GAMAL IBRAHIM ABAKER YAGOUB נ' עדנאן טאטור בע"מ ואח'

לפניי תביעת התובע לקבלת זכויות סוציאליות שונות הנובעות מתקופת עבודתו וסיומה.

העובדות כפי שהן עולות מחומר הראיות

התובע הינו אזרח סודני.

הנתבעת 1 הינה חברת בניה העוסקת בביצוע פרויקטים לבניה ברחבי הארץ (להלן – הנתבעת או החברה).

הנתבעים 2 ו-3 הינם בעלי מניות בנתבעת.

טענות הצדדים

לטענת התובע, הוא הועסק בנתבעת החל מ-05/2012 ועד 06/2014 עת התפטר בדין מפוטר. לטענתו הוא עבד מטעם הנתבעת באתרי בניה באור יהודה וברמת גן, שישה ימים בשבוע, במתכונת עבודה קבועה שהסתכמה בלמעלה מ-266 שעות חודשיות. לטענתו התפטר לאחר שביקש ממנהלו, סעיד, תלושי שכר לצורך חידוש אגרה ומשהלה סרב, עזב התובע את עבודתו בנסיבות בהן לא ניתן לצפות ממנו להמשיך לעבוד בנתבעת. עוד טוען התובע כי הוא קיבל את שכרו במזומן, במעטפות שעל גביהן היה רשום השכר שקיבל שהיה מורכב משעות עבודתו במכפלת תעריף שעתי נטו בלבד. לטענתו זכאי הוא להפרשי שכר בהתאם לקבוע בהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניה וכן לזכויות סוציאליות נוספות.

לטענת הנתבעים, התובע לא הועסק על ידם, ולא התקיימו בין החברה לתובע יחסי עובד-מעסיק. לטענתם אין בחברה כל רישום על העסקת התובע ובאתרים אותם ציין התובע בתביעתו לא העסיקה החברה עובדים ולא ביצעה עבודות באתרים בתקופה הרלוונטית. לטענתם, אף אם יוכח כי התובע ביצע עבודות כלשהן באתר בניה בו פעלה החברה, אין הנתבעת יודעת מי מהגופים הפועלים באתר העסיק את התובע, שכן מדובר בחברת בניה המשמשת כקבלן ראשי ובמקביל אליה פעלו קבלני משנה רבים אשר ניהלו את עסקיהם באופן עצמאי. עוד נטען כי עובדים במעמדו של התובע, הנעדרים הכשרה לביצוע עבודות בניין, לרוב לא מועסקים באופן קבוע ובהיקף הנטען על ידי התובע.

הראיות שהוגשו

מטעם התובע הוגשו תצהירי התובע, מר אוסמן עומר ומר אלסדיג אחמד שעבדו עם התובע וכן זומנו עדים נוספים לעדות בהתאם להחלטת בית הדין. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר מטעם הנתבע 3 בלבד, מר אחמד טאטור.

ביום 18.6.17 התקיים דיון הוכחות בתיק, במהלכו נשמעו עדויות התובע ו2 עדים מטעמו ( מר אוסמן ומר אלסדיג), מר עופר מצלאווי מטעם חברת מצלאווי ומר מנחם ברקו מטעם חברת שפיר שזומנו למתן עדות לבקשת התובע ומטעם הנתבעים – הנתבע3 .

אציין כי מר סעיד טאטור זומן למתן עדות, אך לא הופיע לדיון ההוכחות ומשהתובע הצהיר כי הוא מוותר על עדותו (ר' עמ' 15 שורות 7-8 לפרוטוקול), הגישו הצדדים את סיכומי טענותיהם.

דיון והכרעה

האם התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לנתבעת?

בענייננו עיקר המחלוקת היא האם התובע הועסק בשורות הנתבעת בעבודות בנייה. לאחר שמיעת העדויות ושקילת מכלול החומר שהובא בפני, שוכנעתי כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. להלן אפרט את נימוקיי.

גרסתו של התובע כי הועסק בנתבעת, לא נסתרה. גרסתו של התובע לעניין זה היתה מהימנה, עקבית ונתמכה בעדויות נוספות.

התובע חזר לפני על גרסתו כי הועסק בנתבעת באתרי בנייה באור יהודה ורמת גן, כאשר הנתבע 2, מר עדנאן, היה הבעלים של הנתבעת אותו הכיר וכי מר סעיד היה הממונה הישיר אשר רשם את שעות עבודתו ושילם לו את משכורתו. עדותו עולה בקנה אחד עם האמור בכתב תביעתו ובתצהירו (ר' סעיף 9 לכתב התביעה וכן סעיפים 3-7 לתצהירו), כך:

"ש. איפה התחלת לעבוד? ת. אור יהודה שנה. אחר כך רמת גן. שנה וחודש. ש. תאשר לי שאתה עובד באור יהודה אתה עובד רק באור יהודה? ת. באור יהודה, כן. ש. כשאתה מסיים באור יהודה אתה עובר לרמת גן? ת. כן.

