הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני

 כב' השופט ערפאת טאהא

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט סוהיל יוסף, סגן נשיא) מיום 21/12/17, בגדרו קבע בית המשפט קמא, כי התאונה בה נפגע המשיב היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

רקע עובדתי

1. המשיב, יליד 1955, נפגע ביום 15/5/08 בתאונת עבודה עת נפל ממשאית בה הוא נהג. התביעה הוכרה כתאונה עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ונקבעה לו על ידי הוועדה הרפואית ענף נפגעי עבודה נכות בשיעור 14.5%, המורכבת מנכות בשיעור 10% בגין שבר בחוליה עם תזוזה ניכרת ו- 5% בגין שבר בחוליה ללא תזוזה. כידוע, קביעת הוועדה הרפואית שליד המל"ל בענף נפגעי עבודה מהווה נכות על פי דין כמשמעה בסעיף 6ב' לחוק הפיצויים, אשר מחייבת את הצדדים בתביעה לפי חוק הפיצויים.

2. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה הגיש המשיב לבית משפט השלום תביעה לפיצויים נגד המערערת בהתאם לחוק הפיצויים, בהיותה מבטחת הרכב ממנו הוא נפל בביטוח חובה במועד אירוע התאונה.

3. המערערת כפרה בנסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו בכתב התביעה וטענה, כי התובע נפגע בנסיבות שונות מאשר נטען על ידו ובנסיבות שאינן מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. בנוסף למחלוקת בשאלת החבות – נחלקו הצדדים גם בשאלת גובה הנזק.

פסק דינו של בית משפט קמא

4. בית המשפט קמא קבע, כי הוא נותן אמון מלא בגרסתו של התובע כפי שהובאה בעדות בפניו. בכתב התביעה ובעדותו בפני בית המשפט קמא טען המשיב, כי הוא נדרש להוביל ארגז שהיה עמוס בעצים מפרדס ליד X למקום אחר. הוא הגיע למקום, קשר את הארגז למשאית, כיסה את הארגז והתחיל בנסיעה. לטענתו, לאחר שהחל בנסיעה ולפני שהגיע לכביש הראשי הבחין במספר עצים שבלטו מארגז המשאית ולפיכך עצר את המשאית על מנת לסדר את העצים, עלה על ארגז המשאית באמצעות סולם שמותקן במקום, סידר את העצים וחיזק את הכיסוי והחל לרדת מהארגז. לפי הנטען, תוך כדי ירידתו מארגז המשאית באמצעות הסולם, הוא החליק, נפל ונפגע.

בית המשפט קמא קבע, כי עדות המשיב הותירה עליו רושם חיובי ומהימן, וכי על אף שאין אחידות וזהות מוחלטת בין גרסאות המשיב במסמכים השונים לבין גרסתו בעדותו התרשם בית המשפט קמא, כי העדות "ככל שהיא נוגעת לאופן התרחשות התאונה ונסיבותיה, אמינה ומהימנה". בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי אמנם אין זהות מוחלטת בין הגרסאות שמסר המשיב בטופס התביעה למל"ל ובמסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאירוע התאונה לבין גרסתו בעדות, אך "אין לומר כי הגרסאות שונות בתכלית". עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי לעולם יהא שוני בין הפרטים שמוסר הנפגע לבין הרישום במסמכים הרפואיים שכן מי שמבצע את הרישום אינו הנפגע, אלא הרופא המטפל שאינו רושם את דבריו של הנפגע מילה במילה. בית המשפט קבע עוד, כי השוני בין הגרסאות המופיעות במסמכים הרפואיים ובמסמכי המל"ל לבין גרסת המשיב בעדות "מקורו בשומעי הגרסה מפי התובע, כאשר כל אחד מהם העלה את תלונות התובע על הכתב, כפי שהבין את שאירע במילותיו הוא ...". על סמך כל המפורט לעיל, קיבל בית המשפט קמא את גרסתו של המשיב כפי שהעיד עליה בפניו באשר לנסיבות אירוע התאונה וקבע על פיה, כי המשיב נפגע בנסיבות המהוות תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים.

