סע"ש 4854-09-13

פתיח

1. עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע, מר אסף טורג'מן (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן - הפרשי שכר עבור גמול עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, תמורת אי עבודה בתקופת "הודעה מוקדמת", פידיון חופשה, דמי הבראה, תשלום חלף אי הפרשה לפנסיה ופיצוי על אי מתן הודעה על תנאי עבודה וגם תלושי שכר, כטענתו - בגין תקופת העבודה, לרבות נסיבות הפסקתה, בשירות הנתבע, מר גיא ביטון (להלן: הנתבע).

    

2. בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדת השאלה - מה היה גובה שכרו של התובע. נכריע בשאלה זו תחילה ובהתאם לתוצאה, נבחן את הזכויות האחרות הנתבעות, לאחר הצגת תשתית עובדתית. יצויין, כי הנתבע חוייב להגיש תצהיריו ראשון, עם אסמכתאות, נוכח הודאתו, בדבר אי קיום חובות רישום שונות, כמעסיק, ובשל העדר ביסוס מספק, לנקודות שבמחלוקת, במסמכים שגולו עם כתבי הטענות.

    

   עובדות ותמצית טענות הצדדים

3. בדיון המוקדם, הוסכמו עובדות רלבנטיות, שאינן שנויות במחלוקת; ואלה הן:

   • הנתבע לא מסר לתובע בתחילת עבודתו, 1.3.12, טופס הודעה על תנאי עבודה;

   • התובע עבד בעסקו של הנתבע, שעסק בהפקת אירועים;

   • התובע עבד מיום 1.3.12 ועד 19.6.13;

   • התובע עבד במשכורת חודשית בהיקף של 100% משרה, כאשר שנויה במחלוקת המשכורת הקובעת ומכסת העבודה בשעות נוספות;

   • התובע התפטר ויש הודעת SMS (להלן: מסרון) של התובע לנתבע על כך;

   • לא נפתחה קופת פנסיה לתובע ולא הופרשו שום הפרשות, למעשה;

   • הנתבע לא ניהל פנקס חופשה.

      

4. לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רלבנטיות נוספות, כדלקמן:

   • התובע השתתף בארגון מספר סוגי אירועים בעסקו של הנתבע, והם:

     "הפנינג" - אירועים לרשויות מקומיות ובתי-ספר, בעיקר, אשר התרחשו לרוב בשעות הבוקר;

     "ערב חברה" - פעילות הווי ובידור לחברות מסחריות וגופים שונים, שנמשכו מספר שעות;

     "אירוע פתוח" - בעיקר במתנסים ובאולמות של מוסדות מסוימים (כגון: "בית יד לבנים"), בהם הופיע אמן והתבצעה חלוקת כיבוד, לרוב, ובמקרים בודדים דובר בהפקה של אירועים גדולים, שנערכו שעות רבות (כ-3-2 אירועים כאלה בשנה).

     "טיולים" - בעיקר עבור גוף מסחרי אחד, אשר במסגרת ההתקשרות עמו עסק הנתבע בהפקת הטיולים ובליווי בהם, כשמדובר בטיולים בני יום אחד, בעיקר, ובמקרים בהם הטיולים היו בני יומיים, תכנית הטיול הסתיימה בשעה 17:00, לרוב, והתחילה ביום למחרת בשעה 09:00 בבוקר.

   • התובע עבד במתכונת של 5 ימים בשבוע ובימים בהם התקיימו אירועים היה, לעיתים, מתחיל את יום העבודה במקום האירוע ומסיימו שם, אבל - באופן שוטף, הנתבע לא ערך שום רישום על שעות העבודה של התובע אצלו, במשרד או במקומות של האירועים השונים, לאורך כל תקופת העבודה.

   • הצדדים סיכמו על משכורת חודשית, שתעלה עם הזמן.

     בהעדר הודעה על תנאי עבודה, אנו לומדים, בדיעבד, מתלושי השכר [צורפו לתצהיר הנתבע - נ/1], כי זו החלה בתעריף 4,100 ₪, ברוטו, למשרה מלאה (186 שעות), שהשתנה, עד שבחודש 10/2012 עמד על 6,045 ₪, ברוטו, אך, מחודש 1/13 ירד שכר היסוד, ובחודש 5/13 עלה והועמד על סך 7,077 ₪.

   • בנוסף לשכר החודשי היה על הנתבע לשלם לתובע את הזכויות הסוציאליות - הפרשות לפנסיה, דמי הבראה וחופשה.

     לטענת התובע - היה על הנתבע לשלם לו גם עבור "חגים" [תצהיר התובע - ת/1, סע' 7]; נקדים ונאמר, כי בהיותו עובד במשכורת - התובע לא היה זכאי לתשלום נפרד ברכיב "חגים" ורכיב זה לא כומת ולא נתבע, למעשה.

     לטענת הנתבע - השכר החודשי המוסכם כלל, בתחילה, גם תוספת קבועה של "300 ₪ בעבור שעות נוספות" [נ/1, סע' 8.2]; בתום החודש השני להעסקה הוסכם, כי "משכורתו של התובע 'תעוגל' לסכום של 5,000 ₪ כל חודש בגין עבודתו במשרה מלאה המגלמת תוספת קבועה עבור 10 שעות נוספות ..." [שם, סע' 8.3]; ובהמשך הועלו הסכומים שוב ושוב [נ/1, סע' 8].

   • התובע, אשר לא קיבל תלושי שכר באופן שוטף, דרש בחודש 4/2013 מהנתבע תשלום דמי הבראה יחד עם תלושי שכר; הנתבע מסר לתובע מספר תלושים, אשר מהם עלה - לדעת התובע - כי הנתבע "פדה" ימי חופשה וימי הבראה שנצטברו לזכות התובע, כחלק משכר העבודה - ללא ידיעתו וללא הסכמתו [ת/1, סע' 18].

   • ביום 14.5.13 התובע שלח לנתבע מסרון בו הודיע לו, כי הוא "פורש", מאחר שהוא זמין ללקוחות 24 שעות ביממה, נותן המון ולא מקבל עזרה, ואינו רוצה להגיע למצב של התמוטטות; יוער, כי הודעה זו צוטטה ע"י התובע [תצהירו - ת/1, סע' 18], אך, לא הוצגה לנו [חלופת מסרונים, עליה נסמכו הצדדים - תצהיר התובע, ת/1, נספחי ב' (להלן, בהפניה: המסרונים)].