...

ש. תאשר לי שסעיד המנהל עבד איתך רק ברמת גן או רק באור יהודה? ת. אור יהודה ורמת גן כל הזמן" (ר' עמ' 10 שורות 20-25 וכן עמ' 11 שורות 7-8 לפרוטוקול).

ובהמשך –

"ש. איפה עבדת כשהגעת לארץ? ת. עבודה ראשונה התחלתי לעבוד עם סעיד. .... ש. איך שהגעת לארץ התחלת לעבוד בנתבעת? ת. כן, עבדתי איתו. ש. מי זה איתו? ת. עבדתי עם סעיד. ש. אחרי שבוע, שבועיים שהגעת לארץ? ת. אחרי שלושה חודשים" (ר' עמ' 12 שורות 24-25; 32-33 וכן עמ' 13 שורות 1-4 לפרוטוקול).

עדותו של התובע נתמכה בעדותם של מר אוסמן ומר אלסדיג אשר הצהירו כי עבדו עם התובע בעבודות בניה אצל הנתבעת, הן באתר בניה באור יהודה והן באתר בניה ברמת גן, כאשר סעיד היה הממונה עליהם.

בעדותו של מר אלסדיג, חזר הוא על גרסתו כי עבד עם התובע בנתבעת, בפירוט, כמצוטט:

"ש. אתה עבדת רק באור יהודה? ת. עבדתי באור יהודה, ברגע שהפרויקט נגמר התובע המשיך לעבוד לבד, העבודה נגמרה פה, ישבתי חודשיים ולא עבדתי איתו, ואחר כך עבדתי ברמת גן על יד הבורסה, סך הכל 7 חודשים ברמת גן. התובע היה עובד גם ברמת גן. התובע המשיך לעבוד באור יהודה אחרינו, בעל הבית אמר לי שהעבודה נכנסה, אתה יכול ללכת והשאיר את התובע בעבודה באור יהודה, גם ברמת גן סעיד אמר לי שהעבודה נחלשה, והשאיר את התובע לעבוד. אנחנו הפסקנו לעבוד באור יהודה והתובע המשיך לעבוד באור יהודה, באותה תוכנית העבודה נחלשה גם ברמת גן, התובע המשיך באור יהודה ואחר כך הצטרף אלינו לרמת גן, ברגע שהתובע סיים באור יהודה העבירו אותו לרמת גן" (ר' עמ' 14 שורות 6-15 לפרוטוקול).

מר אוסמן חזר אף הוא על גרסתו כי עבד עם התובע בנתבעת (ר' עמ' 15 שורות 2-3 לפרוטוקול).

גרסת התובע כי מר סעיד היה הממונה באתרי הנתבעת, נתמכה בעדות מר מצלוואי, מנהל פרויקט של חברת מצלואי אשר התקשרה עם הנתבעת באתר בניה ברמת גן וקריית אונו, אשר העיד לפני כי סעיד הוא "מנהל העבודה שלו שאני יודע שהוא קרוב משפחה של עדנאן טאטור" (ר' עמ' 7 שורות 24-25 לפרוטוקול). מר מצלוואי העיד כי אינו מכיר את הנתבע 3, מר אחמד טאטור, וכי כל ההתקשרות אל מול החברה היתה אל מול סמיר, סעיד ועדנאן שניהלו את האתר (ר' עמ' 8 שורות 1-7 לפרוטוקול).

מר מנחם ברקו, שהיה מנהל הפרויקט של חברת שפיר באור יהודה, שם ביצעה הנתבעת עבודות שלד, העיד אף הוא כי אינו מזהה את הנתבע 3, וכי היה בקשר עם סעיד, סמיר ועדנאן, וכי מר סעיד היה מנהל העבודה מטעם הנתבעת בשטח (ר' עמ' 8 שורות 26-30 לפרוטוקול).

אציין כי מר ברקו הכתיב את מספר הטלפון הנייד של מר סעיד, מס' הטלפון XXX (ר' עמ' 8 שורות 28-29 לפרוטוקול), אשר זהה למספר אשר מופיע בפלט השיחות שהגיש התובע ביום 23.3.16 לתיק בית הדין, לאחר שניתן צו מתאים לחברת פרטנר, בהחלטת כב' השופטת קרן כהן מיום 7.3.16, במעמד הצדדים.

כל האמור מחזק את גרסתו של התובע, אשר היתה סדורה ועקבית, כי מר סעיד היה מנהל העבודה שלו והוא שחתום על כרטיסי הנוכחות שהציג וצירף לתצהירו. יש לציין כי גם הנתבע 3 אישר כי כרטיסי הנוכחות שהוצגו הם של הנתבעת 1 ( ר' עמ' 15 שורות 26-28).

מנגד, גרסת הנתבעים לעניין העסקתו של התובע ושל מר סעיד, אינה עקבית והשתנתה לאורך ההליך, דבר הפוגע באמינותה.

