מוסאי נ' יעקב

1.התובעת עבדה בשירות הנתבעת בעסק ליצור ומכירה של שמלות כלה ושמלות ערב, וזאת בין השים 2009 ו- 2014.

לטענת התובעת, הנתבעת פיטרה אותה מעבודתה על אתר ושלא כדין בחודש יוני 2014, ועל כן היא תובעת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, ופיצוי בגין הפגמים שבפיטוריה.

כן מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין הפרשות בחסר לביטוח פנסיוני, דמי מחלה ותשלום שכר עבודה בגין יום העבודה האחרון בו לטענתה התייצבה לעבודה ולא התאפשר לה לעבוד.

לבסוף, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בשיעור דמי האבטלה בגין 90 ימי האבטלה הראשונים, אשר בהם לא קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי דמי אבטלה מהנימוק שלא הוכיחה שפוטרה.

הנתבעת, מצידה, טענה כי התובעת היא זו שהתפטרה, ועל כן איננה זכאית לרכיבים שתבעה על בסיס הטענה שפוטרה.

לטענתה, הפרישה בגין התובעת את כל שהיה עליה להפריש בגין ביטוח פנסיוני.

אשר לדמי המחלה ושכר העבודה בגין היום בו טוענת התובעת שהתייצבה לעבודה ולא התאפשר לה לעבוד – לטענת הנתבעת ההתרחשויות הנטענות התקיימו לאחר שיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ואינן מקימות לתובעת כל זכאות.

2.נפרט להלן את העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, שרובן אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים –

א.הנתבעת הייתה בכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה בעלים של עסק לעיצוב יצור ומכירה של שמלות כלה ושמלות ערב (להלן: "העסק").

ב.התובעת החלה לעבודת בשירות הנתבעת בעסק ביום 13/09/09, וזאת בסמוך למועד הקמתו.

במרבית תקופת עבודתה התובעת הייתה העובדת היחידה בעסק, ועבדה כתדמיתנית וכתופרת.

ג.התובעת השתכרה שכר שעתי, שכעולה מאותם תלושי שכר שהוצגו לפנינו עמד על 50 ₪, והיקף עבודתה הממוצע כעולה מאותם תלושי שכר עמד על 142 שעות לחודש.

ד.בחודשי העבודה האחרונים עלתה מערכת היחסים בין התובעת לנתבעת על שרטון.

הנתבעת, מצידה, ייחסה לתובעת הפרות משמעת מכוונות, והתובעת, מצידה, חשה שהנתבעת מתנכלת לה ומתעמרת בה.

ה.ביום 08/06/14 הודיעה התובעת לנתבעת באמצעות מסרון בטלפון הסלולרי כי לא תגיע לעבודה בשל מחלה.

הנתבעת השיבה במסרון משלה בו נאמר "בריאות לכולם".

בעבור התובעת הופקו תעודות מחלה על ידי רופאת המשפחה בגין התאריכים 08/06/14 ועד 15/06/14 (כולל).

ו.ביום 16/06/14 הגיעה התובעת לעסק, ומצאה כי עמדת העבודה שלה מאוישת על ידי עובדת אחרת.

בין התובעת לנתבעת נוצר קשר טלפוני, והנתבעת ציינה כי התובעת כבר איננה עובדת בעסק, וכי נשלח לתובעת מכתב מעורך דינה.

ז.התובעת פנתה לסניף הדואר ומצאה כי נשלח אליה מכתב רשום מבא כוחה של הנתבעת.

המכתב האמור נושא תאריך 05/06/14, אולם מאישור הדואר עולה כי נמסר למשלוח רק ביום 12/06/14.

במכתב צוין כי התובעת ביצעה הפרות משמעת רצונות ובשיחה מיום 02/06/14 הודתה כי היה בכוונתה להזיק לנתבעת ולעזוב את עבודתה בשירותה ובכך "שכללה בפועל את התפטרותה לידי מעשה".

עוד הודגש כי הנתבעת מסרבת לבקשת התובעת למסור לה מכתב פיטורים כדי שהתובעת תוכל לקבל דמי אבטלה.

ח.מיד פנתה התובע לבא כוחה דאז, עו"ד לואי זרייק, והוא שיגר בו ביום 16/06/14 לב"כ התובעת מכתב ובו הודגשו הדברים הבאים –

ראשית, כי הדברים שנטענו במכתבו של ב"כ הנתבעת אינם תואמים את המציאות.

שנית, כי התובעת לא התפטרה אלא שהתה בחופשת מחלה והציגה תעודות מחלה.

