מדינת ישראל נ' ישראל אברהם ואח'

השופטת ישראל קראי גירון

מבוא:

1.בהליך זה אוחדו שני ערעורים שהוגשו על פסק דינה של כב' השופטת כאמלה ג'דעון מיום 13.8.18 (להלן: "פסק הדין"). זאת בת"א 61341-01-12, ישראל אברהם נ' מדינת ישראל ואח', בבית משפט השלום בחיפה (להלן: "התביעה").

2.מדובר בתביעה שעניינה מעשי הונאה ומרמה שיוחסו לנתבעים 2-4 בתביעה (להלן: "הנתבעים"), מר דוד רויטמן, מר מיכאל זנטי, מר בהיג' עוייד, בהתאמה). בתביעה עתר מר אלתר ישראל אברהם (להלן: "מר אלתר"), שהוא אחד המשיבים בשני הערעורים, לחייב את הנתבעים לפצותו בגין סכומים ששילם בסך של 234,772 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, לצורך רכישת מלוא זכויות הבעלות בדירה ברחוב המלך יואש 25 חיפה, הידועה כחלקה 93/32 בגוש 10743 (להלן: "הדירה"). בנוסף, עתר מר אלתר לחייב את הנתבעים לשלם לו פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לו עקב התנהלותם כלפיו בסך של 300,000 ₪.

3.בכתב התביעה נטען כי במועדים הרלוונטיים לתביעה היה מר זנטי, הוא המערער בע"א 63778-10-18, הבעלים של משרד למתן שירותים משפטיים לעורכי דין, מסירות משפטיות, שליחויות וכיו"ב (להלן: "המשרד"). עוד נטען בתביעה כי מר רויטמן היה במועדים הרלוונטיים עורך דין אשר עבד במשרדו של מר זנטי, וכי מר עוייד היה במועדים הרלוונטיים עורך דין בהשעייה, אשר עבד גם הוא במשרדו של מר זנטי.

4.בכתב התביעה נטען עוד כי הנתבעים קשרו קשר להשתלט על נכסים שהותיר אחריו המנוח שרים שבתאי (להלן: "המנוח"). המנוח היה הבעלים הרשום של מחצית הזכויות בדירה ונפטר מבלי שהותיר אחריו אשה או ילדים. נטען כי הנתבעים זייפו שטר חוב לפיו היה חייב המנוח לאדם בשם ודים מורוזוב סך של 180,000 ₪ ולאחר מכן הגישו את השטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בעפולה. נטען כי ביום 4.1.10 במסגרת הליכי הוצאה לפועל, שעברו במועד מאוחר יותר להתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת, הטילו הנתבעים עיקול על זכויות המנוח בדירה, וביום 21.4.10 אושרה בקשתם למנות את עו"ד רויטמן ככונס נכסים על הזכויות בדירה. עוד נטען כי ביום 5.4.10 הגיש מר אלתר באמצעות מיופה כוחו מר בנדיקט מנחם (להלן: "מר בנדיקט") הצעה לרכישת מלוא הזכויות בדירה במסגרת הליכי כינוס שנוהלו בלשכת ההוצאה לפועל, וזאת תמורת תשלום סך של 236,500 ₪. נטען כי במועד הגשת ההצעה מסר מר בנדיקט לידי מר עוייד שיק בנקאי על סך של 23,700 ₪. נטען כי לאחר אישור ההצעה נחתם ביום 25.4.10 הסכם למכירת מלוא זכויות הבעלות בדירה, ובמעמד החתימה שילם מר אלתר באמצעות מר בנדיקט סך נוסף על חשבון רכישת הזכויות של 35,425 ₪ במזומן לידי מר עוייד. עוד נטען כי ביום 15.6.10 אישרה רשמת ההוצאה לפועל את העיסקה, ולאחר מכן מסר מר אלתר באמצעות מר בנדיקט לידי מר עוייד במשרד עו"ד רויטמן סך נוסף של 160,000 ₪ במזומן.

5.נטען עוד בכתב התביעה כי בין לבין עלה חשד שהנתבעים מעורבים בשורה של עבירות פליליות במטרה להשתלט על נכסי מנוחים שמתו עריריים, תוך שימוש במצגי שווא וזיוף מסמכים. במסגרת החקירה הוטל צו מניעה על המשך הליכי מכירת הדירה, ובפועל השלמת העברת הזכויות על שם מר אלתר לא הסתיימה עד היום. לאחר שהסתיימה החקירה הוגשו כתבי אישום במסגרת ת"פ 26040-11-11 כנגד מר זנטי, מר עוייד ומר רויטמן. כתב האישום כלל שבע פרשיות שונות. במסגרת ניהול ההליך הפלילי הגיע מר זנטי להסדר טיעון עם המאשימה והודה במיוחס לו בכתב האישום, לאחר שזה תוקן. בכתב האישום שהוגש נגד מר זנטי לא אוזכרה פרשיית רכישת הזכויות בדירה. כך עשה גם מר עוייד אשר הגיע להסדר טיעון במסגרתו הוא כן הודה גם בעבירה של קשירת קשר לביצוע עבירה ביחס לפרשיית מכירת הזכויות בדירה. עו"ד רויטמן ניהל את ההליך הפלילי בגין כתב האישום שהוגש נגדו עד סופו, והורשע.