בכתב ההגנה הכחישו הנתבעים את טענות התובע באופן גורף וטענו כי הנתבעת לא העסיקה את התובע ויתרה מכך, כלל לא העסיקה עובדים באתרים הנטענים על ידי התובע בתקופה הנטענת (ר' סעיף ט' לכתב ההגנה).

בדיון המקדמי השני שהתקיים ביום 14.4.16, הוצג לנתבע 3 כרטיס העבודה מטעם התובע, והנתבע 3 זיהה כי שם הנתבעת כתוב עליו יחד עם זאת טען הוא כי "יש במשפחה שלנו 300 איש שנקראים סעיד טאטור, ואני לא יודע למי הכוונה. אני לא מזהה את החתימה. בחברה שלנו היום לא עובד טאטור סעיד. לפני 3-4 שנים היה אדם בשם סעיד שעבד אצלנו, אבל אני לא יודע מה שם המשפחה שלו. לשאלת ביה"ד, האם אני מכיר את מס' הטלפון XXX, אני משיב בשלילה" (ר' עמ' 5 שורות 19-25 לפרוטוקול הדיון). לאור האמור ניתנה החלטת בית הדין כי על הנתבעים להודיע במסגרת תצהיר ערוך כדין את פרטיו של מר סעיד שעבד בנתבעת להודיית הנתבע 3.

ביום 10.5.16 הגיש הנתבע 3 תצהיר לפיו "האדון סעיד שעבד בפרוייקטים אור יהודה ורמת גן הוא סעיד טאטור".

בתצהירו, טען מר אחמד כי העבודות שבוצעו באתר באור יהודה על ידי הנתבעת הועברו לביצוע קבלן משנה – "חברת ח.ח העמק" (ר' סעיף 4 לתצהירו), אולם הנציגים מטעם החברות מצלוואי ושפיר העידו לפני כי אינם מכירים את חברת ח.ח. העמק (ר' עמ' 8 שורות 8-9 ו-24-25 לפרוטוקול). על כך השיב מר אחמד כי "יש בעלים מעליהם" (ר' עמ' 16 שורות 29-31 לפרוטוקול) וחרף טענתו כי ישנם חוזים אל מול חברות ח.ח. העמק, מצלאווי ושפיר, הסכמים אלו לא הוצגו ועדים מטעמם לא זומנו לדיון ההוכחות על ידי הנתבעים.

בתצהירו טען מר אחמד כי כרטיסי הנוכחות אותם צירף התובע לתצהירו אינם נושאים את פרטי הנתבעת. אולם בעדותו לפני אישר מר אחמד כי כרטיסי העבודה שהוצגו על ידי התובע, הינם כרטיסי העבודה של הנתבעת אך טען כי אינו מזהה את החתימה היות ואינו יודע מי הוא סעיד טאטור (ר' עמ' 15 שורות 26-30 לפרוטוקול).

מר אחמד טען כי "לא היה מנהל עבודה בשם סעיד. אתה אמרת בדיון שסעיד הוא ממשפחת טאטור. 1,2,3 משפחת טאטור? כל הכפר זה קאבא. משפחה נוספת" (ר' עמ' 15 שורות 24-25 לפרוטוקול), אך כשעומת עם עדותם של מר מצלוואי ומר ברקו, אשר העידו כי מר סעיד היה איש הקשר ומנהל העבודה בפועל בפרויקטים המשותפים שנעשו עם הנתבעת, השיב מר אחמד רק כי "עבד אצלנו אחד בשם סעיד טאטור כעובד פשוט ולא כמנהל עבודה. אתה יודע שמנהל עבודה צריך תעודות" (ר' עמ' 16 שורות 1-2 לפרוטוקול).

לאור כל האמור, גרסת הנתבעים כפי שהוצגה אין בה בכדי לסתור את גרסתו העקבית של התובע והעדים שהובאו מטעמו והיא אף אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו.

טענת הנתבעים כי העבודות לא בוצעו על ידי הנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, לא הוכחה שכן לא הוצגו הסכמי ההתקשרות הנטענים עם חברת מצלאווי וחברת שפיר, והכחשת נציגי החברות טענה זו בעדותם לפני, לא נסתרה.

כמו כן לא הצליחו הנתבעים לסתור את גרסת התובע כי הממונה עליו היה מר סעיד טאטור, עדותו בנקודה זו היתה עקבית ומהימנה ואף נתמכה בעדותם של ארבעה עדים, שני חבריו לעבודה וכן הנציגים מטעם החברות שפיר ומצלאווי אשר אין מחלוקת כי התקשרו עם הנתבעת.

