5,000 ₪.

  ד.תשלום דמי הבראה בסך 6,237 ₪.

  ה.תשלום פיצוי בגין אי הפקדות לקרן בסך 32,264 ₪.

  הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.2015 ועד יום התשלום בפועל.

  74.בנוסף, הנתבע יישא בהוצאות משפט של התובע בסך של 8,000 ₪.

  זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

  ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, (16 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

  מר רון שפיר – נציג ציבור, עסיקים		דורון יפת , שופט