שלישית, כי התובעת לא התפטרה, כי היא מוכנה ומזומנה לעבוד, וכי בתום חופשת המחלה שבה כדי לעבוד כרגיל ומצאה במקומה עובדת אחרת.

רביעית, ככל שהנתבעת סברה שהתובעת עברה עבירות משמעת היה עליה להעמיד על כך באופן מסודר ולשמוע את עמדתה וזאת לא עשתה.

חמישית כי התובעת סבלה מהתנכלות והתעמרות מצד הנתבעת, וככל שהנתבעת מבקשת לפטרה – עליה להבהיר זאת ולציידה במכתב התפטרות.

ח. בין באי כוח התובעת והנתבעת נוהלה חלופת מכתבים, עד אשר ביום 20/07/14 שוגר לב"כ הנתבעת מכתב ובו פירוט דרישותיה הכספיות של התובעת, בגדרן פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי מחלה, וכן פיצוי בגין היעדר שימוע.

מכתב זה לא נענה לגופו, וב"כ הנתבעת הודיע בכתב יד לאחר תזכורת, כי תקופת הפגרה מנוצלת על ידיו ללימודים ועניינים אישיים ולאחר מכן יבדוק וישיב לדרישות התובעת.

משלא ניתנו מענה או התייחסות לגופן של דרישות התובעת – הוגשה תביעה זו.

3.השאלות העיקריות הטעונות הכרעה בענייננו הן הבאות – 

א.מה היו הנסיבות המדויקות של סיום יחסי העבודה בענייננו, והאם יש לראות את התובעת כמי שפוטרה או שמא כמי שהתפטרה.

ב.ככל שייקבע שהתובעת פוטרה – מה שיעור הסכומים להם היא זכאית, בגין פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, וכן האם יש לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין אי קיום שימוע, ובגין העובדה שלא קיבלה דמי אבטלה ב – 90 ימי האבטלה הראשונים משלא הוכיחה להנחת דעת המוסד לביטוח לאומי שפוטרה.

ג.האם הנתבעת הפרישה בגין התובעת הפרשות פנסיוניות בחסר.

ד.האם התובעת זכאית לדמי מחלה ומה שיעורם?

4.מה היו הנסיבות המדויקות של סיום יחסי העבודה בענייננו, והאם ישלראות את התובעת כמי שפוטרה או שמא כמי שהתפטרה?

א.כפי שכבר צוין לעיל, לאחר שנים של עבודה משותפת – אין חולק שבמערכת היחסים בין הנתבעת לתובעת התגלעו מתחים וכעסים הדדיים, כאשר כל אחת מייחסת לרעותה את ה"אשמה" במצב שנוצר.

בפני בית הדין נשמעו עדויותיהן של התובעת מצד אחד, ושל הנתבעת ובעלה, שנטען שמסייע לה בניהול העסק מצד שני, וכל אחת השמיעה את גרסתה אשר למעשים והמחדלים שייחסה לשנייה, ולא פחות מכך – לכוונות שייחסה לרעותה בכל הנוגע להמשך (או סיום) יחסי העבודה בניהן.

ב.נעיר כי לראשונה במעמד ישיבת ההוכחות, הוצג לראשונה העתק של חילופי מסרונים בזמן אמת בין התובעת לנתבעת, וחרף עיתוי הצגתו – הסכים ב"כ התובעת לקבלתו כראייה.

מחילופי המסרונים, שתחילתם עוד ביום 11/05/14, ניתן לראות כי הנתבעת מלינה על קצב העבודה של התובעת , ועל העובדה שהיא מאזינה לרדיו בעוצמות גבוהות, ומעלה סברה שמא התובעת נוהגת כך בכוונה, תוך שהיא כותבת "אם את לא רוצה לעבוד אז לא בכוח" ; התובעת, מצידה, מלינה על כך שהנתבעת "מרכלת" עליה עם העובדת השנייה, ועל הפקפוק באיכות עבודתה, ומשיבה "מצדי את יכולה לפטר אותי. אף אחד לא מאיים עלי, אף אחד!" ; ושוב הנתבעת מכחישה את תלונות התובעת, וכותבת – "אין לי סבלנות לפרצופים ולתינוקיה, אצלי באים לעבוד!! זה ממש מורגש שאת רוצה שיפטרו אותך, אז אם זה מה שאת רוצה תגידי!" ; ולאחר שהתובעת מטיחה בנתבעת שהיא יכולה לקחת בחזרה את הרדיו שנתנה לה, וכותבת "תעשי את ההחלטות שלך", משיבה לה הנתבעת "כל ההתנהגות שלך מובילה לכך שאת רוצה להתפטר, אז אני לא מבינה ממה את מפחדת אם תתפטרי תקבלי בדיוק את מה שמגיע לך אם תפוטרי" והתובעת משיבה – "על פניו נראה שאת זו שרוצה שאלך, אז אין בעיה תביאי לי מכתב פיטורים ואלך".

