פסטרנק נ' כ.ט. איטלי בע"מ ואח'

לפנינו תביעת הגב' יוליה פסטרנק (להלן: התובעת) לפיצוי לאור טענתה להפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988 (להלן: חוק שוויון) ולהפרת חוק עבודת נשים, התשי"ד – 1954 (להלן: חוק עבודת נשים). בנוסף, עותרת התובעת לזכויות נוספות הנובעות מתקופת העסקתה בנתבעת.

העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות

התובעת הועסקה בנתבעת 1, חברת כ.ט. איטלי בע"מ, אשר הפעילה חנות נעליים בראשון לציון (להלן: הנתבעת או חנות הנעליים), החל מיום 16.11.15 ועד לפיטוריה, בשכר של 27 ₪ לשעה. הצדדים חלוקים על הסיכום בנוגע להיקף עבודתה של התובעת.

הנתבע 2, מר רוברט כהן, הינו הבעלים של הנתבעת (להלן: הנתבע או מר כהן).

התובעת הודיעה על הריונה לנתבע במהלך חודש 04/2016.

ביום 6.4.16 התקיים דיון בבית משפט השלום בראשון לציון בתיק תא"ח 58201-01-16 עיריית ראשון לציון נגד מר כהן ושם הצדדים הגיעו להסכמות, בין היתר כי הנתבע יפנה את הנכס ( החנות בה עבדה התובעת) עד ליום 16.10.16. ר' נספח נ/ 3 לתצהיר הנתבעת.

ביום 10.8.16 הגישה התובעת תלונה למשרד הכלכלה, במסגרתה טענה כי לאחר הודעתה על הריונה החל הנתבע להפחית את שעות וימי עבודתה, שהיו עד אז קבועים וזאת ללא אישור מתאים ממשרד הכלכלה. עוד טענה התובעת בתלונתה כי ביום 10.8.16 התקשר אליה הנתבע והודיע לה כי הוא מחפש דרך לפטרה נוכח תלונותיה על הרעת תנאים (ר' ת/3 לתצהירה).

ביום 24.8.16 שלחה התובעת למשרד הכלכלה מכתב המשך לתלונתה מיום 10.8.16, בו טענה כי ביום 17.8.16 המעסיק הודיע לה בשיחה כי היא בשימוע וכי החל מתאריך זה יש לה עוד חודש עבודה כמקובל. לטענתה נאמר לה על ידי המעסיק כי פוטרה לאור תלונותיה על פגיעה בשעות עבודתה (ר' ת/4 לתצהיר התובעת).

ביום 4.9.16 קיבלה התובעת מכתב פיטורים, כמצוטט:

"לצערנו, בשל המצב הכלכלי, וההפסדים הרבים שהחברה צברה, אנו נאלצים לסגור את החנות בסוף חודש ספטמבר 2016 ולפטר אותך.

אנו מאחלים לך הצלחה רבה בהמשך הדרך" (ר' נ/1 לתצהיר הנתבע).

התובעת ילדה , בשעה טובה, את בנה ביום 23.11.16 (ר' ת/8 לתצהירה).

ביום 6.9.17 הוגשה בקשת הנתבעת לקבלת היתר לפיטורי התובעת ולפגיעה בהיקף משרתה, בדיעבד, נוכח הפסקת פעילות הנתבעת (ר' ת/11 לתצהיר התובעת).

ביום 5.12.17 נערך בירור עם הנתבע והתובעת (ר' ת/12 לתצהיר התובעת) וביום 12.12.17 ניתנה החלטת מנהלת תחום חוק עבודת נשים בבקשה, המורה על סגירת התיק ועל אי מתן היתר בדיעבד (ר ת/13 לתצהיר התובעת).

בהחלטתה נקבע כי התובעת פוטרה בניגוד לחוק עבודת נשים וללא קבלת היתר לסיום העסקתה. עם זאת נקבע כי ההיריון לא היווה גורם בהחלטת הפיטורים.

בין הצדדים נוהלה חלופת מכתבים, אולם משהצדדים לא הגיעו להבנות, הוגשה התביעה דנן.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, עבדה היא בחנות הנעליים כזבנית, החל מיום 16.11.15 ועד ליום 13.9.16. כאשר במועד קבלתה לעבודה הציג לה הנתבע לטענתה את היקף עבודתה, שהיה קבוע – בימים א-ה משמרת בת 7 שעות בין השעות 13:00-20:00 ובימי שישי משמרת בת 6 שעות, בין השעות 09:00-15:00. בשכר של 27 ₪ לשעה.

לטענתה, לאחר שהודיע על הריונה לנתבע, בסוף חודש 04/2016, החל הוא להפחית את שעות עבודתה, וכך היקף עבודתה ושכרה קטנו בכ-50% לאחר מתן ההודעה על ההיריון.

עוד טוענת התובעת כי פנתה אל הנתבע בזמן אמת באשר לפגיעה בהיקף עבודתה וזאת בניגוד לחוק, אך הלה התנה את המשך עבודתה בנתבעת בקבלת תנאי העבודה המוצעים לה. לטענתה ביום 10.8.16 הודיע לה הנתבע בשיחה טלפונית כי בכוונתו לפטרה היות ואינה מקבלת את תנאי העבודה ולאור טענותיה להרעת תנאי עבודתה בעודה בהיריון. ולפיכך פנתה היא בתלונה ליחידת האכיפה של משרד הכלכלה.

