סרוג'י ואח' נ' עיריית נצרת עילית

החלטה

בכתב התביעה שהגישו נגד עיריית נצרת עילית (להלן: "העירייה") טענו התובעים (המשיבים), כי מכולת אשפה הנמצאת ליד חצר ביתם מהווה מפגע בריאותי ומטרד ליחיד, אשר מונע מהם לעשות שימוש סביר במקרקעין. על כן הם עתרו למתן צו עשה המחייב את העירייה להעתיק את המכולה למקום אחר.

העירייה הגישה את בקשתה דנן לדחיית התביעה נגדה על הסף בהתאם לתקנה 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בטענה של העדר סמכות עניינית. לגישתה, היות והסעד המבוקש במסגרת התביעה עניינו מתן צו עשה המורה לעירייה, שהינה רשות מקומית, להעתיק מכולת אשפה למקום אחר, הרי שהתביעה הינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לפריט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 .

בתגובתם מתנגדים התובעים לבקשה. לטענתם, הם עתרו לבית המשפט למתן סעד שעניינו שימוש במקרקעין עקב מטרד ליחיד ותביעה זו היא בסמכותו של בית משפט אזרחי.

סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין קבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, המורה כי בית משפט שלום ידון ב:

" תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין." (ההדגשות אינן במקור- ט.ע.)

בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי תובענה שעניינה עוולת המטרד ליחיד, המיועדת להגן על זכותו של התובע לעשות שימוש סביר בנכסיו, היא תביעה בדבר שימוש במקרקעין (לעניין זה ראו ע"א 34/56 מילוא, מועדון לסופרים ואמנים נ' סיני, פ"ד י 1538, עמ' 1540), רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556, עמ' 559). עוד נקבע בפסיקה כי, הסמכות לדון בתובענות בגין מטרד ליחיד, כאשר הסעד המתבקש הינו הסרת המטרד, נתונה לבית המשפט השלום (ראו ע"א 107/70 המועצה המקומית באר יעקוב נ' פרמן, פ"ד כד(2) 593, עמ' 595, ע"א 674/79 מרסל נ' פרג' העצמאות בר"ג בע"מ, פ"ד לה(3) 789, 793, רע"א 4991/03 ג'מיל נ' לוי, פ"ד נז(5) 556, עמ' 559).

בענייננו, ביסוד התביעה עומדת עוולת המטרד ליחיד, המתבטא בריחות הנפלטים ממכולת האשפה הממוקמת לצד חצר ביתם של התובעים. תביעה כזו היא ברגיל בסמכות בית משפט השלום. האם הדין שונה כאשר המעוול הוא רשות מקומית או שלטונית אחרת שחוק בתי משפט לעניינים מנהליים חל עליה כמו המקרה דנן, וזאת כהוראת פריט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק .

התשובה לשאלה זו שלילית היא. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר בתביעה המשלבת היבטים מנהליים לצד אזרחיים, השאלה מי היא הערכאה המוסמכת תוכרע לפי סיווג היסוד הדומיננטי בתביעה ועל-פי מהותו האמיתית של הסכסוך. כך נאמר לעניין זה בע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם) מפי כב' השופטת פרוקצ'יה:

"ענייננו בפרק זה הוא בשאלה כיצד יש לסווג תובענה שיש בה יסודות מינהליים ואזרחיים מזה ומזה, ונדרש להכריע האם עניינה הוא, ביסודו אזרחי, או שמא מינהלי. סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסיווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. בצד הנתונים האובייקטיביים של העניין, נודעת חשיבות גם לפן הסובייקטיבי, הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם ...

סיווגה של תובענה כעניין אזרחי המצוי בסמכות בית משפט מחוזי, או כעניין מינהלי, שאז מקומה בבית משפט לעניינים מינהליים או בבג"צ, עשויה להיות מורכבת מקום שמשתלבים בה יסודות מזה ומזה. במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת".

על הלכה זו חזר בית המשפט ברע"א 546/11 מדינת ישראל נ' אליקים בן ארי בע"מ, (לא פורסם), וציין :

בענייננו, לא מצאתי כי נפל כל פגם בסירובו של בית משפט קמא לסלק על הסף את תביעת המשיבה. אשר לסוגית הסמכות העניינית – כבר נפסק בעבר כי מקום שבו משלבת התביעה סוגיות מתחום המשפט המנהלי וסוגיות מתחום המשפט האזרחי, סיווג ההליך לצרכי איתור הערכאה המשפטית המוסמכת לדון בה יעשה על פי קביעת היסוד הדומיננטי בתביעה על פי מהותו האמיתית של הסכסוך ותכלית הפניה לערכאה השיפוטית (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד סא(3) 822, 849 (2006)) (להלן: עניין צ'רני). יישום כללים אלו בנסיבות המקרה דנן, הביאני לכלל מסקנה כי בצדק קבע בית משפט קמא שהסמכות העניינית לדון בתביעת המשיבה מסור לערכאה האזרחית. ראשית, המשיבה לא עתרה לבחינת חוקיותה של החלטת המינהל בעניינה והיא אף לא הסתפקה בדרישה לאכיפת התחייבותו הנטענת של המינהל אלא עתרה לחלופין לפיצוי בגין ההשקעות שהשקיעה בעבר ובגין הנזקים הצפויים להיגרם לה בעתיד עקב שלילת יכולתה להמשיך ולחצוב במחצבות. טענות אלו הן טענות אזרחיות מובהקות."

בענייננו, התביעה ממוקדת במישור המשפט האזרחי. כתב התביעה מתבסס על העוולות הנזיקיות בדבר מטרד ליחיד והפרת החוק למניעת מפגעים. במוקד העניין לא עומד שיקול הדעת המנהלי של העירייה להצבת או העברת מכולת האשפה מהמקום בו היא מוצבת, אלא ההשלכות האזרחיות של מחדל העירייה והימנעותה מהסרת המכולה מהמקום בו היא נמצאת, דבר שלכאורה, מהווה מטרד לתובעים בשל הריח הנפלט מהמכולה, דבר אשר מונע מהם לעשות שימוש סביר במקרקעין. לא עצם ההחלטה להציב את המכולה באותו מקום הוא שעומד ביסוד התביעה, אלא המטרד שנגרם לתובעים, לטענתם, עקב הריחות הנפלטים ממנה. בעניין זה, דינה של העירייה הוא כדין כל מעוול אחר ולפיכך אין הצדקה עניינית לראות בסכסוך שבין הצדדים סכסוך מנהלי.

נוכח כל האמור, מסקנתי היא כי התביעה מצויה בסמכותו של בית משפט זה. אשר על כן, הבקשה נדחית. העירייה תשלם לשני התובעים יחד, הוצאות בקשה זו בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, ‏ל' כסלו תשע"ד, 04 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.