ושוב, לאחר חילופי האשמות הדדיות, כאשר הנתבעת מלינה על קצב העבודה של התובעת והתובעת על התייחסותה של הנתבעת כלפיה, מטיחה שוב התובעת בנתבעת שנראה שהיא רוצה שהתובעת תעזוב את העבודה וכי היא מוכנה ללכת ככל שיינתן לה מכתב פיטורים , והנתבעת מרחיבה את האומר על ההתנהגות הבלתי נסבלת שהיא מייחסת לתובעת ועל כך שהיא אינה מקיימת את הכללים שדורשת הנתבעת במקום העבודה, מסתיים שיח המסרונים בדבריה הבאים של הנתבעת "מי שמגיע לעבודה ינהג על פי כללי המקום, ולא יפר אותם, ומי משפר בעצם התפטר. הפעם לא תהיה סלחנות בעניין!!".

ג.לטענת הנתבעת, התקיימה ביום 05/06/14 שיחה שכונתה בתצהירה "שיחת בירור ושימוע", כאשר לגרסתה כפי שפורטה בתצהיר העדות הראשית שלה, הרי שבאותו מעמד הבהירה התובעת כי היא מבקשת לסיים את העבודה בשירותה, כי אין בכוונתה לשוב לעבודה וכי היא מבקשת לקבל ממנה מכתב פיטורים שיאפשר לה לפנות למוסד לביטוח לאומי ולקבל דמי אבטלה או הבטחת הכנסה, אלא שהנתבעת הודיעה לה שלא תשתף עמה פעולה בהונאת הרשויות.

בחקירתה בבית הדין מסרה הנתבעת גרסה שונה במשהו, ואמרה כי שאלה את התובעת " לאן היחסים מובילים ומה היא רוצה האם היא רוצה לעבוד בהגינות או רוצה להתפטר. היא אמרה שהיא לא תתפטר ואם אני רוצה שאפטר אותה. שאלתי אותה מה זה משנה לה, אז היא אמרה שהיא רוצה מכתב למל"ל. בסיום השיחה הבהרתי שאם היא ממשיכה בהתנהגות הזו סימן שהיא לא רוצה להמשיך לעבוד כי יש כללים ברורים".

הוסיפה הנתבעת וציינה כי באותו היום בו קוימה השיחה שכונתה על ידיה "שיחת שימוע" – נשלח לתובעת מכתבו של בא כוחה.

יצוין כי התובעת הכחישה מכל וכל קיומה של שיחה במתכונת הנטענת, והכחישה כי אמרה שהיא מבקשת להתפטר בכל שלב שהוא.

יוער כי אין חולק שלאחר יום 05/06/14, שחל ביום חמישי בשבוע, שלחה התובעת ביום 08/06/14 (שחל ביום ראשון) מסרון לנתבעת בו נאמר – "לצערי לא אוכל להגיע היום לעבודה כי אני לא מרגישה טוב. כשארגיש טוב אגיע כרגיל בע"ה", והנתבעת השיבה לאותו מסרון "בריאות לכולם".

ד.אין חולק כי בתום חופשת המחלה שלה, ביום 16/06/14, הופיעה התובעת לעבודה, מצאה את העובדת נדיה יושבת בעמדת העבודה שלה, יצרה קשר טלפוני עם הנתבעת וזו אמרה לה שאינה עובדת בעסק יותר, וכי נשלח לה מכתב בעניין זה על ידי עורך דינה, וכי זה היה ביקורה האחרון של התובעת במקום, ומשלב זה ואילך חילופי הדברים בין הצדדים נעשו על ידי באי כוחם כפי שפורט לעיל.

ה.ההיבט הנורמטיבי – 

כידוע, ניתוק יחסי עובד- מעביד נעשה בדרך כלל בדרך של התפטרות או פיטורים. בשני המקרים יש להראות כוונה ברורה וחד משמעית לסיים את יחסי העבודה (ראו, דב"ע שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע יב' 375).

