ע"א 239/13 מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד אמיר בירמן ואח'

השופט ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין) ב-ת"א 628-05, בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לשיטתה, כתוצאה מהפרת חובת הזהירות של נושאי המשרה בה.

           אביא להלן, בקצרה, את הנתונים הצריכים לעניין.

התשתית העובדתית

2. בשנת 1988 נחתם זכרון דברים בין המערערת (להלן גם: השלוחה, או החברה), שכיום היא חברה בפירוק, לבין אוניברסיטת איסט לונדון שבאנגליה (להלן: האוניברסיטה), במסגרתו הוסכם כי המערערת תהיה נציגתה של האוניברסיטה בישראל (להלן: ההסכם). בסעיף 1.4 להסכם נכללה תניה, לפיה כל אחד מהצדדים להסכם רשאי להודיע על רצונו לבטל את ההסכם, ואולם על הביטול להתבצע מבלי שהסטודנטים הלומדים בשלוחה בשלב זה – יפגעו (להלן: סעיף 1.4). עוד על פי סעיף 1.4 האמור – הביטול יעשה באמצעות מסירת הודעה חד צדדית, שתימסר 6 חודשים לפני שיחול הביטול בפועל (להלן: תנית הביטול).

מפאת חשיבותו של סעיף 1.4 להסכם, בו הוגדרה, כאמור, תניית הביטול אביא אותו להלן כלשונו:

"This Memorandum shall operate with effect from February 15th 1998. If either party should wish to terminate the agreement, this shall be without detriment to students currently studying on the course. Termination must be conveyed in writing to either the Chief Executive Officer of East London College or the Head of the School of Law at UEL and requires written notice 6 months in advance of the termination date to be sent to the same personnel. The termination date must also be at either the beginning or end of the semester. “Detriment” would be determined by the Academic Board of UEL in conjunction with the Board of Trustees of East London College."

3. בתאריך 07.02.2001 האוניברסיטה מימשה את יכולתה להפעיל את תנית הביטול, והודיעה למערערת כי בכוונתה לסיים את ההתקשרות ביניהן, וזאת החל מתאריך 17.09.2001, שהיה מועד תחילתו של הסמסטר הראשון לשנת הלימודים האקדמית של 2002-2001 (להלן: מועד הביטול).

4. כחודשיים לאחר שנסתיים הקשר בין האוניברסיטה לבין המערערת – האחרונה קיבלה הודעה מהמועצה להשכלה גבוהה, לפיה הוחלט לדחות את בקשתה למתן רישיון קבוע לקיים תכנית לימודים לתואר ראשון במשפטים בישראל, כשלוחה של האוניברסיטה, וזאת בהתבסס על ניתוק הקשר בין האוניברסיטה לבין המערערת. במועד הביטול היו 76 סטודנטים רשומים ללימודים בשלוחה, והמערערת המשיכה לקיים את הלימודים בה עבורם. הלימודים בשלוחה נמשכו עד לתאריך 30.06.2003 – אזי השלוחה הפסיקה את פעילותה לחלוטין, בהתאם להחלטת המועצה להשכלה גבוהה. 

5. לשם השלמת התמונה יצוין כי בשנת 2001 התנהלו הליכים משפטיים בבריטניה בין המערערת לבין האוניברסיטה, נוכח בקשתה של המערערת שהאוניברסיטה תקבל לשורותיה, כסטודנטים מן המניין, קבוצת תלמידים שהשלימו את לימודיהם במסגרת קורס הכנה ללימודי משפטים באנגלית, שאותו העבירה המערערת. התביעה התבססה על כך שהמערערת הבטיחה לאותם התלמידים כי לאחר סיום הקורס – הם יוכלו להמשיך ללימודי תואר ראשון במשפטים בשלוחה. תביעתה של המערערת למתן צו עשה בהקשר זה נדחתה על ידי בית המשפט באנגליה, שכן נמצא כי ההסכםאיננו מחייב את האוניברסיטה לעשות את מה שנתבקש על ידי המערערת בתביעה (עיינו: נספח ט' לתצהיר העדות הראשית מטעם המערערת, כפי שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד).

6. בתאריך 08.06.2005 המערערת הגישה תביעה בישראל כנגד המשיבים. לטענת המערערת, המשיבים, שהיו בעלי שליטה, מנהלים, או יועצים שכיהנו בשלוחה בתקופה הרלבנטית – נטלו סיכון בלתי סביר והתרשלו הן בעת ניהול המשא ומתן טרם שנחתם ההסכם, והן בכך שחתמו על ההסכם, הכולל את תניית הביטול. רשלנות זו, כך נטען, הסבה למערערת נזקים בסך של למעלה מ-2.6 מיליון ש"ח, גרמה לכך שהמערערת לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי: הספקים, הסטודנטים והעובדים, ולבסוף הביאה גם לחדלות פירעונה ולפירוקה.

