פלונית נ' בנק לאומי

השופט שאול שוחט סגן נשיא, אב"ד

חשבון בנק שלהבטחת חובותיו ממושכנת דירה. בעלי החשבון העבירו את החשבון, בחייהם, לבנם ואת מרבית זכויותיהם בדירה ציוו, לאחר מותם, לבתם. להבטחת החובות בחשבון הבנק ממושכנת דירה נוספת בבעלות הבן. לבן חובות נוספים כלפי הבנק שלהבטחתם ממושכנת הדירה הנוספת שלו. הבן פדה את המשכנתא על הדירה הנוספת כנגד תשלום החובות הנוספים. לפירעון החובות בחשבון הבנק מימש הבנק את הדירה. האם מוטלת הייתה חובה על הבנק ליידע/לשתף את הבת בדבר קיומה של הבטוחה הנוספת לחשבון הבנק – הדירה הנוספת – טרם פדיון המשכנתא עליה ומימוש הדירה שמרבית הזכויות בה הן שלה? – זו השאלה שעומדת לפתחנו בערעורים שבכותרת.

הערעורים שבכותרת, ערעור התובעת בבית משפט קמא (ע"א 33958-03-23) וערעור הנתבע (ע"א 45513-03-23), הם על פסק דין חלקי מיום 6.1.21 ופסק דין משלים מיום 17.1.23 שניתנו בת"א 57020-09-17 בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' הש' עדי הדר).

מכאן ולהלן: המערערת בע"א 33958-03-23 והמשיבה בע"א 45513-03-23 תיקרא פלונית; המשיב והמערער בשני הערעורים (בהתאמה) ייקרא הבנק.

העובדות הצריכות לעניין

1. פלונית ואחיה פלוני הם ילדיהם של המנוחים צ' וי' ג' ז"ל (להלן: ההורים; האם; האב). להורים היה רכוש רב שאת מרביתו העניקו לפלוני, בחייהם, במתנה. ביום 27.4.2000 האם העניקה לפלוני במתנה נכס בגדרה. ביום 29.8.2000 העניקו ההורים לפלוני נכסים נוספים במתנה: דירה ברחובות (להלן: הדירה ברחובות), נכס ומקרקעין בטירת שלום, רכב וחשבונות בנק לרבות חשבון XXX בסניף XXX בבנק לאומי שהיה חשבונם המשותף, הוא חשבון הבנק המדובר.

    

2. האם ערכה, ביום 29.8.2000, צוואה בה ציוותה את כל רכושה, באופן כוללני ושיורי, לפלוני למעט מספר נכסים אותם ציוותה לפלונית: דירה ברמת גן, מגרש בהרצליה ו-75% מדירה בבני ברק שעליה רובצת משכנתא לטובת הבנק להבטחת חובות בחשבון הבנק שאותו, כזכור, קיבל פלוני במתנה (להלן: הדירה בבני ברק). בצוואתה מינתה האם את פלוני למנהל עיזבונה.

    

3. באוקטובר 2000 נפטרה המנוחה.

    

4. בין השנים 2000 - 2003 התנהל מו"מ בין פלוני לבין הבנק לסילוק חוב בשלשה חשבונות שהיו בבעלות ההורים בבנק (חשבון הבנק, שני חשבונות אחרים ע"ש חברת אשכול א.ג. בע"מ בבעלותם) וכן ביחס לחוב פרטי נוסף של פלוני. המו"מ הסתיים ללא תוצאות.

    

5. ביום 6.1.03 קיבלה פלונית מכתב מהבנק ובו דרישה לתשלום חוב ע"ס 297,916 ₪, בחשבון הבנק שהדירה בבני ברק, כזכור, הייתה ממושכנת להבטחת פירעונו. בחשבון זה נטל פלוני גם הלוואה פרטית מהבנק שלא היה לה כל קשר לדירה.

    

6. ביום 24.5.03 העבירה פלונית את הזכויות במגרש ובדירה בבני ברק בהם זכתה לפי הצוואה על שמה במרשם המקרקעין.

    

7. במהלך השנים 2007-2003 התנהל הליך משפטי בו פתחה רינה נגד פלוני בבית המשפט לענייני משפחה בו ביקשה לקבוע, כי חשבונות הבנק והדירה ברחובות, שהוענקו לפלוני בחיי ההורים, הם חלק ממסת העיזבון. התביעה נדחתה כמו גם ערעור שהגישה פלונית לבית המשפט המחוזי.

    

8. בחודש פברואר 2004, משלא סולק החוב בחשבון הבנק, הגיש הבנק את שטר המשכנתא על הדירה בבני ברק למימוש. בתום הליכי המימוש, בספטמבר 2005, הדירה נמכרה תמורת סכום של 70,000 דולר והמכירה אושרה, בהסכמת פלונית ופלוני, על ידי רשם ההוצאה לפועל.

    

9. משמכירת הדירה לא הביאה לכיסוי מלוא החוב בחשבון הבנק הגיש הבנק, בחודש נובמבר 2006, תביעה כספית נגד פלונית אליה צורף בהמשך גם פלוני, על סך 228,967₪, יתרת החוב לאותה עת שמהותה ריבית פיגורים שהצטברה בחשבון הבנק לאחר מועד פטירת האם. ההליך התנהל במשך 6 שנים ובחודש מרץ 2014 ניתן פסק דין שדחה את התביעה הכספית תוך קביעה כי הבנק הפר את הכלל הבסיסי של שימוש בזכות בדרך מקובלת ובתום לב עת ניהל, במשך כל השנים לאחר פטירת האם, מו"מ לפירעון החוב שהולך וגדל, מול פלוני בלבד, מבלי לשתף את פלונית ומשהמו"מ נכשל ההוא פונה לפלונית בדרישה לשלם את החוב (להלן: תביעת הבנק).

    

10. בחודש ספטמבר 2014 הגישה פלונית לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נזיקית נגד פלוני ע"ס 856,473 ש"ח. סכום התביעה היה מבוסס על שווי הדירה בבני ברק ודמי השכירות שנמנעו ממנה מעת שמומשה (2006) ועד למועד הגשת התביעה. נזקים אלה נגרמו לה, לטענתה, בגלל הליכי הכינוס של הבנק שנועדו לפרוע את החוב בחשבון הבנק שמצוי בבעלות פלוני. התביעה נדחתה מחמת התיישנות לה טען פלוני בכתב הגנתו. ערעור פלונית למחוזי ובקשת רשות ערעור עליון נדחו.

     

11. בחודש ספטמבר 2017 הגישה המערערת את התביעה נגד הבנק בה ניתן פסק הדין מושא הערעור.