   • בו ביום, 14.5.13, נפגש הנתבע עם התובע, בבית-קפה בקרית-חיים. במעמד זה דרש התובע לקבל לידיו הסכם עבודה, תלושי שכר מתוקנים ותשלום עבור שעות העבודה הרבות, ימי חופשה, דמי הבראה, חגים והפרשות לפנסיה - אחרת יתפטר מהעבודה (להלן: הפגישה בחודש 5/13).

   • בפגישה בחודש 5/13 הנתבע הבטיח לתובע להנחות את רואת החשבון שלו שתלושי השכר יתוקנו, שהוא ישלם לתובע את המגיע לו, עד אז, ויעלה את שכרו ל-6,500 ₪, נטו, כבר באותו חודש; אולם, הנתבע לא עמד במלוא הסיכום האמור, למרות פניות חוזרות ונשנות של התובע.

   • הואיל ומשכורת חודש 5/2013 לא שולמה לתובע במועדה - ביום 14.6.13 פנה התובע לנתבע, בעניין זה. אולם, למרות חילופי דברים במסרונים - הנתבע לא שילם את המגיע לתובע עד 19.6.13, מועד בו התובע הודיע על התפטרותו, במסרון, שזו לשונו (להלן: הודעת ההתפטרות):

     "גם לאחר חילופי הדברים בינינו היום, אין לי כל רצון לחזור למשרד, לצערי, אני מאוד אוהב את העבודה אך אוכל לבצע אותה גם במקומות אחרים. שיהיה רק בהצלחה. מאחל לך רק טוב, ואת המפתח אחזיר לך בזמן שנוח לך. יום טוב".

   • בו ביום, 19.6.13, הודיע הנתבע לתובע [בין המסרונים]:

     "מרגע הודעתך כי אינך עובד יותר אסור לך להיכנס למשרד לבד, רק בליווי שלי. נתאם למחר."

   • התובע רצה להגיע למשרדי הנתבע ביום 20.6.13, על מנת לאסוף את חפציו ולהעביר את הנתונים שבידיעתו, אודות אירועים מתוכננים, בצורה מסודרת, אבל - הנתבע סירב לכך וכתב לתובע: "ברגע שתיכנס תהיה כאן משטרה על פריצה" [במסרוני אותו תאריך, בין שעה 10:45 ל-11:07].

   • לאחר שנרגעו הרוחות תקשר התובע לנתבע, ביום 23.6.13 כדי לומר שהוא מוכן לעבוד בתקופת "ההודעה המוקדמת", הנתבע ענה שישיב בהמשך ומשלא חזר לתובע הודיע התובע לנתבע, ביום 24.6.13, כי בהמשך להודעת ההתפטרות הוא נותן לו 30 ימי הודעה מוקדמת, בהתאם לחוק, וביקש מהנתבע להודיע לו, אם הוא רוצה שיעבוד בימים שהם תקופת ההודעה המוקדמת [במסרוני אותו תאריך, בשעה 10:43].

   • הנתבע לא ענה לתובע, בקשר לתקופת ההודעה המוקדמת ומחילופי המסרונים מצאנו, שבחרו להעביר את העניין לטיפול עורכי דין.

   • ב"כ התובע פנה במכתב מיום 2.7.13, שלא הוצג לנו, ועל כך השיב ב"כ הנתבע, במכתב מיום 3.7.13, שצורף לכתב-ההגנה.

   • התביעה דנן הוגשה ביום 2.9.2013.

      

5. בהתחשב בהסכמות בדיון המוקדם, נקבעו הפלוגתאות להכרעה, כדלקמן:

   • גובה שכרו של התובע והיקף עבודתו בשעות נוספות;

     ובהתאם לכך - האם התובע זכאי לתשלום נוסף מהנתבע, כשכר עבודה, אם לאו;

   • נסיבות הפסקת עבודתו של התובע והאם הן מזכות אותו בפיצויי פיטורין, כטענתו, אם לאו, כטענת הנתבע;

   • זכאות התובע לתשלום חלף אי עבודה בתקופת "הודעה מוקדמת";

   • זכאות התובע לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה;

   • זכאות התובע לתשלום חלף אי הפרשה לפנסיה;

   • זכות התובע לקבל פיצוי על אי מתן הודעה בדבר תנאי עבודה, בתחילת העסקתו, ואי מתן תלושי שכר, לטענתו.

      

     דיון והכרעה

6. נקדים ונאמר, כי נוכח ההסכמה, מראש, בדבר אי קיום חובות המעסיק - אי מתן הודעה על תנאי העבודה, אי רישום שעות העבודה, העדר פנקס חופשה ואי ביצוע הפרשות פנסיוניות - מצער שהנתבע לא מצא את הדרך הנכונה להשלים את החסר, ויפה היתה שעה אחת קודם, תחת לבוא בטענות כלפי התנהלות התובע, שנאלץ לעמוד על זכויותיו, שוב ושוב, ורק משפניותיו לא הואילו, פנה לערכאות. ככלל, העדפנו את גרסת התובע, ועל כן - התקבלו רוב רכיבי התביעה, אף אם לא במלוא הסכומים שנתבעו; להלן יובאו נימוקינו, בתמצית.

    

   השכר הקובע

7. הפלוגתא הראשונה להכרעה היתה, כזכור, גובה השכר הקובע. מאחר שלא ניתנה לתובע הודעה על תנאי עבודה - כל אחד מהם טען להסכמה אחרת, אך, שני הצדדים הסכימו כי התובע הועסק במשכורת חודשית.

    

8. הנתבע טען - כי בשכר החודשי המוסכם, שהשתנה מחודש לחודש, גולם תשלום של משרה מלאה בשכר מינימום, עם תוספת עבור "שעות נוספות", אשר השתנתה אף היא מחודש לחודש, למרות שהנתבע קרא לה "תוספת קבועה" [נ/1, סעיף 8, על סעיפי המשנה שבו].

    

9. לצערנו, עלינו להזכיר מושכלות ראשונים והם, כי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 אוסר על "שכר כולל" ובסעיף 5 בו נקבע, במפורש:

   "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות ... - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם קיבוצי ... ".