זה המקום לציין כי בתקופה בה בוטל ההסכם – מר שאול אריך, שהוא זה שהגיש תצהיר עדות ראשית בתמיכה לתביעה מושא הערעור, החזיק ב-99% ממניותיה של המערערת, והוא זה שניהל בפועל את השלוחה החל משנת 1999, ואילו המשיבים חדלו מלהיות בעלי מניות במערערת, או מלכהן כבעלי תפקידים בה – בשנים 1998 -1999.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

7. בתאריך 23.06.2008 דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את התביעה על הסף מחמת התיישנות. בתאריך 10.06.2010 התקבל הערעור שהגישה המערערת על פסק הדין האמור (ע"א 7550/08), ונקבע שהתביעה לא התיישנה (להלן: הערעור על טענת ההתיישנות). לפיכך, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לצורך המשך דיון. כן נקבע כי בעת ההכרעה במכלול – בית המשפט המחוזי הנכבד יקח בחשבון גם את הוצאותיה של המערערת בגין ניהול ההליך המשפטי בדבר טענת התיישנות.

8. בתאריך 26.11.2012 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את התביעה על כל חלקיה. בגדר פסק הדין המנומק נקבע כי המשיבים 5-4 ו-7 כלל לא היו דירקטורים במערערת ולא נטלו חלק בהליך קבלת ההחלטות, ומשכך אין מקום להטיל עליהם אחריות לרשלנות בחתימה על ההסכם, ככל שהיתה רשלנות כאמור. בתוך כך נקבעו גם הדברים הבאים: המשיב 4 (להלן גם: גלוזמן) לא לקח חלק בהליך קבלת ההחלטות המהותיות במכללה, אלא היה כפוף ל"מועצת המנהלים", שהיתה הגוף המחליט לעניין פעילות המערערת "בכל דבר ועניין"; המשיבה 5 (להלן גם: יבגל), בהיותה אישיות משפטית נפרדת, מעולם לא פעלה בשם המערערת או כדירקטורית בה, אלא רק היתה בעלת מניות בה, וגם זאת לתקופה שעד לשנת 1998, ואילו המשיב 7 (להלן גם: הירשפלד) היה יועץ של המערערת ואולם הייעוץ שניתן על ידו נגע לרמה האקדמית של השלוחה, ולא להסכם עצמו. כן נקבע כי מכיון שלא הוכח שהמשיב 6 (להלן גם: גבעון) נטל חלק בהליך קבלת ההחלטות במערערת, או כי הוא היה מעורב בחתימה על ההסכם – אף דין התביעה כנגדו להדחות.

9. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי המשיבים 3-1 (להלן בהתאמה גם: בירמן, סתון ו-יגר) אכן היו דירקטורים במערערת, מורשי חתימה שלה ולקחו חלק פעיל בניהולה. בתוך כך נקבע כי בירמן היה מנהל במערערת וב-יבגל, ולקח חלק פעיל בכל הקשור להחלטות של המערערת, ואולם תפקידו של סתון כמקבל החלטות במערערת היה שולי ביחס למעמדו כמשקיע. עם זאת נקבע כי לא הוכח שהמשיבים 3-1 הפרו את חובת האמונים שהוטלה עליהם, או כי החתימה על ההסכם נעשתה באופן רשלני. בתוך כך נקבע כי התקופה של חצי שנה שנקבעה בתניית הביטול היא סבירה, בפרט מאחר שההסכם נחתם לאחר קיום משא ומתן ארוך, וקבלת ייעוץ מקצועי מרואה החשבון ומיועציה המשפטיים של המערערת בתקופה הרלבנטית.

10. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי המערערת לא פירטה ולא הוכיחה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מביטולו של ההסכם, ואף לא הרימה את נטל ההוכחה באשר לקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה הנטענת, לבין הנזקים, ככל שאכן נגרמו לה נזקים כאמור. כן נדחתה טענת "המימון הדק" שהעלתה המערערת, וזאת מכיוון שנקבע כי הטענה הועלתה ללא ביסוס עובדתי, או משפטי.

           פסק דין זה הוא מושא הערעור שבפנינו – ערעור, אשר לאחר הגשתו התקבל (בדיעבד) אישור בית המשפט של הפירוק לניהולו, תוך התניה שמר שאול אריך יפקיד את הערבון שידרש וישא בהוצאות ההליך, ככל שהערעור ידחה.

טענות המערערת

11. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי החתימה על ההסכם שבכללו סעיף 1.4 – לא נעשתה באופן רשלני. לגישתה, רשלנותם של המשיבים בהקשר זה עולה הן ממשכה הקצר, לשיטתה, של התקופה שבין מסירת הודעת הביטול לבין כניסתו של הביטול לתוקף, והן מכך שסעיף 1.4 לא חייב זמן התקשרות מינימאלי טרם שניתן יהיה להפעיל את תניית הביטול. זאת בעוד שלשיטתה, הודעת סיום התקשרות סבירה היא זו שהיתה מעניקה לה זמן מספק לכיסוי ההוצאות ההשקעה הראשונית; מאפשרת לה להשיא רווחים סבירים מהעסקה, וכן נותנת לה את הזמן הדרוש להתארגנות לחלופה עסקית אפשרית.