כמו כן גרסת הנתבעים בדבר יחסי העבודה עם התובע, אינם מתיישבים עם פלט שיחות הטלפון בין המנוי של התובע לזה של מר סעיד טאטור, לתקופה שבין 05/2012 לבין 06/2014, אשר הומצא לתיק ביה"ד ביום 23.03.16 על פי צו שניתן על ידי בית הדין לבקשת התובע (להלן – פלט השיחות). מפלט השיחות עולה כי נערכו שיחות רבות ולעיתים מספר פעמים ביום בין מספרו של מר סעיד טאטור למספרו של התובע, ולהיפך. דבר התומך בהתקיימות קשרי עבודה בין השניים.

ערה אני לטענות הנתבע 3 בתצהירו כי לא הוכח כי מספרי הטלפון אכן שייכים לסעיד טאטור או לתובע. וכי אף אם יוכח כי שייכים הם לתובע ולסעיד טאטור, הדבר אינו מלמד כי התובע היה עובד הנתבעת, אלא כי פנה מעת לעת לנתבעת במסגרת חיפושיו אחר עבודות זמניות וכי חזרו אליו מנהלי הנתבעת בניסיונותיהם לאתר עובדים לעבודות זמניות (ר' סעיפים 17-20 לתצהירו). משהתובע הצהיר בפני בית הדין כי זהו מנוי הטלפון שלו והעובדה כי מדובר במספר הטלפון של מר סעיד טאטור אף נתמכה בעדותו של מר ברקו, אין בידי לקבל טענה זו. כמו כן קיום שיחות טלפוניות באופן נרחב ויומיומי כפי שעולה מפלט השיחות, בין שני הצדדים, אינו תומך בטענת הנתבע 3.

אף כרטיסי הנוכחות שהציג התובע תומכים בגרסתו כי היה עובד הנתבעת, והנתבעים לא הצליחו לסתור טענתו זו. כמובא לעיל מר אחמד אישר כי מדובר בכרטיסי הנוכחות של הנתבעת, ועולה מהם כי הם חתומים על ידי מר סעיד טאטור. טענת הנתבעים, כי יתכן והכרטיס ניתן לתובע על ידי מי מהקבלנים איתם התקשרה, הופיעה לראשונה בסיכומים מטעמם ונדמה כי נטענה בעלמא וללא תימוכין בראיות.

לאור כל האמור לעיל, הנני מבכרת לקבל את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת כמפורט לעיל, ומשכך הנני קובעת כי התובע עבד אצל הנתבעת, בתקופה שבין 05/2012 ל-06/2014, שכן גרסתו לעניין זה לא נסתרה.

נוכח העובדה כי הנתבעת לא הציגה כל רישום מטעמה בהתאם להוראות סעיף 25 חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), על ניהול פנקס עבודה וסעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) על מסירת תלושי שכר לתובע, עוברת חובת ההוכחה לכתפיה (ר' ע"ע (ארצי) 10219-12-12 אלעד אטיאס נ' מ.י.ר שרותי מזון בע"מ (2.3.16); עע (ארצי) 50821-01-14 טארק אבו אל עפיה נ' וליד אבו אל עפיה (8.10.15)).

הנתבעים לא עמדו בנטל לסתור את טענות התובע לעניין זה משלא הוצגו תלושי שכר או ראיה אחרת בנדון וזאת בכפוף למפורט בהמשך.

תחולת צו ההרחבה בענף הבנייה על התובע

משאין מחלוקת כי הנתבעת הינה חברת בניה, ומשגרסת התובע כי עסק בעבודות בנייה, לרבות עבודות בטון וקונגו, אצל הנתבעת, לא נסתרה, הגעתי למסקנה כי יש להחיל על העסקת התובע את צו ההרחבה בענף הבנייה.

בסעיף 6 לצו ההרחבה בענף הבנייה משנת 2010, נקבעו הגדרות מעביד ועובד בענף הבנייה, בתחום השיפוצים, כך: "כל מעביד בתחומי הבינוי ו/או התשתיות ו/או עבודות ציבוריות ו/או הנדסה אזרחית ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה לרבות כמנוי בענפים ראשיים 45 ו – 46 לספר הסיווג האחיד לשנת 1993, אשר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כל סעיפי המשנה שלהם".

לעניין הגדרת "עובד" קובע הצו – "כל עובד ומנהל עבודה באתר בנייה (כהגדרת המונח בצו זה) המועסק בתפקיד שאינו משרדי".

כאמור, לא נסתרה גרסת התובע כי לא הועסק בתפקיד משרדי, ואין מחלוקת כי הנתבעת היא חברה בתחום הבניה.

לפיכך אני קובעת כי חלים על הצדדים הוראות צווי ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי לעובדי הבנייה ועבודות ציבוריות מיום 9.4.1968 ושל ההסכמים הקיבוציים שנחתמו בעקבותיו המהווים תוספת לאותו הסכם.

חלים על הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה מיום 5.7.2010 אשר הורחב בצו מיום 1.1.12 (להלן – צו ההרחבה).

האם זכאי התובע להפרשי שכר

לאחר שעיינתי בחומר הראיות והעדויות שהונחו בפניי, לא שוכנעתי כי זכאי התובע לתשלום הפרשי שכר.