6.נטען בתביעה כי רק בגין פרשיית מכירת הזכויות בדירה, שהיא אחת משבע הפרשיות שהוזכרו בכתב האישום, הוגשה תביעה אזרחית כנגד הנתבעים וכנגד מדינת ישראל. בתביעה נטען כנגד מדינת ישראל כי זו אחראית להחלטותיהם השגויות של רשמי ההוצאה לפועל אשר הורו על מינויו של עו"ד רויטמן ככונס הנכסים על מלוא הזכויות בדירה, למרות שלמנוח היו זכויות רק במחצית הדירה, וכן הורו על אישור הסכם המכר של מלוא הזכויות בדירה. עוד נטען כי המדינה אחראית לנזקים שנגרמו למר אלתר גם משום שזו התרשלה משלא קבעה הוראות שיפוטיות או מנהליות מתאימות להבטיח אופן תפקודו של כונס הנכסים ולהבטיח שמירה ראויה על כספים המתקבלים במסגרת הליך כינוס נכסים המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל. נטען כי מחדל זה הביא לכך שכספו של מר אלתר כרוכש הזכויות בדירה לא הובטח ראוי לא כתנאי לכניסתו של כונס הנכסים לתפקידו, ולא עד לרישום הזכויות בדירה על שמו, לאחר שאושרה עסקת המכר ושולמו כספים.

7.בפסק הדין שניתן בתביעה שתוארה לעיל, קבע בית המשפט קמא כי:

א.מר רויטמן ביצע כלפי מר אלתר עוולת תרמית ועוולת רשלנות, וכי הסכם מכר הזכויות בדירה כלל מצגי שווא, שהיו בידיעת עו"ד רויטמן או היה עליו לדעת עליהם. נקבע עוד כי מר אלתר הסתמך על מצגים אלה וסבל על ידי כך נזק ממון.

ב.מר זנטי היה הבעלים של המשרד למתן שירותים משפטיים בו הועסקו מר רויטמן ומר עוייד. חשבון ב"כ הזוכה בתיק ההוצאה לפועל במסגרתו בוצע מכר הזכויות בדירה היה חשבונו של מר זנטי, וזה גם הזמין את השמאי לצורך הערכת שווי הזכויות בדירה. נקבע עוד בפסק הדין כי מר זנטי משך כספים מחשבונו של מר רויטמן, שהיה אותה עת כונס הנכסים. לאור כל זאת בית המשפט קמא קבע כי מכל העובדות שהוכחו בפניו היתה למר זנטי מעורבות מובהקת בפרשה שעניינה מכירת הזכויות בדירה למר אלתר, ולפיכך מר זנטי סייע לביצוע העוולות כלפי מר אלתר והוא אחראי לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו עקב כך. כן נקבע כי מר זנטי חב כלפי מר אלתר גם מכוח אחריותו השילוחית, כאמור בסעיף 13 לפקודת הנזיקין, למעשי עובדים (מר רויטמן ומר עוייד) שעבדו במשרדו.

ג.מר עוייד נטל חלק פעיל במימוש כוונת הצדדים להשתלט במרמה על נכסי המנוח ולמוכרם. הוא זה שהביא את הסכם המכר לחתימה בפני מר רויטמן והוא זה שניהל את המשא ומתן עם מר בנדיקט. בית המשפט קמא הסתמך לצורך קביעותיו על הודאת מר עוייד בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש נגדו ואשר כלל את הפרשייה נשוא מכירת הזכויות בדירה. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי חבותו של מר עוייד לפצות את מר אלתר מתבססת גם על הרשעתו בפלילים מכוח הוראות סעיף 42א(א) לפקודת הראיות.

ד.דין התביעה כנגד המדינה, ככל שהיא מתייחסת להחלטות הרשמים בגין אי מתן הוראה להפקדת ערובה והעדר קביעת הוראות להבטחת כספו של מר אלתר, והעדר דרישה לקבל עמדת כונס הנכסים הרשמי, להידחות, בשל חסינות שיפוטית שפעולות שיפוטיות של רשמי ההוצאה לפועל חוסות תחתיה. מנגד קבע בית המשפט קמא כי דין התביעה שהוגשה כנגד המדינה בגין טענה להתרשלות הישירה או להתרשלות עובדיה בשל המחדל לקבוע נהלים כלליים מנהלתיים אשר יכולים היו למנוע את השתלשלות האירועים שהובילו לאובדן כספו של מר אלתר, להתקבל. נקבע בבית המשפט קמא בהסתמך על עדות העדה מטעם המדינה גב' מאיה גרינברג ששימשה כמנהלת אגף הוצאה לפועל ארצי ברשות האכיפה והגבייה במועד הרלוונטי לתביעה, וכיום הינה סמנכ"לית מקצועית ברשות האכיפה והגבייה, כי להבדיל מנהלים שכן הוכנו במועדים הרלוונטיים בעניין מינוי כונס נכסים בתיקי מימוש משכנתאות, לא הוכנו בתקופה הרלוונטית נהלים דומים בעניין מינוי כונס נכסים בתיקים של חייבים רגילים לצורך מימוש זכויותיהם בנכסי מקרקעין. נהלים כאלה, כך נקבע, יכלו להבטיח כספי צד ג' הרוכש זכויות כאלה של חייבים, משום שלכך נועדו למשל בהליכי מינוי כונסי נכסים בתיקי מימוש משכנתאות. משכך נקבע כי המדינה ביצעה עוולה של רשלנות כלפי מר אלתר שבאה לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מהתקנת מנגנוני ביקורת ופיקוח על פועלם של כונסי נכסים בתיקים של חייבים רגילים בתקופה הרלוונטית לתביעה, ומשכך אחראית לפצותו בגין נזקים שנגרמו למר אלתר עקב כך.