12. המערערת טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין החתימה על ההסכם לבין נזקיה של החברה. לטענת המערערת אם תניית הביטול לא היתה מנוסחת באופן רשלני – לא היו נגרמים לה כל הנזקים שהובילו לקריסתה, אלא היה בידה להחזיר לפחות חלק מהשקעותיה, ולמצער היא לא היתה מחויבת לפעול במשך 3 שנים בלי אפשרות לכסות את הוצאותיה. לשיטתה, עצם הקמת החברה בתנאים אלו, שלגישתה לא יצרו כל תשתית ראויה שאיפשרה את פעילותה של המערערת – מקימים קשר סיבתי בין החתימה על ההסכם לבין נזקיה.

13. המערערת טוענת עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי תניית הביטול מאוזנת, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהיא איננה מביאה בחשבון את הפער המשמעותי ביחסי הכוחות ביןהאוניברסיטה לבין המערערת, וההשפעה המכרעת שיש לביטול אפשרי על זו האחרונה. בתוך כך נטען כי בית המשפט המחוזי סבר בשגגה כי סעיף 1.4 מביא בחשבון את נזקיה של החברה עצמה. לטענתה, בית המשפט המחוזי פירש באופן שגוי את המילה "Detriment" שבסעיף 1.4 להסכם, וראה אותה כ"נזק", בעוד שלדבריה סעיף 1.4 מתייחס להתחייבות למנוע פגיעה בסטודנטים כתוצאה מהביטול.

14. המערערת טוענת בנוסף כי בית המשפט המחוזי בחן את השאלה האם קיימת חובת זהירות למשיבים – בחפיפה וזהות לשאלה האם הם שימשו כדירקטורים בחברה, ואולם לשיטתה, חובת זהירות מוטלת גם על נושא משרה בחברה, ולפיכך היה נכון להפריד בין הסוגיות. לגישתה בירור נפרד של הסוגיות האמורות היה מוביל לתוצאה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בתוך כך המערערת משיגה גם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לתפקידיהם של המשיבים השונים, ובאשר למעורבות שיוחסה להם בניסוח ובחתימה על ההסכם. המערערת טוענת עוד כי אין כל נפקות לכך שהמשיבים קיבלו ייעוץ משפטי טרם שחתמו על ההסכם, מכיוון שהם אלו שניהלו בפועל את המשא ומתן מול האוניברסיטה, וממילא, לשיטתה, עצם קבלת ייעוץ – איננה מסירה מהם את האחריות לקבלת ההחלטות העסקיות.

15. המערערת טענה עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את טענת "המימון הדק" שהעלתה. לגישתה, המשיבים השקיעו סכומים נמוכים ביותר בחברה בעת הקמתה ביחס לסיכון שבו הם העמידו את החברה בעת שחתמו על ההסכם.

16. לבסוף, המערערת עומדת על כך שבעת קביעת ההוצאות לחובתה – בית המשפט המחוזי לא לקח בחשבון את זכותה להוצאות בגין הערעור שהגישה בשעתו בהקשר לטענת ההתיישנות, אשר התקבל – כפי שהיה עליו לעשות מכח פסק הדין ב-ע"א 7550/08 הנ"ל.

טענות המשיבים

17. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטתם, המערערת לא תמכה את טענותיה לפיהן סעיף 1.4 שבמחלוקת איננו סביר בראיות אובייקטיביות כבדות משקל שמראות כי תנייה כמו זו המופיעה בסעיף 1.4 –איננה מקובלת בחוזים דומים. לטענתם המערערת גם לא הציגה נתונים המוכיחים מה הוא זמן סביר, לגישתה, לביטול הסכם מעין זה. בנוסף, לתפיסתם, המערערת לא פעלה להפחתת נזקיה לאחר שקיבלה את הודעת הביטול.

18. המשיבים טוענים עוד כי לא נפלה כל טעות בקביעה כי הם לא פעלו ברשלנות, שכן החתימה על ההסכם אכן נעשתה לאחר משא ומתן ממושך ותוך הפעלת שיקול דעת עסקי ראוי. בדומה, המשיבים טוענים כי אף לא עלה בידה של המערערת להראות מה הוא הנזק שנגרם לה כתוצאה מביטולו של ההסכם, או כי קיים קשר סיבתי בין הנזקים שנגרמו (ככל שאכן נגרמו נזקים כאמור) לבין החתימה על ההסכם. המשיבים סומכים ידיהם גם על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד באשר לתפקידיהם ולהיקף סמכויותיהם בחברה ביחס לחתימה על ההסכם.

19. המשיבים מוסיפים וגורסים כי גם טענת "המימון הדק" שהמערערת העלתה נדחתה כדין, שכן הטענה לא הוכחה או גובתה בנתונים, וממילא, לשיטתם, מכיוון שהמערערת היא התובעת, ולא נושי החברה – דוקטרינת "המימון הדק" איננה מתאימה לנסיבות. גם ברמה העובדתית המשיבים טוענים כי אין בטענת "המימון הדק" ממש, שכן עם הקמתה של המערערת הוזרמו אליה מאות אלפי שקלים, והועמדו לרשותה המתקנים והציוד שנדרשו לשם הפעלתה. בתוך כך המשיבים גרסו כי ניהול עסקי המערערת באופן שהוביל לקריסתה נעשה לאחר שהם הפסיקו להיות פעילים בחברה.