ערה אני לטענות התובע כי בשנת עבודתו הראשונה בנתבעת השתכר שכר של 25 ₪ נטו לשעה, לאחר מכן השתכר 27 ₪ נטו משך חצי שנה וביתרת חודשי עבודתו השתכר סך של 30 ₪ נטו לשעה.

התובע הציג ראיות מעטות מטעמו, ביניהן מספר צילומי מעטפות עליהן נרשם השכר אותו קיבל במזומן, כאשר על מרביתן לא צוינו תאריכים ורק חלקן ציינו את מספר השעות שעבד במכפלת השכר נטו אותו קיבל. אולם אין בהן בכדי לתמוך בטענותיו. עיון במעטפות אלו מעלה כי על המעטפה מחודש 02/2013 נכתב כי התובע השתכר 27 ₪ נטו, ולא 25 ₪ כפי שנטען על ידו. כמו כן בכל המעטפות שהציג התובע אין כל אסמכתא כי השתכר שכר של 30 ₪ לשעה והדבר אף לא נתמך בעדות העדים מטעמו.

לאור האמור, אינני מקבלת את גרסת התובע כי שכרו השתנה לאורך תקופת עבודתו, אלא קובעת כי השתכר סך של 27 ₪ נטו לשעה, לאורך כל תקופת עבודתו.

ביום 1.1.12 הורחב צו ההרחבה בענף הבניה משנת 2010, כך ששכר הדרגה הראשונה בטבלת השכר הועמד על סך של 5,000 ₪. כך שערך שעה בהתאם לצו ההרחבה עומד על סך של 27.47 ₪ ברוטו, בשים לב להיקף המשרה בענף הבניין, ולפיכך איני סבורה כי זכאי התובע לתשלום הפרשי שכר אותם תבע באשר לשנה הראשונה בלבד (ר' סעיפים 23-25 לכתב התביעה) שכן דחיתי את טענתו כי השתכר סך של 25 ₪ לשעה בשנה זו ומשאין חולק כי קיבל את שכרו בערכי נטו.

תמורה בגין עבודה בשעות נוספות

תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), אשר נכנס לתוקפו ביום 01.02.09, שינה בין היתר את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות. סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, כפי שתוקן במסגרת תיקון 24 לחוק קובע כדלקמן:

"(א) בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;

...

(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

כך שהחל מיום 01.02.09 נטל ההוכחה בדבר שעות העבודה של העובד, מוטל על המעסיק, וזאת עד מסגרת התקרה בגובה 60 שעות נוספות חודשיות.

בהתאם להוראת צו ההרחבה, אורכו של שבוע העבודה בענף הבניין הינו 42 שעות שבועיות. התובע טען שעבד 62 שעות בשבוע וכ-266 שעות בחודש ולא פחות מכך לאורך כל תקופת עבודתו בנתבעת (ר' סעיף 8 לתצהירו וכן עמ' 12 שורות 6-7 לעדותו).

התובע הציג כרטיסי נוכחות ידניים לשלושה חודשים בלבד וכן את המעטפות שכאמור צוינו על חלקן בלבד שעות עבודתו של התובע.

עיון בדוחות הנוכחות ובמעטפות עליהן מצוינות שעות עבודתו של התובע, מעלה כי התובע עבד מספר רב של שעות, בהיקף משתנה, כך שאין בידי לקבל את טענת התובע לגבי מתכונת העסקה קבועה, אשר השעות בה אינן פחותות מ-266 שעות שכן על פי גרסתו עבד 84 שעות נוספות מדי חודש, והדבר לא הוכח כאמור.

באשר לחודשים בהם הוצגו רישומי שעות העבודה של התובע, על הנתבעת לשלם לתובע גמול שעות נוספות, באשר להפרש בלבד, שכן טענת התובע כי שכרו שולם במזומן, לא נסתרה היות ולא הוצגו כל ראיות מטעם הנתבעים.

בכרטיס הנוכחות הראשון שהוצג, צוין כי התובע עבד סך של 275 שעות. עיון בכרטיס הנוכחות מעלה כי התובע עבד 86 שעות נוספות בחודש זה, מתוכן 46 בערך של 25% ו-36 בערך של 50%, ובסך הכל על הנתבעת לשלם עבור חודש זה סך של – 796.5 ₪.

בכרטיס הנוכחות השני צוין כי התובע עבד סך של 238 שעות. עיון בכרטיס הנוכחות מעלה כי התובע עבד 80 שעות נוספות בחודש זה, מתוכן 44 בערך של 25% ו-36 בערך של 50%, ובסך הכל על הנתבעת לשלם עבור חודש זה סך של – 783 ₪.

בכרטיס הנוכחות השלישי צוין כי התובע עבד סך של 185 שעות. עיון בכרטיס הנוכחות מעלה כי התובע עבד 55.5 שעות נוספות בחודש זה, מתוכן 28 בערך של 25% ו-27.5 בערך של 50%, ובסך הכל על הנתבעת לשלם עבור חודש זה סך של – 560 ₪.