בהלכה הפסוקה נקבע כהאי לישנא - "ניתוק קשר עבודה, בין על-ידי פיטורים ובין על-ידי התפטרות, מחייב הבעת כוונה חד-משמעית מאת המעביד או מאת העובד. "התפטרות" של עובד אינה נקבעת על-ידי אמירתו או קביעתו של המעביד בכך שהוא "רואה" את העובד כמתפטר( ראו, דב"ע לה/45-3 מוחמד ואח' - "יזרום" חברה למוצרי חשמל בע"מ, פד"ע ז', 64, ראו, דב"ע לה/85-3 עירית כפר-סבא - יעקב כהן, פד"ע ז', 175,181)

עוד נאמר זה מכבר, כי אמירתו של המעסיק כי הוא רואה את העובד כמתפטר אין די בה ללמד כשלעצמה על התפטרות וכי על מנת להסיק על מעשה התפטרות כאמור יש להצביע על כוונה של העובד להתפטר (ראו, למשל, דב"ע נח/3-122 טאהה זבון - נפתלי מוצניק, פד"ע כט 228).

לא מכבר סיכם בית הדין הארצי את הפסיקה החלה במקרים דומים לזה שבענייננו בזו הלשון - "הקניית הזכות הסוציאלית לפיצויי פיטורים רק לעובד שפוטר (למעט בנסיבות המנויות בחוק) חייבה את הפסיקה להתמודד עם מצבי ביניים בהם קיימת מחלוקת בין הצדדים בשאלה מי "לחץ על ההדק" והביא בפועל לסיומם של יחסי העבודה, גם בנסיבות בהן ברור היה לשני הצדדים כי מערכת יחסי העבודה מוצתה ואינה יכולה עוד להימשך. המבחן שנקבע לצורך כך בפסיקה הוא "האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד" (ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא - יוסי שוורץ [פורסם בנבו] (13.2.11)), כאשר "השאלה אינה מי גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה... המשותף לשניים - פיטורים והתפטרות - הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים, יחסי עובד-מעביד, לידי סיים" (דב"ע (ארצי) שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פד"ע יב 375 (1981)).

עוד נקבע בפסיקה כי הודעת פיטורים או התפטרות חייבת להיות ברורה, חד משמעית ומפורשת, ויכולה להינתן בין בכתב, בין בעל פה ובין בהתנהגות (בג"צ 566/76 אלקו חרושת אלקטרו-מכנית ישראלית בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לא(2) 197 (1977); דב"ע (ארצי) לה/3-85 עיריית כפר סבא - יעקב כהן, [פורסם בנבו] פד"ע ז' 175 (1975); ע"ע (ארצי) 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ [פורסם בנבו] (22.8.10)). במקביל הודגש כי לא די באמירה או מעשה שנעשו ב"עידנא דריתחא" כאשר בסמוך לאחר מכן הבהיר הצד הפועל כי לא התכוון לכך, שכן "יחסי עובד-מעביד, המתקיימים משך זמן ממושך וקשורים לזכויות וחובות, אינם ניתנים לניתוק על ידי דברים שנאמרו ללא יישוב הדעת, מבלי כוונה או מחשבה" (דב"ע (ארצי) נד/3-220 רחל גולן - אבינועם לוי, [פורסם בנבו] פד"ע כח 377 (1995); כן ראו את ע"ע (ארצי) 184/03 עין בר מפעלי אפיה בעינת - דוד יוסף [פורסם בנבו] (8.6.06); להלן: עניין עין בר)".

[ראו, ע"ע (ארצי ) 24649-10-14 לירן לחיאני - פיינסטון בע"מ (פורסם בנבו, 10.01.2016)].

ו.נקדים את המאוחר ונאמר כי בענייננו, באנו לידי המסקנה שיש לראות את הנתבעת כמי שפיטרה את התובעת.

ודוק – אין ספק ואין חולק שנפשן של התובעת והנתבעת שתיהן – קצה במערכת היחסים בניהן ובמקום שאליו נקלעה.

כפי שציינו כבר לעיל, ניכר כי היחסים עלו על שרטון והפכו עכורים מיום ליום, והן הנתבעת והן התובעת כעסו זו על זו והאשימו זו את רעותה באוירה שנוצרה.

יחד עם זאת סבורים אנו שהגורם שהביא לסיום יחסי העבודה היה הודעת הנתבעת לתובעת, עם שובה מחופשת המחלה, לפיה היא "אינה עובדת שם יותר".

אמנם הנתבעת טענה בתצהירה כי בשיחה שכונתה על ידיה "שימוע" הבהירה התובעת כי היא אינה מתכוונת להמשיך בעבודה בעסק, אולם כפי שכבר צוטט לעיל בחקירתה בבית הדין תיארה את הדברים באופן שונה והודתה שהתובעת אמרה שאיננה מתכוונת להתפטר.