5. לאחר מכן עבר בית המשפט קמא לדון בשאלת גובה הנזק. לעניין הנכות התפקודית נקבע, כי יש להעמידה על גובה הנכות הרפואית, וכי לא הוכחו טעמים המצדיקים סטייה מהנכות הרפואית, לא כלפי מעלה ולא כלפי מטה. לעניין בסיס השכר נקבע, כי ממוצע השתכרותו החודשית של המשיב ערב התאונה עמד על סך 6,880 ₪ לאחר שערוך ועל בסיס שכר זה יש לחשב את נזקיו. בהתאם לכך העריך בית המשפט קמא את כלל נזקיו של המשיב בסכום של 236,085 ₪ לאחר ניכוי תקבולי המל"ל ששולמו לו עקב התאונה.

טענות הצדדים

6. המערערת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט קמא, והגישה ערעור המופנה כנגד קביעותיו הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בטיעוניו בפנינו מיקד ב"כ המערערת את טענותיו בשאלת החבות בלבד. המערערת טענה, כי שגה בית המשפט קמא עת קיבל את עדותו של המערער וקבע על פיה, כי הוא נפגע בנסיבות המהוות תאונת דרכים. לטענתה, עדותו של המערער היא עדות יחידה של בעל דין ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א 1971, מוטלת על בית המשפט חובה לנמק מדוע החליט לבסס את הכרעתו על סמך עדותו היחידה של המשיב. נטען, כי אין באימון המלא שנתן בית המשפט קמא בעדות המשיב כדי לקיים אחר דרישת ההנמקה, נוכח הגרסאות שמסר בתביעה למל"ל ולרופאים המטפלים, אשר סתרו את גרסתו בעדותו בפני בית המשפט קמא. המערערת טענה, כי ההסברים לסתירות בגרסאות, שפירט בית המשפט קמא בפסק דינו שלפיהם השוני בין הגרסאות המופיעות במסמכים הרפואיים ובמסמכי המל"ל לבין גרסתו בעדות מקורו בשומעי הגרסה מפי התובע, כאשר כל אחד העלה על הכתב את תלונות התובע כפי שהבין אותן, הם הסברים שבית המשפט העלה מיוזמתו, אשר כלל לא באו מפיו של המשיב. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט קמא, כי הגרסאות אינן שונות בתכלית אינה נכונה ומתעלמת מן העובדה שלפי הגרסה במסמכים הרפואיים ובמסמכי המל"ל, אין המדובר בתאונת דרכים ואילו הגרסה בעדותו מהווה תאונת דרכים. נוכח כל האמור עתרה המערערת לביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ולדחיית תביעת המשיב.

7. לעניין גובה הנזק טענה המערערת בעיקרי הטיעון מטעמה, כי שגה בית המשפט קמא עת פסק למערער פיצוי בגין הפסד שכר חלקי בעבר בסכום של 110,734 ₪ ללא תשתית ראייתית שתתמוך בקיום הפסד כלשהו. עוד נטען כי טעה בית המשפט קמא עת פסק למשיב פנסיה בסכום של 22,557 ₪ על אף שהוא עצמאי. המערערת אף מלינה על החלטת בית המשפט קמא לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסד שכר בעתיד לפי חישוב אריתמטי.

8. המשיב טען, כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, במיוחד כאשר מדובר בקביעות מהימנות ובקביעות עובדתיות המבוססות על התרשמותו של בית המשפט קמא מן העדים שהעידו בפניו. נטען, כי בית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של המשיב, אשר הותיר עליו רושם חיובי, ואין עילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעה מעין זו. מנגד, המערערת לא הביאה שום ראיה או עדות שיש בהן כדי להפריך את גרסת המשיב. בנסיבות אלה ובהתאם להלכה הפסוקה, יש במתן אמון מלא בגרסת המשיב כדי לקיים אחר חובת ההנמקה הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות. המשיב אף הפנה לרישום בדו"ח מד"א מיום האירוע שבו נכתב כי התאונה ארעה ברחוב X, ולטענתו, רישום זה תומך בגרסתו שהתאונה לא ארעה בשטח ובמהלך העמסת עצים על המשאית, אלא בדרך לאחר שהחל בנסיעה, בדיוק כפי שנטען על ידו בעדותו. המשיב הוסיף וטען, כי בכל המסמכים הרפואיים וגם במסמכי המל"ל נרשם כי המשיב נפל ממשאית, גרסה שתואמת את עדותו בפני בית המשפט שגם לפיה הוא נפל ממשאית.

