ע"א 2629/15 פלוני נ' פלונית

השופט נ' סולברג:

1. במוקד הערעור שלפנינו: מתנה שנויה במחלוקת.

רקע

2. המשיבה, ילידת שנת 1936, עלתה בגפה מארה"ב לישראל לפני כ-30 שנה, ועברה להתגורר במושב מבועים בבית אותו רכשה (להלן: הבית). המערער, יליד שנת 1984, הכיר את המשיבה כאשר לימדה אותו שיעורים פרטיים באנגלית. עם הזמן התהדק הקשר בין השניים, והמערער היה לאדם הקרוב ביותר למשיבה, איש אמונה, המסייע לה במטלות היומיום השונות. 

3. במהלך השנים קיבל הקשר ההדוק בין השניים ביטוי משפטי-פורמלי, לאחר שהמשיבה חתמה על מספר מסמכים המקנים למערער זכויות שונות בעניינה, בכלל זה יפוי-כוח נוטריוני במסגרתו הסמיכה את המערער לטפל בענייניה ולבצע פעולות בשמה; צוואה, במסגרתה ציוותה למערער את כל רכושה (למעט זכות ילדיה לקבל את מטלטליה, ככל שירצו בכך); ותצהיר, במסגרתו העבירה המשיבה למערער את זכויותיה בבית בתורת מתנה (להלן: תצהיר המתנה). כמו כן, ביום 12.10.2009 הגיש המערער לבית המשפט לענייני משפחה בקשה להתמנות כאפוטרופוס על גופה ורכושה של המשיבה (להלן: בקשת המינוי), במסגרתה טען בין היתר, כי "הלכה למעשה משנת 2005 המבקש[המערער – נ' ס'] מתפקד כמעין אפוטרופוס בפועל של החסויה".

4. ביום 10.8.2010 הוכרזה המשיבה כחסויה, והקרן לטיפול בחסויים (להלן: הקרן) מונתה כאפוטרופא שלה. זמן מה לאחר מינויה כאפוטרופא, הגישה הקרן תביעה במסגרתה טענה לבטלות תצהיר המתנה מחמת מספר פגמים שנפלו בו. נטען, כי בעת החתימה על תצהיר המתנה, ביום 22.10.2007, היתה המשיבה בעיצומו של תהליך דמנטי, ולפיכך לא הבינה את משמעות חתימתה על התצהיר. עוד נטען, על בסיס בקשת המינוי שהגיש המערער, כי בעת עריכת תצהיר המתנה היה המערער 'אפוטרופוס למעשה' של המשיבה, כאמור בהוראת סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית). לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית, היתה עשיית התצהיר מותנית באישור בית המשפט – אישור אשר לא נתבקש על-ידי המערער, וממילא גם לא ניתן. בנוסף טענה הקרן, כי עסקת המתנה לא השתכללה, בהעדר גמירות דעת מצד המשיבה אשר לא הבינה את משמעות מעשיה; ולחלופין מחמת עושק, שכן המשיבה הוחתמה על תצהיר המתנה תוך ניצול בדידותה, מצוקתה וחולשותיה שהיו ידועות למערער.

5. המערער מצדו טען, כי בעת החתימה על תצהיר המתנה היתה המשיבה כשירה מבחינת קוגנטיבית ותפקודית, והבינה את משמעות מעשיה. כמו כן טען המערער, כי יש לדחות את הטענה לפיה היה 'אפוטרופוס למעשה' של המשיבה, וכי עסקת המתנה היתה מותנית בקבלת אישור מאת בית המשפט, הן משום שלא נטענה בכתב התביעה ולפיכך הריהי 'הרחבת חזית' אסורה, הן משום שאינה נכונה לגופה. לחלופין טען המערער, כי אם תתקבל התביעה, כי אז יש להתנות את ביטול עסקת המתנה בהשבת תשלומים ששילם לדבריו לשם פרעון יתרת המשכנתא שרבצה על הבית, כמו גם הוצאות שוטפות שבהן נשא לשם אחזקתו.

עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 

6. בית המשפט המחוזי נעתר לתביעה, קבע כי עסקת המתנה בטלה, והורה על רישומה מחדש של המשיבה כבעלת הזכויות בבית, חלף המערער. בית המשפט המחוזי דן בפירוט בחווֹת דעת המומחים שהוגשו מטעם הצדדים, ברשומות הרפואיות המתעדות את מצבה של המשיבה לאורך השנים ובעדויות השונות, ובא לכלל מסקנה כי בעת החתימה על תצהיר המתנה סבלה המשיבה מתהליך דמנטי, שבעקבותיו לא הבינה את משמעות חתימתה על התצהיר. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר 'הרחבת חזית', וקבע כי דברי המערער במסגרת בקשת המינוי לבית המשפט לענייני משפחה, כמו גם הראיות בדבר טיב הקשר בין המערער לבין המשיבה במהלך השנים, מבססים את המסקנה של דבר היותו 'אפוטרופוס למעשה' של המשיבה במועד עריכת עסקת המתנה. משכך, היה על המערער לבקש מראש את אישורו של בית המשפט לעריכת העסקה, ומשלא עשה כן הרי שדינה – להתבטל. בשולי דברי פסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתו של המערער להשבת הכספים ששילם לכאורה בגין יתרת המשכנתא והוצאות אחזקת הבית. זאת, הן בשל אי-הוכחתן של הוצאות אלו, הן בשל העובדה ששילם את סכומי-הכסף הנטענים לאחר שהמשיבה עברה להתגורר בבית אבות (שאז הוצאות אלו שולמו לצרכיו-שלו), הן מחמת שלא הגיש תביעה שכנגד.

           מכאן הערעור שלפנינו.