התובעת, לא רק שהכחישה מכל וכל את קיומה ותוכנה של שיחת ה"שימוע", אלא גם שיגרה לנתבעת את המסרון , בתחילת חופשת המחלה, שממנה ברור כי היא רואה עצמה כעובדת של הנתבעת, וכי כשלתחלים תשוב לעבודה "כרגיל" ואילו היה ברור לנתבעת שהתובעת כבר איננה עובדת אצלה – היה מצופה שתכתוב שהודעת התובעת איננה במקומה ותביע תהיה הכיצד תשוב לעבודה כרגיל, אלא שהמסר מצידה היה "בריאות לכולם".

משכך – סיום יחסי העבודה בין הצדדים נבע מכך שעם שובה של התובעת מחופשת המחלה – והגעתה לעסק – מצאה עובדת אחרת יושבת בעמדת העבודה שלה, והנתבעת הודיעה לה כי אינה עובדת שם יותר.

למען הסר ספק נבהיר כי איננו מקבלים את ניסיונה של הנתבעת לייחס משקל מכריע לעובדה שהתובעת אמרה שתלך אם יינתן לה מכתב פיטורים – ולמעשה ברור (הן מחילופי המסרונים שמהווים עדות אותנטית למסרים בזמן אמת והן מהתמונה הכוללת שהוצגה לפנינו) שהתובעת שבה והבהירה לנתבעת שאין בכוונתה להתפטר ושאם האחרונה אינה מעוניינת בהמשך עבודתה – עליה לפטר אותה ולמסור בידיה מכתב פיטורים.

עוד נבהיר כי לא מצאנו לקבל את ניסיונה של הנתבעת לטעון כי יש ללמוד מהעובדה שהתובעת הקימה, בסמוך לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת, עסק משלה – כי הדבר תוכנן מראש והיווה סיבה להתנהגותה ו/או ההתפטרות שיוחסה לה.

בהקשר זה העדפנו את גרסת התובעת, לפיה לא נותרה לה ברירה בהינתן העובדה שזה עיסוקה מנעוריה וזה מקור הפרנסה היחיד שהיה בידיה למצוא לעצמה, וודאי שלא שאפה לכך מראש בשל העובדה שמשכורתה שימשה מקור הפרנסה היחיד למשפחתה בשל עיקולים שהוטלו על שכרו של בעלה, בעוד שהקמת עסק חדש איננה מניבה פרי משך זמן רב, והלכה למעשה גם גרמה לכך שהיא מצויה בקשיים כלכליים שנים לאחר ההתרחשויות מושא התביעה והקמת העסק העצמאי שלה.

ז.נסכם ונאמר שאנו קובעים שהנתבעת פיטרה את התובעת ביום 16/06/14, מיד כשהתובעת באה לעבודה עם סיומה של חופשת המחלה שלה, וזאת על אתר, ומבלי שקיבלה הודעה מוקדמת על הפיטורים, וגם מבלי שנמסר לה מכתב פיטורים.

5.מהם התשלומים להם זכאית התובעת לאור פיטוריה?

א.ראשית, משקבענו שהתובעת פוטרה – זכאית היא לפיצויי פיטורים.

התובעת טענה כי השכר הקובע לעניין זכאותה לפיצויי פיטורים עומד על שכרה החודשי הממוצע בשנת העבודה האחרונה שהיה סך של 7,100 ₪, והנתבעת לא חלקה בשום שלב על תחשיב זה.

משכך, ובהתחשב בתקופת עבודתה, התובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 34,317 ₪, אותו היה על הנתבעת לשלם לה ביום 01/07/14.

בהינתן העובדה שאין ספק שבנסיבות העניין התקיימו חילוקי דעות של ממש באשר לעצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, מוצאים אנו לנכון להעמיד את פיצויי ההלנה שנתבעו על הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד, וזאת מהמועד לתשלום הפיצויים כאמור (01/07/14), ועד לתשלום המלא בפועל.

מאחר ולזכות התובעת נצברו בפוליסת ביטוח מנהלים בכלל חברה לביטוח אליה הפרישה הנתבעת הפרשות בגינה כספים בגין המרכיב של פיצויי פיטורים שהתובעת הביעה נכונותה להפחיתם מהתשלום בגין פיצויי פיטורים – הרי שככל שהנתבעת תפעל לאלתר לשחרור הכספים שנצברו בכלל ותמציא מייד עם דרישה את כל המסמכים הדרושים למטרה זו – ניתן יהיה להפחית מתשלום הפיצויים את הסך של 7,689 ₪ שנצבר בגין רכיב זה, כעולה מהתדפיס שהמציאה התובעת.