     

    בתביעתה טענה כי הבנק התרשל עת ניהל מו"מ עם פלוני לסילוק החוב בחשבון הבנק מבלי לשתף אותה, מה שהוביל להגשת התביעה נגדה לסילוק החוב בחשבון הבנק למרות שידע שהחשבון בבעלות אחיה, פלוני. עוד טענה כי הבנק התרשל, הפר חובה חקוקה ונגש בה כאשר מימש דירה שמרבית הזכויות בה היו בבעלותה (הדירה בבני ברק) כדי לפרוע חוב שנוצר בחשבון הבנק תחת לממש את הדירה ברחובות, שאחיה בעל החשבון היה גם בעליה הבלעדי, שאף היא הייתה משועבדת לבנק לפירעון אותו חוב אך השעבוד עליה הוסר על ידי הבנק. לגישתה, הסרת השעבוד מהדירה ברחובות, על ידי הבנק, נעשתה ללא שום הסבר והצדקה. בתצהיר עדותה הראשית טענה כי התנהלות הבנק כלפיה מהווה אף עוולת תרמית לפי ס' 56 לפקודת הנזיקין.

     

    הבנק, מנגד, טען שהתביעה צריכה להידחות בין על הסף בין לגופה מחמת התיישנות והיעדר עילה.

     

     

     

     

    פסק הדין החלקי – הכרעה בשאלת החבות

     

12. ביהמ"ש קמא הבחין בין עילת התביעה שעניינה ניהול מו"מ עם פלוני לסילוק החוב בחשבון הבנק ללא שיתופה (אותה דחה מחמת התיישנות) לבין עילת התביעה שעניינה מימוש הדירה בבני ברק תחת מימוש הדירה ברחובות, לה נדרש לגופה לאחר שדחה את טענת ההתיישנות לגביה. בית משפט קמא דחה, ביחס לעילה זו, את הטענות המקדמיות הנוספות של הבנק (שיהוי, מניעות להגשת התביעה ומעשה בית - דין לאור תוצאות תביעת הבנק שנדחתה) ואת הטענה לקיומה של תרמית אך קבע כי הבנק התרשל בכך שלא גילה לפלונית על קיום הבטוחה הנוספת בדמות הדירה ברחובות ואף הפר חובה חקוקה כלפיה.

     

    לרשלנות

13. את התוצאה לפיה הבנק התרשל כלפי פלונית ביסס בית משפט קמא על הקביעות הבאות:

     

    • "הבנק לא גילה לתובעת (פלונית כאן) על דבר כוונתו לוותר על השעבוד על הדירה ברחובות, החלטה שנוגעת לעניין ברור של התובעת כי מימוש אותה דירה לצורך פירעון החוב בחשבון, ייתר הצורך במימוש הדירה בבני ברק" ובכך הפר את חובתו, כבעל שעבוד כלפי הבעלים של הנכס המשועבד, לנהוג כלפי בעל החוב ב"מידה מוגברת של זהירות מקצועית ותום לב". בהקשר זה אימץ בית משפט קמא את קביעת בית משפט השלום בתביעת הבנק (ס' 9 לעיל) והחיל אותה על אי גילוי הבטוחה הנוספת, זו שעל הדירה ברחובות (ס' 120, 141 לפסק הדין).

       

    • יש לדחות את גרסת הבנק, שנועדה לתרץ את התנהלותו, כפי שהופיעה בכתב ההגנה המתוקן, לפיה שחרור הבטוחה בדמות הדירה ברחובות נעשה במסגרת הסכם עם פלוני בהקשר לחוב אחר שלו בגין חברות אשכול וכי הוא שילם מחיר ששיקף נאמנה את שווי הדירה ברחובות. מבחינה דיונית הבנק לא העמיד עדים מתאימים לתמוך בגרסה זו ומבחינה מהותית, מכיוון שהדירה ברחובות שימשה גם בטוחה לחוב בחשבון הבנק, חוב לגביו לפלונית היה עניין כבעלת זכויות בדירה ששועבדה לפירעונו, מצופה היה שבטרם הבנק ישחרר את הבטוחה על הדירה ברחובות להביא זאת לידיעתה (ס' 128, 130 לפסק הדין).

       

    • הבנק היה מודע לפטירת המנוחים ולכן הייתה לו חובה לגלות לפלונית, כאחת היורשות, ומי שהייתה זכאית להירשם כבעלת הדירה בבני ברק, כי ישנה בטוחה נוספת לחוב של פלוני בגין חשבון הבנק, פרט לדירה שירשה (ס' 130 לפסק הדין).

       

    • התנהלות הבנק (שחרור השעבוד על דירת רחובות לצורך סילוק חוב אחר של פלוני לבנק שלא הובטח בדירת בני ברק) פגעה בעניינה ה"ברור ומוצדק" של פלונית שהבנק ישחרר את השעבוד על הדירה ברחובות דווקא כנגד החוב של פלוני בגין חשבון הבנק ולא בגין חובות אחרים שלו (ס' 131 לפסק הדין).

       

    • הבנק שלל, בהתנהלותו האמורה, את האפשרות של פלונית למנוע את שחרור הבטוחה ברחובות בגין חובות אחרים של פלוני, בין על ידי שכנועו שלא לעשות כן בין על ידי נקיטת הליך מתאים שימנע זאת לרבות האפשרות להביא את הסוגיה לפתחה של ערכאה שיפוטית. בהקשר זה מוסיף בית משפט קמא כי טענת הבנק שבהתנהלותו כאמור עמד 'שיקול דעת מסחרי' אינה מעניקה לו 'חומת מגן' וחסינות מפני תוצאות פגיעה בחוסר תום לב ובניגוד להוראות חוק הירושה בזכויות מי שירש נכס ששועבד לחובות לבנק, עקב חוב שאינו שלו שכן שיקולים מסחריים אינם תכלית הכול. לכן, אין לקבל את טענת הבנק כי אם הדברים היו נבחנים על ידי ערכאה שיפוטית היא הייתה מאשרת את החלטת הבנק וממילא הבנק לא העמיד תשתית ראייתית להוכחת הטענה כי לא היה עולה בידיה של פלונית להביא לשינוי ההחלטה (ס' 132, 135, 137 לפסק הדין).

       

      אשר לקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק, בית משפט קמא קובע כי קשר כזה כבר נקבע בתביעת הבנק שם נקבע כי אילו הדירה בבני ברק הייתה נמכרת בזמן, לא היה חוב, קביעה שהפכה לחלוטה ו"הדברים יפים שבעתיים כאשר מביאים בחשבון את השווי של דירת רחובות" (ס' 144 לפסק הדין).

