1.לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט משה סובל) מיום 9/9/14 בת.א. 5597-11-11 ולפיו התקבלה תביעת המשיב (להלן גם: "הבנק") נגד המערער (להלן גם: "רביב").
2.ענינינו, בתביעה על סך 253,838.58 ₪ שהגיש הבנק נגד רביב בחודש נובמבר 2011 בסדר דין מקוצר.
החוב נשוא התביעה הוא חוב של חברת פרוסיס טכנולוגיות בע"מ (להלן: "החברה") שניהלה חשבון בסניף הבנק.
החשבון נפתח בשנת 1995 ורביב ערב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום להבטחת חובות החברה כלפי הבנק.
בכתב התביעה נכתב מפורשות, כי במסגרת ת.א. 21484/08 (להלן גם: "התביעה הראשונה") הגיש הבנק תביעה נגד החברה והערבים (ובכלל זה תביעה נגד רביב) אך התביעה הועמדה שם על סך 400,000 ₪ בלבד; זאת כיוון שהבנק ניהל במקביל הליך למימוש נכס מקרקעין ששועבד ע"י ערבים אחרים להבטחת חובות החברה.
רביב הגיש בתביעה הראשונה בקשת רשות להתגונן. נכס המקרקעין המשועבד מומש בינתיים. רביב ביקש שהתובענה נגדו תדחה. הבנק ביקש שהתובענה נגד רביב תימחק. כב' השופטת ערקובי קבעה כי התביעה נגד רביב תימחק וחייבה את הבנק לשלם לרביב הוצאות.
בהחלטתה מיום 26/8/09 בת.א. 21484/08 קבעה בין היתר:
"הנתבע טען עוד, כי אם התובע היה מסכים לקבלת מלוא החוב והעברת המשכון לטובת הנתבע מס' 4 (רביב – א.כ.), כפי הוראות חוק המשכון, הרי לא היה כל צורך בהגשת התביעה.
התובע מאידך טוען, כי ההצעה הייתה לתשלום חלקי, ולא מלא של החוב, וקיומו של סכסוך בין הנתבעים בינם לבין עצמם העמיד את הצעת הנתבע מס' 4 באור חסר תום לב ולכן בצדק סירב התובע לדרישה.
אכן בין הנתבעים בינם לבין עצמם נתגלע סכסוך שטיבו לא הובהר ולא הובאו פרטים ביחס אליו, אולם הדרישה לתשלום החוב והעברת הזכויות על פי שטר המשכון לטובת הנתבע מס' 4, משכון על נכס שבבעלות הנתבעים האחרים, מבהירה את עובדת קיומו של סכסוך כזה.
יחד עם זאת, התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבע מס' 4 כאשר ברור היה שהנתבע מס' 4 מוכן ויכול להגיע להסדר שיוביל לפתרונו של סכסוך, ואם התובע היה מאמץ את עמדת הנתבע מס' 4, לא הייתה מוגשת תביעה כלל גם לא כנגד הנתבעים הנוספים, משום שהחוב היה נפרע.
לפיכך, בנסיבות אלה אני סבורה כי הנתבע מס' זכאי לקבלת הוצאות, והואיל והתובע עתר למחיקת ההליך בשלב כה מקדמי, עוד בטרם התקיים דיון לגופו של עניין, אני מורה לתובע לשלם את הוצאות הנתבע מס' 4 בסכום של 2,500 ₪ + מע"מ".
יצוין, כי בכתב התביעה בת.א. 21484/08 נכתב, כי התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך 400,000 ₪ וכי סכום החוב עולה על הסכום הנתבע, שכן במקביל לתביעה מתכוון הבנק לממש נכס מקרקעין ובתמורת המכר לא יהיה כדי לכסות את מלוא גובה החוב.
על פי הבנק, כאשר הוגשה התביעה בראשונה עמדה יתרת החוב "האמיתית" של החברה לבנק על סך 773,000 ₪ (ראה סעיף 7 לעיקרי הטיעון).
הנכס מומש כאשר נמכר ע"י הערב אנגלר ביום 21/5/09 באופן עצמאי, ומכירתו אושרה ע"י רשם ההוצל"פ תמורת בסך 850,000 ₪.
אין מחלוקת עובדתית על כך שביום 13/7/08 הציע רביב לפדות את המשכנתא בסך של 795,000 ₪ כנגד העברת הנכס לבעלותו.
הבנק לא נענה להצעתו.