9. לעניין הנזק טען המשיב, כי ערכאת הערעור אינה בוחנת כל ראש נזק ונזק לעומק, אלא מדובר בבחינה ממעוף הציפור שנועדה לבדוק אם בשורה התחתונה הסכום שנפסק הינו סביר. על פי הנטען גם אם ערכאת הערעור מגיעה למסקנה כי ניתן היה לפסוק סכומים אחרים בראשי הנזק השונים, היא לא תתערב בפסיקת הערכאה הדיונים, אם הסכומים שנפסקו הם סבירים. לגוף העניין נטען כי פסיקת סכום של כ- 263,000 ₪ לתובע הסובל מנכות אורתופדית בשיעור 14.5% בגין שברים בחוליות הינה סבירה, אינה חורגת מהסכומים שבתי המשפט נוהגים לפסוק בסוג פגיעות כאלה, ואין עילה להתערבות ערכאת הערעור בגובה הנזק שנפסק.

דיון והכרעה

10. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכלל המסמכים שהוגשו על ידם, לרבות בתיק בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה, לא בלי היסוס, כי דין הערעור להידחות.

11.אין מחלוקת, כי בהתאם לגרסה שמסר המשיב בכתב התביעה ובעדותו בפני בית המשפט קמא, פגיעתו מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים. ברם, גרסה זו של המשיב סותרת גרסה קודמת שהוא מסר בטופס התביעה לדמי פגיעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי, ביום 8/12/08, כשבעה חודשים לאחר אירוע התאונה ועת היה מיוצג על ידי עורך דין. בהתאם לגרסה בטופס התביעה לדמי פגיעה, התאונה אירעה כדלקמן:

"בעת כיסוי הובלה נפל מגובה 3 מטר על ישבנו, עמד בצד העליון של האמבטיה של המשאית".

בהמשך נרשם באותו טופס כדלקמן:

"מקום הפגיעה:X-פרדס.

המקום בו היה על הנפגע לעבוד או בו עבד הנפגע ביום התאונה: מקום התאונה- העמסת עצים מפרדס".

אין ספק כי בהתאם לגרסה זו, פגיעתו של המשיב אינה מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים, שכן היא אירעה במהלך כיסוי המטען, פעולה המשלימה את פעולת הטעינה ומהווה פעולת לוואי שלה, שימוש שהוחרג במפורש מתחולת חוק הפיצויים (ראו רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ פ"ד נב(5) 381).

12. בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, הגרסה בטופס התביעה לדמי פגיעה סותרת באופן חזיתי את גרסתו של המשיב בעדותו. בניגוד לגרסה בעדות, בהתאם לגרסה בטופס למל"ל התאונה אירעה עת עמד המשיב על ארגז המשאית ולא במהלך ירידה מהמשאית; בניגוד לגרסה בעדותו, הנפילה אירעה עת עמד המשיב בצד העליון של האמבטיה ולא עת עמד על סולם המשאית; בניגוד לגרסה בעדות, ניתן להבין מהגרסה בטופס התביעה לדמי פגיעה כי התאונה ארעה במקום ההעמסה, במהלך ביצוע ההעמסה, ובטרם התחיל המשיב בנסיעה. עולה, אם כן, כי הגרסה שמסר המשיב בעדותו בפני בית המשפט קמא סותרת את הגרסה בטופס התביעה למל"ל כמעט בכל פרמטר, למעט בעצם הנפילה ממשאית. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את קביעת בית המשפט קמא, כי מדובר באי דיוקים בגרסאות, וכי "אין לומר כי הגרסאות שונות בתכלית".