       

      לחובה החקוקה

14. בית משפט קמא קבע, כי הבנק הפר את הוראת ס' 122(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) שנועדה להגן על עניינם של יורשים יחדיו מפני מהלך מיטיב עם אחד היורשים. לשיטתו, על הבנק הייתה מוטלת חובה ליידע את פלונית כי בדעתו להעדיף סילוק חוב אחד של פלוני שאינו נוגע לנכסי העיזבון, על פני חוב שני, הוא החוב בחשבון הבנק שנוגע לדירת בני ברק המהווה נכס של העיזבון, שפלונית ירשה את רוב הזכויות בה וששועבדה לחוב בחשבון, אף לקבל את הסכמתה בכתב או אישור בית משפט כנדרש ולא לנהל מו"מ רק עם אחד היורשים (ס' 147- 149 לפסק הדין).

     

    פסק הדין המשלים – הכרעה בעניין הנזק

15. לאחר מתן פסק הדין החלקי מינה בית משפט קמא מומחית מטעמו שהניחה לפניו מספר חלופות לאומדן הנזק. בית משפט קמא דחה את טענות הבנק לקיזוז ; את טענת פלונית לחייב הבנק בהוצאותיה בגין רכישת נכס חלופי וקבע, כי יש לחייב את הבנק לשלם לפלונית את שווי השוק של הדירה נכון לשנת 2010 – שלשה רבעים – בתוספת הצמדה ממועד הגשת התביעה וכן פיצוי בגין 'הפסד הנאה' מדמי שכירות בגין השנים 2011 ו – 2012 בלבד בסכום כולל של 35000 ₪, כשלשת רבעי הסכום שאמדה המומחית בגין שכירות באותן שנים, תוך מתן הוראות הצמדה (ס' 44- 50 לפסק הדין החלקי).

     

16. שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעורים שלפנינו.

     

    ערעור הבנק (45513-03-23)

     

17. לטענת הבנק בית משפט קמא – שגה עת לא דחה מחמת התיישנות גם את עילת התביעה בגין אי גילוי הבטוחה הנוספת לפירעון החוב בדמות הדירה ברחובות וכי לא היה מקום להבחין בינה לבין עילת התביעה שכן נדחתה מחמת התיישנות שעניינה מימוש הדירה וניהול מו"מ עם פלוני מבלי ליידע את פלונית ; שגה בקביעתו כי הבנק התרשל ופעל בחוסר תום לב עת לא גילה לפלונית כי בדעתו לשחרר את השעבוד על דירת רחובות ששימשה בטוחה נוספת לחוב בחשבון הבנק ; שגה בקביעתו כי הבנק הפר חובה חקוקה (ס' 122(ב) לחוק הירושה) עת הסכים לפדיון הדירה ברחובות מבלי לקבל את הסכמת פלונית כיורשת ; שגה כשחייב את הבנק לשלם את נזקה של פלונית לפי שווי הדירה בשנת 2010 במקום 2006 ; התעלם ולמצער לא נתן משקל, עת קבע את החיוב בנזק, ליכולתו של הבנק לחזור אל פלוני ולתבוע את נזקו ממנו.

     

18. לטענת פלונית – דחיית טענת ההתיישנות ביחס לעילת התביעה בגין אי גילוי הבטוחה הייתה מוצדקת וההבחנה שעשה בית משפט קמא בין שתי העילות בהקשר לטענת ההתיישנות הייתה במקומה; קביעתו של בית משפט קמא בדבר התרשלות הבנק כלפיה נכונה וראויה. הבנק הסתיר במתכוון את העובדה כי פלוני לקח על עצמו את החוב בחשבון הבנק וכי הייתה בידיו של הבנק בטוחה נוספת בדמות דירת רחובות. התרשלות הבנק והפרת חובת תום הלב באה לידי ביטוי בוויתור הבנק על הבטוחה של דירת רחובות לטובת חוב אחר של פלוני במקום לטובת החוב בחשבון הבנק וזאת ללא כל הצדקה ; בית משפט קמא צדק בקביעתו כי הבנק הפר את החובה הקבועה בס' 122(ב) לחוק הירושה, קביעה שהבנק מנוע מלכפור בה משזו נקבעה והפכה לחלוטה בפסק הדין שניתן בתביעת הבנק ; יש לדחות את טענות הבנק ביחס לשווי הנזק ולדידה זה נפסק לה בחסר כנטען בערעור משיב שהוגש על ידה.

     

     

     

     

    ערעור פלונית

     

19. בנוגע לפסק הדין החלקי - שגה בית משפט קמא כשדחה את טענתה כי התנהלות הבנק כלפיה מקיימת את יסודות עוולת התרמית, ס' 56 לפקודת הנזיקין. ביחס לפסק הדין המשלים – שגה בית משפט קמא עת נתן משקל, במסגרת שיקוליו לקביעת הנזק, לשיהוי בהגשת התביעה חרף קביעתו, בס' 128 לפסק הדין החלקי, כי השיהוי בהגשת התביעה לא פגע ביכולת הבנק להתגונן. פלונית גם מלינה על מיעוט ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לטובתה.

     

20. ביום 21.3.24 התקיים דיון בשני הערעורים. בדיון, נאות הבנק לוותר על טענתו בערעור כלפי דחיית טענת ההתיישנות (עמ' 4 ש' 24 לפרוט' הדיון בערעור).

     

    דיון והכרעה

     

21. אקדים את המאוחר ואומר - לאחר התלבטות לא קלה וממושכת – אמליץ לחבריי להרכב לקבל את ערעור הבנק ולדחות את ערעורה של פלונית.

     

    לגישתי, קביעות בית משפט קמא כי הבנק התרשל ופעל בחוסר תום לב משלא גילה לפלונית כי החליט לשחרר את השעבוד על הדירה ברחובות, ששימשה בטוחה נוספת לחשבון הבנק, וכי הפר חובה חקוקה (ס' 122(ב) לחוק הירושה) משנתן הסכמתו לפדיון הדירה ברחובות מבלי לקבל את הסכמת פלונית כיורשת, אינן יכולות לעמוד מבחינה משפטית.

     

    ונסביר, מן הקל אל הכבד.

