א.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) מיום 5.6.14 בת"א 18896-03-12 לפיו נדחתה תביעתו של המערער על כל חלקיה והוא חויב לשאת בהוצאותיו של המשיב ובשכר טרחת עורך דין למשיב בסכום כולל של 10,000 ₪.
ב.הנסיבות בתמצית העניין הן אלה:
המערער הגיש כנגד המשיב תובענה כספית על סך של 500,000 ₪ בטענה שהמשיב ערך ברשלנות את הסכם הגירושין שבין המערער לבין אשתו דאז.
המערער הסכים בהסכם הגירושין לויתורים על מנת להבטיח את עתיד הילדים המשותפים לו ולגרושתו. הוא ויתר על זכויותיו בדירת בני הזוג שXXXX כנגד התחייבויותיה של גרושתו לנקוט בכל אמצעי על מנת שזכויותיה בדירה או בדירה החלופית שתרכוש במקום אותה דירה, יעברו לילדיהם בחלקים שווים בירושה.
גרושתו של המערער התחייבה בהסכם לערוך צוואה שבה תוריש לילדיה את זכויותיה בדירה או בדירה חלופית שתרכוש.
ג.כעולה מעיון בסעיף 8 להסכם הגירושין, שנערך ונחתם ביום 8.2.1996, הייתה גרושתו של המערער רשומה כבעלת שליש הזכויות של דירתם וזאת מכח ירושה, ואילו לגבי שני השליש האחרים של הדירה היו שני בני הזוג זכאים להירשם כבעלים, ומכאן שלמערער היה שליש מן הזכויות שבדירה זו.
ד.בסעיף 8 (ב) (1ׂ) של הסכם הגירושין שערך המשיב נכתב:
"הבעל מוותר על כל טענה, תביעה, או דרישה באשר לזכויות בבית כלפי האישה ו/או אחיה, והוא מורה בחתימתו על ההסכם לאישה ולאחיה לעשות כל הדרוש על מנת שהזכויות בבית יירשמו על שם האישה מוקדם ככל שניתן.
ויתורו של הבעל הינו שווה ערך ל-60,000 דולר ארה"ב, ומהווה ביטוי לדאגתו למדורם של הילדים וכחלק ממזונותיהם".
בסעיף 8 (ג) של הסכם הגירושין נכתב:
"האם מצהירה ומתחייבת לנקוט כל אמצעי באופן שזכויותיה בדירה זו או דירה חלופית שתירכש תחתיה כאמור יעברו לילדים בחלקים שווים ביניהם בירושה ולאחר אריכות ימיה. האישה תערוך צוואה ברוח זו".
ה.טענת המערער היא שהמשיב ניסח את ההסכם באופן רשלני שכן אין תוקף להתחייבות גרושתו להוריש את הדירה לילדיה, ואין אפשרות לאכוף את ההסכם.
ו.לטענת המערער הנזקים שנגרמו לו מחמת התרשלות זו הינם:
(1) נזק ישיר בשווי חלק הדירה שעליו ויתר שאותו מעריך המערער בסכום של 60,000 דולר ארה"ב (סכום שהיה שווה ל- 187,800 ₪) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד חתימת הסכם הגירושין.
(2) המערער נאלץ להגיש תביעה כדי לאכוף על גרושתו את קיום התחייבויותיה על פי ההסכם ותביעה זו נדחתה והואיל ובית המשפט לענייני משפחה קבע שלא ניתן לאכוף את ההתחייבות להוריש את הדירה. את הנזק בגין הוצאות וביטול זמן בגין התובענה שבבית המשפט לענייני משפחה מעריך המערער בסכום של 50,000 ₪.
(3) לטענת התובע נגרמו לו עקב התנהלותו של המשיב סבל ועוגמת נפש בסכום של 75,000 ₪ לפי הערכתו.
ז.המשיב טען, כי התביעה התיישנה הואיל והסכם הגירושין נעשה עוד בשנת 1996.