20. המשיבים 5,1 ו-7 טוענים עוד כי על פי סעיף 1.4 להסכם – הביטול איננו חל על סטודנטים שהחלו את לימודיהם בשלוחה עובר למסירת הודעת הביטול. כן נטען כי התוכנית הכלכלית של החברה כללה עצמאות פיננסית של כל מחזור סטודנטים, באופן בלתי תלוי במחזורים האחרים, ולפיכך הפסקת ההתקשרות עם האוניברסיטה לא היתה אמורה לגרום להפסדים, ככל שהמדיניות הכלכלית האמורה היתה נשמרת.

תגובת המערערת

21. המערערת בתשובתה לתגובת המשיבים, שהוגשה בהתאם להחלטה שהורתה לה לעשות כן, טענה כי כלל שיקול הדעת העסקי לא התקבל בפסיקתנו, ולפיכך אין בו כדי למנוע אפשרות להטיל עליהם אחריות לנזקים שנגרמו. המערערת מוסיפה כי לשיטתה, שילוב הפרת חובת הנאמנות של האורגנים כלפי החברה, יחד עם התנהלות, שכללה, לטענתה, "מימון דק" – מצטברים ומטים את הכף לחובת המשיבים, וזאת חרף כך שהנפגעת היא החברה עצמה, ולא אחד מנושיה. המערערת ביקשה להדגיש עוד כי הסעד המבוקש על ידה הוא פיצוי על הפסדיה בעבר, ולא על רווחיה העתידיים, ועל כן די, לגישתה, במאזן שהציגה כדי להוכיח את נזקיה.

           כעת, לאחר סקירת הרקע וטענות הצדדים, אעבור לליבון הדברים.

דיון והכרעה

22. לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו, בחומר שצורף להם ובהשלמות, ולאחר שמיעת טענות באי-כוח הצדדים בפנינו – הגעתי לכלל דעה כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברי שנעשה.

           אביא נימוקי למסקנתי זו מיד בסמוך.

23. בפסיקתנו נקבע כי ניתן להטיל אחריות אישית על נושאי משרה הפועלים בשם חברה, בהתקיים יסודותיה של עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהם: קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק; הפרתה של חובת הזהירות האמורה וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה – לבין הנזק שנגרם (השוו: סעיף 252 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן:חוק החברות); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769 (1997); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982); ע"א 4371/12 שגב נ' שפיר מבנים תעשיות (2002) בע"מ (‏17.09.2014)).

24. כאמור, המערערת טוענת כי המשיבים התרשלו בעת שחתמו על ההסכם, הכולל את תניית הביטול שבסעיף 1.4, וכי התרשלותם האמורה באה לידי ביטוי בשני אספקטים שונים:

א)             אורכה הקצר, לשיטתה, של התקופה שבין מסירת הודעת הביטול עד שהביטול נכנס לתוקף (להלן: משך ההודעה);

ב)             העדר זמן התקשרות מינימאלי מכניסתו של ההסכם לתוקף ועד שתניית הביטול ניתנת להפעלה (להלן: זמן התקשרות מינימאלי).

           לגישתה של המערערת, הליקויים בשני הפרמטרים האמורים הובילו לנזקיה, אותם העריכה בסך של כ-2.5 מיליון ש"ח. עם זאת, מעיון במכלול עולה כי לא הוכח שבעת החתימה עלההסכם, שבכללו תניית הביטול – המשיבים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, זאת, בין היתר, מכיוון שנראה כי למעשה החתימה על ההסכם לא נעשתה ברשלנות ולא היה בה חוסר סבירות, בנסיבות.

           אפרט הדברים להלן.

חובות הזהירות של נושאי משרה

25. הלכה היא כי נושאי משרה חבים בחובת זהירות כלפי החברה. אכן, כטענת המערערת, חובה זו מוטלת על כל נושאי המשרה בחברה, ולא רק על הדירקטורים (עיינו: סעיפים 1 ו- 252(א) לחוק החברות; יוסף גרוס חוק החברות החדש 415 (מהדורה רביעית 2007)). ואולם גם אם בית המשפט המחוזי הנכבד לא דק פורתא בכך שבחן רק את השאלה האם המשיבים היו "דירקטורים" בחברה, ולא בדק בנוסף האם הם היו "נושאי משרה" בה – דומה כי, בנסיבות העניין, אין נפקות מעשית לחוסר האמור. זאת מכיוון שבית המשפט המחוזי הנכבד לא הסתפק בבחינת השאלה האם כל אחד מהמשיבים היה דירקטור בחברה, אם לאו, אלא הוא הכריע, ביחס לכל אחד מהמשיבים, האם הוא נטל חלק בהליך קבלת ההחלטות בכל הנוגע לחתימה על ההסכם. בהקשר זה קביעות אלו של בית המשפט המחוזי הנכבד הן בבחינת ממצאים עובדתיים, שבהם, כידוע, ככלל, ערכאת הערעור איננה נוטה להתערב. לא מצאתי כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה כאן, שכן ממצאיו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהקשר האמור זה מעוגנים כראוי בחומר הראיות (עיינו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב בע"מ (15.01.2004); ע"א 331/08 פטל נ' אורי (23.08.2009); ע"א 8566/06אמריקור שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ (08.11.2009)).  