    

10. בעניינו, אין כל טענה לקיומו של הסכם קיבוצי בין הצדדים, בכלל, וביחס לגמול שעות נוספות, בפרט. משכך - ולאחר שעיון בתלושי השכר שהציג הנתבע מעלה, כי לא נרשמה בהם התמורה בגין "שעות נוספות" בשורה נפרדת, ברור, כי גם אם נקבל את טענת הנתבע - עניין לנו בשכר כולל, באופן המנוגד להוראות חוק הגנת השכר. לכן - יש לראות את כל שכר היסוד כשכר העבודה החודשי של התובע.

     

11. תלוש השכר האחרון, שהוצג לנו, הינו עבור חודש 5/13 ולפיו - שכר היסוד היה 7,077 ₪, ברוטו, ללא כל תמורה נוספת באותו חודש, למעט עבור "נסיעות"; משכך - אנו מעמידים את השכר החודשי הקובע על סכום זה - 7,077 ₪.

     

    גמול עבודה בשעות נוספות

12. כהמשך למחלוקת בדבר השכר החודשי הקובע, נחלקו הצדדים גם בשאלה - האם התובע קיבל את מלוא השכר המגיע לו, בגין שעות עבודתו מעבר להיקף משרה מלאה, משמע - גמול העבודה בשעות נוספות, אם לאו.

    בשל העדר הודעה על תנאי עבודה, עם היקף שעות העבודה המוסכמות והשכר הרגיל לצידן, כמו גם העדר דיווח כלשהו, מצד המעסיק, על שעות העבודה בפועל, במהלך כל תקופת העבודה, בשעות רגילות או בשעות נוספות - חייבנו, כזכור, את הנתבע להציג תחילה את גרסתו בקשר להיקף שעות העבודה.

    לפי הצהרת הנתבע - שעות העבודה של התובע, במשרה מלאה, היו בימים א'-ה' בשבוע, 8 שעות בכל יום - מ-09:00 עד 17:00, היקף שהתובע אישר בחקירה הנגדית [עמ' 13, ש' 10-5] - כאשר, לטענת הנתבע, לעיתים נדירות נשאר התובע לאחר השעה 17:00 ובמשך כל תקופת העסקתו עסק התובע ב-78 אירועים, בהתאם לפירוט שנתן הנתבע [נ/1, סעיפים 7-6]; לסיכום טענתו - התובע עבד סך הכל 202 שעות מעבר לשעה 17:00 אחה"צ [שם, סע' 7.1.3].

     

13. לתצהירו של הנתבע צורפו דוחות על העובדים המועסקים אצלו במועד הגשת התצהיר, 12.3.15, ומובן, כי אלה אינם רלוונטיים לתקופה שבמחלוקת. עם זאת, צורפה גם טבלת האירועים בהם עבד התובע - לגרסת הנתבע - "... המסובבת על יומני העסק, הנהלת החשבונות וחשבוניות והזמנות אירועים", שאינם כוללים אירועים בהם עבד הנתבע לבד [נ/1, סע' 7.1.4].

     

14. למרות שגרסת הנתבע, באשר להיקף העבודה, הוצגה ראשונה - התובע, בתצהירו, לא התמודד עם הנטען שם, לרבות הטבלה הנוגעת לאירועים המיוחסים לו, והסתפק בהצהרה, כי עבד "בלמעלה מ-150 אירועים בעבור גיא ..." [ת/1, סעיף 22], וצרף "יומן אירועים" שערך סמוך לסיום העסקתו, אשר גם לפי דבריו אינו משקף את כל האירועים, אלא, רק את אלה שזכר בדיעבד [ת/1, סעיף 23 ונספח א']. בהתחשב בזאת - אין לסמוך על רישומי התובע, שנערכו לאחר מעשה.

     

15. כתוצאה מהאמור עד כה, ברכיב זה איננו מקבלים את טענות התובע, אשר לא התמודד כלל עם התיאור העובדתי של הנתבע, אודות היקף העסקתו, בכלל, ובשעות נוספות, בפרט. מנגד - כפי שהוסבר לעיל, גם איננו מקבלים את טענת הנתבע, כי עבור העבודה ב"שעות נוספות" כבר שילם לתובע תשלום, במסגרת השכר הכולל ששולם לו מדי חודש. לפי הוראות חוק הגנת השכר יש לראות בשכר החודשי ששולם כשכר רגיל, בלבד, ואת הגמול עבור "שעות נוספות" על הנתבע לשלם מעבר לתשלומים שכבר שילם. באשר לשיעור הגמול - אנו מקבלים את הסבריו של הנתבע ומעמידים אותו על תשלום עבור 202 שעות נוספות, כהצהרתו.

     

16. למעבר למספר הנקוב לעיל, הנתבע לא כימת את ערכן של אותן 202 שעות נוספות, עליהן הצהיר [ובסיכומיו אף התייחס אליהן כאל 192 שעות, בלבד, משום מה - שם, סעיף 23], ונאלץ לבצע את החישוב הראוי, במקומו.

    בשים לב לגובה השכר הקובע שקבענו - 7,077 ₪, למשרה מלאה, עובר לסיום יחסי העבודה - יש להעמיד את ערכה של כל שעת עבודה על סכום זה חלקי 186 (היקף משרה מלאה), קרי - 38 ₪ לשעה, בעיגול.

    מאחר שהנתבע לא נתן חלוקה של אותן שעות לשעות אשר ערכן 125% מערך שעה או 150% מערך שעה, ואף התובע לא עשה כן [בסעיף 57 לתביעה הועמד תעריף שעה נוספת על 47.6 ₪, ללא הסבר] - נעמיד את התמורה שעל הנתבע לשלם עבור עבודת "שעות נוספות", על 125% לשעה, היינו - 47.5 ₪ לכל שעה נוספת.

    בתחשב במכסת השעות הנוספות, לפי הצהרת הנתבע - 202, לכל התקופה - היה על הנתבע לשלם לתובע 9,595 ₪, כגמול "שעות נוספות".

     

17. כמבוקש בכתב-התביעה [סעיף 73] - את התשלום הנ"ל על הנתבע לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 2.9.13 - ועד התשלום המלא בפועל.