אולם באשר לחודשים הנותרים, משלא הוצגו דוחות נוכחות, חובת המעסיק הינה כאמור בסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר רק עד גובה של 60 שעות נוספות חודשיות.

בהיעדר דוחות נוכחות לא ניתן לוודא כמה שעות התובע עבד. כמו כן, לא הוצג הסכם עבודה אשר ממנו ניתן היה ללמוד על היקף העבודה הנדרש מהתובע.

בהיעדר דוחות נוכחות למעט ל-3 חודשים, מתקבלת גרסתו של התובע כי עבד בשעות נוספות, עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, טענת התובע כי עבד 266 שעות מדי חודש אינה מתקבלת. שכן גרסתו זו נסתרה אף עם כרטיסי הנוכחות הבודדים והן עם הכתוב על המעטפות שהציג.

לפיכך, אנו קובעים כי התובע עמד בנטל להוכיח שעבד בשעות נוספות, עד לתקרה של 60 שעות בחודש בלבד, בהתאם לסעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי עבד מעבר לכך ביתרת החודשים.

התמורה לה זכאי התובע באשר ל-22 החודשים הנותרים תחושב באופן חודשי, באופן הבא: התובע זכאי לתוספת בשיעור 25% עבור 43 שעות נוספות מעבר ל-182 שעות רגילות חודשיות (לפי 2 * 5 ימי עבודה * 4.3 שבועות) ולתוספת בשיעור 50% עבור כל שעה נוספת מעבר לכך.

על פי חישוב זה זכאי התובע מדי חודש לתמורה בסך 519.75 ₪ עבור בגין גמול עבודה בשעות נוספות. ובסך הכל לסך של 11,434.5 ₪ (22 חודשים * 519.75 ₪).

לאור כל המפורט לעיל, זכאי התובע לסך של 13,574 ₪ עבור גמול עבודה בשעות נוספות.

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

לטענת התובע, התפטר הוא לאחר שנדחתה בקשתו לקבלת תלושי שכר ממר סעיד טאטור לצורך חידוש אשרה, ויש לראות בהתפטרותו כמזכה בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).

הכלל הוא כי עובד המתפטר מיוזמתו אינו זכאי לפיצויי פיטורים. לכלל זה יש מספר חריגים, לרבות התפטרות מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או נסיבות אחרות שביחסי עבודה, שבהן אין לדרוש מהעובד שימשיך בעבודתו, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים.

יפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי בפרשת שבתאי, כמצוטט:

"כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]" (ר' ע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי נ' טכנובר בע"מ, [פורסם בנבו] (10.6.13)).

לאחר ששמעתי את העדים, עיינתי במסמכים שצורפו ובחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל שמוטל עליו כדי להוכיח את רכיב תביעתו בנוגע לזכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו.

מחומר הראיות אכן עולה כי הנתבעת לא סיפקה תלושי שכר לתובע ולטענתו אף לא שולמו לו זכויותיו הקוגנטיות. אולם יחד עם זאת עבד כך התובע כשנתיים. לאור האמור, ובהיעדר ראיות לסתור, לא הוכיח התובע כי התפטר בשל נסיבות אלו ולא מטעם אחר. כמו כן, לא הציג התובע כל ראיה בדבר הודעה מוקדמת למעסיקתו על כוונתו להתפטר, תוך התראה כי באם לא יתוקנו הנסיבות בתנאי עבודתו, תבוא ההתפטרות והדרישה לתשלום פיצויי פיטורים.

לאור כל האמור, תביעתו של התובע לקבלת פיצויי פיטורים נדחית.

בנסיבות אלה, זכאי התובע לשחרור הכספים שנצברו לזכותו בהתאם להסדר הפנסיוני שהיה אמור להתנהל על שמו, מאחר שהוראת סעיף 8 לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה – 2011 (להלן – צו ההרחבה הפנסיוני הכללי), מוֹרה כי הכספים שנצברו שייכים לעובד בכל מקרה של סיום יחסי עבודה, זולת המקרים המחריגים המנויים בסעיף. משכך, ומשילוב הוראות סעיפים 7 ו-8 לצו ההרחבה הפנסיוני הכללי והוראות סעיפים 24-25 צו ההרחבה לענף הבניה, הקובעים כי על המעסיק להפקיד לקופת גמל סך של 6% מן השכר לרכיב פיצויים, וזאת מיום עבודתו הראשון של העובד, ומשלא הוכח כי הנתבעת ביצעה עבור התובע את ההפרשות כאמור, שכרו הקובע של התובע לעניין זה הינו השכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה בענף הבניין בסך 5,000 ₪.

לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע את חלף ההפרשות בסך 7,500 ₪ (6% * 5,000 ₪ * 25 חודשים).