26. זאת ועוד – השאלה האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על נושא משרה בחברה נבחנת לפי סטנדרט אובייקטיבי, והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה (ראו: ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, נז (4) 289 (11.05.2003) (להלן: עניין בוכבינדר); ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 508-506 (2004); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א 488-475 (2012) (להלן: גלעד); לעניין ההבחנה בין חובות האמון המוטלות על נושאי המשרה, לבין חובות הזהירות עיינו: יוסף גרוס דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי, שער שלישי חובות הדירקטורים (מהדורה שנייה, 2011)). ודוק: במישור חובת הזהירות – נושאי המשרה, הפועלים במסגרת סמכותם, נהנים משיקול דעת רחב, ובית המשפט, ככלל, יימנע מלהחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו, זאת "אפילו היה הוא עצמו מגיע לתוצאה אחרת ואף אם הוא שוכנע כי המנהלים טעו בשוקלם את אינטרס החברה" (ראו: ע"א 131/88 רוגובסקי נ' סביר, פ"ד מד(2) 622, 625 (1990); ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פיסקה 19 (23.2.2010)).

27. בנדון דידן דומה איפוא כי בדין קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי נושאי המשרה שכיהנו בחברה בעת הקמתה אכן נקטו באמצעים סבירים, בנסיבות, כדי להגן על עניניה של החברה. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהחתימה על ההסכם נעשתה לאחר עריכת משא ומתן לאורך תקופה לא קצרה, תוך הפעלת שיקול דעת, וכן לאחר קבלת ייעוץ מקצועי רלוונטי (שהינה פעולה שיש בה כדי לסייע לנושא המשרה הסביר במילוי תפקידו – ראו: עניין בוכבינדר). אכן דומה כי פעולות אלו, בהן נקטו המשיבים עובר לחתימה על ההסכם, מוציאות אותם ידי חובת הזהירות שנדרשה בנסיבות העניין.

           מהמקובץ לעיל עולה, לפיכך, כי אכן החתימה על ההסכם לא נעשתה תוך חריגה מרמת הזהירות הנדרשת מנושא משרה סביר בנסיבות הענין, וודאי שלא כזה המצדיק התערבות בשיקול דעתם של נושאי המשרה שנטלו חלק בקבלת ההחלטה לחתום על ההסכם. האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בכך שלמעשה, כפי שיפורט מיד בהמשך – לא עלה בידה של המערערת להראות כי תניית הביטול עצמה איננה סבירה, או שהיא נוסחה באופן רשלני. אעבור, איפוא, עתה לליבון הדברים, בהתאם לטענותיה של המערערת בענין זה.

סבירותה של תניית הביטול

א)                    משך ההודעה

28. כאמור, לטענת המערערת הסכמתם של המשיבים לקיומה של תניית הביטול, הכוללת משך הודעה של 6 חודשים – איננה סבירה. בתוך כך המערערת טוענת כי תניית הביטול איננה הולמת את העקרונות שנקבעו ב-ע"א 442/85‏ זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661 (1990) (להלן: עניין זוהר), שעסק בסוגיה: מה הוא אורך הזמן הסביר הנדרש למשלוח הודעת ביטול. עם זאת, בעניין זוהר נדון הסכם שלא נקבע מועד לסיומו, ולא אלו פני הדברים בנידון דידן, שכן הצדדים להסכם הגדירו בפירוש מה היא, לשיטתם, הודעת ביטול סבירה, ובנסיבות אלו דומה כי אין עוד מקום להשלמת משך ההודעה בעקרונות כלליים של סבירות (עיינו: מיגל דויטש "על "גנים" משפטיים והתחרות", עיוני משפט, יח 572 (תשנ"ד) (להלן: דויטש)).

           בהקשר זה ראוי להדגיש שוודאי כי עצם העובדה שההסכם לא מנע, מניה וביה, מן האוניברסיטה את האפשרות לבטל את ההתקשרות – איננה יכולה להיחשב כהתרשלות מצדם של המשיבים. דומה כי גם המערערת איננה חולקת על קביעה זו, שאף מעוגנת בהלכה לפיה בית המשפט לא יכפה על צדדים להסכם, שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם, בניגוד לרצונו של מי מהצדדים. הלכה זו חלה במיוחד בחוזים המבוססים על אמון אישי, שבהם לא ניתן בעיקרון להורות על אכיפת ההסכם, אלא להביא לביטולו על ידי מסירת הודעה זמן סביר מראש (ראו: עניין זוהר; ע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 828 (1997); רע"א 2479/06 ארגון סוכני הדואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פיסקה 11 (09.07.2007); רע"א 4884/14‏ ארנון-פז (1985) בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל (10.08.2014); ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום (29.01.2015)).

29. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים דומה כי לא נפל, למעשה, כל פגם ממשי באופן בו נוסחה תניית הביטול. כאמור, לטענת המערערת הסעיף נוסח באופן רשלני, שכן הוא חייב אותה להמשיך להפעיל את השלוחה, בתנאי הפסד, לאורך תקופה שתאפשר לסטודנטים הרשומים להשלים את לימודיהם אצלה. עם זאת, עיון בהסכם מעלה כי אלו אינם פני הדברים.

           כזכור, סעיף 1.4 קבע כדלקמן:

"This Memorandum shall operate with effect from February 15th 1998. If either party should wish to terminate the agreement, this shall be without detriment to students currently studying on the course..."

