ב' נ' עיריית ירושלים

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 12614-09-12, כב' השופטת מ' שרביט), מיום 12.8.16, בו נדחתה תביעה שהגישה המערערת לפיצויים בגין נזקי גוף.

האירוע נשוא התביעה התרחש סמוך לחצות הלילה, ביום 13.11.07. בעת האירוע המערערת הייתה כבת 15. אין מחלוקת כי באותו מועד שהתה המערערת במקום עם חבר. השניים עלו על מתקן המכונה "קרוסלת תלייה", (להלן: "הקרוסלה"). מדובר במתקן אשר המשתמשים בו נאחזים בידיהם במתלה המחובר לזרועות אופקיות, המצויים בגובה של כ – 2 מטר מעל הקרקע. המערערת וחברהּ הסתובבו על גבי המתקן. חברהּ של המערערת סובב את המתקן במהירות באמצעות רגליו. בשלב מסוים, עזב החבר את המתקן. המערערת המשיכה להסתובב עליו במהירות עוד מספר שניות, איבדה את אחיזתה, ונפלה לקרקע. הנפילה ארעה במקום המצוי מעבר לשטח שמתחת לקרוסלה ובסביבתה, ואשר היה מצופה בשכבת גומי, אשר נועדה לבלום את הנפילה. המערערת נחבלה. בהמשך לכך הוגשה התביעה לבית משפט קמא.

כאמור, בית משפט קמא דחה את התביעה. בפסק דינו העדיף בית המשפט חוות דעת מומחה שהוגשה על ידי המשיבה, על פני חוות דעת שהוגשה על ידי המערערת. במצב זה קבע בית המשפט כי אין מדובר במתקן מסוכן. כן קבע בית המשפט, כי השימוש שנעשה באירוע במתקן היה שימוש חריג ובלתי רגיל, וככזה אינו משליך על סיווג המתקן כמסוכן. עוד נקבע כי לא הוכח פגם באופן בו הותקנה הקרוסלה. נדחתה גם טענה כי היו צריכות להיות הוראות בטיחות ליד המתקן. בנוסף לכך נדחתה טענה על כך שליד המתקן לא הייתה תאורה.

לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, על רקע מכלול החומר שלפנינו, הגענו למסקנה כי יש לקבל את הערעור. נעמוד עתה על השיקולים ביסוד מסקנה זו.

נקודת המוצא לדיון מצויה באופייה של הקרוסלה. כמתואר לעיל, המדובר במתקן אשר המשתמשים בו מסתובבים, כאשר הם תלויים באוויר ונאחזים במתלה המחובר למוט אופקי, המצוי בגובה של כ- 2 מטר. מעיון בתקן החל על מתקנים מסוג זה (תקן ישראלי ת"י 1498 חלק 5, אדר תשס"ו, מרץ 2006) עולה, כי במתקנים מסוג זה טמון סיכון הנובע מ"השפעת ההתמד הנוצר על ידי הכוח הצנטריפוגי של המתקן" (סעיף 5.3). על רקע זה נקבע בתקן הנ"ל, בכל הנוגע למהירות הסיבוב, כי יש להתקין סחרחרות כאמור, באופן "שהמהירות המירבית בהיקף, בתנאי שימוש רגילים או בתנאי שימוש שניתן, באופן סביר, לחזות מראש – לא תהיה גבוהה מ – 5 מטר לשנייה" (סעיף 5.7 לתקן). בסעיף האמור, כלולה גם הערה לפיה "זוהי מהירות הפעולה הרגילה המתאימה לילדים". בהשלמה לכך נקבעו בהמשך התקן הוראות הנוגעות ל"ערכי השיא של התאוצה" (סעיף 6.3 לתקן).

מכל אלה עולה, כי בקרוסלה טמון סיכון. המשתמשים בקרוסלה אינם מאובטחים בדרך כלשהי. לפיכך, ככל שנעשה בה שימוש במהירות העולה על חמישה מטר בשנייה, שהיא מהירות המתאימה לילדים, טמונה בה סכנה של נפילה, בשל כוח ההתמד הנזכר לעיל.

אין לפנינו נתונים המאפשרים לקבוע ממצא מדויק לגבי מהירות הסיבוב של הקרוסלה בעת האירוע נשוא התביעה. עם זאת, השימוש בקרוסלה לא נעשה במקרה זה על ידי ילדים. חברהּ של המערערת, אשר הוא שסובב את המתקן באמצעות כוח רגליו, תואר כנער גבה קומה בגובה של כ – 1.80. מהירות הסיבוב של הקרוסלה בעת האירוע תוארה כגבוהה. במצב דברים זה, המסקנה המסתברת היא, כי מהירות הסיבוב של הקרוסלה היתה גבוהה ובמידה משמעותית, מן הרף שנקבע בתקן.

זאת ועוד. הואיל ומדובר במתקן אשר השימוש בו במהירות גבוהה כרוך בסיכון משמעותי, ואשר לא כלל כל מנגנון אשר הגביל באופן פיזי את מהירות הסיבוב, התחייב בנסיבות העניין שילוט מתאים, אשר יתריע על הסיכון האמור. שילוט זה היה צריך לכלול הן התייחסות לגיל של המשתמשים במתקן (ילדים צעירים), הן התייחסות לכך שבמהירות גבוהה, מדובר במתקן מסוכן. בהקשר זה ניתן להפנות לדברי בית המשפט העליון (כב' השופט י' קיסטר) בע"א 285/73 לגיל טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס פ"ד כ"ט(1) 63 (1974) בעמ' 81; ויישומו במקרה דומה בת"א (שלום ירושלים) 9307/96 ברקאי נ' כדורית בע"מ, חברה לשירותי נופש בע"מ (14.6.98).