ה.בית המשפט קמא קבע כי כל הנתבעים גרמו נזק אחד שאיננו ניתן לחלוקה ויש לראותם כמעוולים במשותף. עוד קבע בית המשפט קמא כי יש להטיל אחריות שווה על כל ארבעת המזיקים. עוד קבע בית המשפט קמא כי אין מקום להטיל אשם תורם כלשהו על מר אלתר.

ו.לעניין גובה הנזק קבע בית המשפט קמא כי הפיצוי בגין נזק לא ממוני יעמוד על סך של 10,000 ₪, והפיצוי בגין הכספים ששילם מר אלתר יעמוד על סך של 234,773 ₪, וזאת בהסתמך על עדותו של מר עוייד, שהודה בעדותו כי הוא אמר למר אלתר ששילם את כל הנדרש עבור רכישת הזכויות בדירה למעט סך של 17,000 ₪, ומר אלתר השלים לאחר מכן את תשלום הסך הנוסף הנדרש.

הליך הערעור:

8.על פסק הדין הוגשו שני ערעורים, האחד על ידי מר מיכה זנטי בע"א 63778-10-18 (להלן: "ערעור זנטי") והשני על ידי מדינת ישראל רשות האכיפה והגבייה בע"א 37277-09-18 (להלן: "ערעור המדינה"). ביום 6.1.19 ניתנה החלטה המורה על איחוד הדיון בערעורים, ולאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים ניתן פסק דין בערעור זנטי הנותן תוקף להסכמת הצדדים כמפורט בעמ' 5, שורות 12-24 לפרוטוקול.

עוד קודם למתן פסק הדין בערעור זנטי נשמעו טענות הצדדים, ובסיומן ניתנה הודעה כי הושגה פשרה המסיימת את הדיון בערעור זנטי וכי יש צורך במתן פסק דין מנומק בערעור המדינה. פסק דין זה עוסק רק בערעור המדינה.

טענות הצדדים בערעור:

9.המדינה בערעורה טענה כי דין פסק הדין קמא להתבטל, משום שזה טעה משקבע כי על המדינה מוטלת חובה לקבוע מנגנוני ביקורת ופיקוח על פועלם של כונסי הנכסים, ולהחילם עליהם. זאת מכוח היותה אחראית על פועלם של רשמי הוצאה לפועל, וכפועל יוצא מכך על פועלם של כונסי הנכסים הממונים על ידי רשמי ההוצאה לפועל.

10.נטען כי מנגנוני פיקוח שנוצרו לאחר הקמת רשות האכיפה והגבייה בשנת 2009, שהחילו פיקוח על פועלם של כונסי הנכסים בהליכי כינוס, נוצרו כדי לסייע לרשמי ההוצאה לפועל בפעולות הכינוס, כאשר למדינה או לפקידי ההוצאה לפועל אין יכולת להתערב בצד המהותי של ביצוע ההליך השיפוטי. נטען כי מחלקות הפיקוח אינן באות להחליף את סמכויות הרשמים על פי חוק ההוצאה לפועל. לכן נטען כי ראוי היה שאותה מחשבה שהביאה את בית המשפט קמא לדחות את התביעה שהוגשה נגד המדינה בשל פועלם של רשמי ההוצאה לפועל מכוח החסינות השיפוטית, תביא אותו לקבוע מסקנה דומה בנוגע לטענה בדבר העדר קביעת מנגנוני פיקוח שנועדו לסייע לאותם רשמי הוצאה לפועל בפעולתם.

11.עוד נטען כי בית המשפט קמא לא נימק כנדרש את החלטתו להטיל אחריות על המדינה בגין ביצוע עוולת הרשלנות המתבטאת באי קביעת נהלי ביקורת ופיקוח על פועלם של כונסי נכסים בהליכים המתנהלים לבקשת נושים פרטיים, במיוחד כאשר מדובר בפעולה נדרשת לסייע לרשמי ההוצאה לפועל בפעולתם השיפוטית. עוד נטען כי לא היה מקום להסתפק לצורך קביעה כה מרחיקת לכת בהסתמכות על דברי העדה גב' מאיה גרינברג וזאת ללא כל נימוק נוסף דרוש לצורך הטלת אחריות כזאת.

12.עוד נטען כי בית המשפט קמא טעה משלא דן בשאלת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת של המדינה ובין הנזק. בעניין זה נטען כי גם אם היו נקבעים נהלי ביקורת ופיקוח, אלו לא היו יכולים למנוע נזק שנגרם למר אלתר. זאת משום שמדובר בנזק שנבע ממעילה שביצע בסיוע אחרים עו"ד שהוא כונס נכסים, והכל תוך שימוש בזיוף מסמכים תוך הצגת מצגי שווא ותוך גניבת כספים.

13.עוד נטען כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל ראוי לטענת המדינה כי מר אלתר לא הוכיח מהו אמצעי הזהירות שהמדינה היתה חייבת לנקוט ואשר היה מונע את מעשה המרמה הרלוונטי, וכן לא הוכיח קשר סיבתי בין אי נקיטת אמצעי כזה ובין הנזק. עוד נטען כי לא היה מקום להטיל אחריות שווה על הנתבעים ועל המדינה, בהתחשב בעובדה כי לנתבעים יוחסו מעשי מרמה זדוניים ועבירות פליליות, ואילו למדינה יוחסו מעשים ומחדלים שהם בגדר רשלנות. משכך, נטען, גם לא היה מקום לראות במדינה ובנתבעים מעוולים במשותף.