     

    פיצויי פיטורים

18. כאמור במסרונים - התובע הוא שהתפטר, בהודעת ההתפטרות, ביום 19.6.13 [מסרון בשעה 12:01]; זאת, לאחר שהנתבע לא שילם לו את משכורת חודש 5/14 במועדה [מסרונים מיום 14.6.13, משעה09:24 ואילך];

    ואף לא הסדיר תשלומים בחסר, מתחילת ההעסקה, למרות שהתובע הזכיר שוב ושוב לבדוק את העניין עם רואת החשבון של הנתבע - רחלי, וכאשר שאל את הנתבע, ביום 19.6.13 "נסע היום לרחלי? ..." [מסרון בשעה 10:02], נענה ע"י הנתבע [במסרון עוקב, בשעה 10:35]:

    "... אתה רשאי לשבת בבית כדברי אחותך עד שנסדר את הכל ... [שלוש הנקודות במקור] אני לא מכיר מלחמות אבל שונא שמאיימים עלי"

    הנתבע התכוון בדבריו אלה למסרונים שקיבל מאחותו של התובע, אותם העביר אליו והם נמצאים בתוך אסופת המסרונים שהוצגה לנו [ת/1, נספחי ב'].

    במסרונים מאחות התובע לנתבע היא כותבת שהיא תדאג שאחיה [התובע] "לא יגיע למשרד עד לתיקון השכר שנה וחצי אחורה ועד לתשלום ימי המחלה, חופשה וביטוח פנסיוני ...", מאחר שלדעתה הנתבע עבר על החוק ועבר את הגבול, לרבות אמירתה "חבל שאתה מפרש את הכתוב כאיום ..." [שם];

    וגם התובע השיב לנתבע, בהמשך למסרון הנתבע, שצוטט לעיל:

    "אף אחד לא מאיים עליך! יש גבול למה אני מוכן לספוג! לא סוחט ממך כספים. רק את מה שמגיע לעובד כחוק! שנה וחצי אחורה הלכה לטמיון."

    הדברים מתייחסים לעובדה, שלא בוצעו עבור התובע הפרשות לפנסיה ולא נערך לו מאזן חופשה צבורה או הבראה, ובלשונו: " ... שנה ושלושה חודשים זה מספיק זמן לשלם לעובד, פנסיה, ימי חופשה, הבראה, ולא להתחיל אחרי שנה ושלושה חודשים!" [מסרון מיום 19.6.13, בשעה 11:06 ואילך];

    לאחר חילופי מסרונים זועפים נוספים, באותו יום, בין התובע לבין הנתבע, נשלחה הודעת ההתפטרות.

     

19. טוען הנתבע בסיכומיו, כי התובע לא נתן לו הזדמנות לתקן את מצב הדברים [סע' 44, שם]. איננו שותפים למסקנה זו. אמנם, המסרון הראשון, מחודש 5/13, שהביא - לטענת התובע - לפגישה עם הנתבע, בה סוכם שישולמו לו החוסרים בגין העבר, לאחר תיאום עם רואת החשבון, לא הוצג לנו, אבל, בחלופת המסרונים שכן הוצגה כותב התובע לנתבע, ביום 19.6.13: "דיברנו כבר לפני חודש ועדיין לא קורה כלום לגבי הרואת חשבון ...", ועל כך משיב הנתבע [לפני הודעת ההתפטרות]:

    "אסף אתה לא מדייק אני אמרתי שהיא עוברת משרד והיא לא זמינה ואמרתי שבלי קשר מהחודש הזה זה סודר ואמרתי שנשב איתה אז נא להיות יותר מדויק."

    משמע - הנתבע היה מודע לטענות התובע כלפיו, כמעסיק, כבר כחודש לפני התכתובת שהובילה להודעת ההתפטרות. על כך לומדים גם מתשובותיו בחקירה הנגדית, עת אישר שהוא מכיר את ההודעה, במסרון מיום 14.5.13, שלא הוצג בביה"ד, על אף שאינו זוכר את התאריך [עמ' 31, ש' 23-19]. גם בחקירה החוזרת, שב ואישר הנתבע, שאינו זוכר את תאריך הפגישה, אבל, הוא כן זוכר את המפגש עם התובע, ב-5/13 [עמ' 34, ש' 10-8].

    יתכן שהנתבע התכוון להסדיר ת התשלומים לתובע בעזרת רואת החשבון, ברם, כפי שראינו - שום דבר מהדברים עליהם התריע התובע לא "סודר" באותו חודש, 5/13, ואף לא עד אחרי אמצע החודש הבא, 6/13; השכר החודשי עלה, אמנם, אך, לא הוסדרה ההפרשה לפנסיה, לא תוקנה מכסת החופשה הצבורה ולא הובהר תשלום "דמי הבראה", למרות שחלפה למעלה משנה, מאז תחילת העבודה של התובע אצל הנתבע; אף לא הוסדר רישום שעות העבודה ותשלום נפרד עבור "שעות נוספות".

     

20. לטעמנו - ניתן להבין את התובע, שהתרשם, כי הנתבע אינו נוקט במהלכים הדרושים כדי לתקן את הטעון תיקון, בקשר לתנאי עבודתו, לאחור, ועל כן - התובע התפטר "בדין מפוטר", בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך לעבוד, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1973.

    כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים, מכוח סעיף חוק זה, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח שהיו "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח שהתפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח שנתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את הנסיבות ככל שהן ניתנות לתיקון [דב"ע שנ/3-10 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 (במאגר ממוחשב) וההפניות שם].

     

21. לדעתנו - התקיימו בתובע כל התנאים הנדרשים הנ"ל:

    התובע לא קיבל הודעה על תנאי עבודה, סוכם עימו על שכר חודשי, וטענת הנתבע שהשכר כלל גם "שעות נוספות" נדחתה על ידנו - הן עובדתית והן בהיותה סותרת את הוראות חוק הגנת השכר; לתובע לא נפתח ביטוח פנסיוני, למרות שחלפה למעלה משנה מאז החל עבודתו; ולא ניתן לו פרוט על מאזן חופשה צבורה או תשלום דמי הבראה. התובע דרש מהנתבע להסדיר את החסר, כבר בפגישה בחודש 5/13, ודבר לא תוקן עד למעלה מחודש לאחר מכן, כאשר באמצע חודש 6/13 התובע מלין על אי מתן שכר, כבר ב-14.6.13, ועוד בתכתובות ב-19.6.13;

    מחלופת המסרונים בין הצדדים שלפנינו לומדים, כי היה קשר ישיר בין אי עמידת הנתבע בחובות המעסיק, כאמור לעיל, לבין הודעת ההתפטרות, ביום 19.6.13, גם אם התובע לא רצה בתוצאה זו, מראש, והשיחה - הכתובה - התפתחה באופן שהביא אותו להודיע על התפטרותו;

    התובע נתן לנתבע הזדמנות נאותה לתקן את הדרוש תיקון - אחרת יתפטר - והנתבע לא דאג לתיקונים, בעוד מועד.