ח.עוד טען המשיב, שלא נגרם למערער נזק הואיל ובפועל ערכה גרושתו צוואה שבה היא מורישה את רכושה לילדים וצוואה זו תקפה עד היום. בנוסף סבור המשיב, כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקובעו שלא ניתן לאכוף את התחייבותה של האישה להוריש את הדירה לילדיה. לטעמו של המשיב לא היתה כל התרשלות מצידו בניסוח ההסכם, וכן מכחיש המשיב את נזקיו הנטענים של המערער.
ט.בית משפט קמא דחה את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב, הואיל והמועד בו נודע לראשונה למערער על כך שאין תוקף משפטי להתחייבות גרושתו להוריש את הדירה לילדיה היה במפגש שהתקיים במשרדו של המשיב ביום 13.3.05. טענתו זו של המערער לא נסתרה, ומכיוון שהתובענה הוגשה ביום 12.3.12 קבע בית משפט קמא שהתובענה לא התיישנה ויש לדון בטענות המערער לגופו של ענין.
י.בית משפט קמא קבע, שאין מקום לדון בשאלה האם גרושתו של המערער הפרה או לא הפרה את התחייבותה לרכוש דירה חלופית שכן המערער העלה טענה זו רק בחצי פה ומכל מקום לא נטען כי לא ניתן לאכוף התחייבות זו של האישה וממילא לא נטען כי יש בניסוח ההסכם בעניין הזה משום התרשלות מצד המשיב.
י"א.מוסיף בית משפט קמא ודן בטענת המערער לפיה התרשל המשיב בניסוח ההתחייבות שנטלה על עצמה גרושתו של המערער, דהיינו, התחייבותה להוריש את הדירה לילדיהם, וזאת הואיל ולטענת המערער לא ניתן לאכוף התחייבות זו בהיותה מנוגדת לסעיף 8 של חוק הירושה, התשכ"ה-1965, (להלן :"חוק הירושה").
י"ב.המערער מסתמך בענין זה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 15041/05) בהליך בין המערער לגרושתו שם נקבע, לטענת המערער, שהתחייבותה זו של האשה אינה ברת תוקף.
ואולם, בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו בהקשר זה, הם בבחינת אימרת אגב, שכן בית המשפט לענייני משפחה התבסס על כך שטענת האשה, שם, לפיה היא ערכה צוואה, לא נסתרה ומכאן, שהמערער לא הוכיח כי גרושתו הפרה את התחייבותה בענין זה.
י"ג.בית משפט קמא הוסיף וציין, כי בהליך שהתנהל בפניו אין צורך להכריע בשאלה המשפטית האם יש תוקף להתחייבות לעריכת צוואה, וזאת משום שממילא לא עלה בידי המערער להוכיח כי גרושתו הפרה את ההתחייבות שנטלה על עצמה להוריש את הדירה לילדים.
י"ד.עוד ציין בית משפט קמא, כי המערער עמד על זימון גרושתו למתן עדות בפני בית המשפט. עדות זו אכן נשמעה ביום 9.2.14, ובה ציינה האשה מפורשות כי ההתחייבות להוריש את הדירה, או את חליפתה, לילדים המשותפים לה ולמערער, עדיין מופיעה בצוואה שלה, וגם בחקירתה הנגדית אישרה כי הצוואה בה היא מורישה את רכושה לילדים המשותפים לה ולמערער, עדיין בתוקף.
בית משפט קמא סבר כי עדות זו של האשה שומטת את הקרקע מתחת לכל טענותיו של המערער, וכי ברור שגם אם היתה התרשלות מצד המשיב בכך שכלל בהסכם התחייבות שאינה ניתנת לאכיפה, הרי שלא נגרם למערער כל נזק שהרי בפועל פעלה גרושתו בהתאם לאותה התחייבות, והצוואה שבה היא מורישה את רכושה לילדים המשותפים, לא בוטלה.