הבנק טען בהליכים המשפטיים, כי לא הסכים להצעה, כיוון שיתרת החוב אז עמדה על סך 838,337 ₪ וכן הבנק לא רצה להתערב בסכסוך שבין שני הערבים (אנגלר ורביב) ונתן הסכמתו לפדיון המשכנתא בכפוף לאישור בית משפט.
אין מחלוקת עובדתית על כך שלאחר מכירת הנכס הממושכן תמורת סך 850,000 ₪ שילם אנגלר סך 120,000 ₪ נוספים (ראה סעיף 13 לעיקרי הטיעון של הבנק).
ביום 3/11/11 הגיש הבנק תביעה נוספת נגד רביב במסגרת ת.א. 5597-11-11. (התביעה בעניינה ניתן פסק הדין נשוא הערעור).
התביעה הוגשה בגין יתרת החוב בחשבון החברה נכון ליום 14/8/11 שעמד על סך 247,137.47 ₪ לטענת הבנק בתוספת ריבית.
כיוון שאנגלר שילם בינתיים סך 120,000 ₪ כאמור, הודיע ב"כ הבנק ביום 26/6/13 כי החוב נכון לאותו מועד עומד על סך 171,802 ₪ "לא כולל הוצאות". (ראה עמ' 4 שורה 11 לפרוטוקול מיום 26/6/13).
ניתנה לרביב רשות להתגונן. נשמעו ההוכחות ובסופו של דבר נקבע ע"י כב' השופט סובל, כי יש לקבל את התביעה.
מכאן הערעור שלפני.
3.פסק דינו של בית משפט קמא:
טענות ההגנה של רביב נדחו ונקבע כי:
1)פסק הדין בת.א. 21484/08 אינו מהווה מעשה בית דין. גובה החוב לא הוכרע בשום הליך שיפוטי לגופו של עניין והבנק היה רשאי להגיש תביעה בגין יתרת החוב גם מבלי לקבל רשות לפיצול סעדים.
2)נדחתה הטענה כי הצעת הנתבע ביום 13/7/08 לפדות המשכנתא בסך 795,000 ₪ היתה פורעת את מלוא החוב שעמד על סך 773,000 ₪. נקבע כי החוב באותה עת היה גבוה יותר.
3)נדחו טענות רביב, כי הבנק התרשל בהנפקת כרטיס אשראי לאנגלר ובכיבוד המחאות שנחתמו רק ע"י אנגלר, ולפיכך נדחתה טענת קיזוז ביחס לסכומים אלו. (מעבר להיות הטענות בגדר הרחבת חזית אסורה).
4)בית משפט קמא לא קיבל את חוות דעת המומחה מטעם רביב.
4.תמצית טענות המערער:
ב"כ המערער טוען, כי יש לבטל את פסק הדין ממספר נימוקים עיקריים:
א)פסק הדין בת.א. 21484/08 מהווה מעשה בי-דין. הבנק לא היה רשאי להגיש תביעה נוספת נגד רביב בגין אותו עניין לאחר מתן פסק הדין הסופי.
ב)הבנק היה חייב לפחות להגיב להצעת הפדיון של רביב. לו היה הבנק מגיב ומעלה את הטענה שהסכום נמוך מסכום החוב, נראה כי רביב היה מעלה את הצעתו ובכך היה תם עניין החוב לחלוטין.
הבנק התעלם לחלוטין מהצעת הפדיון כדי לגרום באופן מלאכותי להגדלת החוב וניפוחו.
ג)בית משפט קיבל עמדת הבנק על סמך עדות עד יחיד שכלל לא היה בעל מעורבות אישית בעניין וכל עדותו היתה עדות שמיעה וסברה.
ד)חשבון החברה חויב בסכומים שכלל לא היו קשורים אליו.
ה)בית משפט היה צריך לקבל חוות דעת רו"ח פיש – המומחה מטעם רביב שהסתמך רק על נתונים שהוגשו לתיק ע"י הבנק וחישוביו לא נסתרו.
5.תמצית טענות הבנק:
א) הבנק נסמך על פסק דינו של בית משפט קמא ומדגיש, כי הוא היה רשאי לפצל את תביעותיו הן בהתאם לדין והן על פי תנאי ניהול חשבון הבנק.
עצם קבלת פסק דין על סך 400,000 ₪ אגב ניהול הליכי מימוש, בפרט, כאשר הודגש בכתב התביעה כי מדובר בתביעה יתרה, אינה מהווה מעשה בית דין כלפי המערער (סעיף 5 לעיקרי הטיעון).