לטענת התובעת ביום 17.8.16 הודיע לה הנתבע על פיטוריה ועל עבודה בתקופת הודעה מוקדמת של חודש ימים, מבלי שנערך בעניינה הליך שימוע כדין ומבלי שהתקבל היתר ממשרד הכלכלה ו/או הממונה על חוק עבודת נשים. עוד טוענת התובעת כי חרף בקשותיה, סרב הנתבע למסור לה מכתב פיטורים. לפיכך פנתה היא בשנית אל משרד הכלכלה ואל הנתבעים באמצעות ב"כ.

עוד טוענת התובעת כי טענות הנתבעים באשר למצב כלכלי קשה, נודעו לה לראשונה במכתב מיום 4.9.16, וכי לא שמעה מפי הנתבע על כוונתו לסגור את החנות מעולם אלא כי נהפוך הוא לפני שפוטרה החל הנתבע להעסיק עובדת נוספת. לטענתה הסיבה לפיטוריה היא הריונה ותלונתה למשרד הכלכלה כנגד הנתבעים.

לטענת התובעת, נוכח ההתנהלות המפורטת, ונוכח חוסר הבהירות באשר למצבה של הנתבעת, יש להרים את מסך ההתאגדות כנגד הנתבע ולחייבו אישית בסכומים המגיעים לה.

מנגד, לטענת הנתבעים, התובעת הועסקה במשרה חלקית משתנה משך פחות משנה, ובהמשך למצוקה כלכלית של הנתבעת ולפסק דין המורה על סגירת חנות הנעליים, צומצמה משרתה של התובעת, כמו של יתר עובדות החנות, עד לפיטוריה – יחד עם יתר העובדות בנתבעת. פיטוריה של התובעת והשינוי בהיקף משרתה לא היו קשורים כל קשר להריונה. לטענת הנתבעים התובעת היא שביקשה לצמצם את היקף העסקתה בהתאם למגבלותיה הרפואיות ולפי בקשתה.

לטענת הנתבעים, לעובדות ניתנו מספר הודעות בעל פה על דבר סגירת העסק, הדבר היה צפוי וידוע כי הנתבע נאלץ לסגור את החנות ובהמשך לכך ביום 4.9.16, קיבלו כלל העובדות מכתב פיטורים והחנות נסגרה באופן פורמלי ביום 23.9.16.

עוד טוענים הנתבעים, כי לאור הריונה של התובעת דאגו הנתבעים להקל עליה שלא תהיה לבד בחנות ושלא תצטרך להתכופף או להתאמץ פיזית, ולכן היתה עמה לרוב עוד עובדת במשמרות.

לטענת הנתבעים, לא הוגשה בקשה לממונה על חוק עבודת נשים במועד, שכן לאחר שיחה עם התובעת ותשלום הכספים שהגיעו לה עפ"י תנאי העסקתה, סברו כי יושרו ההדורים ואין כל סיבה לפנות לממונה ולפיכך פנו רק לאחר פיטוריה. עם זאת, בהחלטת הממונה נקבע כי הפיטורים לא נבעו מהריונה של התובעת, אלא על רקע סגירת העסק, והבקשה סורבה מנימוק טכני גרידא.

לטענת הנתבע, אין כל הצדקה להרמת מסך ההתאגדות במקרה דנן, שכן לא הוכיחה התובעת התנהגות פסולה או חריגה מצידו ומדובר בסעד חריג שלא התקיימו העילות להשיתו במקרה זה.

ניהול ההליך

ביום 3.3.19 התקיים דיון הוכחות בתיק, מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה ומטעם הנתבעים העידו הנתבע 2, מר כהן ובתו הגב' לפיד שושנה. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר הגב' גריגורייב אנה, שעבדה בנתבעת, אולם משלא הופיעה למתן עדות תצהירה נמשך.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה

האם חלה פגיעה בהיקף עבודתה של התובעת בעודה בהיריון?

אין חולק כי התובעת הועסקה בנתבעת מעל לשישה חודשים, לפיכך חל על העסקתה סעיף 9א לחוק עבודת נשים, הקובע כמצוטט:

"(א) לא יפגע מעסיק בהיקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה.

(ב) בסעיף זה –

"פגיעה", בהיקף המשרה – למעט שינוי זמני בהיקף המשרה לפי בקשה שיזמו העובדת או העובד בשל מצבם הרפואי לפי אישור בכתב מאת רופא;

"פגיעה", בהכנסה, למעט –

(1)פגיעה בהכנסה החלה במקום העבודה מכוח דין או הסכם קיבוצי;

(2)פגיעה ברכיב השכר המשולם לעובדת או לעובד בהתאם לתפוקת עבודתם ובלבד שהפגיעה בתפוקתם של העובדת או העובד לא נגרמה מסיבות התלויות במעסיק".

הוראה זו קובעת איסור פגיעה בהיקף משרה או בהכנסת העובדת ההרה, אלא בהיתר מאת שר המסחר והתעסוקה, כאשר השר לא יתיר השר את הפגיעה אם היא חלה בעקבות ההגבלה, קרי ההיריון. בהתאם לסעיף, כל פגיעה בהיקף המשרה או בהכנסת העובדת ההרה, תהא סיבתה אשר תהא, דורשת אישור של הגורם הרלבנטי במשרד הכלכלה, והנתבעת היתה מחויבת לפנות לקבל אישור להפחתת היקף המשרה.

בענייננו אין חולק כי לא התקבל אישור כאמור בעניינה של התובעת, לא בזמן אמת ולא בדיעבד. כמו כן, אין חולק כי התובעת הודיעה על דבר הריונה לנתבע במהלך חודש אפריל (ר' עמ' 11 שורות 7-9 לחקירתו הנגדית של הנתבע).