     

    הפרת חובה חקוקה

22. סעיף 122(ב) לחוק הירושה קובע, כי " פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט, מראש או למפרע. בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יכול שהאישור יינתן על ידי בית המשפט הדן בתובענה". ראשית, הוראת סעיף זה מכוונת לפעולות של מי מהיורשים בנכסי העיזבון ולפיה אין יורש אחד יכול לעמוד בדין לזכותו של המת או לחובתו. לשם כך הוא זקוק להסכמת יתר היורשים או לאישורו של בית המשפט מראש או למפרע (ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן פ"ד ל"ח (2) 143 ; שוחט, גולדברג, פלומין "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית עמ' 253). צא ולמד, בפעולה של יורש מדובר לא בפעולה של נושה, ובנכסי העיזבון! הוראה זו לא מטילה שום איסור על נושה של העיזבון לנהל מו"מ לפירעון חוב של יורש או של מוריש רק עם אחד מהיורשים ובוודאי כאשר המו"מ לא נוגע לנכס מנכסי העיזבון. ודוקו! בענייננו המו"מ שניהל הבנק עם פלוני לא היה בנוגע לנכסי העיזבון בכלל. הדירה ברחובות, הבטוחה הנוספת, לא הייתה חלק מעיזבון המנוחה שכן זו ניתנה לפלוני במתנה עוד בחיי המנוחה ובעלה וגם חשבון הבנק לא היה חלק מעיזבון המנוחה (כך נקבע, למצער במערכת היחסים בין הצדדים וגם בתביעת הבנק שהרי גם החשבון הועבר לפלוני במתנה מחיים).

     

    בימ"ש השלום, בתביעת הבנק, אכן קבע שמקובלת עליו טענת פלונית לפיה העובדה שהבנק ניהל מו"מ לגבי החוב עם פלוני בלבד עולה כדי רשלנות שכן הבנק לא טרח לוודא האם מונה פלוני כמנהל עיזבון או הוסמך ע"י רינה "כמתחייב מסעיף 122(ב) לחוק הירושה". גם אם נכונה קביעה זו – ויש להטיל בה ספק לאור דבריי לעיל בדבר מהותו של ס' 122(ב) לחוק הירושה - אין בכך כדי לשמש מעשה בי – דין בתביעה שלפנינו. בתביעה שם עתר הבנק לחייב את פלונית בחוב שהתווסף (ריבית) לחשבון הבנק בכל אותה תקופה בה ניהל עם פלוני מו"מ לפירעון החוב בו מעבר לחוב נכון למועד הפטירה, שסולק ממימוש הדירה. הרשלנות שיוחסה לבנק הייתה שלא שיתף את פלונית בפרטי המו"מ האמור כשבכל התקופה האמורה החוב הלך ותפח ודרישת הבנק כלפי פלונית נשענה על הטענה שמדובר בחוב של העיזבון, טענה שנדחתה. בענייננו, ההתנהלות שמיוחסת לבנק היא בכך שהוא לא מצא לנכון לשתף את פלונית בהחלטתו לוותר על בטוחה נוספת שהייתה לו לאותו חשבון בנק שלו הייתה קיימת גם בטוחה בדמות דירתה בבני ברק. מה בין זה לבין ס' 122(ב) לחוק הירושה? על איזו פעולה של אחד מהיורשים שטעונה הסכמה של אחרים אנחנו מדברים כאן? את הדירה ברחובות –שאינה כלולה במסת העיזבון - קיבל פלוני במתנה מחיים. הוא מבקש לפדות ולסלק משכנתא שיש עליה לטובת הבנק – מדוע הבנק צריך לשתף בזה את פלונית מכוח ס' 122(ב) לחוק?

     

    רשלנות

23. השאלה שדורשת הכרעה בהקשר זה אינה עובדתית. היא משפטית. אין מחלוקת שהבנק לא יידע את פלונית על קיומה של הבטוחה הנוספת - הדירה ברחובות - לחשבון הבנק, ולא שיתף אותה בדבר כוונתו לשחרר אותה כנגד תשלום חובותיו האחרים של פלוני. האם קיימת הייתה חובה על הבנק, חובת זהירות מושגית וקונקרטית, לעשות כן, ואם כן האם מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק הנטען? זו השאלה המשפטית שיש לענות עליה.

     

    בית משפט קמא השיב על כך בחיוב. אני סבור שיש להשיב עליה בשלילה.

     

    את יסודות עוולת הרשלנות במקרה שלפנינו, לאור מעמדה כתובעת, היה על פלונית להוכיח. אם מבחינה עובדתית הבנק הסיר את השעבוד על הדירה ברחובות, ששימשה כבטוחה לחשבון הבנק ולחשבונות אחרים שהיו אצלו, לאחר שקיבל את מלוא תמורתה מהחייב (פלוני) כנגד חובותיו בחשבונות האחרים, אזי מי שטוען שבהתנהלותו זו הפר הבנק את חובת הזהירות כלפיו הוא זה שצריך להוכיח קיומה של חובה לפעול אחרת, בין מכוח הסכם בין מכוח הדין, לא להסיר את השעבוד ו/או להודיע לו (לפלונית) על הסרת השעבוד טרם הסרתו.

     

    ודוקו! פלונית איננה לקוחה של הבנק; חשבון הבנק, שהובטח במשכנתא על הדירה בבני ברק, הועבר עוד בחיי ההורים במתנה לפלוני ואינו חלק ממסת העיזבון של האם המנוחה; הדירה ברחובות, שמשמשת אף היא בטוחה לחשבון הבנק, הועברה עוד בחיי ההורים במתנה לפלוני ואף היא אינה חלק מהעיזבון; הדירה בבני ברק עם המשכנתא שרובצת עליה להבטחת החובות בחשבון הבנק, הועברה בירושה על פי צוואה (75% מהזכויות בה), לפלונית. העולה מהמקובץ – פלונית היא בעלים, מכוח ירושה, של 75% מזכויות הבעלות בדירה שמשמשת בטוחה לחובות בחשבון בנק.

     

    בנסיבות אלה, מי שהייתה צריכה להסביר מדוע מצופה היה שבטרם ישחרר הבנק את הבטוחה על דירת רחובות, הוא יביא זאת לידיעתה (ס' 129 לפסק הדין); מדוע התנהלות הבנק פגעה "בעניינה הברור והמוצדק של התובעת" ומניין לה אותו עניין (ס' 131 לפסק הדין) ; מדוע התנהלות הבנק מנעה ממנה לנקוט בהליך משפטי מתאים שישנה את החלטת הבנק ולהצביע על אותו הליך (ס' 122, 135 לפסק הדין) – זו פלונית ולא הבנק.

     

    תשובות לשאלות אלה ואחרות, שהיה בהן כדי לבסס את יסודות הרשלנות בהתנהלות הבנק לא מצאתי לא בפסק הדין ולא בתשובתה של פלונית לערעור הבנק.