14.עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא משלא הטיל אשם תורם כלשהו על מר אלתר, למרות שזה בחר לפעול באמצעות שליח לא מוסמך וחסר ניסיון, ולא בדק בעצמו מהו המצב המשפטי לאשורו של הדירה והזכויות בה עובר לחתימה על הסכם המכר. נטען כי פעולה פשוטה של הוצאת נסח טאבו היתה מאפשרת למר אלתר לדעת את המצב לאשורו ומונעת את נזקו.

15.עוד נטען כי בית המשפט קמא טעה בקביעותיו לעניין גובה הנזק, משום שלא הוכח במידה הנדרשת כי מר אלתר שילם עבור רכישת הזכויות סך של 160,000 ₪. זאת משלא הובאה כל ראיה או אסמכתא בכתב לתשלום כזה. נטען כי בית המשפט קמא לא יכול היה להסתפק לעניין זה רק בהפנייה לדברי מר עוייד, נתבע 4, והכל ללא הנמקה. זאת במיוחד לאור הבעייתיות בהתנהלותו ואמינותו של מר עוייד.

16.כן נטען כי יש להפחית מהסכום שחויבו הנתבעים והמדינה לשלם למר אלתר, סך של 35,000 ₪ אשר שולמו לו בהתאם להסדר הטיעון שהושג עם מר עוייד בהליך הפלילי ועל פי גזר הדין שנגזר עליו בעקבות כך.

17.במענה לערעור המדינה טען ב"כ מר אלתר כי דין הערעור להידחות משום:

א.אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ובהערכת מהימנות עדים שקובעת הערכאה המבררת במסגרת שיקול דעתה. בעניין זה נטען כי טענות המדינה בערעורה היו סתמיות ואין בהן ממש משום שפסק הדין קמא נכון משפטית ומבוסס בחומר הראיות, ומעל הכל עושה צדק אמיתי.

ב.מחומר הראיות עולה כי מינוי כונס הנכסים נעשה ברשלנות משום שהמינוי נעשה בנוגע לכלל הזכויות בדירה, למרות שעל פי נסח הרישום של הדירה המנוח היה הבעלים של מחצית הזכויות בדירה בלבד. כמו כן הסכם המכר שהועבר לאישור רשם ההוצאה לפועל התייחס לכלל הזכויות בדירה ולא למחציתן, ולא היתה כל התייחסות לעניין זה עובר לאישור הסכם המכר. כך גם נעשה במינוי השמאי.

ג.עוד נטען כי העדר הנחיות המסדירות העברת כספים שעל מר אלתר היה לשלם עבור רכישת הזכויות בדירה לקופת לשכת ההוצאה לפועל והסכמה להעביר הכספים ישירות לחשבונו של בעל התפקיד, מבלי ליצור מנגנון שמירה אפקטיבי על כספים אלו, היווה התנהגות בלתי סבירה העולה כדי רשלנות שגרמה לנזק. זאת משום שעד לאישור הסכם המכר שילם מר אלתר רק סך של 23,700 ₪ וכן סך נוסף של 35,425 ₪. רק לאחר אישור הסכם המכר שולם סך נוסף של 160,000 ₪, מבלי שניתנה בגינו קבלה, וסכום זה בפועל נעלם לבל חזור. נטען עוד כי ניתן היה למנוע נזק זה אם היתה ניתנת הנחיה, על פי מנגנון ביקורת ופיקוח מחייב של רשות האכיפה והגבייה, שהיה בה כדי למנוע העברה ישירה של כספים מרוכש באמצעות לשכת ההוצאה לפועל למוכר, תוך מתן הוראה להפקיד הכספים בקופת לשכת ההוצאה לפועל.

ד.עוד נטען כי בית המשפט קמא פעל כראוי משייחס חשיבות לעדות גב' מאיה גרינברג. זאת במיוחד כאשר היא שימשה במועד הרלוונטי בתפקיד בכיר ביותר במערכת ההוצאה לפועל והיתה לה הידיעה הטובה ביותר על אופן התנהלות המערכת. נטען כי גב' גרינברג נתנה עדות נכונה, כנה ומפורטת, במסגרתה הסבה את תשומת הלב לשוני בין נהלי מימוש זכויות חייבים בדרך של כינוס נכסים בתיקי משכנתאות, שם ניתנו הוראות נדרשות להבטחת תשלומים, לבין כינוס נכסים במסגרת תיקים שאינם תיקי משכנתא, שם לא הותקנו נהלים נדרשים ושם הועמד הקונה בסיכון גדול יותר לאבד כספו בגין מעילות.

ה.עוד נטען כי בדין נתן בית המשפט קמא משקל לעובדה שהוכחה בפניו כי במועדים הרלוונטיים, רשות האכיפה והגבייה לא ביצעה בדיקות מספקות בנוגע לכונסי הנכסים שמונו על ידי הרשמים, ובמועדים הרלוונטיים כל שנבדק הוא האם הם נמצאים בשלילת רישיון. נטען כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שבמועדים הרלוונטיים לא נבדקו התאמתם לתפקיד של כונסי הנכסים, מצבם הכספי, קיומם של עיקולים על חשבונות הבנק שלהם וכיוצא באלה.