     

22. לאור מסקנתנו זו - התובע זכאי לקבל מהנתבע תשלום פיצוי פיטורים, בסכום שתבע - 8,734 ₪ [סעיפים 63 ו -71 לתביעה].

     

    תקופת "הודעה מוקדמת"

23. כזכור, הודעת ההתפטרות ניתנה במסרון, על אתר, ללא ציון של מועד עתידי בו יסתיימו יחסי העבודה, בהתאם לתקופת "הודעה מוקדמת", כפי שעל עובד מתפטר לתת למעסיקו, בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001.

     

24. בהמשך מיידי להודעת ההתפטרות כתב התובע לנתבע, כי לא יילך בלי לעשות איתו "סדר בדברים", וניסה לתאם איתו הגעה למשרד, למחרת, כדי לקחת כמה דברים שלו ולהחזיר את המפתח [מסרון מיום 19.6.13, בשעה 17:50].

    בתגובה השיב הנתבע לתובע, במסרון מצידו, כי מרגע ההודעה שהתובע אינו עובד יותר אסור לו להיכנס למשרד לבד, רק בליווי שלו, ויתאמו למחר.

    למחרת, 20.6.13, הוחלפו בין הצדדים מסרונים כעוסים, לרבות לעניין השעה בה יגיע התובע למשרד הנתבע, כדי לקחת את הדברים, כאשר התובע רצה לבוא בשעה 11:00 והנתבע ענה לו "12 לא לפני" [התאריך הנ"ל, בשעה 10:45], וכאשר התובע כתב שהוא נכנס לקחת את הדברים, כי יש לו "סידור ב-12 ..." השיב הנתבע: "ברגע שתכנס תהיה כאן משטרה על פריצה" [שם]. איננו מוצאים לנכון לחזור על כל חילופי הדברים שבמסרונים, אשר כללו עוד התייחסויות לא מחמיאות זה לזה, אולם, ברור מחילופי הדברים שהתובע לא נתן לנתבע "הודעה מוקדמת", במעמד זה, והנתבע גם לא דרש ממנו להמשיך לעבוד עוד תקופה כלשהי, כדי לעמוד בחובת מתן "הודעה מוקדמת להתפטרות".

     

25. נזכיר, כי כבר בפגישה בחודש 5/13, התובע אמר לנתבע, כי אם לא יתוקנו תלושי השכר וישולמו לו תשלומים המגיעים לו, בעניין הפרשות לפנסיה, חופשה והבראה, הוא מתכוון להתפטר. מכאן, שהנתבע, אשר לא שינה דבר בקשר לזכויותיו של התובע, למעט העלאת שכר בחודש 5/13, כפי שסיכמו, היה מודע לאפשרות של סיום יחסי העבודה עם התובע, אם הנתבע לא יפעל לתיקון זכויותיו כעובד. אבל, אין לראות בהודעת התובע, מחודש 5/13, כהודעה מוקדמת להתפטרות, כנדרש בחוק, מאחר ולא היה נקוב לצידה תאריך משוער לסיום יחסי העבודה. עם זאת, בחוק ההודעה המוקדמת לפיטורים ולהתפטרות נקבע עוד, בסעיף 10, כי ההוראות בדבר מתן "הודעה מוקדמת" - לא יחולו על עובד, בנסיבות מיוחדות, שעקב קיומן אין לדרוש ממנו לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, הקבועה בחוק זה. כאשר הנתבע, כמעסיק, לא הסדיר את נושא ההפרשות הפנסיוניות לתובע, למרות ההתראה שניתנה לו והזמן שחלף ממנה, ואף לא הסדיר את מאזן החופשה, ההבראה והתשלום עבור שעות נוספות, אשר עד הרגע האחרון ניתן ע"י הנתבע - לגרסתו - במסגרת שכר כולל, האסור על פי חוק הגנת השכר כפי שהבהרנו לעיל, לא היה מקום לדרוש מהתובע שיעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, ומכל מקום - לא מגיע לו תשלום עבור תקופה זו.

     

26. על זאת נוסיף, כי הצעת התובע לנתבע, לעבוד 30 ימים כתקופת "הודעה מוקדמת", אשר נכתבה במסרון, חמישה ימים לאחר הודעת ההתפטרות - אינה יכולה להחליף הודעה מוקדמת, כדין, ברם, מאחר שהנתבע כלל לא השיב לתובע, בנקודה זו, אף אין הוא יכול להישמע בטענה, כי מגיע לו מהתובע תשלום תמורת אי מתן הודעה מוקדמת, בשעתה.

     

27. במצב הדברים, כפי שקרה בין הצדדים בפנינו, כאשר, מחד - התובע כלל לא נתן "הודעה מוקדמת" ולא היה חייב לתת כזו, ומאידך - הנתבע גם לא דרש מהתובע לעבוד בתקופה כלשהי של "הודעה מוקדמת", ונזכיר, שאף הציע שהתובע יישב בביתו עד שיוסדר נושא תנאי העסקתו 0באיחור של שנה ושלושה חודשים), אנו סבורים - כי איש מהצדדים אינו חב למשנהו תשלום בגובה "הודעה מוקדמת", בהתאם לחוק. תביעת התובע ברכיב "הודעה מוקדמת" - נדחית, אפוא; כמו גם טענת "קיזוז", של הנתבע, בגין אי מתן "הודעה מוקדמת".

     

    פדיון חופשה

28. כזכור - מוסכם שהנתבע לא ניהל פנקס חופשה. למעשה, גם הרישום של מאזן החופשה בתלושי השכר - יתרה קודמת, צבירה חודשית, ניצול ויתרה חדשה - אינו עקבי ואינו יכול להחליף פנקס חופשה, אותו על המעסיק לנהל, כאמור בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, סעיף 26, והתקנות הרלבנטיות.

    כך, למשל, לפי הפרוט בתלושי השכר שצורפו לתצהיר הנתבע, נ/1 - בתלוש לחודש 7/12 נרשם שהתובע ניצל יום חופש אחד ויש תשלום עבור "חופש" בסך "191" ₪, בעוד שבתלוש לחודש 8/12 נרשם שהתובע ניצל 2 ימי חופשה ושוב רואים תשלום עבור "חופש" בסך "191" ₪, בלבד, למרות כפל הימים, כביכול;

    ואילו בתלושים לחודשים 4/13-2/13, כולל - בכל הנתונים ברכיב זה מופיע "00.".