13. גם ההסבר שנתן בית המשפט קמא לסתירה בין שתי הגרסאות שלפיו, מדובר בבעיה של השומע שרשם את תלונת המשיב כפי שהבין אותה, אינו משכנע. בהתאם לעדותו של המשיב, טופס התביעה לדמי פגיעה מולא על ידי עו"ד מסאלחה שייצג אותו אותה עת, וקיבל ממנו את הפרטים באשר לנסיבות פגיעתו. יש להניח, כי עו"ד מסאלחה מודע לחשיבות הדיוק בתיאור אופן אירוע התאונה לצורך סווג התאונה כתאונת דרכים. על כן, הקביעה כי מי שרשם את טופס התביעה לדמי פגיעה רשם את תיאור אירוע התאונה לפי מיטב הבנתו אינה יכולה להתקבל.

זאת ועוד, הגרסה בטופס התביעה לדמי פגיעה מפורטת מאוד, ואין זה מתקבל על הדעת שפרטים אלה כתב עו"ד מסאלחה על דעת עצמו. כך למשל, בטופס התביעה מצוין כי התאונה אירעה בזמן שהתובע עמד על הקצה העליון של האמבטיה. אין זה סביר בעיניי שהמשיב סיפר לעו"ד מסאלחה שהוא נפל מסולם המשאית בזמן ירידה ואילו עו"ד מסאלחה שינה את הגרסה ורשם, כי בעת התאונה עמד המשיב על הקצה העליון של האמבטיה. יתרה מכך, אין זה סביר בעיניי שהמשיב סיפר לעו"ד מסאלחה שהתאונה אירעה לאחר שהוא סיים לכסות את הארגז והחל בנסיעה, ואילו עו"ד מסאלחה רשם, כי התאונה אירעה בעת כיסוי המטען, במקום ההעמסה, בפרדס ליד X. לחובת המשיב אף היה מקום לזקוף את העובדה שהוא נמנע מלזמן לעדות את עו"ד מסאלחה, על מנת שיסביר את פשר הגרסה בטופס התביעה, אך משום מה הוא נמנע מלעשות כן. הימנעות זו צריכה הייתה, כאמור, לפעול לרעת המשיב, שכן הכלל הוא שהימנעות בעל דין מלזמן עד רלבנטי שמצפים ממנו שיזמנו, פועלת לרעתו במובן זה שיש להניח כי אילו אותו עד היה מוזמן, עדותו הייתה פועלת לרעת בעל הדין שהיה צריך לזמנו.

אכן, בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 14.9.2011 נרשם מפיו של המשיב, כי הוא נפל במדרגות המשאית, גרסה שיש בה לכאורה כדי לחזק את גרסתו בפני בית המשפט קמא. ברם, גרסה זו נמסרה יותר משלוש שנים לאחר אירוע התאונה, כך שמדובר בגרסה כבושה הסותרת גרסה קודמת שנרשמה מפיו של המשיב ועל כן, הערך שיש לייחס לרישום זה הינו מועט, אם בכלל.

14. על אף האמור וכפי שציינתי קודם, אינני רואה מקום להתערבותנו בקביעת בית המשפט קמא לקבל את עדותו של המשיב. כפי שהובא לעיל, המשיב עשה רושם חיובי ומהימן ובית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותו. לנו כערכאת ערעור, שלא שמעה את המשיב ולא התרשמה ממנו, אין את הכלים שיאפשרו לנו לבחון את מהימנותו ואת הרושם שהשאיר על בית המשפט קמא. בנסיבות אלה, שבהן נתנה הערכאה הדיונית אמון מלא בגרסתו של המשיב, אין די בעובדת קיומה של גרסה קודמת כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית שמבוססות על מהימנות העד שהעיד בפניה. אין להבין מן האמור, כי מעת שהערכאה הדיונית נתנה אמון בעד שהופיע בפניה, קביעותיה העובדתיות חסינות מפני ביקורת שיפוטית של ערכאת הערעור. מידת ההתערבות תלויה בעומק הסתירות, בהסברים שניתנו לסתירות, ולמכלול הראיות שעמדו בפני בית המשפט קמא. כפי שציינתי קודם, עצם העובדה שניתנו שתי גרסאות סותרות מפי התובע, אינה מצדיקה כשלעצמה התערבות בקביעת בית המשפט קמא שהעדיף לאמץ את עדות המשיב בפניו, לאחר שהתרשם לטובה ממנו, על פני הגרסה הקודמת.