     

    בית משפט קמא קובע כדבר מובן מאליו, מבלי להפנות למקור הסכמי או שבדין, כי :

    • מכיוון שדירת רחובות שימשה גם כבטוחה לחובות בחשבון הבנק, מצופה היה שבטרם הבנק ישחרר הבטוחה על דירה זו הוא יביא זאת לידיעת פלונית (ס' 129 לפסק הדין). מה מקור הציפיה? וכי די בציפייה כדי להקים מנגד חובה למימושה? הבנק מימש את המשכנתא על הדירה בבני ברק, זכות במקרקעין, שרבצה על הדירה, שעמדה לזכותו עוד לפני שפלונית זכתה בדירה. את הדירה פלונית קיבלה עם "הגיבנת" בדמות המשכנתא. האם במסגרת שטר המשכנתא התחייב הבנק כלפי הממשכנים (ההורים המנוחים) שהוא לא יממש את הבטוחה הזאת לפני שיביא לידיעתה כל מימוש של בטוחה אחרת שתינתן לאותו חשבון? טענה ברוח זו לא נטענה ולא הוכחה.

       

    • הבנק היה מודע לפטירת המנוחים ולכן הייתה עליו חובה לגלות לפלונית, כאחת היורשות, ומי שהייתה זכאית להירשם כבעלת הדירה בבני ברק, כי ישנה בטוחה נוספת לפלוני בגין החשבון, פרט לדירה שירשה (ס' 130 לפסק הדין). מדוע ולמה? פלונית ירשה דירה עליה רובצת משכנתא לטובת חשבון מסוים שניתן לאחר (לאחיה פלוני). פלונית ידעה שהדירה ממושכנת. בכל רגע נתון יכולה הייתה לפנות לבנק ולברר מה החוב בחשבון הבנק ומה התנאים להסרת הבטוחה מבחינתו. הסרת הבטוחה יכולה הייתה לבוא רק בהסכמה מול הבנק. מהו מקור חובתו של הבנק להודיע לה על קיומה של בטוחה נוספת לאותו חשבון בנק לה משמשת הדירה שלה כבטוחה וכי הוא עומד להסיר את אותה בטוחה?

       

    • שחרור השעבוד על הדירה ברחובות לצורך סילוק חוב אחר של פלוני לבנק, הוא חוב בגין חברות אשכול, שלא הובטח בשעבוד על הדירה בבני ברק, פגע בעניינה הברור והמוצדק של פלונית שהבנק ישחרר את השעבוד על הדירה ברחובות דווקא כנגד החוב של פלוני בגין חשבון הבנק ולא בגין חובות אחרים של פלוני (ס' 131 לפסק הדין).

       

      "עניינה הברור והמוצדק"? מבחינת הבנק יש לו כמה בטוחות לחשבון הבנק. מניין יש לנותן בטוחה אחת זכות לקבוע את בחירת הבנק מתי ואיזה בטוחה לממש ולאיזה חוב? מניין החובה של בנק, שלו מספר בטוחות לחשבון מסוים, ליידע את נותן הבטוחה בכוונתו לפטור נותן בטוחה אחר שנתן בטוחה לאותו חשבון למרות שהם לא נתנו את הבטוחות במסגרת עסקה אחת? אם נוצר חוב בחשבון בנק שלו מספר בטוחות והבנק מחליט לממש בטוחה של אחד מנותני הבטוחות הוא צריך ליידע אותו בדבר מצבת הבטוחות שהייתה קיימת עובר למימוש הבטוחה? האם כשהבנק מחליט לפטור נותן בטוחה אחד מהבטוחה שנתן (ובמקרה הזה אף לא מדובר במתן פטור שכן הבטוחה הומרה בכסף – כך שמדובר בפדיון) הוא צריך ליידע את יתר נותני הבטוחות בכך? לקיים עמם סיעור מוחות? ומה עם שיקול הדעת המסחרי שבהקשר אליו נקבע בע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס (נבו 16.1.2014) "לא ניתן להפריז בחשיבות הקיימת מבחינת אינטרס הציבור בשמירה על שיקול הדעת הנתון לבנק להחליט האם ומתי לפעול למימוש הבטוחות שניתנו לו על ידי הלקוח ובשמירה על הקשר הכלכלי – הרציונאלי שבין יכולת החזר האשראי של הלקוח על פי מכלול נתוניו ובין תנאי הסכם המסגרת והיקף הבטוחות שידרוש הבנק. כל אלה הינם שיקולים כבדי משקל שמשליכים על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה". במקרה שלפנינו טען הבנק להפעלת שיקול דעת מסחרי אשר הביא אותו לוותר על הבטוחה של הדירה ברחובות בגלל שזו שימשה כבטוחה לחובות אחרים של פלוני והוא פדה אותה תמורת תשלום שוויה. בית משפט קמא דחה במפורש את טענת פלונית כי קיימת לבנק מניעות להעלות טענה זו (ס' 121 לפסק הדין) והגם שבמקום אחד הוא קובע, כי היא לא הוכחה (ס' 128 ו – 142 לפסק הדין) הוא לא מסביר מדוע וגם פלונית לא בקשה לסתור זאת בהליך שלפנינו. מהמשך פסק הדין, בסעיפים 131 עד 136 נראה כי קביעת בית משפט קמא לפיה טענת הבנק לא הוכחה היא לא לעצם הגרסה שביסוד הטענה אלא שלטעמו אין בה כדי לשלול את חיוב הבנק ברשלנות ואף זוקף – לגישתי שלא בצדק - לחובת הבנק שהוא לא העיד את הפקיד שהפעיל את שיקול הדעת וקיבל את ההחלטה בפועל.

      משהנטל להוכחת יסודות הרשלנות מוטל על פלונית די בעדות העד, בעל דרגה בכירה בבנק, שהעיד מטעם הבנק בהקשר זה בתוספת עדותו של פלוני, שלא נסתרה, לפיה הוא לא היה משלם את הכספים שנועדו לשחרור הבטוחה בדמות דירת רחובות אם הבנק (או פלונית) היו עומדים על הפקדתם לחשבון הבנק.

       

      משאין מחלוקת כי לחובותיו האחרים של פלוני לא היו בטוחות נוספות לבד מדירת רחובות היה על פלונית לשכנע מה פגם נפל במהלך המסחרי בו נקט הבנק שאלמלא נקט בו לא מן הנמנע שחובותיו של פלוני בחשבונות אשכול היו נותרים ללא בטחונות. גם העובדה שפלונית הגישה את התביעה באיחור של כ – 14.5 שנים עומדת, בהקשר זה לחובתה. ודוקו! ההלכה הפסוקה קובעת כי רק קבלת החלטה שחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות הבנקאי תצדיק התערבות של בית משפט בשיקול הדעת המסחרי שהופעל במקרה מסוים. בעניינו לא נטען למניעים זרים שהיו ביסוד התנהלותו של הבנק וסבורני שאין בה חריגה מסטנדרט פעולה של בנקאי סביר. בכל הכבוד, לא הונחה לפנינו פסיקה שעניינה הפעלת שיקול הדעת של הבנק במימוש בטוחות שונות שניתנו לו להבטחת חשבון מסוים, פסיקה שקובעת שאין לבנק שיקול דעת להסיר בטוחה בלי ליידע אחר או לממש בטוחה כשיש בטוחה אחרת וכו'. זאת ועוד, בסעיף 132 לפסק הדין שולל בית משפט קמא את טענת הבנק לשיקול דעת מסחרי מהטעם שלפלונית לא היה כל חוב לבנק. ברם, העובדה שהיא ירשה נכס שמשועבד לחובות החשבון בבנק לא מקנה בידה זכות להסרת החובות מהחשבון ושחרור הדירה מהשעבוד שרובץ עליה.