           על פי סעיף 1.4, כל אחד מהצדדים רשאי להפסיק את ההתקשרות (וכאמור, זכות הביטול הינה הדדית) – ואולם, על הביטול להיעשות מבלי שהסטודנטים שהחלו את לימודיהם בשלוחהיפגעו. עם זאת, הסעיף איננו מבהיר על מי האחריות לשאת בעלויות הנלוות לכך. למעשה דומה כי המערערת כלל לא היתה צריכה לשאת לבדה בעלויות של הפעלת השלוחה בכל השנים שעקבו לביטול ההסכם, שכן על פניו, החובה למנוע נזק לסטודנטים הלומדים היתה לכאורה חובה שהוטלה על שני הצדדים להסכם. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם לשונו של סעיף 11.2 להסכם, בו נקבע כדלקמן:

"In the event of East London College being unable to fulfil its obligations, the interests of the enroled students are paramount and both parties to this Memorandum shall make their best endeavours to ensure that students find equivalent places on nearby campuses to resume their legal studies as soon as possible thereafter."

           האמור מתיישב גם עם לשונו של סעיף 3.9 להסכם, המתייחס לביטולו במקרה של הפרת ההסכם, ובו נקבע כדלקמן:

"... this Memorandum shall be considered terminated but such termination shall be without detriment to students currently studying the course (as in clause 1.4) and both parties must agree on the measures necessary to ensure this outcome."    

           בדומה, אף במכתב מתאריך 07.02.2001, בו נמסרה למערערת הודעת הביטול מאת האוניברסיטה, נכתבו הדברים הבאים:

"We are writing to you separately regarding our proposals as to how to deal with the students currently studying on the course between us in a way which is without determent to those students."

(ההדגשות שלי – ח"מ).

30. מהאמור עד הנה עולה, איפוא, כי למעשה לא ניתן לראות בהסכם ככזה המטיל על המערערת חובה לשאת בעצמה בכל העלויות הנלוות להתחייבות ההדדית שנטלו על עצמם הצדדים, שלא לפגוע בסטודנטים שהחלו את לימודיהם בשלוחה אגב ביטולו של ההסכם. מכאן כי לא ניתן לקבל את טענתה של המערערת כי הוטל עליה להמשיך ולהפעיל בעצמה ועל חשבונה את השלוחה עד לסיום לימודיהם של הסטודנטים שהיו רשומים ללימודים בשלוחה במועד הביטול. המערערת אמנם פנתה לערכאות בבריטניה, ואולם דומה כי תביעתה שם התמקדה בבקשה שהאוניברסיטה תקבל אליה את התלמידים שטרם החלו בלימודיהם אצלה, ורק לגביהם נפסק כי דומה שהם לא נכללו מלכתחילה בגדר החובה שהטיל סעיף 1.4. בהקשר זה נקבע בבית המשפט באנגליה כך:

"...the parties have clearly contemplated that there may be termination and may be termination on six months' notice at the beginning or end of a semester. The parties have also contemplated that there will be problems that will arise out of this. This is the reason why at 1.4 there is a specific provision that the agreement should be without detriment to students currently studying on the course. It is not in issue that the reference to the course there is the course previously referred to in 1.2, the LLB course; it is not the pre-admission course in English. The other references to which I have also referred such as clause 3.9 plainly show that when a termination takes place it is those students currently studying the course which the parties must then go on and consider. Again, at 11.2 the agreement specifically there considered the interests of the enroled students being paramount and to ensure that equivalent places could be found for them.

It seems to me that the parties must have expressly considered which students it was that they should look after in the event that there was to be a termination, and it seems to me that the parties excluded from that consideration those students who were merely prospective students of the LLB course."

(ההדגשות שלי – ח"מ).

31. למעשה, בית המשפט באנגליה הבחין מפורשות בין האחריות שההסכם מטיל על שני הצדדים לדאוג לסטודנטים הלומדים במקרה של ביטול ההסכם, לבין אלו שטרם התחילו את לימודיהם בשלוחה. עם זאת נראה כי המערערת לא ניהלה הליכים נוספים כנגד האוניברסיטה ביחס לסטודנטים שהיו רשומים ללימודים אצלה בעת ביטולו של ההסכם.

32. זה המקום לציין עוד כי הסכם כגון זה שבו עסקינן הינו אכן מיוחד במובן זה שקיומו הוא בסיס למיסוד קשרים שהינם ארוכי טווח יחסית – בין המערערת לבין הסטודנטים הלומדים. עם זאת, בהתחשב בנסיבות שתוארו לעיל, ובכך שיתכן וניתן היה למצוא לסטודנטים שלמדו בשלוחה פתרונות חלופיים שלא הצריכו בהכרח את המשך פעילותה של השלוחה לאורך זמן – אין אפשרות לקבל את טענתה של המערערת לפיה רק משך הודעה באורך של שלוש שנים היתה נחשבת כסבירה.