ט"ו.עוד סבר בית משפט קמא, שאין המערער יכול לקבל סעד לפיו יקויים החיוב כלפיו ולטובתו. כל שיכול המערער הינו לדרוש את קיום החיוב לטובת המוטבים, הילדים, שכן אם נגרם נזק בשל כך שהדירה לא תעבור בירושה למוטבים הרי שנזק זה נגרם לילדים, שהם הצד השלישי שלטובתו נעשה אותו חלק של הסכם הגירושין, ואין המערער רשאי לתבוע בגין הנזק שנגרם לילדים בהקשר זה, ככל שנגרם.
ט"ז.משכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה שיש לדחות את תביעת המערער ככל שהיא נוגעת לשווי חלקו בדירה, שהרי חלקו בדירה לא היה אמור להגיע לידי המערער כי אם לידי ילדיו ורק הם רשאים לתבוע שווי זה, אם בכלל.
י"ז.לגבי שאר רכיבי הנזק הנטענים בכתב התביעה, הגיע בית משפט קמא למסקנה שלא עלה בידי המערער להוכיח את נזקיו הנטענים, ובסופו של דבר נדחתה התביעה כולה על כל חלקיה.
נציין, כי באשר לטענת המערער בנוגע להוצאותיו וביטול זמנו בגין ההליך שניהל כנגד גרושתו בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, העיר בית משפט קמא, בין היתר, שאותו הליך עסק לא רק בהתחייבותה של האשה אלא גם בטענות נוספות שהעלה המערער על כך שגרושתו הפרה את ההסכם, דהיינו, לאו דווקא בענין ההתחייבות שהיא מושא הליך זה.
י"ח.בערעורו המונח בפנינו חזר המערער על עיקר טענותיו כפי שהעלה בפני בית משפט קמא וטען, כי המשיב נשכר כעורך דין על מנת להבטיח בצורה חוקית את קיום הסכמת גרושתו על שני ראשיה, כך שתישמר הדירה בידיה עד אריכות ימיה, ושיובטח בצורה בלתי חוזרת שהדירה האמורה תעבור לידי הילדים.
טוען המערער, כי המשיב אמנם ערך הסכם בו מתחייבת רעייתו לשעבר של המערער לשמר את הדירה או דירה חלופית (לפחות שוות ערך), מבלי לתת בה חזקה לצד ג', ולרשום את הזכויות בה או בחליפתה על שמה בלבד כדי שזו תועבר לילדים המשותפים עם פטירתה, ואולם, פרט לכך לא עשה המשיב דבר להבטחת שמירת הדירה לצורך קיום החוזה, כגון רישום הערת אזהרה לצורך הבטחת קיום ההסכם.
בנוסף, לא הביא המשיב לידיעת המערער כי ההתחייבות לערוך צוואה מנוגדת לחוק. בכך, כך נטען, הטעה המשיב את המערער, אשר בטח בו, ואילו ידע המערער שההתחייבות מנוגדת לחוק, לא היה הוא מוותר על רכושו היחיד.
י"ט.המערער סבור, כי בית משפט קמא שגה בקביעותיו ובמסקנותיו ולכן מבקש הוא כי יבוטל פסק דינו של בית משפט קמא, וכי ייפסק לזכותו כל אשר ביקש בכתב התביעה.
כ.שונה כמובן עמדתו של המשיב שסבור, כי בית משפט קמא סקר את כל הראיות שהובאו בפניו, בחן לעומק את עיקר טענתו של המערער, ובסופו של יום דחה את כל טענותיו של המערער הגם שלטענת המשיב, לא היה מקום להיכנס לדיון בהסכם גופו או באופן ניסוחו הואיל ומדובר בהסכם שאושר על ידי בית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין.
יש, לדעת המשיב, באישורו זה של בית הדין הרבני משום ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנותו הנטענת של המשיב והנזק שהמערער טוען לו. הדרך המשפטית הראויה לתקיפת אותו פסק דין היתה צריכה להיות על דרך הגשת תביעה לביטולו של פסק הדין.
כ"א.המשיב מאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא, ומפנה לפסיקה שעל יסודה טוען הוא, כי הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין מעמדו, גם כהסכם ממון, הינו הסכם תקף, שכן הוא הסכם אשר מתייחס להתחייבות יורש (במקרה זה הגרושה) לעשות פעולה בנכס מסויים מהעזבון (במקרה זה הדירה).