ו.עוד נטען כי מן העובדה שלאחר המועדים הרלוונטיים לתביעה כן יצאו נהלים חדשים שהותקנו בשנת 2012, ואלו קבעו הוראות מנהליות ברורות המונעות העברת כספי תמורה בגין רכישת זכויות בנכסים במסגרת הליכי הוצאה לפועל ישירות מהקונה למוכר, ניתן ללמוד כי העדרן של הנחיות כאלה קודם לכן מהווה רשלנות. זאת במיוחד כאשר גב' גרינברג בעדותה הודתה שבמצב הקודם לא היתה כל הגנה על רוכש זכויות במסגרת הליכי כינוס נכסים מפני מעילות אפשריות מצד כונס הנכסים.

ז.נטען כי המסקנה היחידה והצודקת, במצב בו כונס נכסים ממונה על ידי המדינה באמצעות רשם הוצאה לפועל שהחלטותיו חסינות, ולאחר מינויו מועל בתפקידו, היא כי יש להטיל אחריות על הגורם הממנה. זאת אם אותו גורם ממנה לא יצר מנגנון הגנה יעיל מפני מעילה או מנגנון הגנה יעיל להבטחת כספים המשולמים בהליך בו מונה כונס נכסים. נטען כי בהתאם לסעיף 54 א' לחוק ההוצאה לפועל היה קיים במועדים הרלוונטיים העיקרון הקובע שכספים בתיק ההוצאה לפועל צריכים להיות מופקדים בקופת ההוצאה לפועל ולפיכך היה מקום לקבוע נהלים שיתאימו להוראה זו, אפילו היה הדבר מחייב הקמת מערכת מיחשוב חדשה. מחדל לעשות כן מהווה רשלנות באם גרם לנזק. בוודאי נכון הדבר כאשר בידי המדינה היו כל הכלים לנקוט צעדים פשוטים שכן ננקטים כיום כדי למנוע את התרחשות האירועים שאירעו במקרה דנן. נטען עוד כי למדינה גם היה המידע הנדרש בנוגע לסיכוני המעילות, וכן כי ידעה או היה עליה לדעת כי הציבור סומך על כונסי הנכסים הממונים על ידה.

ח.עוד נטען כי גם העדר אזהרה נדרשת לרוכשים פוטנציאליים של זכויות במסגרת הליכים המתנהלים ברשות האכיפה והגבייה מהווה רשלנות. נטען כי אם היתה נותנת המדינה התראה שעל רוכשים פוטנציאליים לדאוג בעצמם להגן על זכויותיהם ולהתנהל כאילו הם פועלים מול אדם פרטי ברוכשם זכויות באמצעות כינוס נכסים, ולא מול רשות מדינתית, היה מתנהל מר אלתר במקרה דנן אחרת.

ט.אשר לקביעת בית המשפט קמא כי המדינה והנתבעים הם מעוולים במשותף, נטען כי יש להותיר הכרעה זו על כנה משום שהיא סבירה וצודקת. נטען עוד כי הגם שיש הבדל בין מידת האשמה המיוחסת לנתבעים ולמדינה, הבדל זה איננו מעניינו של מר אלתר. נטען כי למדינה הזכות לטעון לחלוקה פנימית אחרת בין המעוולים, כל עוד מר אלתר יוכל להיפרע מלוא נזקו מכל אחד מהמעוולים.

י.עוד נטען כי צדק בית המשפט קמא בכל הנוגע לקביעותיו בפסק הדין בשאלת הנזקים שנגרמו למר אלתר. נטען כי העדרן של קבלות בגין תשלומים שביצע מר אלתר אינו מלמד כלל את מה שמבקשת המדינה והמשיבים האחרים לערעור ללמוד. נטען כי בית המשפט קמא ביסס את פסק דינו בעניין זה על קביעות עובדתיות ובחר למי להאמין, ואין להתערב בקביעות סבירות אלה התואמות גם את השתלשלות האירועים עובר לביצוע התשלומים, כמפורט בעיקרי הטיעון. בעניין זה נטען כי אין להפחית את סך הפיצוי שקיבל מר אלתר במסגרת ההליך הפלילי (35,000 ₪) ממר עוייד על פי האמור בגזר הדין הפלילי, מסכום הפיצוי שנפסק לטובת מר אלתר על ידי בית המשפט קמא בפסק דינו. נטען כי הסך של 35,000 ₪ הועבר לידי מר אלתר על פי שיקולי הפרקליטות, כנראה בשל תחושת אי הנוחות שהיתה לה, משום שזו הסכימה למחוק את האישום הקשור לפרשת התביעה כאן מכתב האישום שהוגש כנגד מר זנטי. עוד נטען כי הפיצוי שנקבע בהתאם לחוק העונשין הינו פיצוי הנגזר מהסבל שנגרם למר אלתר כתוצאה מביצוע עבירה פלילית, ואינו חופף לנזק הממוני שנגרם לו כתוצאה מאובדן כספו. עוד נטען כי בית המשפט קמא כן הביא בחשבון פיצוי זה, משפסק למר אלתר פיצוי לא ממוני בסכום נמוך ביותר בנסיבות העניין, קרי 10,000 ₪.

18.במהלך הדיון שהתקיים ביום 6.1.19 הוסיפו כל הצדדים טיעונים בעל פה. לאחר מכן הושגה הסכמה בכל הקשור לערעורו של מר זנטי, כמפורט לעיל.

דיון והכרעה

19.לאחר עיון בכל החומר הרלוונטי, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ושקילתם, אציע לחבריי לקבוע כי דין הערעור להתקבל, ודין פסק הדין של בית משפט קמא, ככל שהוא מטיל חבות על מדינת ישראל בגין אחריותה על פעילות כונסי הנכסים וכפועל יוצא מכך בגין אי קביעת נהלים מתאימים לצורך פיקוח ובקרה על פועלם של כונסי הנכסים בהליך המתנהל בהוצאה לפועל, שלא לצורך מימוש זכויות מובטחות במשכנתא, להתבטל.