ערה אני לטענת הנתבעים כי יש לבצע קיזוז הודעה מוקדמת מכל סכום שייפסק לתובע, שכן התפטר הוא ללא מתן הודעה מוקדמת. אולם אין בידי לקבלה. טענה זו לא הופיעה בכתב ההגנה מטעם הנתבעים, אלא בסיכומים מטעמם, ומעבר לאמור הטענה לא הוכחה.

אי ביצוע הפרשות לפנסיה

בהתאם לצו ההרחבה בענף הבנייה, על המעסיק להפקיד לקופת גמל סך של 6% מן השכר לרכיב התגמולים, וזאת מיום עבודתו הראשון של העובד. משלא הוכח כי הנתבעת ביצעה עבור התובע הפרשות לפנסיה, התובע זכאי לתשלומם.

שכרו הפנסיוני של התובע לעניין זה הינו השכר התעריפי הקבוע בצו ההרחבה בענף הבניין בסך 5,000 ₪.

לאור האמור, על הנתבעת לשלם לתובע את חלף ההפרשות בסך 7,500 ₪ (6% * 5,000 ₪ * 25 חודשים).

דמי חגים

לטענת התובע, בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבניה על הנתבעת לשלם לו דמי חגים בגין 16 ימי החגים שחלו בתקופה הרלוונטית לתביעה ובסך של 3,520 ₪.

מנגד, לטענת הנתבעים לא הוכיח התובע את זכאותו לקבלת דמי חגים.

בהתאם לסעיף 40 לצו ההרחבה משנת 2010 זכאי עובד בעל ותק של שלושה חודשים ל-9 ימי חגים ויום בחירה ובסך הכל לעשרה ימים בתשלום. ובלבד שלא נעדר בסמוך לחג, אלא בהסכמת המעסיק. עוד נקבע כי העובד אינו זכאי לתשלום עבור חג שנפל ביום המנוחה השבועי.

בהתאם לפסיקה, משהוכיח עובד כי עבד אצל מעסיק, לאורך זמן ובאופן מסודר, חזקה כי הוא זכאי לדמי חג, והנטל להוכיח כי נעדר בימים הסמוכים לימי החג מוטל על המעסיק (ר' ע"ע 778/06 מטיאשצ'וק נ' שלג לבן [פורסם בנבו] מיום 28.05.08; ע"ע 633/09 לונגו נ' אשרמים [פורסם בנבו] מיום 31.01.12).

עוד נפסק בהקשר זה כי ההנחה היא כי שיבוץ העבודה נקבע על ידי המעסיק ובהסכמתו, זאת כל עוד לא הוכח אחרת, לפיכך הנטל להוכיח כי היעדרות של עובד בסמוך לחג, היתה שלא בהסכמת מעסיקו, מוטל על המעסיק (ר' ע"ע 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ [פורסם בנבו] מיום 08.12.09; ע"ע 44382-04-13 יוסף מנצור נ' גז חיש בע"מ [פורסם בנבו] מיום 4.5.15).

לפיכך, זכאותו של התובע תבחן, בהתאם לצו ההרחבה ולפסיקה דלעיל, דהיינו יילקחו בחשבון 10 ימי חגים לשנה, למעט החגים שחלו בשבת.

בשנת 2012 היה זכאי התובע ל-6 ימי חג ( שלא נפלו בשבת). לפיכך זכאי התובע לסך של 1,296 ₪ (27 ₪ *8* 6 ימים).

בשנת 2013 היה זכאי התובע ל-8 ימי חג ( שלא נפלו בשבת). לפיכך זכאי התובע לסך של 1,728 ₪ (27 ₪ *8* 8 ימים).

בשנת 2014 היה זכאי התובע ל-4 ימי חג ( שלא נפלו בשבת). לפיכך זכאי התובע לסך של 864 ₪ (27 ₪ *8* 4 ימים).

לא הוכח לפני כי הנתבעת שילמה לתובע עבור דמי חגים.

לפיכך זכאי התובע לסך של 3,888 ₪ בגין דמי חגים. אולם משהעמיד התובע את תביעתו בגין רכיב זה על סך של 3,520 ₪, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,520 ₪ בגין דמי חגים.

דמי הבראה

לטענת התובע, בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין על הנתבעים לשלם לו עבור 12 ימי הבראה בסך של 4,536 ₪, בתצהירו וכן בסיכומים מטעמו העמיד התובע רכיב זה על סך של 4,488 ₪.

בהתאם לסעיף 39 לצו ההרחבה משנת 2010 זכאי עובד בעל ותק של שנה-שנתיים לשישה ימי הבראה בשנה. בהתאם לסעיף ד10 לצו משנת 2012, ערך יום הבראה יהא בהתאם לערך יום הבראה במגזר העסקי (הפרטי) כפי שיתעדכן מעת לעת.

לאור האמור זכאי התובע ל-12 ימי הבראה, בערך של 374 ₪ בהתאם למגזר הפרטי, ובסך הכל סך של 4,488 ₪.