ב.בנוסף, ולאור מסקנתנו לפיה התובעת פוטרה על אתר ביום 16/06/14 – על הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך של 7,100 ₪.

גם סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

ג.אשר לפיצוי שתבעה התובעת בגין הפגמים שנפלו בפיטוריה –

לעניין זה טענה התובעת שפיטוריה פגומים במובן זה שפטרה בשרירותיות, מבלי שקוים לה שימוע, בעיצומה של חופשת מחלה, ותבעה פיצוי בשיעור של שכר עבודה בגין 6 חודשים.

בהקשר זה נאמר כי משקבענו שהתובעת פוטרה עם שובה מחופשת המחלה – אין לראותה כמי שפוטרה "בעיצומה של חופשת המחלה".

אשר לטענה לפיה לתובעת לא קוים שימוע כדין – אמנם, לא מצאנו שהנתבעת הוכיחה את קיומה של השיחה אותה כנתה "שיחת שימוע ובירור", ודאי שלא את תוכנה המדויק, אולם ברור גם מדברי התובעת וגם מהמסרונים – שהנתבעת הבהירה היטב לתובעת, חזור והבהר ולעיתים באופן בוטה ומעליב, מדוע אינה שבעת רצון מהתנהלותה ומעבודתה.

התובעת, מצידה, ראתה את הנתבעת כאשמה בהשתלשלות העניינים, והביעה את עמדותיה ותגובתה לטענות הנתבעת לגופן לא אחת.

משכך, והגם שלא קוים לתובעת שימוע כהלכתו, מוצאים אנו כי לא נפגעה זכות הטיעון שלה במובנה המהותי, והיא ידעה מהם הנימוקים בגינם מעבידתה אינה שבעת רצון מהעסקתה, והגיבה לגופם של דברים, וגם לא התיימרה לומר כי ישנם טיעונים כלשהם שאילו היה מקוים לה שימוע כהלכתו – הייתה מעלה בנסיון לשכנע את הנתבעת שלא לפטרה.

משכך, איננו סבורים כי התובעת זכאית לפיצוי הנתבע בהקשר זה.

ד.אשר לפיצוי שנתבע מכוח הפסד דמי אבטלה בגין 90 ימים -

הלכה פסוקה היא, כי "אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום כי בכל מקרה בו תידחה גרסתו של המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, הוא יחויב אוטומאטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה.

יחד עם זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקרטי בגין אי קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים (כגון: סירוב המוסד לשלם דמי אבטלה; איחור בתשלום דמי אבטלה; הוצאות הכרוכות בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי וכו'), וככל שיוכיח כי הימנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה, יוכל לתבוע פיצוי בעד נזק שנגרם לו עקב אי מתן מכתב פיטורים על פי חוק הודעה מוקדמת או עקב אי מתן מסמך אחר שהמעסיק חייב למסור לעובד."

[ראו, ע"ע (עבודה ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים (פורסם בנבו, 12.11.2008) (להלן : "עניין אלי אפרים")]

ואמנם, הדברים שלעיל נאמרו בעיקר ביחס לאותם מקרים רבים בהם עובדים שפוטרו מבלי שניתן להם מכתב פיטורים – מבקשים פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה מבלי שהגישו תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה, וקיימו את יתר התנאים לזכאות לדמי אבטלה, בעוד שבענייננו התובעת הוכיחה שהגישה תביעה לדמי אבטלה וזו התקבלה, אולם המל"ל נמנע מלשלם לה דמי אבטלה בגין 90 ימי האבטלה הראשונים משום שלא המציאה הוכחות מספיקות לכך שפוטרה.

יחד עם זאת, בעניין אלי אפרים הטעים בית הדין הארצי ואמר גם את הדברים הבאים -

"לבית הדין ידיעה שיפוטית כי במקרה שמוגשת תביעה לדמי אבטלה ויש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, המוסד לביטוח לאומי בוחן את התביעה לדמי אבטלה, ולעתים מקבל אותה למרות העדרו של אישור המעסיק, על יסוד חקירתו או מסמכים אחרים (כגון – מסמך המעיד על הגשת תביעה כנגד המעסיק). לפיכך, אנו סבורים כי על העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ולבררה מול המוסד בהליכים המקובלים, לרבות הגשת ערעור לבית הדין במקרה שהמוסד דוחה את תביעתו.".