להלן נפנה לבחון האם אכן פגעה הנתבעת בהיקף משרתה או בהכנסתה של התובעת בעודה בהיריון.

לטענת הנתבעת, התובעת הועסקה במשרה חלקית ושעתית, במשמרות ובהיקף עבודה משתנה בהתאם לצרכי הנתבעת (ר' סעיף 12 לכתב ההגנה וסעיפים 4, 7 לתצהיר מר כהן). באשר לשינוי בהיקף משרתה נטען כי היקף משרתה של התובעת השתנה בהתאם למגבלותיה הרפואיות עקב שהותה בימי מחלה ולבקשתה (ר' סעיפים 11-12 לתצהיר מר כהן וסעיפים 21 ו-24 לכתב ההגנה). עוד צוין על ידי הנתבעת כי היות והעסק היה מצוי בקשיים כלכליים, צומצם היקף העסקתן של כל העובדות עד לפיטוריהן וסגירת העסק (ר' סעיפים 25 לכתב ההגנה ו-13 לתצהיר מר כהן).

חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד) קובע את חובתו של מעסיק למסור לעובד עם תחילת עבודתו הודעה מפורטת אודות תנאי העבודה.

בענייננו לא נטען וממילא לא הוכח כי לתובעת נמסר טופס הודעה לעובד כמתחייב מהוראות חוק הודעה לעובד. מכאן, שיש לקבל את טענת התובעת לפיה חלה במקרה שלפנינו הוראת סעיף 5א לחוק, לפיה הועבר נטל ההוכחה בנקודה עובדתית זו אל כתפי המעסיקה הנתבעת.

לאחר שבחנו את הראיות והעדויות, הגענו לכלל מסקנה שעלה בידי התובעת להוכיח את נכונות עמדתה בעניין זה. דהיינו שעבדה היא במתכונת עבודה קבועה, או כמעט קבועה, אשר השתנתה לרעה בצורה משמעותית, לאחר הודעתה על דבר הריונה. ונפרט.

ראשית, עיון בתלושי השכר של התובעת מעלה כי בחודש העבודה הראשון, עבדה 76 שעות (החלה את עבודתה ביום 16.11.15); בדצמבר 159 שעות; בינואר 168 שעות; בפברואר 107 שעות; במרץ 166 שעות; באפריל 147 שעות; במאי 95 שעות; ביוני 34 שעות; ביולי 82.5 שעות עבודה ו-28.68 שעות מחלה; באוגוסט 75.5 שעות ובספטמבר, חודש עבודתה האחרון – 45.30 שעות עבודה ו-4 שעות מחלה (ר' תלושי שכר בת/2 לתצהיר התובעת).

הפסיקה קבעה זה מכבר כי תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראייה (ר' עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי שי [פורסם בנבו] (25.11.08); דב"ע (ארצי) נה/193 – 3 חנן זומרפלד – מלון זוהר בע"מ [פורסם בנבו] (1.5.96); דב"ע (ארצי) מז/146 – 3 יוסף חוג'ירת – שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19 (1988)). התובעת לא ביקשה לסתור את תלושי שכרה, למעט תלוש השכר לחודש 02/2016 – לגביו טענה כי קיבלה בנוסף לסכום המצוין בתלוש השכר סך של 1,200 ₪ במזומן (שהם כ- 44 שעות עבודה). עיון בדוחות הנוכחות הידניים מעלה כי ישנם פערים בין דוחות הנוכחות לשעות המצוינות בתלושי השכר. וכי בחודש 02/2016 צוין כי עבדה התובעת 164 שעות. אולם משעולה שקיבלה התובעת את הסכומים המצוינים בתלושים, ואינה מכחישה את השעות המצוינות שם, ומנגד לא סתרו הנתבעים את טענתה כי קיבלה סכום נוסף במזומן באשר לחודש 02/2016 מקבלים אנו את טענתה באשר לחודש זה בלבד ורואים בו כאילו עבדה 151 שעות.

לאור האמור ניתן לראות כי עד חודש מאי עבדה התובעת 157.6 שעות בממוצע, שהם 84% משרה. ואילו מחודש מאי ועד לפיטוריה בחודש ספטמבר עבדה התובעת 73 שעות בממוצע, שהם 40% משרה.

ברי כי חלה פגיעה בהיקף משרתה של התובעת, בעודה בהיריון.

שנית, אין אנו מקבלים את טענת הנתבעים כי השינוי בהיקף משרתה של התובעת חל לבקשתה. שכן הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תלונתה למשרד הכלכלה כפי שהובאה לפנינו בת/3. כמו כן, אין אנו מקבלים את הטענה כי היקף משרתה השתנה בשל מגבלותיה הרפואיות, שכן עיון בתלושי שכרה מעלה כי נעדרה בגין מחלה בחודש 07/2016 לראשונה, בעוד הירידה בהיקף משרתה החלה בחודש 05/2016 (ר' ת/2).

שלישית, בניגוד לגרסתה העקבית של התובעת, שהינה מהימנה עלינו, כי החל מחודש 05/2016 חלה ירידה בהיקף משרתה, וכי עד לאותו המועד עבדה במתכונת עבודה קבועה למעט מקרים בהם נאלצה להחליף מישהי שלא הגיעה מפאת מחלה או חופשה (ר' עמ' 5 שורות 1-17). גרסתו של הנתבע בנקודה זו, היתה רצופת סתירות.