    ברי, כי אין לסמוך על הרישום בתלושי השכר, כמשקף מכסה אמיתית של חופשה צבורה, חופשה מנוצלת, או יתרה לפדיון, בסיום יחסי העבודה.

     

29. משכך - הנתבע לא סתר את טענתו העובדתית של התובע, כי בכל תקופת העבודה לא יצא לחופשה [ת/1, סעיף 42].

    נהפוך הוא, הנתבע העלה טענה אחרת - כי הסכים עם התובע, בתגובה לבקשתו של התובע, להעלאת שכר נוספת, שנדחתה על ידו: "... לפנים משורת הדין לשלם לו מידי חודש בחודשו את הסכומים הנצברים לו בגין ימי החופשה ודמי ההבראה שיגיעו לו, כך שבכול חודש יקבל תמורה נוספת בפועל בסכום של כ-350 ₪" [נ/1, סעיף 8.6].

    מגרסה ניתן ללמוד, שהנתבע מאשר, שהתובע לא יצא לחופשה, אלא, "פדה" את ערכה. להתנהלות זו אין כל הצדקה, גם לו היינו מאמינים שכך סוכם - ואיננו קובעים כזאת.

     

30. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, מחובתו של המעסיק, לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ימי החופשה של כל עובד ועובד, וזאת - בנוסף לחובתו לתת לעובד את ימי החופשה להם הוא זכאי או לשלם פדיונם עם סיום יחסי העבודה.

    הנתבע התעלם מכלל היסוד, כי מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן, למעשה, לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בחוק ובתקנות על פיו [דב"ע לא/22-3 צ'יק ליפוט - חייב קסטנר פד"ע ד' 215, 219; וראו גם דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ - מאיר ניסימיאן, 25.6.1997 (במאגר ממוחשב)].

    נוסיף, כי לפי הפסיקה, נטל ההוכחה, בעניין זה, מוטל על כתפי המעסיק משכבר הימים [דב"ע לד/3-17 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך פד"ע ה' 253, 257].

     

31. בית-הדין הארצי לעבודה כבר פסק, כי מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי, מכוח חופשה שנתית, אין להביא בחשבון סכומים ששולמו לעובד במהלך תקופת עבודתו כ"פדיון חופשה"; וכך נפסק:

    "נוהג, לפיו עובד 'פודה' את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) ולתכליתו. תכליתו של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית - שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד 'פדיון חופשה' בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן. הדרך היחידה המותרת לתשלום פדיון חופשה היא, כאשר חדל העובד לעבוד מבלי שניתנה לו החופשה המגיעה לו."

    [ע"ע 144/04 מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (21.12.2006, במאגר ממוחשב), סע' 31 לפסה"ד - ההדגשות במקור]. ואנו נדגיש את ההלכה, כי מעסיק, כמו מעסיק הנוהג כגרסת הנתבע, מסתכן בתשלום כפול.

     

32. התובע זכאי, אם כן, לתשלום שתבע כפדיון חופשה [סעיפים 48-46 לתביעה], ומאחר שהנתבע לא הציג חישוב חלופי - אנו מקבלים את חישובי התובע ומחייבים את הנתבע לשלם לו, ברכיב זה, 5,927 ₪.

     

    דמי הבראה

33. נזכיר, כי לטענת הנתבע - הוא הסכים עם התובע "לפדות" עבורו מדי חודש רכיבים של חופשה והבראה, כתחליף להעלאת שכר [נ/1 סעיף 8.6].

    בנקודה זו אנו מעדיפים את גרסת התובע, אשר הצהיר, כי פדיון כזה נעשה ללא תיאום עימו והוא גילה אותו רק כאשר קיבל לידי חלק מתלושי השכר, בחודש 4/13, מה שגרם לו לבוא אל הנתבע בטענות על הצורך לתקן את תלושי שכרו ולעדכן את זכויותיו, באשר לימי ההבראה, החופשה וההפרשות לפנסיה, בפגישתם בחודש 5/13.

    לא רק "פדיון החופשה" תוך כדי העבודה הינו פסול, כי אם, גם ההתיימרות לשלם את רכיב ההבראה כתחליף להעלאת שכר.

     

34. הואיל והזכות לתשלום דמי הבראה קמה לעובד רק כעבור שנת עבודה, ברור לנו, מדוע התובע פנה לנתבע בבקשה, בנושא זה, רק בחודש 3/14, לאחר שהשלים שנת עבודה אצל הנתבע;

    ומהעובדה, כי מתלושי השכר עולה, ששכר היסוד של התובע הופחת בתחילת שנת 2013 במספר שקלים, ללא הסבר, באופן שהתשלום, נטו, נותר בסך כ-6,000 ₪, כפי שהיה בחודשים הקודמים, כאשר מובאים בחשבון גם תשלומים שכונו "הבראה" או "חופש", כביכול, בתעריפים שונים, מבלי לפרט בתלוש השכר את המכסה המגיעה והמשולמת, בין בקשר לחופשה בין בקשר להבראה, והדבר אף לא נעשה עד סוף יחסי העבודה, אין לנו ספק, שמדובר בתשלומים שאינם משקפים את המציאות.

     

35. אשר על כן - הננו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע גם את רכיב דמי ההבראה כפי שתבע, לכל התקופה - סה"כ 2,618 ₪.

     

    אי הפרשה לפנסיה

36. אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע לא דאג לבטח את התובע בביטוח פנסיוני, כלשהו, מתחילת העסקתו ואף לאחר חלוף שלושה חודשים, שישה חודשים, או שנה, ובכלל.

     

37. דא עקא, שברכיב זה לא הסביר התובע - מדוע הוא תובע 4,690 ₪ [סעיפים 68-64 לתביעה];

    ואילו הנתבע, מצידו, לא הסביר - מדוע הוא חייב, לדעתו, לתובע סכום מצטבר של 2,602 ₪ [סעיף 21 לכתב ההגנה];

    רכיב אשר אליו לא התייחס הנתבע, כלל, בתצהירו;

    סכום שאותו העמיד הנתבע בסיכומיו על "... חוב של כ 3,300 ₪ ..." [שם, סעיף 58], ללא כל הבהרה, אף בשלב מאוחר זה, כיצד הגיעו לסכום הנטען, השונה מהאמור מצד הנתבע בתחילת הדרך.