בענייננו, לא נחה דעתנו שהתובעת מיצתה את ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, הציגה לפניו את מכתבי בא כוחה ואת התביעה שהגישה, וראיות נוספות שהיו בחזקתה והוגשו במסגרת תיק זה, והיה בידיה גם להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטת המל"ל, וזאת לא עשתה.

בנוסף, איננו סבורים שנוכח חילוקי הדעות שהיו בין התובעת לנתבעת בכל הנוגע לשאלה מי הביא את יחסי העבודה לידי סיום – יש לראות את הנתבעת כמי שפעלה בחוסר סבירות או חוסר תום לב בעצם העובדה שלא מסרה לתובעת מכתב פיטורים.

אשר על כן נדחית גם תביעת התובעת לפיצוי בגין אי קבלת דמי האבטלה בעבור 90 הימים הראשונים.

ה.סיכומו של דבר, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 34,317 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן 7,100 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/14 ועד לתשלום המלא בפועל, כאשר מהסך האמור ניתן יהא להפחית את הכספים שעומדים לרשות התובעת בגין המרכיב של פיצויים בפוליסה שהוזכרה לעיל ובתנאים שנקבעו.

6.האם הנתבעת הפרישה בדין התובעת הפרשות פנסיוניות בחסר?

א.ראשית, יש לומר כי התובעת השתיתה טענותיה בהקשר זה על הטענה לפיה היה על הנתבעת להפריש בגינה הפרשות מיום עבודתה הראשון מכוח צו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה.

אמנם, שלא כטענת הנתבעת, שכפרה בעצם חלותו של הצו על מערכת היחסים בינה לבין התובעת, הרי שהצו חל בהחלט מאחר ובהגדרת "מפעל" ברישתו נכלל כל עסק שעוסק ביצור ביגוד ו/או מתפרות של מוצרים לצריכה ביתית או אחרת.

יחד עם זאת, הצו האמור אינו מרחיב את החובה לבצע הפרשות פנסיוניות שבהסכם הקיבוצי הכללי הרלבנטי, ואיננו כולל בחובו הוראה בעניין זה.

משכך, יש לבחון את זכאות התובעת לאור ההוראות ושיעורי ההפרשות שנקבעו בצו בעניין פנסיה חובה.

ב.לטענת התובעת, בתקופה שמיום 13/09/09 ועד ליום 31/12/11 הפרישה הנתבעת בגינה סך של 1,470 ₪ בלבד, וזאת למרות ששכרה בשנת 2009 הסתכם בסך של 10,415 ₪ , בשנת 2010 – הסתכם ב 60,829 ₪, ובשנת 2011 הסתכם ב – 123,459 ₪.

עוד טענה, כי בשנת 2012 הופרש בגינה סך של 2,355 ₪, בעוד ששכרה עמד על סך של 66,715 ₪, בשנת2013 הופרש בגינה סך של 3,618 ₪, בעוד ששכרה עמד על סך של 81,053 ₪, ובשנת 2014 הופרש בגינה סך של 1,962 ₪, בעוד ששכרה עמד על סך של 39,435 ₪.

יש לומר כי הנתבעת הסתפקה לכל אורך הדיון בתביעה בהכחשות כלליות וסתמיות ובטענה חוזרת ונשנית שהפרישה בגין התובעת כנדרש ו"במידת הצורך" תזמין את רואי החשבון שלה, אלא שלא הומצא כל חישוב חלופי מטעמה וודאי שלא אסמכתא, והתובעת לא נחקרה כלל בכל הנוגע לשיעורי השכר שנטענו בתצהירה כבסיס להפרשות.

על כן, בהעדר טענה עניינית מצד הנתבעת, הרי שיעשה תחשיב בנוגע לזכויות התובעת על בסיס סכומי השכר השנתיים הנטענים ולאור הוראות הצו בעניין פנסיה חובה.

ג.ראשית, בהעדר טענה לכך שלתובעת היה ביטוח פנסיוני קודם לעבודתה בשירות הנתבעת, וכי ביקשה להמשיך את ההפרשות לקופה קודמת, יש לקבוע שהיה על הנתבעת להתחיל להפריש בגינה החל מתום 6 חודשים ממועד תחילת עבודתה, דהיינו ממחצית חודש מרץ 2010.

נעיר כי החישובים יערכו על דרך הממוצע למרות שטוב היה אם ניתן היה לערכם לאור השכר המדויק, אלא שהנתבעת, כאמור, לא טרחה לחלוק באופן ענייני על הסכומים שנטענו מצד התובעת.