בתחילה נשאל הנתבע מדוע מחודש מאי הורדו שעות העבודה של התובעת ל-4 שעות למשמרת והוא השיב כי "זה תקופה וזה לפי השעות שהיא יכולה לעבוד. אני לא עשיתי סידור עבודה של העובדות, הן סידרו בעצמן"

ובהמשך השיב כי:

"לא אני צמצמתי אולי היא הייתה חולה. כשביה"ד מבהיר לי את השאלה שפתאום יש רק 4 שעות ביום אני משיב שהבנות עשו את סידור העבודה בעצמן. אני מפנה לחודש ספטמבר שם רואים שיוליה עבדה יותר שעות מכולן".

אולם לאחר מכן שינה הנתבע את גרסתו והשיב כי "באותה תקופה עשיתי לכל הבנות 4 שעות. זה היה תקופה לפני שסגרתי את החנות והורדתי לכולן בגלל זה את השעות ואז היא התחילה לצעוק עליי" (ר' עמ' 11 שורות 15-24).

בנוסף, לא הביאו הנתבעים אף אחת מהעובדות בחנות הנעליים על מנת לתמוך בגרסתם כי לא היתה מתכונת עבודה קבועה לעובדות בחנות, וכי עבדו הן לפי הצורך של הנתבעת, משכך הדבר יפעל לחובתם.

לפיכך ניתן לראות כי הלכה למעשה הודה הנתבע כי היקף העסקתה של התובעת נפגע, ומשהוכחה פגיעה כאמור, אין אנו נדרשים לבחון האם התבצעה בעקבות ההיריון או לאו, שכן בהתאם להוראות סעיף 9א לחוק עבודת נשים, כל פגיעה, הגם שלא קשורה להיריון, דורשת אישור של הגורם הרלוונטי במשרד הכלכלה.

רביעית ומעבר לצורך נציין באשר לטענה לפיה חל צמצום בהיקף המשרה של כלל עובדות הנתבעת, כי היא לא נתמכה בראיות ולא הוכחה לפנינו. שכן עיון בדוחות הנוכחות, אותן ערך הנתבע (ר' עמ' 11 שורות 1-3), מעלה כי לא הוצגו לפנינו שעות העבודה של כל העבודות, אלא של התובעת, ובמקרה בודד אחד – של עובדת בשם ילנה, אשר ניתן לראות כי עבדה שעות רבות יותר מהתובעת (ר' נ/6). הנתבע לא ידע להשיב מדוע נמחקו שעות עבודתן של העובדות האחרות בחודשים לגביהם טען כי צומצמו שעות העבודה לכל העבודות (ר' עמ' 14 שורות 15-17).

לאור קביעתנו שהפגיעה בהיקף עבודתה של התובעת בהיותה בהריון נעשתה בניגוד לחוק עבודת נשים, אנו נעתרים לתביעתה לפסוק לה פיצוי בגובה השכר שהייתה מקבלת לולא הפגיעה בתקופה המוגנת.

כפי שקבענו לעיל, התובעת עבדה בהיקף של 157.6 שעות בממוצע, משאין מחלוקת כי השתכרה התובעת סך של 27 ₪ לשעה, שכרה הממוצע עומד על סך של 4,255 ₪.

לפיכך זכאית התובעת לפיצוי מכוח סעיף 13 א(א)(1) לחוק עבודת נשים ושוכנענו כי היא זכאית לפיצוי בשוויי כספי של השלמת שכר עבודתה עד לסכום זה בחודשים 05-09/2016.

ברם, לא מצאנו מקום להיעתר לתביעת התובעת להשלמת שעות העבודה בתוספת 50% מהשכר. ככל שתביעה זו נוגעת לתיקון הקבוע בסעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים, הרי שהוראה זו מסדירה את הפיצוי בגין הפסד השכר שנגרם לעובדת במקרה של פיטורים בניגוד לסעיף 9 לחוק, אולם אין בהוראה זו התייחסות להפרת סעיף 9א(א) אשר עניינו פגיעה בהיקף המשרה של עובדת בהריון.

לאור האמור, זכאית התובעת לסך של 11,588 ₪ בגין השלמת שכר לחודשים 05-09/2016, לפי החישוב הבא:

בגין חודש מאי סך של 1,797 ₪

בגין חודש יוני סך של 3,403 ₪

בגין חודש יולי סך של 1,172 ₪

בגין חודש אוגוסט סך של 2,292.5 ₪

בגין חודש ספטמבר סך של 2,924 ₪

נסיבות סיום העסקתה של התובעת

אין חולק כי התובעת פוטרה במהלך הריונה, בסוף חודש 09/2016, ללא מתן היתר לפיטוריה, אף לא בדיעבד. עוד קבעה הממונה כי הגם שפיטוריה של התובעת היו בניגוד לחוק עבודת נשים, הם לא היו קשורים להריונה (ר' החלטת הממונה בת/13 לתצהיר התובעת). הצדדים לא ביקשו לערער על החלטת הממונה והיא למעשה החלטה חלוטה.

מבחינת מסכת הראיות שהתקיימה בבית הדין במסגרת התיק דנן, הגענו למסקנה דומה בעיקרה אליה הגיעה הממונה במסגרת החלטתה שצוינה לעיל. ונפרט.

מחומר הראיות עולה כי התובעת הודיעה על הריונה לנתבע במהלך חודש 04/2016 (ר' עמ' 11 שורות 7-9 לחקירתו הנגדית של הנתבע) והנתבעים המשיכו להעסיקה לאחר הודעתה זו.

עוד עולה מחומר הראיות כי ביום 10.8.16 הגישה התובעת תלונה למשרד הכלכלה, במסגרתה טענה כי לאחר הודעתה על הריונה החל הנתבע להפחית את שעות וימי עבודתה, וכי ביום 10.8.16 התקשר אליה הנתבע והודיע לה כי הוא מחפש דרך לפטרה נוכח תלונותיה על הרעת תנאים (ר' ת/3 לתצהירה).