       

      בשורה התחתונה ההורים המנוחים היו בחייהם בעלים של חשבון עם יתרת חובה שאותה יתרה (וכל יתרה נוספת של חובה בו) מובטחת במשכנתא שרשומה על הנכס המדובר, שמן הסתם כל תנאיה מפורטים בתנאי המשכנתא. פסק הדין של קמא עוסק בקיומה של רשלנות אבל אין מילה או חצי מילה על הפרה של תנאי המשכנתא הרשומה מצד הבנק.

       

    • הבנק שלל מפלונית את האפשרות לשכנע אותו, או באמצעות הליך מתאים, להימנע משחרור הבטוחה על דירת רחובות בגין חובות אחרים של פלוני והחלטתו לא לגלות לה כי הוא עומד לוותר עליה שללה ממנה את האפשרות להביא את הסוגיה בזמן אמת לפתחה של ערכאה שיפוטית. לכן אין לקבל בדיעבד טענה, שאינה נתמכת בעדות של מי שקיבל את ההחלטה, כי אם הדברים היו נבחנים על ידי ערכאה שיפוטית היא הייתה מאשרת את החלטת הבנק (ס' 132, 135 לפסק הדין). ראשית, בית משפט קמא לא מציין הליך כלשהו שפלונית יכולה הייתה לנקוט בו אשר היה מביא את הבנק להסיר את השעבוד של הדירה בבני ברק דווקא או לחילופין מחייב את הבנק לממש את הדירה ברחובות בגין חשבון הבנק ולא בגין חשבונות אחרים שהיא ניתנה להם כבטוחה. גם פלונית לא מציינת. בעמ' 74 לפרוט' קמא ש' 1 היא מאשרת כי אין לה מושג מה אז הייתה עושה אם הייתה עושה אז, ומתקשה לפרט גם כשב"כ הבנק מקשה עליה בעניין זה. שנית, קביעתו הנוספת של בית משפט קמא, בסעיף 137 לפסק הדין, כי הבנק לא העמיד תשתית ראייתית כדי להוכיח את הטענה לפיה לא היה עולה בידי פלונית להביא לשינוי ההחלטה אינה במקומה. בכל הכבוד, הנטל להוכיח שהיה עולה בידה לשנות את ההחלטה מוטל עליה כתובעת. פלונית, היא זו שירשה דירה עם משכנתא. שטר המשכנתא היה חשוף בפניה והיא ידעה שהדירה משמשת כבטוחה לחשבון שאותו קיבל אחיה.

       

      אם חשבה שיש לה אינטרס הסתמכות לקבל דירה נקייה ממשכנתא כי את החובות בחשבון אחיה היה אמור לפרוע ממקורותיו שלו יכולה הייתה לנקוט בכל הליך מתאים ביחס אליו. הטלת חובה על הבנק, בנסיבות שלנו, לצרף, בנוסף לניהול מו"מ עם הלקוח שהוא בעל החשבון על יתרתו החיובית או השלילית, כל מי שהוא בעל בטוחה שמשמשת לפירעון אותו חוב ולשתף אותו בהחלטת הבנק ושיקוליו בהסרת בטוחה שנתנו אחרים, מרחיקת לכת בעיני. המשמעות של הטלת חובה כזו – ריקון מתוכן של בטוחות שניתנות לתאגיד בנקאי ולמצער, הערמת קשיים בלתי סבירים בפניו במימוש הבטוחות שניתנו לו עד כדי המתנה להכרעה שיפוטית בתביעה שתוגש על ידי אחד מנותני הבטוחות נגד הבנק ונגד כל נותני הבטוחות האחרים, בשאלה איזו בטוחה לממש ולאיזה חוב.

       

24. אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של בנק הן כלפי לקוחותיו הן כלפי צדדים שלישיים. לעניין קיומה של חובה זו יפים דבריה של הש' חיות (כתוארה אז) בע"א 8068/01 איילון חב' לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון אופלגר פ"ד נט(2) 349: "הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות......., מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, "מעין-ציבורי", אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן..... מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם הן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם....".

     

    שיקולים אלה, אשר תומכים בהרחבת היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על הבנקים ובהחלתה גם על מי שאינם נמנים עם לקוחותיהם, אינה מקובלת על הכול (ראו דברי הש' חיות בפרשת אופלגר הנ"ל בהתייחס לדין האנגלי ולדין האמריקאי נכון למועד כתיבת הדברים). עם זאת, בדין הישראלי המגמה בכל הנוגע לחובת זהירות המוטלת על בנקים היא מגמה מרחיבה (ראו פורת "דיני נזיקין"  בעמ' 337, 343 ; פרשת אופלגר, שם) ובמקרים מסוימים הכיר בית-המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו והחיל סטנדרטים אובייקטיביים של סבירות שמכוחם הוטלה על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט רמת זהירות סבירה על-מנת למנוע אותו. ברם, ככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי מי שאיננו לקוח הבנק, מן הראוי הוא כי גבולותיה של החובה יהיו מצומצמים מאוד (שם, פרשת אופלגר, 373) ונכון יהיה להטילה רק במקרים מתאימים שנסיבותיהם מקימות חובה כאמור ברמה המושגית והקונקרטית.

     

    גישה זו תואמת גם את הספרות המשפטית בהקשר האמור.