           אוסיף כי גם אם יתכן שהסכמה מראש על משך הודעה ארוך יותר יכול היה להקל על התנהלותה של המערערת מעת שנמסרה לה הודעת הביטול – דומה כי בנסיבות העניין אין אפשרות לקבל את הטענה לפיה חתימה על הסכם הכולל משך הודעה העומד על חצי שנה – מגלמת בחובה נטילת סיכון בלתי סביר, ודאי לא ברמה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של הדירקטוריון. בהקשר זה יש לשים אף לב לכך שלמעשה על פי ההסכם יתכן ותחלוף יותר מחצי שנה עד לכניסתו של הביטול לתוקף, שכן בהתאם לסעיף 1.4 הנ"ל – על הביטול לחול בתחילת סמסטר, או בסיומו. כאן יש ליחס חשיבות לעובדה כי למעשה המערערת ידעה על הכוונה לבטל את ההסכם עוד עובר למסירת הודעת הביטול, שהוצאה לה בתאריך 07.02.2001 (כבר בחודש נובמבר 2000). בנושא זה ציין בית המשפט האנגלי כדלקמן:

"It appears that matters are now not satisfactory between the two institutions, leading to a notice to terminate being served in November. That notice to terminate was, it seemed to be accepted, invalid because it did not comply fully with 1.4 since the termination date should have been either at the beginning or end of the semester, and this led to a further termination notice being served on 7th February 2001."

(ההדגשות שלי – ח"מ).

ב)                     זמן התקשרות מינימאלי

33. כאמור, לטענת המערערת המשיבים התרשלו בכך שחתמו על תניית הביטול כשזו איננה כוללת זמן התקשרות מינימאלי, שלשיטת המערערת – צריך היה לעמוד על בין 7 ל-10 שנות פעילות טרם שניתן לבטל את ההסכם. לטענת המערערת העדר חיוב בזמן התקשרות מינימאלי הוא אחד הגורמים המרכזיים להפסדיה של השלוחה, שכאמור עומדים לדבריה על סך של כ-2.5 מיליון ש"ח.

           למעשה, טענותיה של המערערת באשר לזמן ההתקשרות המינימאלי אינן נוגעות להפסדיה, שנבעו, לגישתה, מעצם ביטולו של ההסכם, אלא מתייחסות לאבדן יכולתה להפיק רווחים עתידיים – שיתכן והיה בהם כדי לכסות, בין השאר, גם על השקעתה הראשונית. עם זאת, מכיון שהמערערת עצמה הצהירה מפורשות כי היא איננה תובעת דבר בגין אובדן רווחיה – דומה כי אין מקום להידרש לטענותיה במישור זה, שממילא לא הוכחו.  

34. זאת ועוד – אחרת. גם בסוגיה זו, אף אם ניתן להניח כי הוספת תנאי של זמן התקשרות מינימאלי להסכם יכולה היתה לסייע למערערת – ממילא לא הוכח כי תנאי זה הינו נפוץ, או אף מקובל בהסכמים כגון זה שבו עסקינן. בנסיבות אלו, דומה כי אין יסוד לטענה כי המשיבים התרשלו או הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם בכך שלא הגדירו זמן התקשרות מינימאלי בהסכם. בהקשר זה יש לציין כי מטיעוני המערערת עולה אמנם כי היא רואה את זמן התקשרות המינימאלי כחלק אינהרנטי מתניית הביטול עצמה, ואולם למעשה דומה כי מדובר בשני אינטרסים ובשני אמצעים שונים, שראוי להבחין ביניהם (ראו: דויטש, בעמ' 578; אורי בן-אוליאל, "הודעה מוקדמת על סיום חוזה הפצה: עמימות הדין והצורך בהסדר חקיקתי", חוקים ו' 171 (2014) (להלן: בן-אוליאל)).

           יתר על כן, אפילו אם נוצרה אצל המערערת ציפיה כי ההסכם יעמוד בתוקפו לאורך שנים, ובכך יתאפשר לה להניב רווחים מהעסקה, או למצער לכסות את השקעותיה והוצאותיה הראשוניות – דומה כי היה עליה להפנות את טענותיה במישור זה לאוניברסיטה, ולא לנושאי המשרה שכיהנו בה בעת הקמתה (השוו: עניין זוהר; עיינו עוד: דויטש; בן-אוליאל).

35. בנסיבות אלו, ומכיוון שדומה כי אכן אין בסיס מספק לטענה לפיה המשיבים התרשלו בעת שחתמו על ההסכם, או כי פעולתם היתה נגועה בחוסר סבירות המצדיק התערבות – אין לכאורה צורך להמשיך ולבחון את יתר רכיבי עוולת הרשלנות שעמדה בבסיס התביעה כנגד המשיבים (השוו: רע"א 5695/06 ‏ סייף נ' פוזי מרעי (21.09.2009); ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.2003); רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשוולי נ' מדינת ישראל (28.07.2009); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.07.2013); גלעד, פרק שישי).

           בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי נוכח האמור לעיל – נראה כי ממילא לא די בעצם הצגתם של הפסדיה הכלכליים של המערערת כדי להראות כי אכן קיים קשר סיבתי בין ניסוחה שלתניית הביטול, לבין הנזקים שהמערערת פירטה, כולם או מקצתם. כאמור לעיל, דומה כי המערערת לא עמדה על כך שהאוניברסיטה תישא בחלקה בנטל הכלכלי הכרוך בהתחייבותן ההדדית של המערערת ושל האוניברסיטה – למנוע פגיעה בסטודנטים שהחלו את לימודיהם בשלוחה כתוצאה מהפעלת תניית הביטול. בדומה, המערערת אף לא הוכיחה שהיא אכן מיצתה את יכולתה לנסות ולמצוא פתרונות חלופיים לאותם סטודנטים שהסתמכו על פעילותה של השלוחה, אף על פי שלכאורה גם אפשרות זו עמדה לרשותה. בנסיבות אלו – לא ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי בין האופן בו נוסחה תניית הביטול לבין נזקיה של השלוחה, כפי שלא ניתן להסיק מעצם קיומו של גרעון כי תניית הביטול לא היתה סבירה. בנסיבות אלו דומה כי המערערת עצמה היא שאמורה לשאת באחריות להפסדיה, ולמצער כי היא לא פעלה כדי לצמצם את נזקיה.

36. נוכח כל האמור לעיל – לא מצאתי אף מקום להידרש לטענותיה של המערערת כי יש להחיל את דוקטרינת "המימון הדק" על הנידון דידן, וממילא לדעתי גם טענותיה של המערערת במישור זה נטענו בעלמא, ולא הוכחו כנדרש. האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בכך שלמעשה המשיבים כולם לא היו נושאי משרה, או אפילו בעלי מניות בחברה בשנים הרלבנטיות שקדמו לסגירתה, מה גם שמעיון בדו"חות הכספיים שהגישה המערערת עולה כי גם בשנים אלו – המערערת המשיכה להתנהל באותו האופן אותו תיארה כפסול, ואשר עשוי להקים, בנסיבות המתאימות, טענה של "מימון דק" (ובמקרים אחרים לשלול אותה). עיינו: אוריאל פרוקצ'יה, ""מימון דק", הרמת המסך והגבלת האחריות בדיני חברות", עיוני משפט ו', 526, 542 (תשל"ח-תשל"ט); דוד האן, "דחיית חובות", מחקרי משפט, כג 33, 52-50 (תשס"ח). ראו עוד: ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, סג (1) 548 (2004); ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט (18.11.2010).

           יתר על כן, נושאי המשרה שכיהנו בחברה בעת סגירתה – כלל לא צורפו כצד להליך זה. בהקשר זה יש לציין עוד כי מר אריך, שניהל בפועל את ההליכים שבפנינו, הינו גם הבעלים של מכללה אחרת, אשר לה נמכר, לכאורה, רכושה של המערערת והציוד שלה, ובמכלול הנסיבות עלתה אף טענה לגבי חוסר תום הלב ביזום ההליכים שבפנינו (במשמעותו ובנפקותו המשפטית של מושג תום הלב).

37. נוכח כל האמור לעיל אציע לחברי כי נדחה את הערעור, תוך חיוב המערערת בהוצאותיהם של המשיבים – בסך של 15,000 ש"ח לכל קבוצת משיבים שמיוצגת על ידי באי-כוח משותפים. ויובהר: שיעור הוצאות זה נקבע מבלי להביע עמדה ביחס לגובה ההוצאות שהושתו על המערערת על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (ענין שבו אין הצדקה להתערבותנו), והוא מגלם בחובו אף את ההוצאות שהמערערת היתה זכאית להם בגין קבלת ערעורה בטענת ההתיישנות. בכך נסתם איפוא הגולל גם על טענותיה של המערערת במישור זה.

38. לסיום אוסיף כי מקובלת עלי אף הערתו של חברי, השופט נ' סולברג.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט נ' סולברג:

           אני מסכים.

           משונה בעינַי כי החברה המערערת לא ראתה לנכון לציין לפנינו את העובדה כי מנהלהּ ובעל 99% ממניותיה, רכש את מניותיו אלה עוד ביום 13.7.1998, לאחר שהממורנדום הנושא תאריך 15.2.1998 – והכולל את סעיף 1.4 שעליו יצא קִצפּה של המערערת – כבר היה חתום; היה סיפּק בידי מנהל המערערת לעיין עיין היטב במלוא החומר, הוא-עצמו וכן גם באמצעות יועציו, ובין היתר לשקול את סבירותו של סעיף 1.4; לטב ולמוטב. הא למדנו כי מנהל המערערת, שהיה ה'רוח החיה' בניהול הליכי הערעור לפנינו, לא סבר אז, בזמן אמת, שסעיף 1.4 לוקה בכל אותם פגמים שלימים טען להם.

           התביעה והערעור לוקים גם בכך שלא קדמו להגשתם החלטות דירקטוריון החברה המערערת כנדרש בסעיף 92 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999.

           על רקע זה, דומני, מן הראוי היה להימנע מהגשת התביעה עוד מלכתחילה.

           מכל מקום, נימוקיו של חברי, השופט ח' מלצר לדחיית הערעור לגופו של עניין מקובלים עלי, וכאמור – אני מצטרף לדעתו כי דינו של הערעור להידחות.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

           הנני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ח' מלצר, ולהערתו של חברי השופט נ' סולברג.                                                                                                                 

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.

           ניתן היום, ‏י"ט בתמוז התשע"ו (‏25.7.2016).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   13002390_K13.doc   רש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il