ביום 24.8.16 שלחה התובעת למשרד הכלכלה מכתב המשך לתלונתה מיום 10.8.16, בו טענה כי ביום 17.8.16 המעסיק הודיע לה בשיחה כי היא בשימוע וכי החל מתאריך זה יש לה עוד חודש עבודה כמקובל. לטענתה נאמר לה על ידי המעסיק כי פוטרה לאור תלונותיה על פגיעה בשעות עבודתה (ר' ת/4 לתצהיר התובעת).

בחקירתה הנגדית חזרה התובעת על האמור, כמצוטט:

"...אחרי שאמרתי לו שהוא מקצץ ושזה לא מתאים ואין כסף כמעט פניתי ללשכה לתעסוקת נשים בהיריון אמרו לי שהוא לא יכול לקצץ לי בשעות ואני אמרתי לו את זה. הוא התעצבן ואמר לי שאני מפוטרת. אז ביקשתי מכתב פיטורים" (ר' עמ' 8 שורות 21-23).

ובהמשך:

"..הוא קיצר לי את השעות והתלוננתי עליו. הלכתי ללשכה לנשים בהיריון ואמרתי לו את זה ומיד פיטר אותי. איזה סיבה אני צריכה לחשוב בגלל מה זה. בהתחלה הוא פיטר אותי ואחר כך אמר שאני בשימוע, זה היה יומיומי, כל פעם שהייתי באה לעבודה הוא אמר לי. כך זה היה חודש ואני ביקשתי מכתב פיטורים והוא לא הוציא. הוא הוציא מכתב פיטורים רק יום אחרי שהוא קיבל את המכתב מדניאל וכנראה הוציא לשאר העובדות באותו יום" (ר' עמ' 9 שורות 4-9).

לתצהירה צירפה התובעת תמלול משיחתה עם הנתבע, במהלכה ולאחר ויכוח על שעות עבודתה של התובעת, הוא אכן אומר לה כך "עכשיו אני אומר לך-אני אומר לך לפני שימוע. מה זה שימוע? אני הולך להוציא לך מכתב ממשרד העבודה שאני מפטר אותך תוך חודש ימים, יש לך חודש ימים לעבוד. עכשיו, אני מוציא לך מכתב" (ר' עמ' 1-2 לת/9 לתצהיר התובעת).

אולם בהקלטה נוספת עולה כי הנתבע אמר לתובעת לאחר טענתה כי פיטר אותה "לא לא. חודש ימים אני צריך לתת לך הודעה מוקדמת, את לא קיבלת ממני שום הודעה..." (ר' ת/9).

ביום 28.8.16, אכן נשלח אל הנתבעים מכתב התראה בו צוין כי התובעת פוטרה ללא עריכת שימוע כדין ומבלי שניתן היתר לפיטוריה מאת הממונה על עבודת נשים או מכתב פיטורים (ר' ת/5 לתצהיר התובעת).

ביום 4.9.16 קיבלה התובעת מכתב פיטורים, כמצוטט:

"לצערנו, בשל המצב הכלכלי, וההפסדים הרבים שהחברה צברה, אנו נאלצים לסגור את החנות בסוף חודש ספטמבר 2016 ולפטר אותך.

אנו מאחלים לך הצלחה רבה בהמשך הדרך" (ר' נ/1 לתצהיר הנתבע).

הנתבעים הציגו אישור מטעם רו"ח הנתבעת לפיו כל עובדות הנתבעת פוטרו, עקב ההחלטה על סגירת העסק (ר' נ/2).

כמו כן הוצג פרוטוקול דיון מיום 6.4.16 בהליך 58201-01-16, במהלכו ניתן תוקף של פסק דין, להסכמות הצדדים שם – הנתבע ועיריית ראשון לציון – לפיהן יפנה הנתבע את הנכס בו ניהל את חנות הנעליים עד ליום 16.10.16 (ר' נ/3). וכן אישור מעיריית ראשון לציון על קבלת הנכס מידי הנתבע ביום 26.9.16 (ר' נ/4).

אין מחלוקת בין הצדדים כי חנות הנעליים אכן נסגרה לאחר פיטורי העובדות.

ערים אנו לטענת התובעת כי לא ידעה על קשיים כלכליים או על כוונת הנתבע לסגור את הנתבעת (ר' עמ' 6 שורות 9-12; עמ' 7 שורות 16-17), אולם מבכרים אנו את גרסת הנתבע בנושא כי יידע את העובדות בעניין והדבר אף מתיישב עם תמלול השיחות שצירפה התובעת לתצהירה, בה אמר הנתבע לתובעת, כדלקמן:

".. עכשיו, המצב היום לפי המכירות של היום, יש שעות מתות בין אחת לשלוש. השעות האלה אני לא יכול לשלם משכורת ולהחזיק את החנות. יש לי רק הפסדים..." (ר' ת/9 לתצהיר התובעת).

מהמפורט עולה כי התובעת פוטרה ללא עריכת שימוע כדין. אולם לא שוכנענו כי פיטוריה היו קשורים להריונה, אלא אכן לסגירת חנות הנעליים, כפי שאף נקבע על ידי הממונה כמפורט לעיל. כמו כן, לא שוכנענו כי הפחתת שעות עבודתה של התובעת היתה קשורה להריונה.