20.אני סבורה כי בנסיבות העניין צודק ב"כ המדינה בטיעוניו לפיהם אותה חסינות שיפוטית שנקבעה בסעיף 32 לפסק הדין בכל הנוגע לפועלם של רשמי ההוצאה לפועל, ראוי שתחול גם בכל הנוגע לחובת הביקורת והפיקוח שהטיל בית המשפט על פועלם של כונסי נכסים הממונים על ידי אותם רשמי הוצאה לפועל.

21.אני סבורה כי לא היה מקום להטיל אחריות על המדינה בגין אי קביעת הנהלים שיבטיחו שמירה על כספים המשולמים במסגרת הליכי מימוש זכויות במקרקעין על ידי כונסי נכסים.

יתכן שטוב וראוי אם במועדים הרלוונטים היה קיים מתווה כלשהו אשר יצמצם את הסיכון להתרחשותם של אירועים כפי שאירעו במקרה דנן, אולם איני סבורה כי העדרן של הוראות כאמור הן בבחינת רשלנות בגינה יש להטיל חבות כלשהי על המדינה, שכן אין מקום להטיל על המדינה ורשויותיה חבות בנזיקין רק בשל החלטות המסורות לשיקול דעתן.

יפים לענייננו דבריי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מח(3) 45 (1994) (להלן: "עניין לוי") שקבע כי:

"נקודת מוצא מקובלת היא כי מעשי החקיקה, בין חקיקה ראשית ובין חקיקה משנית, אינם מקימים חובת זהירות כלפי הנפגעים מהם. לא יהא זה מרחיק לכת לקבוע שאין לאפשר לאזרח שנפגע מחיקוק חוק או חקיקת משנה לתבוע את המדינה בנזיקין ... עולה מכך, כי לא בגין כל מעשה (או מחדל) מוטעה של השלטון הוא חב חובת זהירות כלפי הפרט שנפגע כתוצאה ממנו. בהחלט קיימים מעשים, אשר למרות שהם גורמים נזק, אין בגינם חובת זהירות נזיקית (להבדיל מציבורית, מדינית או מוסרית), מנימוקים שיובהרו בהמשך" (שם, בעמ' 73).

22.ההלכה בעניין לוי אשר סייגה את אחריות המדינה בנזיקין הוכרה כ"חריג שיקול הדעת" ולפיו אין עילת תביעה ברשלנות כנגד המדינה כלפי מי שנפגע מפעולה שלטונית הכרוכה בהפעלת שיקול דעת רחב אשר אינו מוגבל בסטנדרטים ברורים.

(ראה לעניין זה: י' גלעד דיני נזיקין - גבולות האחריות, כרך ב', עמ' 1066 (2012); להרחבה בעניין הדילמות המצויות בבסיסו של חריג שיקול הדעת ראה גם בע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.06)).

בע"א (חי') 4758/98 אורנים סיילנסר נ' מדינת ישראל (16.3.2000) דחה בית משפט טענה לרשלנות המדינה בגין אי התקנת תקנות בענין הרמת משקל יתר בהתאם לסמכות שהוקנתה לה לעשות כן בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל – 1970 תוך שקבע כדלקמן:

"נקודת המוצא כפי שפורטה (בפס"ד לוי) היא, שלא כל אחריות ציבורית או אף אחריות מדינית ומוסרית מטילה על השלטון אחריות בעוולת הרשלנות. הוא הדין לגבי התקנת תקנות במסגרת חובותיו של מחוקק המשנה".

23.מהאמור עולה כי גם מקום בו מוטלת חובה על מחוקק המשנה להתקין תקנות והוא לא עשה כן, אין בכך די כדי להטיל על הרשות השלטונית חובת זהירות כלפי הפרט שנפגע מהעדרן של התקנות. המקרים בהם המדינה תישא באחריות עקב הפרת חובת פיקוח הם כאלה שלמדינה היתה נתונה סמכות פיקוח וקיומה של סמכות זו בידי המדינה יצרה הסתמכות של האזרח כי המדינה מפקחת כראוי (ראו לעניין זה ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב ניסים זאב, נה(5) 241, 262 (2001); בש"א 162557/03 מדינת ישראל נ' איגוד הכדורסל בישראל (7.4.09)).

24.בעניננו, לא נטען, וממילא לא הוכח בפני בית משפט קמא, מהו המקור החוקי לטענות לפיהן המדינה התרשלה משלא הפעילה כראוי את סמכותה לפקח על פועלם של כונסי הנכסים בכל הנוגע לגבית כספים והפקדתם. הצדדים בטיעוניהם לא הפנו למקור חבות סטוטורית ספציפית המטיל על המערערת חובה להתקנת תקנות, קביעת נהלים או אסדרה כלשהי בעניין פיקוח על כשירותם ותיפקודם של כונסי הנכסים. חובה זו נלמדה מקיומם של נהלים וכללים המסדירים עניין זה בפעולת כונס נכסים במסגרת מימוש זכויות מובטחות במשכנתא . גם אם אניח כי חובה זו קיימת בענייננו, הריי שבהתאם להלכה הפסוקה שתוארה לעיל, אין בכך בלבד כדי שהמדינה תישא באחריות לנזקים שנטען כי נגרמו בשל העדר אסדרה כאמור.