משלא הוכח לפני כי הנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה, על הנתבעת לשלם לתובע לסך של 4,488 ₪ בעבור דמי הבראה.

פדיון חופשה

בהתאם לסעיף 37 לצו ההרחבה זכאי התובע ל-25 ימי חופשה, בסך של 5,400 ₪ (25 ימים* 27 ₪ * 8 שעות).

משלא הוכח לפני כי הנתבעת שילמה לתובע פדיון חופשה או לחילופין כי הוציאה אותו לחופשה בתשלום, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,400 ₪ בגין פדיון חופשה.

פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ובגין אי מתן תלושי שכר

כפי שקבעתי לעיל, הנתבעת היתה מעסיקתו של התובע ועל כן היה עליה למסור לו הודעה על תנאי עבודה ותלושי שכר.

בנוסף, אף אם לשיטת הנתבעים, התובע הועסק באמצעות קבלן, מוטלת עליה חובה לוודא שהתובע מקבל את זכויותיו, לרבות הודעה על תנאי עבודה ותלושי שכר באופן סדיר.

בשים לב לתקופת העבודה מעמידה אני את הפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על 2,000 ₪ ובגין אי מסירת תלושי שכר על סך 5,000 ₪ נוספים.

הרמת מסך ההתאגדות מעל לנתבעים 2-3

הלכה היא כי הרמת מסך התאגיד, תוך ייחוס החיוב לבעל מניות או לאורגן בתאגיד, הינה פעולה השמורה למקרים חריגים בלבד, המצדיקים סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. זאת, בשים לב לכך ש"הכלל הוא כי חברה היא תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו" (ר' דב"ע(ארצי) נג/3-205 מחמוד וגיה-גלידת הבירה, פד"ע כ"ז 345, 350).

עילה להרמת מסך תקום שעה שנעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, דוגמת תרמית, עירוב נכסי החברה עם נכסים פרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה וכיו"ב (ר' ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש עתונות-אילת בע"מ).

בבר"ע 52353-08-16, א.ב. טוקו שף בע"מ ואיציק אנקוניה -ADMARIAM GAVR NEGOUSE, (להלן – עניין טוקו שף [פורסם בנבו](13.11.16)), חזרה סגנית נשיא בית הדין הארצי, כבוד השופטת וירט ליבנה, על ההלכה לפיה הרמת המסך הינה החריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, אשר מהווה תרופה קיצונית. ונקבע כי חרף אי תשלום הזכויות הסוציאליות לעובד, אי רישום כנדרש על פי חוק והנפקת תלושי שכר פיקטיביים, אין עילה המצדיקה את חיובו האישי של בעל המניות שנתבע, וזאת להבדיל מבעלי המניות האחרים בחברה.

יפים לענייננו דבריו של בית הדין הארצי:

"בדיני תאגידים חל הכלל שלפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. עם זאת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ניתנת תרופה קיצונית למצב שבו בעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. תרופה זו ניתנת במקרים חריגים בהם הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד של החברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור...". דעתנו היא כי אין די בעובדות שעולות מפסק דינו של בית הדין האזורי כדי לנקוט בתרופה קיצונית זו" (ההדגשה במקור –א.ר.ב).

לא נטען ולא הוכח כי לפני מעשה תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין, הברחת נכסים מהחברה, מימון בלתי נאות שלה או דברים אחרים המצדיקים הרמת מסך ההתאגדות. ובהתאם לנפסק בעניין טוקו שף אין די בטענה להפרת הוראות משפט עבודה המגן על מנת להצדיק הרמת מסך.

סוף דבר

הנתבעת 1 תשלם לתובע, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן:

• גמול עבודה בשעות נוספות בסך 13,574 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15.5.13 (אמצע התקופה) ועד יום התשלום בפועל.

• חלף הפרשות לפנסיה בסך 7,500 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק

  מיום 15.5.13 (אמצע התקופה) ועד יום התשלום בפועל.

• חלף הפרשות לרכיב הפיצויים בסך 7,500 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 19.6.14 ועד יום התשלום בפועל.

• דמי חגים בסך 3,520 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 19.6.14 ועד יום התשלום בפועל

• דמי הבראה בסך 4,488 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 19.6.14 ועד יום התשלום בפועל

• פדיון חופשה בסך 5,400 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 19.6.14 ועד יום התשלום בפועל.

• פיצויי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 2,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 19.6.14 ועד יום התשלום בפועל.

• פיצויי בגין אי מתן תלושים בסך 5,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום העסקה 19.6.14 ועד יום התשלום בפועל.

רכיבי התביעה להרמת מסך ההתאגדות, תשלום פיצויי פיטורים מעבר להפרשות ותשלום הפרשי שכר, נדחו.

הנתבעת 1 תישא, בהוצאות משפט ושכ"ט התובע בסך של 8,000 ₪ שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ח, (02 ינואר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.