מתמלול השיחות שצירפה התובעת לתצהירה, עולה כי אמר הנתבע לתובעת, כדלקמן:

".. עכשיו, המצב היום לפי המכירות של היום, יש שעות מתות בין אחת לשלוש. השעות האלה אני לא יכול לשלם משכורת ולהחזיק את החנות. יש לי רק הפסדים..." (ר' ת/9 לתצהיר התובעת).

לפיכך לא שוכנענו כי זכאית התובעת לפיצוי כלשהו בגין הפרת חוק שוויון .

עם זאת, בסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, שעניינו פיטורי עובדת בהריון נקבע:

"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חודשים לפחות;...".

נפסק כי פיטורים בניגוד להוראת סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, בטלים מעיקרם ועל כן יש לפצות את העובדת שפוטרה כאילו המשיכה לעבוד עד תום התקופה המוגנת מפיטורים לפי החוק (ר' דב"ע מח/3-8 אבנר קופל נ' עדיי וייס ארלוביץ, פד"ע כ 57). לעניין זה נפסק כי "החוק מחייב מעסיק לקבל היתר לפיטורי עובדת בהריון גם במצב בו לא ידע כלל על ההיריון בעת ההחלטה על הפיטורים וגם אם הפיטורים אינם קשורים להיריון" (ר' דב"ע לו/78 - 3 רחל פאלק נ' מדינת ישראל, פד"ע ט' 197; ע"ע (ארצי) 09–285 פרופ' אריאל בן עמר שירותי רפואת שיניים והשקעות בע"מ נ' עדה פלדמן [פורסם בנבו] (28.12.10)).

לפיכך זכאית התובעת לתשלום פיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לה בגין הפסקת עבודתה בסוף 09/2016, בעוד שבפועל היה על הנתבעת להעסיקה עד ליום הולדת בנה, 23.11.16.

סעיף 13א לחוק עבודת נשים, קובע:

"13א.(א) לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות לפי חוק זה, והוא רשאי –

(1)לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין;

...

(ב)(1)מצא בית הדין האזורי לעבודה כי העובד או העובדת שהגישו תובענה, פוטרו בניגוד להוראות סעיף 9, יפסוק פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע להם במהלך התקופה המזכה; ואולם רשאי בית הדין, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצויים בסכום אחר שיקבע; לענין חישוב השכר לפי סעיף קטן זה, יחולו הוראות סעיף 13ב לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ותקנות לפי סעיף 13 לחוק האמור.

(2) לענין סעיף קטן זה, "התקופה המזכה" – תקופה שתחילתה ביום הפיטורים או ביום שבו המעביד ידע או שהיה עליו לדעת על קיומה של העילה להגבלת הפיטורים, לפי המאוחר, וסיומה במועד המוקדם מבין אלה:

(א) תום התקופה שבה חלה הגבלת הפיטורים כאמור;

(ב) אם ניתן היתר פיטורים לפי סעיף 9 – יום תחילת תוקפו של ההיתר;

(ג) אם העובד או העובדת הוחזרו לעבודה – יום החזרה לעבודה".

לאור כל האמור לעיל, זכאית התובעת לסכומים הבאים:

• אובדן הכנסה עד תום התקופה המוגנת (23.5.17), סך הכל 7.5 חודשים *4,255 ₪ *150% = 47,868 ₪ .

  נציין כי לא שוכנענו כי יש לפסוק לטובת התובעת סכומים נוספים בגין פגיעה בדמי לידה או דמי אבטלה לתקופה זו, שכן הסכום דלעיל כולל את הסכומים אשר היו מגיעים לתובעת בגין כל התקופה.

• הודעה מוקדמת בסך 4,255 ₪.

• פיצויי פיטורים בסך 6,382 ₪ (4,255 ₪ *18 חודשים שכן היה על הנתבעת להעסיק את התובעת עד ליום 23.5.16). אולם משהעמידה התובעת את רכיב זה על סך של 4,476 ₪ בכתב התביעה המתוקן, איננו יכולים לפסוק לה מעבר לכך.

• פיצויי בגין פיטורים שלא כדין – משקבענו לעיל, כי התובעת פוטרה ללא הליך שימוע כדין, שוכנענו כי יש לפסוק לטובתה פיצוי בסך 5,000 ₪.

   

   

   

  פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים, נזק לא ממוני ועוגמת נפש

משקבענו כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק עבודת נשים, נשאלת השאלה האם בנוסף לפיצוי בגין הנזק הממוני שנגרם לתובעת עקב פיטוריה יש מקום לפסוק לטובתה גם פיצוי בגין נזק לא ממוני.

לאחר שנתנו דעתנו למכלול השיקולים המונחים על הכף ומכלול נסיבות העניין, הגענו לכלל מסקנה כי יש לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני, בהתאם לסעיף 13א(א)(1) לחוק עבודת נשים בכל הנוגע לפיטורי התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים.

לעניין זה שקלנו את עצם הפגיעה בעובדת במהלך הריונה בניגוד לחוק, את העובדה שהתובעת התריעה בפני הנתבעים על הפגיעה בהיקף המשרה במהלך הריונה, את משך ההתקשרות בין הצדדים, וכמובן את הצורך להרתיע מעסיקים מפני התנהגות דומה בעתיד. בנסיבות העניין, אנו סבורים כי יש להעמיד את הפיצוי לתובעת בגין נזק שאינו ממוני על סך 10,000 ₪.

נציין כי בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לפיצויי נפרד בגין הפרת חוק עבודת נשים ופיצויי נוסף בגין נזק לא ממוני ועוגמת נפש. אולם לטעמנו בנסיבות תיק זה לא שוכנענו כי יש לפצות את התובעת בפיצוי נוסף , מעבר לפיצויי שפסקנו.