     

    בספרה "דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית" מצדדת המחברת, פרופ' רות פלאטו-שנער בהטלת חובת אמון עצמאית של בנקים כלפי מי שאינם לקוחות, בכלל זה ממשכן. עם זאת, מזהירה היא ואומרת כי מן הראוי שגבולות החובה יהיו מצומצמים למדי וייקבעו רק במקרים מיוחדים ומוצדקים שבהם נדרשת "הגנה מיוחדת על האינטרס של הצד השלישי מפני ניצול לרעה של כוח הבנק" (הדגשה שלי ש'ש'. שם, עמ' 142). פרופ' ריקרדו בן אוליאל, בניגוד לעמדתה של פלאטו-שנער, סבור כי אין מקום להטלת חובת אמון עצמאית על בנקים כלפי צדדים שלישיים וכי את מקור החובה יש למצוא בחובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח. אשר להיקף האחריות של הבנק זה ייגזר מהקונקרטיזציה של חובת הנאמנות הבנקאית בהינתן טיב השירות שניתן ללקוח ונסיבותיו של כל מקרה ומקרה ("דיני בנקאות" חלק כללי כרך א' מהדורה שנייה, 2021 עמ' 223-221, 238).

     

    כך למשל:

     

    בפרשת אופלגר הנ"ל נקבע כי הבנק הפר את חובת הזהירות כלפי היורשים בחשבון העיזבון משום שלא התריע בפניהם כי פעולות מנהל העיזבון אינן כשרות.

     

    בע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון בע"מ נ' עוואד פ"ד מד(1) 422 פסק בית המשפט העליון כי על בנק לצפות שהתרשלותו בטיפול בשקים שמשך (בנקאיים) עלולה לגרום לכך שהשקים ייכנסו לשוק, יזויפו ויגרם נזק לאוחזים בהם. על כן מצא בית המשפט במקרה זה לקבוע כי חלה על הבנק חובת זהירות מושגית ומאחר שבאותו מקרה השקים נעלמו קבע כי חלה עליו גם חובת זהירות קונקרטית לנקוט אמצעי זהירות ולהודיע לציבור באמצעות פרסום בעיתון וכן למשטרה על היעלמם ואין די במתן הוראת ביטול.

     

    בע"א 168/86 בנק אגוד בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ פ"ד מב(3) 77 קונה יהלומים נתן ערבות בנקאית אוטונומית לבנק של המוכר על מנת לשחרר את היהלומים שהיו משועבדים לבנק של המוכר כביטחון לאשראי שניתן לו. הבנק שלח את היהלומים ואת המסמכים לגוביינא עם תנאי 'חופשי מתשלום' לקורספונדנט בצרפת. עקב כך התאפשר לקונה לקבל את היהלומים ללא תשלום. בשל חילוקי דעות בין המוכר לקונה חלף זמן והקונה איבד את לקוחותיו וסירב לקבל את היהלומים. הבנק של המוכר פנה לבנק שנתן את הערבות ומימש אותה ואת הכספים הפקיד לחשבון המוכר. נוסף על כך הבנק גם החזיר את היהלומים למוכר כך שהקונה גם נשא בסכום הערבות וגם לא קיבל את היהלומים. תביעת הרשלנות שהגיש הקונה נגד הבנק של המוכר התקבלה.

     

    בע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט פ"ד נא(4)591 נמצא הבנק חייב ברשלנות בגין מתן חוות דעת רשלנית אודות מצבו של לקוח, כלפי מקבל המידע שהסתמך עליה הגם שהאחרון לא היה כלל צד לפניה אל מוסר המידע, הבנק, משום שנקבע שזה ידע או היה צריך לדעת שמקבל המידע עלול להסתמך עליו. מקרה דומה אנו מוצאים בת"א (מרכז) 22341-09-10 פבוש נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ; נבו 21.7.2011. גם כאן, חיובו של הבנק היה בגין מסירת מידע כוזב, ביודעין, למוכר יהלומים, בדבר איתנותה הפיננסית של הרוכשת אשר גרם לו להתקשר עמה בעסקה למכירת יהלומים באשראי, למרות מצבה הכלכלי הרעוע אותה עת.

     

    דומני שאין צורך להרחיב שנסיבות המקרה הקונקרטי שלפנינו לא מתקרבות אפילו לנסיבות של המקרים שפורטו לעיל.

     

25. לא אוכל לסיים את פסק-דיני בערעור הבנק מבלי להידרש להסתמכות ביהמ"ש קמא בפסק דינו על קביעת ביהמ"ש שדן בתביעת הבנק ולפיה הבנק הפר את חובת תום הלב כלפי פלונית, קביעה אותה מצא ביהמ"ש קמא לאמץ כמסקנה לגבי אי גילוי דבר קיום הבטוחה הנוספת לחשבון הבנק (ס' 120 לפסה"ד). כזכור, תביעת הבנק שנדונה באותו פסק-דין נולדה לאחר שהבנק מימש את הדירה בבני-ברק והשתמש בכל תמורתה לפירעון החוב בחשבון הבנק (של פלוני) ואת החוב שנותר, שמקורו בריביות פיגורים שהצטברו בחשבון לאחר פטירת המנוחים ובמהלך תקופת המו"מ מול פלוני, ביקש הבנק להיפרע מפלונית ופלוני כמי שיורשים את עזבון המנוחים.

     

    במסגרת אותו פס"ד קבע ביהמ"ש שדן בתביעת הבנק, כי:

    "הגעתי למסקנה כי הבנק נהג בעצלתיים במימוש הדירה, תוך שהוא מודע לעובדה שחיובי הריבית החריגה המצטברים בחשבון, תופחים והולכים. לא זו בלבד שהבנק נמנע מלנקוט הליכים עם פטירתה של המנוחה, אלא הוסיף וישב על המשפתיים, עד למינוי כונס נכסים ולאחר מכן עד למכירת הדירה (ביום 1.1.06). התנהלותו זו של הבנק, אינה מתיישבת עם מעמדו המיוחד המתבסס על אמון הציבור והמחייב מידה מוגברת של זהירות ותום לב" (ס' 5.6 לפסה"ד).

    במקרה בו אנו עוסקים כעת פעל הבנק במעמדו כנושה של פלוני (שהוא בעל החשבון ועמו יש לבנק מערכת יחסי בנק לקוח) להיפרע את החוב באותו חשבון בנק המובטח במשכנתא שרשומה על נכס בבעלות פלונית (שאינה לקוחה של הבנק והיא גם לא מי שהעמידה לבנק את הנכס כבטוחה אלא ירשה אותו כשהוא כבר ממושכן לטובת הבנק) , מבלי שגילה לפלונית קיום הבטוחה הנוספת לאותו חשבון (שניתנה לבנק ע"י פלוני). בתביעת הבנק ביקש הבנק להיפרע מפלונית אישית, כיורשת עיזבון ההורים, מחוב באותו חשבון שבבעלות אחיה וזאת בגין חוב שנצבר לאחר פטירת ההורים (כתוצאה מריבית פיגורים בחשבון). במקרה שלפנינו נבחנת התנהלות הבנק כמי שפעל מכוח זכותו למימוש משכנתא רשומה על נכס (ונפרע מהתמורה שהתקבלה בגין הנכס וממנה בלבד), נכס שהוא בבעלות חלקית של פלונית, ששימש כבטוחה לאותו חשבון בנק שהיה ביתרת חובה גם במועד בו רכשה בו פלונית את זכויותיה (בעקבות זכייתה בצוואת ההורים). מדובר במערכת יחסים שונה לגמרי שאינה מצדיקה לייבא מקביעות ביהמ"ש בתביעת הבנק באשר לחוסר תום לב בהתנהלות הבנק שם (שנמצא כי פעל ב'גרירת רגליים' בכל הנוגע למימוש המשכנתא ולאחר מכן ביקש ליהנות מהתנהלותו זו שהביאה לתפיחת החוב בחשבון בגין ריבית פיגורים מפלונית הגם שאין לה קשר אליו) לענייננו (בו חוסר תום הלב המיוחס לבנק הוא בגין אי גילוי לפלונית כי קיימת בטוחה נוספת לחשבון הבנק מעבר לנכס שבבעלותה החלקית).