ב)לא היה מקום לקבל את טענות הקיזוז של המערער שלא הועלו במסגרת הבר"ל ולא במסגרת התצהיר התומך בה ונקבע בצדק, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה ואף נקבע, כי הטענות נטענו בעלמא ללא ביסוס.
ג)בדין נקבע, כי הצעת הפדיון של המערער וטיעוניו לגבי גובה החוב נטענו באופן סתמי וללא כל אסמכתא והבנק היה רשאי לא לקבל את הצעת הפדיון.
ד)עדות העד מטעם הבנק קבילה וניתן היה להתבסס עליה.
העד היה מעורב אישית בניהול חשבון הבנק של החברה. הכיר את המערער ואת בני משפחתו וגם את הערב אנגלר ושוחח איתם כעולה מתצהירו ומעדותו.
6.לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל וזאת מהנימוקים כדלקמן:
א)לא מצאתי לנכון להתערב בממצאים עובדתיים או בממצאי מהימנות אליהם הגיע בית משפט קמא.
מושכלות יסוד הן כי אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה אליהם הגיעה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים ביותר, למשל כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם הנופל לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה. (ראה לעניין זה: ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (סעיף 18 לפסה"ד), ע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף ג'אן (סעיף 34 לפסה"ד) וע"א 7183/13, 4218/14 אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ (ניתן ביום 12/7/15 – סעיף 12 לפסק הדין).
ב)כב' השופט סובל נימק מדוע הוא אינו מקבל את גרסתו של רביב לגופו של עניין בדבר גובה החוב במועד שבו הציע לפדות את המשכנתא, כגובה החוב אשר הוכח כדבעי, והוא מצא כי הגרסה נטענה באופן סתמי וללא אסמכתא.
תימוכין לחוסר הרצינות של ההצעה הוא גם מצא בעדותו של רביב אשר אישר, כי במועד שבו הציע את ההצעה לא היה לו הכסף כדי לרכוש את הנכס.
מנגד, לא מצא כב' השופט סובל סיבה להטיל ספק בסכום החוב אשר הופיע בדף חשבון הבנק שהתייחס למועד הרלוונטי בשנת 2008.
כמו כן נומק, מדוע אין ליתן משקל לחוות דעתו של המומחה מטעם רביב.
הנימוקים אינם מצדיקים התערבות של ערכאת ערעור ולא מצאתי פגם המצריך התערבות בקביעות הנוגעות לחוות הדעת.
הוא הדין בנוגע לטענות קיזוז אשר כב' השופט סובל ראה בהם כהרחבת חזית אסורה, אך גם מצא לנכון לדחותן לגופו של עניין ונימוקיו פורטו בפסק הדין.
ג)הסיבה בגינה החלטתי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את הערעור נשענת על נימוק משפטי בלבד – הבנק לא היה רשאי להגיש תביעה נגד רביב; משלא קיבל היתר בית משפט לפיצול סעדים בטרם נמחקה התביעה הראשונה נגד רביב (ואף לא קיבל היתר בשלב כלשהו לאחר מכן).
אני סבורה, כי בנסיבות העניין, לא היה רשאי הבנק להגיש בשנת 2011 תביעה בגין יתרת חוב בחשבון החברה, לאחר מתן פסק הדין שניתן עוד בשנת 2009 בת.א. 21484/08 וזאת מבלי שקיבל את אישור בית המשפט לפיצול סעדים.
כיוון שלא ניתן היתר לפיצול סעדים, אזי לאור תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984, לא היה מקום להגשת התביעה. (להלן: "התקסד"א).
תקנות 44-45 לתקסד"א קובעות כדלקמן:
![מלבן 3]()
![]()
"44.(א)תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
(ב)תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה.
![מלבן 2]()
![]()
45.מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו.
ד)הפסיקה קבעה לאורך השנים, כי הכלל ולפיו על תובע לרכז את מלוא הסעדים הנתבעים על ידו כתוצאה מאותה עילה תחת "קורת גג" אחת – במסגרת תביעה אחת, נובעת מטובת הכלל: הרצון שלא לבזבז את זמנם של בתי המשפט על התדיינויות כפולות וכן בהתחשב באינטרס הלגיטימי של הנתבע שלא להיות מוטרד פעם אחר פעם בגין אותה עילה.
ראה לעניין זה: ע"א 9542/04 רותם חברה לביטוח בע"מ בניהול מורשה נגד דורי נחום וכן ע"א 372/85 דוד פרץ נ' תמרה פרץ פ"ד מ (4) 781 פסקה 5, ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ פ"ד ל"ח (1) 613.