חלף הפרשות פנסיוניות

התובעת עתרה לתשלום חלק המעסיק בהפרשות הפנסיוניות להן היתה זכאית בסך של 2,800 ₪, ללא כל פירוט לתחשיבה.

חרף טענת הנתבע בחקירתו הנגדית כי באם הגיע לתובעת הפרשות פנסיוניות, הפריש לה (ר' עמ' 12 שורות 4-6). בכתב ההגנה, בתצהירו וכן בסיכומים מטעם הנתבעים נטען כי זכאית התובעת להפרשות בסך 627 ₪ בלבד וכי בנוסף יש לקזז משכרה את הפרשות העובד בהתאם.

לאור האמור עולה כי לטובת התובעת לא הופרשו סכומים לקרן פנסיה.

התובעת לא הצהירה כי במועד תחילת העסקתה היתה מבוטחת בביטוח פנסיוני ולא הציגה כל ראיה לכך.

בנסיבות אלה, זכאית התובעת, לאחר שישה חודשי עבודה, לחלף ההפרשות הפנסיוניות בהתאם להוראות צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה – 2011 (להלן: צו ההרחבה הפנסיוני הכללי), בסך כולל של 2,392 ₪, בהתאם לחישוב הבא:

בגין החודשים 5-6/2016 לסך של 510 ₪ (4,255 ₪ * 6% להפרשות מעסיק * 2 חודשים)

בגין החודשים 7-11/2016 לסך של 1,329 ₪ (4,255 ₪ * 6.25% להפרשות מעסיק * 5 חודשים)

בגין 60 הימים בהם היה אסור לפטרה לאחר חזרתה מחופשת לידה זכאית היתה התובעת לסך של 553 ₪ (4,255 ₪ * 6.5% להפרשות מעסיק * 2 חודשים)

הפרת חוק הודעה לעובד

כפי שקבענו לעיל, לא ניתנה לתובעת הודעה על תנאי העסקתה וזאת בניגוד לחוק הודעה לעובד.

בשים לב לתקופת עבודתה של התובעת, ולמחלוקות שהתגלעו בין הצדדים אשר יכלו להימנע עם מתן הודעה לעובד כנדרש, מעמידים אנו את הפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על סך של 2,000 ₪.

בתצהירה ובסיכומיה עתרה התובעת לתשלום שכר מומחה תמלול והחזר אגרה, מדובר בהרחבת חזית משעילות אלו לא הופיעו בכתב התביעה המתוקן ואין להתירה.

הרמת מסך ההתאגדות

לטענת התובעת יש לחייב את הנתבע באופן אישי שכן לטענתה עשה הנתבע שימוש ציני ומושכל לרעה בהתאגדות הנתבעת לפגוע בזכויותיה תוך לקיחת סיכון בלתי סביר. עירב את נכסיו על ידי משיכת משכורת מהנתבעת ורוקן את הנתבעת מתוכן וכי אין החברה סולבנטית כיום.

מנגד, ולטענת הנתבע, לא הצביעה התובעת על עילה המאפשרת הרמת מסך. נטען כי התובעת הועסקה על ידי הנתבעת ולא על ידי הנתבע ולא הוכחה התנהגות פסולה או חריגה של הנתבע.

בעניין ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ [פורסם בנבו] (25.12.17) סקר בית הדין הארצי לעבודה את הדין החל ואת ההלכות הנוגעת להרמת מסך ההתאגדות, ובפרט במשפט העבודה, בהאי לישנא:

"הכלל בדבר הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, מעוגן בהוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, כפי שתוקנה במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות, תשס"ה-2005....

בהוראת סעיף 6(א) לחוק כפי שתוקנה, צומצמו העילות להרמת המסך לעומת ההוראה בנוסחה הקודם. מלשון הוראת החוק עולה, כי מסך ההתאגדות יורם באותם מקרים בהם נעשה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, כדי להונות אדם, לקפח נושה או לחלופין, לעשות מעשה שפוגע בתכלית התאגיד, תוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתו לפרוע את חובותיו. בסיפא להוראת הסעיף נקבעה דרישת מודעות מצד בעל המניות לשימוש לרעה הנעשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כמו כן, בבואו להרים את מסך ההתאגדות, על בית המשפט ליתן דעתו בין השאר לשאלה האם יכולה החברה לפרוע את חובותיה (ראו בע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד [פורסם בנבו] (16.2.12), להלן: פרשת העמותה לקידום הספורט, וראו הסקירה המפורטת שם).

26. בפסיקת בית דין זה נקבע, כי הכללים בדבר הרמת המסך, מחייבים בחינה מיוחדת בתחום משפט העבודה, וזאת בשים לב לחובת האמון המיוחדת שחבה החברה לעובדיה, ובקשר למעמדם המיוחד של עובדי החברה, כנושיה...

לצד זאת, מדגישה הפסיקה במהלך השנים את כלל היסוד שבדיני החברות לפיו "חברה היא תאגיד הנפרד מבעל מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (דב"ע (ארצי) נג/3-205 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כ"ז, 345; פרשת זילברשטיין; פרשת עמותת קידום הספורט). בהתאמה לכלל יסוד זה נקבע, לרבות בפסיקה מן הזמן האחרון, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. משזו נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, אין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך. יפים לכאן בשינויים המחויבים הדברים מפי השופט איטח בפסק הדין בפרשת טוקו שף, בקובעו כדלקמן:

"דעתנו היא שלא הוכח כי לפנינו מקרה חריג של שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התאגיד כנדרש בסעיף 6 לחוק החברות. אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה" (בר"ע ארצי 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ – ADMARIAM GAVR NEGOUSE [פורסם בנבו] (13.11.16) להלן: פרשת טוקו שף,וראו גם ע"ע (ארצי) 15288-12-10 אלון בוימל - חיים פלזן [פורסם בנבו] (8.5.12), ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני - אלמוני [פורסם בנבו] (14.9.17)).