     

38. בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי במשק, בדבר פנסיית חובה, התקף מיום 1.1.08, וכפי שתוקן בשנת 2011, - לפני תחילת העסקת התובע ע"י הנתבע - חובת הביטוח הפנסיוני חלה על השכר ששולם לעובד, כהגדרתו שם, או על השכר הממוצע במשק, הנמוך מבין השניים;

    החל מיום 1.1.12 ההפרשה לתגמולים היא בשיעור 4.16% (חלק מעסיק) ומיום 1.1.13 ועד סיום יחסי העבודה שלפנינו, עמדו הפרשות המעסיק על 5% מהשכר.

     

39. לפי פרסומי הלמ"ס - השכר הממוצע במשק היה בשנת 2013 - 9,204 ₪, ברוטו. משכך - בהתאם להוראות צו ההרחבה הנ"ל, השכר ממנו עלינו לחשב את ההפרשות הפנסיוניות הוא השכר שקיבל התובע, הנמוך מהשכר הממוצע במשק, גם לפי המשכורת הגבוהה ביותר שקיבל. למען פישוט החישוב - נחשב את האחוזים מתוך השכר הקובע האחרון, במקום לחשב כל חודש בנפרד, שכן, כפי שכבר קבענו לעיל, הרישומים בתלושי השכר לקו בחסר גם באשר לשכר היסוד.

     

40. יש לציין עוד, כי לפי צו ההרחבה הכללי במשק, סעיף 6(ה), עובד זכאי לביטוח הפנסיוני ולביצוע ההפרשות על פי צו זה מיד בתום שישה חודשים מתחילת העבודה, אלא אם כן, התקבל לעבודה כשהוא מבוטח בביטוח פנסיוני, כלשהו, שאז יהיה זכאי להפרשות החל מיום עבודתו הראשון, כשהן מבוצעות רטרואקטיבית או בתום שנת המס - לפי המוקדם.

    בסיכומי התובע נטען, לראשונה, כי "לתובע הייתה קופת פנסיה קודמת" [שם, סעיף 116], אולם, לא רק שהתובע בתצהירו לא התייחס לנקודה זו, הנה, אף לא הוצג לנו אישור מאת קופת פנסיה, כלשהי, בה היה מבוטח התובע, כביכול, לפני העסקתו ע"י הנתבע, ואף לא תואר, בשום הזדמנות מתי וכיצד הביא התובע לידיעת הנתבע את קיומו של ביטוח פנסיוני קודם. משכך - יש להתייחס אל התובע כאל מי שהתחיל את עבודתו אצל הנתבע ללא ביטוח פנסיוני קודם.

     

41. בהתאם לקביעה הנ"ל, זכאות התובע לביטוח פנסיוני היא רק מחודש 7/12; לכן:

    עבור החודשים 12/12-7/12, כולל (סה"כ 5 חודשים) - הנתבע צריך לשלם לתובע תשלום חלף אי הפרשה לפנסיה, בחודשי עבודתו בשנת 2012, לאחר תקופת המתנה של 6 חודשים, בסך 1,470 ₪ (7,077 ₪ לחודש * 4.16% * 5, בעיגול);

    ועבור החודשים 1/13 - אמצע 6/13, כולל (עד ההתפטרות, סה"כ 5.5 חודשים), הנתבע צריך לשלם לתובע תשלום חלף אי הפרשה לפנסיה, בחודשי עבודתו בשנת 2013, בסך 1,947 ₪ (7,077 ₪ לחודש * 5% * 5.5).

     

42. לאור המצטבר - על הנתבע לשלם לתובע, חלף חלקו באי הפרשה פנסיונית במועדה, 3,417 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום המלא בפועל.

     

    פיצוי על אי מתן הודעה בדבר תנאי עבודה

43. למעשה, אין מחלוקת, שהנתבע לא מסר לתובע הודעה על תנאי עבודתו, בתחילת ההתקשרות, כפי שמחויב מעסיק מכח הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק ההודעה).

     

44. סעיף 5 לחוק ההודעה קובע, כי לבית-הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי, על הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. התובע תבע פיצוי בסך 5,000 ₪, בגין עילה זו [כתב-התביעה, סע' 31]; ואילו הנתבע התגונן בטענה, כי בשל "תמימותו", סבר שהסכם בעל-פה מספיק [כתב-ההגנה, סע' 31].

     

45. הליך זה הוא הראיה, שאין די בהסכמה בע"פ ולו היה לפנינו מסמך, עם תנאי העסקה מוסכמים, היו נחסכים מחלוקות ועמל רב. בית-הדין הארצי לעבודה כבר פסק, כי מסירת הודעה בעל-פה על תנאי העבודה, אין בה כדי לייתר את החובה הכלולה בחוק ההודעה, למתן הודעה מפורטת בכתב, ואין בה משום טענת הגנה, המצדיקה אי פסיקת פיצוי כספי בגין הפרת החוק האמור [ע"ע 154/10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ, 3.5.2011 (במאגר ממוחשב)].

     

46. בנסיבות שלפנינו - מאחר שאין חולק, כי לתובע לא נמסרה הודעה על תנאי העסקה, בניגוד להוראות החוק, וראינו שהדבר חייבו לפנות לערכאות לשם ברור זכויותיו, לרבות הכרעה בפלוגתא בעניין השכר הקובע, שהוכרעה רק בפסק-דין זה - אנו מקבלים את התביעה, ברכיב זה, ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 5,000 ₪, בגין הפרת חוק ההודעה והפגיעה הישירה בזכויות התובע, עקב התעלמות הנתבע מחבותו על פי החוק האמור.

     

    פיצוי על אי מתן תלושי שכר

47. התובע טען, כזכור - כי לא קיבל את תלושי השכר עד חודש 4/13, מועד בו ביקש אותם מהנתבע וקיבל את חלקם ואז גילה את האופן הבעייתי בו חושבו זכויותיו, כמפורט מעלה. נוכח העדר תלושי שכר, במועד, ומתן תלושים שלא ענו על דרישות הדין, מבחינת תוכן הרישום בהם - דרש התובע פיצוי לדוגמא, ללא הוכחת נזק, בסך 15,000 ₪, לכל התקופה [סעיפים 42-36 לתביעה; ת/1 סעיפים 13,16].