כך נפסק גם לגבי הפרת חוזה. כי כאשר מגישים תביעה בגין הפרת חוזה, על התובע לתבוע את כל מה שמגיע לו בגין כל הפרות ההסכם שבוצעו עד ליום הגשת התביעה ואף נקבע, כי במקרים של עילות משפטיות שונות, הנובעות ממסכת עובדתית אחת, כמו למשל; תביעה על ליקויי בנייה שהוגשה הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית או שתי תביעות שונות בגין נזקים שונים שנגרמו במהלך הבנייה – נפסק כי קיימת זהות בעילה לצורך תקנות 44-45 לתקסד"א. ראה למשל ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח נ' סקום (ישראל בע"מ) (פ"ד ל"ט (4) 141, 145-147.
נקבע בפסיקה, כי הכלל הוא לכלול במסגרת כתב תביעה את מלוא הסעדים המבוקשים.
מתן היתר לפיצול סעדים צריך להינתן במשורה, במקרים חריגים בלבד ובהתבסס על טעמים ראויים.
ראה לעניין זה: ע"א 409/78 דוד גולן נ' עדנה פרקש פ"ד ל"ד (1) 813, 819.
אישור לפיצול סעדים ניתן לקבל מבית משפט כל עוד התובענה תלויה ועומדת בבית המשפט.
ראה לעניין זה: ע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים פ"ד מ"ה (2) 811, 826.
ה)ומהכלל אל הפרט:
אין מחלוקת על כך שבמסגרת ת.א. 21484/08 לא התבקש פיצול סעדים. ממילא, גם לא ניתן היתר לפיצול סעדים.
העובדה שהבנק כתב בכתב התביעה, כי הוא מגיש את התביעה על סכום נמוך מסכום החוב בחשבון כיוון שבמקביל הוא מנהל הליך למימוש בטוחה בלשכת ההוצל"פ, אין בה משום היתר לפיצול סעדים.
מכתב התביעה עולה, כי כבר במועד הגשת התביעה הראשונה היה סכום החוב גבוה מסכום התביעה.
בטרם ניתן פסק דין, כבר מומש הנכס המשועבד בהליך נפרד והיה ניתן לדעת, מה סכום החוב שנותר, ככל שנותר.
לא הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה – (הגדלת סכום תביעה) ואף לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים.
העובדה שבכתב התביעה נטען, כי סכום התביעה אינו בגובה סכום החוב, אין בה, כאמור, לכשעצמה משום מתן היתר ע"י בית משפט לפיצול סעדים.
על מנת להגיע למסקנה ולפיה לא ניתן היתר לפיצול סעדים, אין צורך לקבוע כי הבנק פעל בחוסר תום לב כאשר הגיש את התביעה הראשונה על סכום נמוך מסכום החוב הנטען לטענתו.
לעניין זה אני מוכנה לקבל את קביעותיו של כב' השופט סובל בסעיפים 10-11 לפסק הדין:
"10.כאן שונות נסיבות המקרה שכן יחד עם הגשת התביעה על סך 400,000 ₪ הוגשה בקשה לביצוע משכנתא בהנחה ששווי המימוש בתוספת סכום התביעה יביא לפרעון מלוא החוב, ולכן לא ראוי להכביד בהוצאות ולתבוע כבר בשלב הראשון את כל סכום החוב בנוסף לבקשה למימוש הנכס.
אין בהתנהלות התובע לא חוסר תום לב אף לא ניסיון שלא כדין לחסוך בהוצאות משפט, גם אם י כול היה (ואולי אף ראוי היה) שיתבע את מלוא החוב ובהמשך תופחת מסכום התביעה המלא התמורה שתתקבל מהמימוש ויימשך ההליך רק בקשר ליתרת החוב.
העובדות המלאות הובאו ולא הוסתרו במסגרת כתב התביעה.
11.לאחר שנתקבלה תמורת המימוש הודיע התובע על מחיקת התביעה כנגד הנתבע, תוך שמירת הזכות לשקול לתבוע בהמשך את יתרת החוב. בשלב זה יכול היה התובע לבקש לתקן את התביעה ולהעמידו על יתרת החוב ואזי ניתן להניח כי לא היתה עומדת לנתבע טענה כלשהי בדבר מעשה בית דין.