25.יצויין כי העובדה שבעת הרלוונטית כן היו קיימים נהלים בעניין פיקוח על אופן פעולת כונסי הנכסים רק לתיקי מימוש זכויות מובטחות במשכנתאות ולא בתיקים אחרים אינה מעלה ואינה מורידה שהריי כאמור לעיל אי אסדרה של נושא מסויים אינה מקימה עילת תביעה בנזיקין כנגד המדינה.

26.בנוסף אין מחלוקת כי מינוי כונס נכסים הוא פעולה שיפוטית שמבצע רשם ההוצאה לפועל, ומכוחה לאחר המינוי קיימת לרשם ההוצאה לפועל חובת ביקורת ופיקוח על פועלם של כונסי הנכסים. פעולה זאת מבוצעת על ידו במסגרת החלטות הניתנות על ידי רשמי ההוצאה לפועל, באם מוגשות להם בקשות נדרשות או כל אימת שיש צורך לאשר פעולות של כונסי הנכסים. פעולה זו מבוצעת על פי שיקול דעת רשם ההוצאה לפועל ובהתאם לנהלים והנחיות קיימים, כל עוד אלו לא פוגמים בשיקול דעתו.

27.משכך, הטלת חובת פיקוח על אופן הליך מכירת נכסים במסגרת כינוס נכסים בלשכת ההוצאה לפועל נובעת מן העובדה כי הליך זה מתנהל במסגרת ההוצאה לפועל, על ידי כונס נכסים המתמנה על ידי רשם ההוצאה לפועל, ויש להבטיח את תקינותו. מדובר איפוא בזרוע נוספת של פעילות שיפוטית שמבצע רשם הוצאה לפועל, שתחילתה במינוי כונס נכסים, המשכה בפיקוח על פעולותיו וסופה באישור הסכם מכר, גביית כספים וחלוקתם לזוכים בתיק ההוצאה לפועל.

28.לטעמי כל שרשרת הפעולות הזאת היא פעילות שיפוטית של רשמי ההוצאה לפועל הזוכה לחסינות, ואם קבע בית המשפט קמא את שקבע בסעיף 32 לפסק דינו, ראוי היה שאותה חסינות תמשיך ותחול גם על הפעולות הנוספות הנגזרות מפעילותו של כונס הנכסים, לרבות פיקוח על הליך המכירה, גביית הכספים וחלוקתם.

ההפרדה כפי שנעשתה על ידי בית המשפט קמא בין עצם מינוי כונס הנכסים לבין פיקוח על פעילותו היא מלאכותית ולטעמי אין לה מקום משום שיש בה כדי להגביל את פעולת הרשמים ומי שמהווים זרועם הארוכה, ולפגוע בתקינות ההליך ויעילותו.

29.חיזוק למסקנה זו יש ללמוד מן העובדה שב"כ של מר אלתר עצמו בטיעוניו, הפנה את תשומת הלב לעובדה שיש לתת חשיבות לכך שרוכש זכויות במסגרת הליך כינוס נכסים בלשכת ההוצאה לפועל מסתמך על העובדה שמדובר בהליך המנוהל על ידי המדינה, ובשל כך ממעיט בחשיבות הצורך לבדוק בעצמו נתונים רלוונטיים לעסקה אותה הוא עתיד לבצע. משכך, גם ב"כ מר אלתר סובר שמדובר בהליך מיוחד, המנוהל במסגרת סמכותם השיפוטית של רשמי ההוצאה לפועל, וככזה נחשב בעיני הרוכש הפוטנציאלי כאמין יותר. לעניין זה לא נעשית הפרדה בין עצם המינוי של כונס הנכסים ובין פעילותו. משכך, יש לקבוע בנוסף לכל פעולת רשם ההוצאה לפועל בהליך הכינוס, ממינוי הכונס ועד לסיומו בגביית כספים וחלוקתם, לחסות תחת החסינות השיפוטית, כפי שנקבע, כראוי, בסעיף 32 לפסק הדין של בית המשפט קמא.

30.משכך, דין פסק הדין קמא להתבטל, גם מבלי שיהיה צורך לדון בשאלה האם אכן העובדה שלא הותקנו נהלים, בדומה לאלה שהותקנו בכל הנוגע להליך מימוש זכויות במסגרת מימוש משכנתא, מהווה רשלנות, ומבלי שיהיה צורך לדון במשמעות העובדה כי לאחר המועדים הרלוונטיים להליך בבית משפט קמא, כן הותקנו נהלים כאלה. אציין שוב כפי שנאמר והוסבר לעיל כי הקביעה שאי התקנת הנהלים מהווה רשלנות הינה הרחבת יתר של חובת הזהירות המוטלת על המדינה כלפי אזרחים, במסגרת השירותים המשפטיים שניתנים על ידה באמצעות רשות האכיפה והגבייה המאפשרים גביית חובות ומימוש זכויות אחרות, ואין מקום לכך כמו גם להטלת אחריות על המדינה בנזיקין בגין אי התקנת נהלים.

31.בנוסף, לא מצאתי כי בית משפט קמא קבע קיומו של קשר סיבתי בין "הרשלנות" שנקבעה על ידו בגין אי קביעת נהלים, לבין הנזק הנטען בהליך כינוס נכסים. כמו כן לא הוכח כי קיומם של נהלים כאלה היה יכול להבטיח את כספו של מר אלתר, אשר שולם במסגרת רכישת הזכויות בדירה בהליך כינוס נכסים, ולמנוע היעלמותו.