    הנתבע טען - כי התובע קיבל את תלושי השכר בסיומו של כל חודש ומעולם לא בא בטענות [כתב-ההגנה, סע' 33; נ/1 סע' 16].

     

48. במחלוקת זו עדיפה בעיננו גרסת התובע, על פני גרסת הנתבע הואיל וראינו, כי בחודש 4/13, כאשר קיבל התובע לידיו מספר תלושי שכר מהנתבע, וגילה שאלה אינם כוללים את יתרת החופשה שלו וסכום שכר היסוד השתנה, ללא כל הסבר, מיד דרש לתקנם, לערוך לו מאזן חופשה והבראה, כראוי, ולבצע גם הפרשות פנסיוניות, לאחור. על זאת יש להוסיף, כי תלושי השכר שנמסרו, לבסוף, אכן, אינם תואמים את דרישות חוק הגנת השכר, מבחינת תוכן הרישומים והנתונים שעל המעסיק להביא לידיעת העובד, מדי חודש.

     

49. בנסיבות המתוארות, ובהתחשב בתקופת העבודה הכוללת, כחמישה עשר וחצי חודשים, הננו מקבלים את תביעת התובע, גם ברכיב זה, ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר במועד וגם מתן תלושים שאינם ערוכים כדין - בסך 15,000.

     

    סיכום

50. הנתבע, כמעסיקו של התובע, לא עמד בחובות רבות, המוטלות על מעסיק בחוקי המגן - החל מאי מתן הודעה על תנאי עבודה, בתחילת ההתקשרות, עבור לאי מתן פירוט באשר להרכב השכר בהמשך הדרך, כאשר הוא טוען לשכר הכולל גמול עבור "שעות נוספות", דבר העומד בניגוד לחוק הגנת השכר, ואף לא נתן לתובע דיווח חודשי על היקף שעות עבודתו, בפועל, על מכסת החופשה הצבורה לזכותו ואף לא ביטח אותו בביטוח פנסיוני, בשום שלב במהלך תקופת העבודה, שנמשכה 15.5 חודש, ואף לא מסר לתובע תלושי שכר מדי חודש בחודשו, עד שהתבקש לעשות כן בחודש 4/13.

     

51. בעקבות קבלת חלק מתלושי השכר בחודש 4/13, גילה התובע, כי שכרו מדווח בחסר, ועל כן, נפגש עם הנתבע, בחודש 5/13, וביקש ממנו לתקן את תלושי השכר, בעדכון מאזן חופשה והבראה וכן בביצוע הפרשות פנסיוניות, שטרם נעשו, למרות הזמן שחלף, כמו גם לשלם על השעות הנוספות הרבות שעבד - אחרת יתפטר; הנתבע הבטיח לדאוג לתיקונים המבוקשים, מול רואת החשבון שלו, ולהעלות את שכר התובע, אולם, לבד מהעלאת השכר והעמדתו על 7,077 ₪, ברוטו, בחודש 5/13 - לא דאג לתיקונים האחרים הנדרשים עד אמצע חודש 6/13.

     

52. הואיל והנתבע לא תיקן את הטעון תיקון, למרות ההתראה שנתן לו התובע, התפטר התובע "בגין מפוטר" ביום 19.6.13. בנסיבות ההתפטרות התובע זכאי לפיצויי פיטורים, אך, לא לתשלום עבור "הודעה מוקדמת", שלא נתן, מראש, ואף מצאנו שלא היה חייב לתת כזו, והתביעה ברכיב זה - נדחית; ומאחר שהנתבע לא דרש מהתובע "בזמן אמת" לעבוד בתקופה כזו - אנו דוחים גם את טענת הקיזוז מצד הנתבע.

     

53. הנתבע לא דאג לרישום שעות העבודה של התובע, במהלך העבודה השוטפת, ברם, הוא הצליח להציג לפנינו, מתוך קיבוץ נתונים ממקורות שונים, את היקף העבודה שלהתובע אצלו, בפועל - כולל 202 שעות נוספות, לגרסתו - באופן שלא נסתר ע"י התובע; אולם, מאחר שלטענת הנתבע כלל השכר החודשי גם תמורה עבור שעות נוספות - דבר האסור על-פי חוק הגנת השכר - יש לראות את התשלום החודשי, שקיבל התובע מהנתבע, כשכרו הרגיל והוא זכאי לתשלום עבור "שעות נוספות" בהיקף בו הודה הנתבע.

     

54. אסור היה לנתבע "לפדות" ימי חופשה ולשלם לתובע תמורה, תחת להוציאו לחופשה, בעין, וגם לא להחשיב תשלום "דמי הבראה", כחלק מהשכר.

     

55. על יסוד כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע את התשלומים הבאים:

    גמול עבודה בשעות נוספות-9,595 ₪;

    פיצויי פיטורים-8,734 ₪;

    פדיון חופשה-5,927 ₪;

    דמי הבראה- 2,618 ₪;

    חלף אי הפרשה לפנסיה-3,417 ₪;

    פיצוי על אי מתן הודעת תנאי עבודה-5,000 ₪;

    פיצוי העדר תלושי שכר במועד וכדין-15,000 ₪.

     

56. את הסכומים המצטברים הנ"ל על הנתבע לשלם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הגשת התביעה - 2.9.2013 - ועד יום התשלום המלא בפועל.

     

57. בהתחשב בתוצאה - ישתתף הנתבע בהוצאות התובע, בתשלום 4,000 ₪ שכ"ט עו"ד; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

    סכום ההוצאות הינו על הצד הנמוך, הואיל והבאנו בחשבון את ההפרעות במהלך החקירה הנגדית של התובע, כולל התפרצויותיו של התובע עצמו, כלפי הנתבע, והצורך להוציאו מהאולם, כמו גם את האופן המסורבל והמבולבל בו הוגשו המסרונים, דבר שחייב את בית-הדין לעמול קשות על מנת לסדרם באופן כרונולוגי; חסד נעשה ולא נחייב את התובע בהוצאות לאוצר המדינה עקב כך.

     

58. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

     

     

    ניתן היום, ‏10/03/16 (‏ל' אדר א תשע"ו), בהעדר הצדדים.

    על המזכירות להמציא העתק לבאי-כח הצדדים, בדואר רשום.

     

    מר יהודה בן סימון נציג עובדים		דלית גילה, שופטת אב"ד