אשר לשנת 2010 – אין לפנינו פירוט באשר לשיעורי השכר בכל חודש בחודשו, ועל כן יחושב השכר השנתי על בסיס ההנחה שהשכר החודשי הממוצע עמד על 4351.25 ₪, ועל כן החל ממחצית מרץ ובגין התקופה המזכה הסתכם שכרה ב – 41,336.87 ₪.

באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 2,5%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 1033.42 ₪.

אשר לשנת 2011 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב – 123,459 ₪.

באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 3.33%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 4,111.18 ₪.

בסך הכל בגין התקופה שמיום תחילת העבודה עד לתום שנת 2011 היה על הנתבעת להפריש סך של 5,144 ₪ בעוד שהפרישה סך של 1470 ₪, והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 3,674 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו מיום 15/02/11 ועד לתשלום המלא בפועל.

אשר לשנת 2012 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב – 66,715 ₪.

באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 4.18%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 2,792.86 ₪.

בגין אותה שנה הופרש סך של 2,355 ₪, ועל כן והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 438 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו יום 01/07/12 ועד לתשלום המלא בפועל.

אשר לשנת 2013 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב- 81,053 ₪.

באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 5%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 4,052.65 ₪.

בגין אותה שנה הופרש סך של 3,618₪, ועל כן והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 435 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו יום 01/07/13 ועד לתשלום המלא בפועל.

אשר לשנת 2014 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב – 39,435 ₪.

באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 6%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 2366 ₪.

בגין אותה שנה הופרש סך של 1,962₪, ועל כן והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 404 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו יום 01/03/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

יוער כי גם בעניין זה על הנתבעת לפעול לאלתר לשחרור מלוא הכספים שהופרשו על ידיה בגין התובעת, שאם לא תעשה כן יהא עליה לשלם את הסכומים המלאים שהחבות לשלמם נקבעה לעיל, מבלי שיופחתו מהם הסכומים שהופרשו ונצברו בגין המרכיב של תגמולים.

7.זכאות התובעת לדמי מחלה – 

אין חולק שלתובעת לא שולמו דמי מחלה.

משקבענו שיחסי העבודה הסתיימו לאחר תום חופשת המחלה, ומשהוצגו תעודות מחלה – הרי שהתובעת הייתה זכאית לדמי מחלה.

למען הסדר נעיר שלא מצאנו לנכון לייחס משקל לטענות השונות שנטענו בסיכומי ב"כ הנתבעת בהקשר זה, לפיהן התובעת, כביכול, הציגה מצגי שווא בפני הרופאה שהוציאה את התעודות.

חזקה שתעודות מחלה שנחזות להיות ערוכות וחתומות כדין – אכן משקפות אי כושר עבודה כמפורט בהן, בהעדר הוכחה אחרת.

בענייננו, לבד מטענות בעלמא לא הונחה תשתית להפרכת העולה מתעודות המחלה.

בהינתן העובדה ששכרה היומי עמד על 350 ₪ ולתובעת נקבעו 6 ימי מחלה, המסקנה היא שהתובעת הייתה זכאית לדמי מחלה בסך של 1050 ₪ (על בסיס החישוב לפיו על היום הראשון אין זכאות, הימים השני והשלישי מזכים ב – 37.5% מהשכר, ויתר הימים ב – 75% מהשכר.

סך זה ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

8.שכר עבודה בגין יום 16/06/14 – 

לעיל קבענו כי התובעת, אשר ראתה עצמה כעובדת ולא פוטרה עד ליום 16/06/14, התייצבה בעסק כדי לעבוד באותו יום, אלא שמצאה עובדת אחרת במקומה ועזבה את המקום לאחר שהנתבעת הודיעה לה טלפונית כי איננה עובדת שם יותר.

בגין יום זה אכן זכאית התובעת לשכר העבודה היומי, ועל הנתבעת לשלם לה סך של 350 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/14 ועד לתשלום המלא בפועל.

נבהיר כי הן לעניין שכר זה והן באשר דמי המחלה, שדינם כדין שכר עבודה, לא מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי הלנה משמצאנו שהתקיימו חילוקי דעות של ממש אשר לעצם הזכאות להם.

9.לסיכום – 

אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 47,768 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהמועדים שפורטו לעיל, ובתנאים שפורטו לעיל.

כן אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪,ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

10.במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ‏י"ט סיון תשע"ז, ‏13 יוני 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.