מילוא ואח' נ' קהת ואח'

1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בורשטיין), בת"א 35585-07-13, מיום 24.11.15. בפסק הדין התקבלה חלקית תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבות. המשיבה 2 חויבה לפצות את המערער בסך של 7,500 ₪, וזאת בגין לשון הרע שהייתה בפרסום השני כהגדרתו בפסק הדין. הערעור סב על דחיית התביעה ביחס לשלושה פרסומים נוספים. הוא סב גם על גובה הפיצוי שנפסק לטובת המערער. הערעור שכנגד סב על חיוב המשיבה 2 כאמור.

2. ברקע הפרסומים עמדה תלונה שהגישה נגד המערער צעירה שנכחה בהרצאה שנתן במסגרת מרכז "ראש יהודי" (להלן תכונה הצעירה – "אלמונית"). בתלונה טענה אלמונית' כי המערער הטריד אותה מינית בסוף מפגש שקיימו השניים לאחר ההרצאה. התלונה התבררה לפני פרופ' י' זילברשץ, לבקשת הרב י' אריאל, ובסופו של דבר יצאה מלפניה החלטה הכוללת מגבלות שהוטלו על המערער, בהסכמתו, בנוגע להרצאותיו בעתיד. בהחלטה נקבעה גם השעיה של המערער לתקופה של שנתיים ממרכז "ראש יהודי".

3. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, על רקע מכלול החומר שלפנינו, הגענו למסקנה שיש לדחות את הערעור העיקרי, ולקבל את הערעור שכנגד. נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

4. נקודת המוצא לדיון היא, כי אין מחלוקת שבארבעת הפרסומים אשר נדונו בפירוט בפסק הדין, הייתה לשון הרע על המערער. בתמצית, הטענה המרכזית שפרסומים היא כי המערער, המרצה במוסדות שונים, הטריד מינית את אלמונית. באחד הפרסומים (הוא הפרסום הרביעי), עלתה גם טענה כי למשיבות הגיעו תלונות נוספות בגין הטרדות מיניות על ידי המערער.

5. מוקד הדיון אפוא נמצא בשאלה האם עומדת למשיבות הגנה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), ביחס לפרסומים.

6. אשר לפרסום הרביעי. בפרסום זה נטען כי למשיבה 4 הגיעו "מספר תלונות על יוני מילוא כמטרידן סדרתי". בית משפט קמא קבע' כי הוא מאמין לעדויותיהן של המשיבות, לפיהן הוגשו לעמותה משיבה 3, תלונות בנוסף לתלונתה של אלמונית, בדבר הטרדות מיניות מצדו של המערער. בית משפט קמא קבע אפוא כממצא כי הייתה אמת בפרסום לעניין זה. אין לנו כל סיבה שלא לקבל ממצא עובדתי זה, המבוסס על התרשמות ישירה של הערכאה הדיונית מעדויות שבאו לפניה. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית משפט קמא כי היה עניין ציבורי במידע האמור. המערער מציג את עצמו כמרצה מבוקש, ואף מרצה במסגרות שונות, לרבות לפני קטינים. בית משפט קמא הפנה בהקשר זה גם להחלטה שנתקבלה בעניינו של המערער בהליך בירור לפני פרופ' י' זילברשץ (11.1.05). יוצא' כי מתקיימים ביחס לפרסום האמור יסודותיה של הגנת האמת בפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

7. נתנו דעתנו לטענת המערער כי תלונות כאמור אינן יכולות לבסס הגנה של אמת בפרסום. טענה זו יש לדחות. אכן, אם הפרסום היה מייחס למערער את עצם ביצוע המעשים, להבדיל מאמירה כי הוגשו תלונות לגביהם, לא היה די בתלונות על מנת לבסס את אמיתותו. ברם, משהוגבל הפרסום לעצם הגשתן של תלונות, הממצא העובדתי כי אכן הוגשו תלונות, מבסס את יסוד האמת בהגנה. בהקשר זה, לא נעלם מעינינו כי המתלוננות לא העידו לפני בית משפט קמא. בהתחשב בקושי הטבוע בעדות לעניין זה, הנוגע לליבת צנעת הפרט של כל אדם, גישתו של בית משפט קמא אשר הסתפק בעדויות אותן מצא אמינות, מקובלת עלינו.

8. בית משפט קמא קבע כי עומדת למשיבות הגנת תום הלב ביחס לפרסומים הראשון והשלישי. בפרסום הראשון הובאו דברים מפיה של המשיבה 2, לפיהם "ועדת בוררות קבעה שהטריד מינית באופן מילולי". הפרסום השלישי הינו הפנייה באתר של המשיבה 3, המפנה לקישור לכתבה אשר חוברה על ידי גב' חנה בית הלחמי.

9. לשם גיבושה של הגנת תום הלב, נדרשים שני תנאים מרכזיים: האחד, כי הפרסום נעשה בנסיבות מאלה המנויות באחד מסעיפיו הקטנים של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע; השני, כי הפרסום נעשה בתום לב.