בהעדר הוכחת הקשר הסיבתי הנדרש בין הרשלנות הנטענת לנזק שנגרם למר אלתר, די בכך כדי להביא לדחיית התביעה כנגד המדינה. אצין כי קשה להניח שקיומם של נהלים כמתואר ע"י ב"כ מר אלתר בטיעוניו היה מונע את גרימת הנזק שנגרם למר אלתר, לאור שרשרת הפעולות שנקטו הנתבעים, החל מהצגת מצגי שווא, זיוף מסמכים, נטילת כספים שלא כדין והתחזות, וכלה בגניבת כספים. מדובר בשרשרת פעולות חמורה בגינה הוגשו הליכים פליליים נגד נתבעים אלה ואלה הורשעו בהם. בנסיבות העניין, איני סבורה כי אותם נהלים היו יכולים למנוע את הנזק עקב שרשרת פעולות כזו. קיומם של נהלים נדרשים כטענת ב"כ מר אלתר לא נועד, אינו מונע ואינו יכול למנוע הרמטית אפשרות כי גורם פלוני שאינו מהסס לבצע מעשים פלילים יגרום לצד שלישי נזק שבקשו אותם נהלים למנוע.

32.למעלה מהדרוש אציין כי במשפט הישראלי הוכר כונס הנכסים כבעל מעמד של קצין בית משפט הפועל בשמו לצורך מילוי תפקידו. כל פעולותיו של כונס הנכסים טעונות אישור מטעם בית משפט הממנה ועליו למלא תפקידו באופן אובייקטיבי תוך נאמנות למשימה שהטיל עליו בית משפט בנוסף לחובת האמון והזהירות הנדרשת ממנו כלפי הנושים והאחרים (ראו: 8410/06 אהובה נקש נ' בנק לאומי (28.12.08)). וכך נאמר בע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי נכסים של וולטקס צמרון בע"מ, פ"ד כז (2) 393, 398 (1973):

"כונסים המתמנים על-ידי בית-המשפט הם פקידיו והם פועלים בשמו בהתאם לכתב-הסמכות שניתן להם וכפופים למרותו... בעצם, הכונסים באים בנעלי החייב שעל כינוס נכסיו הם ממונים, אלא שתפקידי הכינוס והניהול (במידה שגם זה מוטל עליהם) הם למטרה מוגדרת".

33.על אף מעמדו שתואר לעיל של כונס נכסים, שמונה כבעל תפקיד על ידי בית משפט הריי שהוא חב גם בחובות כלפי צד ג' שניזוק אגב ביצוע פעולתו ככנוס נכסים ובמקרה המתאים ניתן לחייבו בגין נזק שנגרם. בעניננו אכן הוגשה תביעה נגד כונס הנכסים וטרוניותיו של משיב 1 כנגד כונסי הנכסים ומשיבים 3,4 בצדק התקבלו על ידי בית משפט קמא אשר השית עליהם חיוב לשלם פיצוי בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מפעולתם.

34.משכך לטענת מר אלתר בנוגע למסר שראוי כי ייצא מבית משפט זה בנוגע לסבירות התנהלות הליך מימוש הזכויות בלשכת ההוצאה לפועל במקרה דנן, והצורך לנקוט משנה זהירות בהליכים שכאלה ולמנוע מצב בו רוכש זכויות במסגרת הליך כזה יאבד את כספו, אין מקום. יש לציין עם זאת כי גם ב"כ מר אלתר עצמו מודה שבינתיים כן הותקנו נהלים נדרשים שיש בהם כדי להבטיח מעתה ואילך את כספם של רוכשי זכויות בהליך מימוש זכויות בהוצאה לפועל.

35.מכל המקובץ עולה כי נכון יהיה לקבל את ערעור המדינה.

לאור המסקנה הנ"ל אין צורך לדון גם בשאלת קביעת גובה הנזק ע"י בית משפט קמא. גם כאן, למעלה מן הצורך, יצוין כי אכן היה מקום להתחשב בעובדה כי הסכומים שנפסקו בהליך הפלילי ושולמו הועברו לידיו של מר אלתר. כמו כן, קיים ספק האם הוכח כנדרש כי מר אלתר ביצע את התשלומים שטען כי ביצע עבור רכישת הזכויות. במקרה דנן הסתפקות בית המשפט קמא בהודאת מר עוייד באשר לתשלום, כאשר מדובר בהודאה לא מפורשת וברורה, אינה נקייה מספקות. זאת במיוחד לאור טענותיו של ב"כ מר אלתר עצמו באשר למהימנותו ואמינותו של מר עוייד.

סיכום:

36.אשר על כן אציע לחבריי לקבל את הערעור ולחייב את מר אלתר לשאת בתשלום הוצאות בסך כולל של 7,500 ₪.

כספים שהופקדו בקופת בית המשפט על ידי המערערת, אם הופקדו כאלה, יושבו לידיה באמצעות בא כוחה.

כספים שהופקדו על ידי המשיבים, אם הופקדו כאלה, יועברו לידי המדינה לתשלום ההוצאות שהוטלו על פי פסק הדין, והיתרה תושב למפקידים באמצעות בא כוחם.

השופט רון סוקול

אני מסכים כי יש לקבל את הערעור , לבטל את חיוב המדינה בבית משפט קמא ולהטיל על מר אלתר הוצאות כפי שמציעה חברתי.

השופט מנחם רניאל

אני מסכים.

ניתן היום, י"ז אדר ב' תשע"ט, 24 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.