15. טענות המערערת לעניין דחיית שתי תביעות קודמות שהגיש המשיב אינן רלבנטיות לענייננו. התרשמות בית המשפט בהליכים הנוגעים לתביעות קודמות שהגיש המשיב ודחיית תביעות אלה בשל העדר אמון של בית המשפט בעדותו של המשיב הינה בגדר עדות סברה שאינה קבילה ואינה רלבנטית להליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא. על כן, בצדק לא ייחס בית המשפט קמא כל משקל לאותן קביעות. גם ההפניות למסמכים הרפואיים, אין בה כדי להצדיק התערבותנו בפסק דינו של בית המשפט קמא. בניגוד לגרסה בטופס התביעה לדמי פגיעה, שהייתה מפורטת כפי שהובא לעיל, התיאור במסמכים הרפואיים הוא לאקוני ומסופר שם שהמשיב נפל ממשאית. תיאור זה מתיישב הן עם גרסת המשיב בטופס התביעה לדמי פגיעה, גרסה שאינה מהווה תאונת דרכים, והן עם הגרסה בעדותו שכן מהווה תאונת דרכים.

גובה הנזק

16. מעיון בפסק דינו של בית המשפט קמא עולה, כי סכומי הפיצוי בראשי הנזק השונים נפסקו על הצד הגבוה, בעיקר בראש הנזק שעניינו הפסדי שכר בעבר והפסדי פנסיה. יתרה מכך, בית המשפט חישב את הפסדי הפנסיה של המשיב כאילו מדובר היה בשכיר על אף שהמשיב הינו עצמאי והחישוב לגביו צריך להיות שונה. בהקשר זה יש לציין, כי חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת 2017 ו-2018), תשע"ז-2016, מטיל על עצמאי חובת הפקדה לפנסיה בשיעורים השונים משיעורי ההפקדה המוטלים על מעסיק עבור עובד שכיר. גם ההכנסה החייבת בהפקדה לגבי עצמאי שונה מההכנסה החייבת בהפרשות לגבי שכיר. יתרה מכך, ההפרשות עבור עובד שכיר בחלקן הן על חשבון העובד ובחלקן על חשבון המעסיק, בעוד שההפרשות לגבי עצמאי הן מהכנסתו הבלעדית של העצמאי ונתון זה צריך היה לקבל ביטוי בעת עריכת חישוב הפסדי הפנסיה. עם זאת, בהתאם להלכה הפסוקה, אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור לבחון כל ראש נזק ונזק לעומק והבחינה היא ממעוף הציפור. בשורה התחתונה ובהתחשב בגובה הנכות שנותרה אצל המשיב עקב התאונה, עיסוקו עובר לאירוע התאונה, גילו ובסיס השכר, הסכום שפסק בית המשפט הינו סביר. בנסיבות אלה, אינני רואה עילה המצדיקה התערבותנו בגובה הנזק שפסק בית המשפט קמא.

סוף דבר

17. אם תישמע דעתי, נורה על דחיית הערעור הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק. עוד אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות.

כב' הנשיא, ד"ר אברהם

אני מסכים.

כב' השופטת רננה גלפז-מוקדי

אני מסכימה.

__________________

רננה גלפז מוקדי, שופטת

הוחלט אפוא פה אחד לדחות את הערעור, בלא צו להוצאות.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.