     

    אשר לערעור פלונית – 

     

26. בעניין זה מקובלת עליי קביעת ביהמ"ש קמא בסעיף 156 לפסק-דינו החלקי לפיה לא עלה בידי פלונית לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת עוולת התרמית.

     

    ביהמ"ש קמא התרשם כי אי גילוי דבר קיומה של הבטוחה הנוספת לחשבון הבנק נבע מטעות בשיקול הדעת של הבנק ולא מתוך קנוניה או תרמית. גם מקריאת טענות פלונית בערעור לא שוכנעתי כי עלה בידיה לעמוד במידת ההוכחה הנדרשת ממנה להוכחת טענת התרמית או אפילו קרוב לכך. לו ביקשה פלונית להוכיח את טענתה לפיה הבנק הסתיר ממנה בכוונת מכוון את קיומה של הדירה ברחובות כבטוחה להבטחת החוב בחשבון הבנק, היה עליה להוכיח כיצד עשה זאת הבנק במטרה שתוטעה וכשהבנק ידע שהוא מציג בפניה מידע כוזב. לו ביקשה פלונית להוכיח את טענתה כי הבנק לא האמין במצג שהציג בפניה ומסר לה ביודעין מידע לא נכון אודות החוב, היה עליה להוכיח כי הבנק מסר לה מידע שגוי. הוכחת עוולת התרמית דורשת הוכחת מצב נפשי של כוונה. קרי, לא די בהוכחת היצג כוזב כלשהו מטעם הבנק אלא על פלונית היה להוכיח שהבנק התכוון לגרום לה להאמין באותו מצג ולפעול על פיו. פלונית לא הביאה לפתחו של ביהמ"ש קמא כל ראייה להוכחת טענת התרמית של הבנק באמצעות נציגיו. פלונית לא ביקשה לזמן עדים מטעם הבנק ולא חקרה ולו נציג אחד של הבנק בעניין זה. לו ביקשה לחקור את עדי הבנק אשר עוולו לטענתה כלפיה בעוולת תרמית, הייתה יכולה לזמן את הנציג שטיפל בחשבון הבנק בתקופה הרלוונטית אך לא עשתה כן.

     

    פלונית סומכת את טענותיה על "מקרה דומה" שנדון בת"א 22341-09-10 פבוש נ' הבנק הבינ"ל הראשון (פורסם בנבו, 18.11.12). באותו מקרה אכן התקבלה תביעה בעוולת תרמית נגד בנק, אך נסיבות המקרה היו חריגות ביותר ושונות לגמרי מענייננו. באותו מקרה הוצגו לפני ביהמ"ש ראיות ועדויות מהן עלה כי הבנק שם ומנהלת הסניף באותו בנק (שנתבעה כנתבעת נוספת) היו מודעים לבעיות בחשבון הלקוחה, ובניגוד לחובות הגילוי המוטלות עליו המשיך הבנק לספק מידע חיובי לצדדים שלישיים (ביניהם התובע שם) בדבר מצבה הכלכלי של הלקוחה, כשהבנק עשה כן כדי לאפשר ללקוחה להמשיך בעסקיה עד שיתאפשר לבנק להקטין את סיכוני האשראי שלו, באמצעות מימוש יהלומים שהתקבלו מאותם צדדים שלישיים (להם סיפק אותו מידע שגוי) ושהופקדו בידיו כבטחונות. למותר לציין שכוונת התרמית נקבעה באותו מקרה לאחר שאותה מנהלת סניף נתבעת נחקרה, וביהמ"ש יכול היה לקבוע קביעות עובדה וקביעות מהימנות באשר לכוונתה (ראו בס' 62-64 לפסה"ד). את כל אלה אין כך שאין הנידון דומה לראיה.

     

    כל יתר טענות פלונית בערעורה (לרבות לעניין השיהוי) נוגעות לפסק-הדין המשלים שקבע את הנזק. בהינתן מסקנתי כי יש לקבל את ערעור הבנק לעניין אחריותו, תוך ביטול קביעת ביהמ"ש קמא כי התרשל או הפר חובה חקוקה כלפי פלונית וכי יש לדחות את ערעור פלונית באשר לדחיית טענתה להטלת אחריות על הבנק בעוולת תרמית – הרי שהדיון ביתר טענות פלונית בערעורה (כמו גם ביתר טענות הבנק בערעורו כלפי פסה"ד המשלים) התייתר.

     

    אציע, אפוא, לחבריי לקבל את ערעור הבנק; לבטל את החיוב שהושת על הבנק במסגרת ס' 53 לפסק-הדין המשלים של ביהמ"ש קמא; לדחות את ערעור פלונית ולחייב את פלונית בהוצאות הערעורים שבכותרת, בסכום מופחת של 10,000 ₪. העירבון שהפקידה פלונית בערעורה (ע"א 33958-03-23) יועבר לבנק, באמצעות בא כוחו, על-חשבון ההוצאות שנפסקו ואלו העירבון שהפקיד הבנק בערעורו ( ע"א 45513-03-23), על פירותיו, יוחזר לבנק באמצעות בא כוחו.

     

     

    שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא אב"ד

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    השופטת עינת רביד

    אני מסכימה.

    עינת רביד, שופטת

     

     

     

     

     

     

    השופט נפתלי שילה

    אני מסכים.

    נפתלי שילה, שופט

     

     

     

     

     

     

    נפסק כאמור בפסק דינו של השופט שוחט.

     

     

    ניתנה היום, כ"ג תמוז תשפ"ד, 29 יולי 2024, בהעדר הצדדים.

     

     

    שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא אב"ד		עינת רביד, שופטת		נפתלי שילה, שופט