לטעמו של המשיב התחייבות כזו, כפי שנקבעה בהסכם הגירושין שבין המערער לגרושתו, עומדת במבחן הדין וניתנת לאכיפה.
כ"ב.שני הצדדים הגישו בפנינו עיקרי טיעון, וכן הוגש תיק מוצגים מטעמו של המשיב. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 13.1.15, שמענו את תמצית טענותיהם של שני הצדדים.
לאחר הדיון בערעור, הגיש ב"כ המשיב בקשה להוסיף התייחסות לטיעוניו בכל הנוגע לסעיף 8 של הסכם הגירושין, וזאת בנימוק שעיקרי הטיעון של המערער נמסרו לידיו רק במעמד שמיעת הערעור.
ביום 18.1.15 הגיש המערער את תגובתו לטענותיו אלה של ב"כ המשיב.
כ"ג.לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית משפט קמא, ולטיעוניהם של שני הצדדים בכתב ובעל פה, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל בעיקרו.
כ"ד.אנו סבורים כי הסכם הגירושין שניסח המשיב עבור המערער ואשתו לשעבר, בכל הנוגע להבטחת התחייבויותיה של האשה להוריש את הדירה (או את חליפתה של הדירה), לילדיהם המשותפים, לוקה בחסר שכן לא נקבע בהסכם מנגנון להבטיח ביצוע התחייבותה זו של האשה, כגון רישום הערת אזהרה על הדירה בד בבד עם החתימה על ההסכם, וכיוצ"ב.
כ"ה.עוד ובנוסף, אנו מפנים להוראת סעיף 8 של חוק הירושה:
"(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם, וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".
ואכן, כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בעניינם של המערער וגרושתו (תמ"ש 15041/05), סעיף 21:
"....הקניית נכס לאחר מות האדם אינו בר תוקף אלא אם נעשה בצוואה על פי הוראות חוק הירושה. לפיכך, התחייבות לערוך צוואה ו/או הסכם בדבר ירושה אינו בר תוקף".
כ"ו.ערים אנו לטענת ב"כ המשיב לפיה אין מקום להיזקק לדיון בתנאי ההסכם משעסקינן בהסכם גירושין, שהוא גם הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני. לטעמו של ב"כ המשיב, הדרך לתקוף הסכם שקיבל תוקף של פסק דין הינה על ידי הגשת תובענה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם.
כ"ז.אין בידינו לקבל טענתו זו של ב"כ המשיב, שכן רשלנותו של המשיב באה לידי ביטוי בכך שלא כלל בהסכם הגירושין מנגנון שיהא בו כדי להבטיח, בין יתר הדברים, גם את אכיפת התחייבות גרושתו של המערער, להעביר את הדירה (או את חליפתה) לילדיהם המשותפים לאחר אריכות ימיה.
כ"ח.משכך, ההסכם כפי שהוגש לבית הדין הרבני, לא ביטא, ומכל מקום בוודאי שלא ביטא כראוי, את רצונו של המערער, רצון שניתן לו ביטוי מפורש טרם עריכת ההסכם, דהיינו, להבטיח שלאחר אריכות ימיה של האשה, תעבור הדירה (או חליפתה) לילדיהם המשותפים.
רצון זה גם בא לידי ביטוי בכך שהמערער ויתר על חלקו (שליש) בדירת בני הזוג בשווי של 60,000 דולר ארה"ב נכון ליום עריכת ההסכם.
כ"ט.המשיב הצביע בטיעוניו על כך שבסעיף 8 (ב) (1) של הסכם הגירושין נכתב כי ויתורו של המערער: "הינו שווה ערך ל-60,000 דולר ארה"ב, ומהווה ביטוי לדאגתו למדורם של הילדים וכחלק ממזונותיהם".
