ע"א 2258/15- א' אלדד ג'ינו נ' אביתר מתניה

1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' אברהם) שניתן ביום 25.2.2015 בת"א 26246-08-11, אשר הורה על סילוק ידו של המבקש מהמקרקעין מושא המחלוקת בין הצדדים.

2. לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה תביעה למתן צו מניעה קבוע וצו הצהרתי אשר לפיו הזכויות בחלקה 100 שבגוש 15512 (להלן: המקרקעין) מוקנות למבקש. לטענת המבקש, התביעה הוגשה לאחר שביום 11.8.2011 הוא נוכח לראות שעצי הזית ששתל בחלקה נעקרו על-ידי המשיבים (הנתבעים). בתביעה נטען כי המבקש הוא בעליה של החלקה, וכי בעלותו זו הועברה לו כדין, שכן אביו, ולפני זה סבו, היו בעלים מן היושר של החלקה. המשיבים הגישו תביעה שכנגד. בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טענו כי הם הבעלים בקרקע. נטען כי סבו של מתניה, המשיב 1 (להלן:מתניה) רכש את המקרקעין עוד בשנת 1941, וכי מתניה הוא הבעלים הרשום מאז שנת 1985, וכי הוא מכר את הקרקע למשיב 2 (להלן: אושדי) בתחילת שנת 2011. אושדי טרם נרשם כבעלים. במסגרת התביעה שכנגד עתרו המשיבים, בין היתר, לסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין.

3. תביעת המבקש נדחתה והתביעה שכנגד התקבלה באופן חלקי. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי אמנם הוכח שהמקרקעין עובדו עיבוד רציף למן שנת 1945, אך כי לא הוכח שמשפחת המבקש היא זו שעיבדה את הקרקע והחזיקה אותה החזקה רצופה כפי שנטען. כמו כן, נדחו טענותיו החלופיות של המבקש לפיהן הוא מחזיק ברישיון בלתי הדיר לשימוש בקרקע וכי מעמדו בקרקע הוא בחזקת דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. כן נדחו טענותיו השונות לענין נזקים שנגרמו לו. נוכח האמור, פסק בית המשפט כי רישום החלקה על שם מתניה ורישום הערת האזהרה לטובת אושדי נעשו כדין. כמו כן, ניתן צו לסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין במסגרת התביעה שכנגד (יתר רכיביה נדחו).

4. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע החלק בפסק הדין המורה על סילוק ידו מהמקרקעין. בבקשה נטען הן לסיכויי ערעור טובים והן לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. במישור מאזן הנוחות נטען, כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יהיה קושי רב להחזיר את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, זאת בעיקר נוכח תכניותיו של אושדי לבנות בית על המקרקעין. בבקשה צוין, כי ייעוד המקרקעין כבר שונה מקרקע חקלאית לקרקע למגורים. כן נטען כי במקרקעין נטועים עתה עצי זית ואי היעתרות לבקשת המבקש תאפשר למשיבים להיכנס למקרקעין ולעקור את עצי הזית ולסלק את המיטלטלין הנוספים המצויים בה, הכוללים תשתית חקלאית ענפה המשמשת לתחזוקת המטע. מנגד, נטען כי למשיבים לא ייגרם נזק בלתי הפיך שכן לכל היותר תדחנה תכניותיהם לשימוש במקרקעין. אשר לסיכויי הערעור, נטען כי אלה טובים. טענתו העיקרית של המבקש בענין זה היא כי היה על בית המשפט להגיע למסקנה, נוכח הראיות שהוצגו בפניו, כי המבקש מחזיק במקרקעין החזקה רצופה. בהקשר זה, מצביע המבקש על שגיאות שנפלו לדעתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בין היתר בקביעתו כי לא ניתן לקבל תצהירים אחדים שניתנו בשנות השמונים על-ידי מצהירים שאינם עוד בין החיים, וכן בייחסו משקל מועט לעדויות הנוספות שנשמעו בפניו. כן משיג המבקש על האופן שבו ניתח בית המשפט את טענתו לבעלות שביושר (באופן ספציפי מסתייג המבקש מהשימוש במונח "החזקה נוגדת" אשר רלוונטי לדידו לטענת התיישנות). בנוסף, למבקש טענות גם באשר לקביעותיו של בית המשפט בטענותיו החלופיות שנטענו בכתב התביעה.