גם באמירת ביהמ"ש באותה תביעה במסגרת בקשת המחיקה כי החוב לתובע סולק אין משום מעשה בית דין, שכן מה שסולק זה סכום התביעה כפי שהוגשה ואשר לא כללה את מלוא החוב. אף בהחלטת ביהמ"ש ביום 11.10.09 נאמר כי החוב לא סולק בדרך של מימוש המקרקעין ולמעשה החלטת ביהמ"ש ניתנה בשלב המקדמי וטרם דיון ומבלי שנשמעו ראיות אשר החלטה שתינתן לאחר מכן תוכל להיחשב למעשה בית דין.
האמור לעיל עולה אף מהחלטתו של כב' השופט תמיר בתיק 8287-02-10 (התביעה ההצהרתית) הקובע כי שאלת גובה החוב לא נדונה בתביעה הראשונה ולא הוכרעה ולכן אין מעשה בית דין המונע מימוש בטחונות נוספות (המחאות) לכיסוי יתרת חוב לתובע, ככל שקיים לאחר שמומש נכס המקרקעין.
ניתן לומר כי דווקא החלטתו של כב' השופט תמיר מהווה מעשה בית דין הקובע שההחלטות בתיק 21484/08 לא מהוות מעשה בית דין".
כלומר, יתכן שלו היה מבקש הבנק לתקן את התביעה הראשונה טרם ניתן פסק דין, היה בית משפט נעתר לבקשתו, ויתכן ובית משפט אף היה נעתר לבקשה לפיצול סעדים לו היה מתבקש בית משפט להתיר פיצול סעדים, אך אין מחלוקת שהבנק לא ביקש לתקן את כתב התביעה אלא ביקש למחוק את תביעתו נגד רביב.
הנימוק ולפיו על פי תנאי ניהול החשבון רשאי הבנק לפצל את תביעותיו לפרעון הסכומים המגיעים לו בחשבון, איננו מצדיק אי הגשת בקשה לפיצול סעדים.
לו היתה מוגשת בקשה שכזו, כי אז יכל בית המשפט לשקול את מכלול הנסיבות ובכלל זה גם את תנאי ניהול החשבון ואז להחליט, אם יש הצדקה לפצל סעדים, אם לאו.
בפועל, מעולם לא הוגשה בקשה לפיצול סעדים. עסקינן באותה עילה בדיוק – יתרת חוב בגין חשבון החברה לבנק.
הרציונאל העומד מאחורי הכלל של ריכוז התביעות נגד אותו נתבע הנוגעות מאותה עילה תחת "קורת גג" אחת, מתקיים בענייננו.
ניתן לראות כי דווקא בשל אי פיצול הסעדים, התקיימה התדיינות בפני מספר מותבים באופן שהביא לבזבוז זמנו של בית המשפט (הליך שהתנהל בפני כב' השופט תמיר, הליך אחר בפני כב' השופט סובל והליך אחר בפני כב' השופטת ערקובי).
בשל פיצול הסעדים (ללא היתר) נדרש הנתבע להתגונן פעמיים, כאשר טענותיו הועלו בעבר בתביעה שהוגשה בשנת 2008.
לו הבנק היה סבור כי יש צורך להכריע בטענות ההגנה של רביב לגופו של עניין, מן הראוי היה לבקש את בירור ההליך ולקבל פסק דין מנומק ולא לבקש למחוק התביעה נגד רביב.
מקובלת עלי מסקנתו של כב' השופט סובל ולפיה פסק הדין שניתן בת.א. 21484/08 לא היווה מעשה בית דין.
רביב ביקש שהתביעה נגדו תידחה. הבנק ביקש כי התביעה נגד רביב תימחק ובית המשפט הורה על מחיקת התביעה.
מחיקתה של התביעה אינה מהווה מעשה בית דין ונושא גובה החוב לא הוכרע לגופו של עניין בהליך משפטי כלשהו.
לפיכך, אני סבורה, כי לא נפלה טעות בהחלטת בית משפט קמא כאשר קבע, כי אין מדובר במעשה בי-דין אך אני מקבלת את טענת המערער ולפיה הבנק לא היה רשאי להגיש את התביעה נגדו בשנת 2011 כיוון שהוא לא ביקש פיצול סעדים טרם ניתן פסק דין בת.א. 21484/08.
7.לסיכום:
א)לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך, שהבנק לא היה רשאי להגיש את התביעה נגד רביב בשנת 2011 – דין הערעור להתקבל ויש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולדחות התביעה נגד רביב.
ב)המשיב ישא בהוצאות המערער ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
ג)הערבון אשר הפקיד המערער (ככל שהופקד), יוחזר לו באמצעות בא כוחו.
ד)המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י' טבת תשע"ו, 22 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