ל.מעיון בהסכם הגירושין עולה, כי לפי סעיף 5 (א) הוטל על המערער לשאת בתשלום מזונות הילדים, ובנוסף, לפי סעיף 5(ב) של ההסכם, נקבע, ששני הצדדים ישאו בכל הוצאות החינוך של הילדים לרבות אגרות חינוך וכל תשלום שחובה יהא לשלמו על פי דרישת משרד החינוך ו/או בית הספר, וכן חוג אחד לכל ילד לפי תיאום מראש.
כמו כן התחייבו הצדדים לשאת ולשלם בהוצאות רפואיות חריגות של הילדים שאינן מכוסות על ידי קופת החולים (סעיף 5 (ז) של ההסכם.
ל"א.לכן, לא ניתן לקבל את טענת המשיב (סעיפים 19+20 לתצהירו, וכן בתוספת הטיעון בפנינו), שהויתור של המערער על חלקו בדירה נעשה כנגד ויתור האשה על חלק ממזונות הילדים שעל המערער לשלם, לרבות זכותם למדור.
אין חולק שהמערער איפשר לגרושתו ולילדים המשותפים להמשיך להתגורר בדירה נשוא הדיון. מכאן שהמערער לא היה חב בתשלום נפרד עבור מדור לילדים.
על מנת שלא יחוייב בתשלום בגין מדור לילדים, לא חייב היה המערער לוותר על זכויותיו אשר בדירה (שליש), ודי בכך שאיפשר לגרושתו ולילדים את השימוש בדירה זו, על מנת שיעמוד בחובתו למדור לילדים.
ל"ב.נציין למעלה מן הדרוש, שככל שסבר המשיב שויתור המערער על חלקו בדירה אכן נעשה כנגד ויתור האשה על חלק ממזונות הילדים וזכותם למדור, מוטל היה על המשיב להביא ראיה לכך שאלמלא ויתר המערער על חלקו בדירה, היה עליו לשאת בתשלום חודשי גבוה יותר בגין מזונות ומדור לילדים, מזה שהוטל עליו לפי הסכם הגירושין, וראיה כזו לא הובאה.
ל"ג.כאמור כבר לעיל, עולה מתוך עיון בהסכם הגירושין שערך המשיב, שאין בו מנגנון שיהא בו כדי להבטיח את אכיפת התחייבות גרושתו של המערער להקנות לילדים את מלוא הזכויות בדירה לאחר אריכות ימיה.
אכן, בסעיף 8 (ג) של ההסכם נכתב כי "האשה תערוך צוואה ברוח זו" ואולם, כבר הצבענו על סעיף 8 בחוק הירושה ממנו עולה שלהתחייבות כזו אין תוקף, כפי שגם קבע בית המשפט לענייני משפחה בדונו בהליך שהתנהל בין הצדדים.
ל"ד.מעבר לכך, ברי שצוואה ניתנת לשינוי. גם אם נכון הוא שבמועד עדות גרושתו של המערער אכן ערכה היא צוואה ברוח התחייבותה שבהסכם הגירושין, עדיין יש באפשרותה לשנות את צוואתה, מבלי שהמערער יוכל למנוע זאת, ומבלי שיוכל לאכוף התחייבות זו. מה גם שנשללה מן המערער הוודאות כי אכן יוגשם הרצון שעמד בבסיס ויתורו על חלקו בדירה, לצורך הבטחת הקניית הדירה לילדיהם המשותפים של בני הזוג.
ל"ה.זאת ועוד, לא נרשמה הערת אזהרה על מנת לוודא אפשרות לאכוף את התחייבותה של האשה, כי הדירה תוקְנֶה לילדיהם המשותפים של בני הזוג לאחר אריכות ימיה, ומכל מקום לא נקבע כל מנגנון שיאפשר אכיפתה של התחייבות זו.
ל"ו.ואכן בפועל, עולה מתוך עדות גרושתו של המערער מיום 9.2.14, (עמ' 33 סיפא עד עמ' 35 לפרוט'), שדירת בני הזוג שבחיפה (הדירה נשוא ההליך) נמכרה.