5. המשיבים מתנגדים לבקשה לעיכוב ביצוע. לטענתם, סיכויי הערעור הם לכל היותר קלושים. כך נטען, כי טענותיו של המבקש מופנות נגד קביעות עובדתיות, וככלל בית משפט שלערעור נוטה שלא להתערב באלה. כן נטען כי גם לגופן הטענות משוללות יסוד. בנוסף נטען כי גם אם תתקבלנה טענותיו אלה של המבקש לא יהיה בכך כדי להוביל למסקנה שלפיה המבקש הוא בעל הזכויות במקרקעין, שכן לא ניתן לרכוש בעלות במקרקעין מוסדרים שעברו הליך הסדר מכוח החזקה רבת שנים. אשר למאזן הנוחות, נטען כי בניגוד לטענת המבקש הכף אינה נוטה לטובתו. הודגש, כי ככלל אין מקום להורות על עיכוב ביצוע כאשר מדובר במקרקעין שאינם דירת מגורים, וכי בענייננו המדובר במקרקעין שהם נכס כלכלי כך שניתן יהיה לפצות את המבקש בכסף אם ערעורו יתקבל. עוד הודגש (בהתייחסויות משלימות שהוגשו לבקשתי), כי ייעודם של המקרקעין למן שנת 1989 הוא למגורים. מנגד, נטען כי למשיבים ובמיוחד לאושדי נגרמו נזקים רבים, בין היתר בשל העובדה שההליך בנוגע למקרקעין נמשך כבר ארבע שנים. לחלופין, נטען כי אם יקבע בית המשפט שיש מקום להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, הרי שיש להתנותו בשניים - תשלום הוצאות המשפט אשר הושתו על המבקש בבית המשפט המחוזי והוא טרם שילמן והפקדת ערבות בנקאית צמודה של לפחות 100,000 ₪. יצוין, כי אושדי בתשובתו טוען שהבקשה לעיכוב ביצוע היא למעשה בקשה למתן סעד זמני בערעור, שכן תביעתו של המבקש נדחתה ואין סעד שניתן לעכבו.

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתשובות שהגישו המשיבים, דעתי היא כי דין הבקשה להידחות.

7. כידוע, בעל דין המערער על החלטה ומבקש את עיכוב ביצועה נדרש לעמוד בשני תנאים מצטברים: האחד, שיש סיכוי לערעורו להתקבל; השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. היינו, כי הנזק שעלול להיגרם לו אם לא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל בסופו של יום הוא בלתי הפיך והוא עולה על הנזק שייגרם לבעל הדין שכנגד אם תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע והמצב ששרר עד עתה יוותר על כנו. תנאים אלה מקיימים ביניהם מעין "מקבילית כוחות" במובן זה שככל שתנאי אחד הוא מובהק יותר כך פוחת משקלו של התנאי השני (ראו, למשל, ע"א 8706/12 אוחנה נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 6 (6.1.2013)). כפי שיובהר להלן, בחינת שני התנאים האמורים במקרה דנן מובילה למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
8. תחילה לתנאי בדבר מאזן הנוחות. ענייננו כאמור במקרקעין שלגביהם ניתן סעד של סילוק יד. סעד זה נחשב, ככלל, סעד בלתי הפיך שכן לאחר ביצועו עלול להיווצר קושי של ממש בהשבת המצב לקדמותו. בהקשר זה קיימת הבחנה בפסיקה בין סילוק יד או פינוי מדירת מגורים, אשר לגביהם ככלל הנטייה היא לעכב את הביצוע, לבין סילוק יד או פינוי מקרקעין שהם נכס עסקי, שאז הנטייה היא לראות את הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מפינויים כנזק שניתן לפיצוי כספי (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 373-372 (מהדורה שלישית, 2012)). עם זאת, גם מקרקעין שאינם משמשים למגורים יכולים להיות בעלי ערך מיוחד או בעלי איכויות ייחודיות שעשויים להצדיק את עיכוב ביצוע הפינוי (ע"א 1755/12 בר שפירא נ' עו"ד בודה (נאמן), פסקה 8 (29.3.2012); ע"א 5374/13 אגרסקו כרמל חברה ליצוא חקלאי בע"מ נ' עין יהב מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 7 (11.8.2013)).