שילוט כאמור לא הוצב ליד המתקן. ממילא גם לא הוצבה תאורה ליד שילוט כאמור. על רקע זה, אין בידינו לקבל את מסקנת המומחה מטעם המשיבה לפיה לא היה צורך בשילוט כאמור. בהקשר זה לא נעלם מעינינו תקן ת"י 1498 חלק 7 (תמוז התשמ"ט, יולי 2009), אשר עניינו במתקני משחקים: מדריך להתקנה, לפיקוח, לתחזוקה ולתפעול (ת/2). סעיף 8.2.4 לתקן זה אשר כותרתו "אמצעי בטיחות כלליים", מחייב כי במגרש משחקים יהיה שלט המציין את מקומו של אמצעי התקשורת הקרוב ביותר להזעקת שירותי חירום. אין בהוראה זו משום הסדר ממצה, אשר עמידה בו מהווה באופן אוטומטי עמידה ברף הזהירות המנימאלי המתחייב, מעוולת הרשלנות. רמת הזהירות המינימאלית הנגזרת מעוולת הרשלנות מחייבת, כי כאשר מותקן במגרש משחקים מתקן שיש בו משום סיכון, יש צורך בשילוט הולם אשר יעמיד את ציבור המשתמשים על הסיכון האמור, ויפחית את ההסתברות כי יתממש.

בשים לב לטיבו של המתקן, מחדלים אלה של המשיבה עולים כדי התרשלות. קיים קשר סיבתי בין המחדלים האמורים ובין הנזק שנגרם (לעניין השילוט, ראו בהקשר זה את פסק דינו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש (פ"ד לז(1) 113 (1982)).

ודוק. לא נעלמה מעינינו קביעת בית משפט קמא כי השימוש שנעשה במקרה זה בקרוסלה חרג משימוש רגיל וסביר. בנסיבות העניין, נראה לנו כי מקומו של עניין זה אינו מצוי במישור חובת הזהירות או ההתרשלות של המשיבה, כי אם במישור האשם התורם. אכן, הלכה למעשה נעשה במקרה זה שימוש במתקן במהירות החורגת מן המהירות הרגילה. עם זאת, הסיכון שהתממש היה סיכון הטבעי לשימוש במתקן זה, הנובע מן הכוח הצנטריפוגלי הפועל על המשתמשים במתקן, בעת שהוא מסתובב במהירות. אין מדובר באחד מאותם מקרים בהם נעשה במתקן כלשהו שימוש החורג לחלוטין ממטרתו ומדרכי השימוש הרגילות להן הוא נועד. בנסיבות אלה, מדובר בשימוש הנופל לגדר הצפיות הטכנית והנורמטיבית של המשיבה, וככזה קיימת גם לגביו חובת זהירות מצידה.

אשר למסקנת בית משפט קמא כי הקרוסלה עמדה בתקן. מעיון בחומר שלפנינו עולה, כי בחוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה לא היתה התמודדות עם הקביעות שבתקן, הן ביחס למהירות המירבית של המתקן, הן ביחס לתאוצה המירבית המותרת לגביו. המדובר בעניינים בעלי משמעות רבה, שכן הם יורדים לשורש הסיכון הנעוץ במתקן זה. בנסיבות אלה, לא ניתן לאשר את המסקנה האמורה. בכל מקרה, נוסיף, כי גם אם היינו מקבלים מסקנה זו, העדר השילוט המתרה בציבור המשתמשים על הסיכון הטמון במתקן, מהווה פריט התרשלות העומד על רגליו שלו, אשר יש בו לבסס את עוולת הרשלנות במקרה זה.

התוצאה של כל האמור היא, כי יש לקבל את הערעור על פסק הדין, וכי יש לקבוע כי הוכחה אחריות המשיבה ברשלנות כלפי המערערת בגין הנזקים שנגרמו באירוע נשוא התביעה.

על רקע זה, יש לפנות לשאלת הנזק. בפסק דינו קבע בית המשפט ממצאים לעניין זה, מטעמי זהירות למקרה שמסקנתו בעניין האחריות לא תתקבל (סעיפים 19-21 לפסק הדין). לכתחילה, הופנה הערעור גם כלפי קביעות אלה שבפסק הדין. במהלך הדיון חזר בו ב"כ המערערת מן הערעור בעניינים אלה. במצב דברים זה, נשארות הקביעות האמורות, המקובלות עלינו, בעינן. הדברים אמורים הן בסוגיית האשם התורם, הן בסוגיית שיעור הנזק לסוגיו.

התוצאה היא, כי הערעור מתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא, ובכלל זה החיוב בהוצאות, מבוטל.

המשיבה תפצה את המערערת, בהתאם לקביעות שבפסק הדין.

בנוסף לכך תישא המשיבה בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט של המערערת בשיעור 20% מסכום הפיצוי על פי הפרמטרים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט קמא.

כמו כן תישא המשיבה בהוצאות המערערת בערעור שלפנינו, בסך של 20,000 ₪.

הפיקדון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט יושב לה באמצעות בא כוחה.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ו אייר תשע"ז, 22 מאי 2017, בהעדר הצדדים.