גרושתו של המערער ובעלה הנוכחי רכשו דירה אחרת גדולה יותר, אך גם זו נמכרה לפני מספר שנים. במועד מסירת העדות בפני בית משפט קמא, טרם היתה בבעלות גרושתו של המערער דירת מגורים אחרת.
ל"ז.כך באה לידי ביטוי העובדה שהמשיב לא דאג לקיומו של מנגנון שיהא בו כדי להבטיח את התחייבות גרושתו של המערער להקנות את הדירה בשלמותה לילדיהם המשותפים לאחר אריכות ימיה, כאשר לצורך התחייבות זו ויתר המערער על חלקו בדירה במועד עריכת הסכם הגירושין.
ל"ח.בית משפט קמא קבע שלמעשה אין המערער רשאי לתבוע פיצוי בגין אי קיום התחייבות זו שכן, לפי קביעת בית משפט קמא, ההתחייבות להוריש את הדירה לילדים היא בגדר התחייבות לטובת צד שלישי, דהיינו, הילדים המשותפים, ועל כן המערער ובכל מקרה אינו זכאי לקבל את הסעדים שהוא עתר להם.
ל"ט.אין בידינו לקבל קביעתו זו של בית משפט קמא.
במסגרת ההסכם שנקשר בין המערער לגרושתו, ויתר המערער על חלקו (שליש) בדירת בני הזוג, על סמך ההנחה, ובכפוף לכך, שהדירה תעבור לילדיהם המשותפים של בני הזוג לאחר אריכות ימיה של גרושתו.
לצורך כך ויתר המערער על שליש מזכויותיו בדירה, שהוערך על ידי הצדדים בעת חתימת הסכם הגירושין בשווי של 60,000 דולר ארה"ב.
משעה שהסכם הגירושין, באופן שנערך על ידי המשיב, אין בו כדי לאפשר אכיפת התחייבותה של האשה, במימוש רצונותיו וכוונותיו של המערער, שבגינן ויתר על חלקו בדירה, סבורים אנו שהנזק שנגרם בהתנהלותו של המשיב בעת עריכת הסכם הגירושין, הוא נזקו של המערער. לכן זכאי המערער לתבוע את נזקו מן המשיב בגובה השקעתו, דהיינו, שווי שליש הדירה שהוערך בהסכם הגירושין בסכום של 60,000 דולר ארה"ב.
מ.נציין, כי נתנו דעתנו גם לשאר הסעדים שהמערער עתר להם בתביעתו בפני בית משפט קמא, אך לענין זה לא מצאנו לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו של בית משפט קמא.
מ"א.התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים חלקית את ערעורו של המערער ומחייבים את המשיב לשלם למערער סכום השווה בערכו ל-60,000 דולר ארה"ב, כשסכום זה מתורגם לפי השער היציג של הדולר ארה"ב לעומת השקל נכון למועד הסכם הגירושין (8.2.1996) ובצירוף הפרשי הצמדה למדד יוקר המחיה מתאריך 8.2.1996 ועד תאריך הגשת התביעה לבית משפט קמא (12.3.2012).
החל ממועד הגשת התביעה ואילך, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לפרעון המלא בפועל.
סכום זה ישולם על ידי המשיב למערער בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו.
מ"ב.אנו מבטלים את צו ההוצאות לפי פסק-דינו של בית משפט קמא, וככל שהמערער שילם את ההוצאות למשיב, יחזיר לו המשיב הוצאות אלה בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד בו שילם המערער הוצאות אלה למשיב ועד החזרתם בפועל.
מ"ג.המשיב גם ישלם למערער את השווי של אגרת הערעור, ובנוסף ישלם המשיב למערער סך של 6,000 ₪, נכון להיום, כהשתתפות בהוצאותיו של המערער בבית משפט קמא ובערכאת הערעור, וזאת בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום, א' שבט תשע"ה, 21 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
מזכירות בית המשפט תחזיר למערער את הפקדון שהפקיד בבית משפט זה לצורך הערעור.
המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לשני הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
י' גריל, שופט בכיר
[אב"ד]
|
|
י. וילנר, שופטת
|
|
ב' טאובר, שופטת
|