...

29. בשים לב לכלל האמור, על מנת שיורם מסך ההתאגדות, באופן שמר עמרם יחויב אישית בחובותיה של חברת מיארה, יש להיווכח כי המערערים הועסקו תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה של החברה ל"הונות אדם או לקפח נושים", או תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה...".

כן נקבע בפסיקה כי בעת שנבחנת שאלה בדבר 'ערוב נכסים' בין החברה לבין בעלי מניותיה, יש לבדוק מהי המטרה העומדת בבסיסו של אותו 'ערוב נכסים', ולבחון האם אותה מטרה עולה בקנה אחד עם טובת החברה ונושיה, כאשר במקרה כזה אין מרימים את מסך ההתאגדות, כמו גם במקרה בו מנהל ובעל מניות בחברה נחלץ לסייע לחברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי עובדיה (ר' ע"ע 131/05 מעתוק מארק נ' דוד אוסטרובסקי, [פורסם בנבו], 25.4.06)).

כפי שנקבע בפסיקה, יצירת יריבות משפטית ישירה בין עובד העובד בחברה לבין בעלי מניותיה של החברה אפשרית בנסיבות מיוחדות וחריגות בהן הוכח, כי קיומה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה שימשה את בעלי המניות כ"עלה תאנה" לפעילות, אשר יש ספק בכשרותה. הדבר לא הוכח בענייננו. וכמפורט לעיל, הלכה היא כי אי קיום חוקי המגן אין בהם די בכדי להוות עילה להרמת מסך.

ערים אנו לכך שהשיב הנתבע בחקירתו הנגדית כי משך משכורות מהנתבעת, אולם אין בדבר בכדי להוות עילה להרמת מסך, שעה שמדובר בבעל מניות יחיד ומנהל הנתבעת.

כן ערים אנו לטענות התובעת כי הלכה למעשה ידע הנתבע על הצורך בסגירת החנות עובר להודעתה על הריונה. שכן כבר בחודש 01/2016 הגישה נגדו עיריית ראשון לציון תביעת פינוי וביום 6.4.16 ניתן פסק הדין המעגן את הסכמות הצדדים בנוגע לפינוי החנות עד לחודש 10/2016. כך שידע לטענתה כי יאלץ לפטרה בעודה בהיריון מתקדם.

הנתבע, אשר נחקר על האמור בחקירה נגדית השיב לעניין זה כי ניסה להאריך את ההסכם עם העיריה ל-6 חודשים נוספים (ר' עמ' 12 שורות 23-26) עוד הוסיף הנתבע כי "... נלחם כדי להחזיק את החנות. חשבתי תכף ומיד שאני ממשיך הלאה לעבוד ולא לנתק את העבודה. ..." (ר' עמ' 13 שורות 2-9).

הנתבע השיב בחקירתו הנגדית כי לאור הבעיות שלו עם עיריית ראשון לציון הפסיד כספים רבים ונאלץ למכור את ביתו בכדי לשלם את החובות (ר' עמ' 14 שורות 9-14).

אולם נפסק כי מצב זה, בו מנהלי החברה מזרימים הון נוסף על מנת לנסות ולעמוד בהתחייבויות החברה אינו מוכיח עירוב נכסים (ר' ע"ע 387/05 אהרון פוטרמן - נפתלי ניסני [פורסם בנבו](9.12.07); ת"א 30447/93 חברת א.ד.ח.ן. לבניה והנדסה בע"מ - ריקל בניין בע"מ ואח' (לא פורסם)).

עוד נציין כי ערים אנו לכך שהנתבעים הצהירו בפני הממונה כי פעילות הנתבעת הופסקה ואינה פעילה עוד (ר' ת/2). הנתבע נחקר על האמור בחקירה נגדית והשיב כי החברה קיימת ונושמת ולא נסגרה (ר' עמ' 13 שורות 24-30). והדבר מתיישב עם ת/3 שהוצג במהלך דיון ההוכחות, אישר מרשות התאגידים, שם נרשם כי החברה פעילה. ערים אנו לכך שעוד מצוין כי מדובר בחברה מפרת חוק, והנתבע השיב בחקירתו הנגדית כי זאת בשל העובדה שלא היה לו כסף בכדי לשלם את האגרות (ר' עמ' 14 שורה 1).

אולם , לא הוכח לטעמנו עירוב נכסים, שימוש בחברה למעשה תרמית או נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, ואין מקום להרמת מסך.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן:

• השלמת שכר לחודשים 05-09/2016 בסך 11,588 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מאמצע התקופה (מיום 1.7.16) ועד יום התשלום בפועל.

• פיצוי בגין אובדן הכנסה בהתאם לחוק עבודת נשים בסך 38,392 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

• הודעה מוקדמת בסך 4,255 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

• פיצויי פיטורים בסך 4,476 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

• פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 5,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

• נזק לא ממוני בהתאם לחוק עבודת נשים בסך 10,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

• חלף הפרשות פנסיוניות בסך 2,392 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

• אי מתן הודעה על תנאי העסקה בסך 2,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום התקופה המוגנת 23.5.17 ועד יום התשלום בפועל.

הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של התובעת בסך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח תשרי תש"פ, (17 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.