פ' נ' מדינת ישראל

ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו, לפיו נדחתה תביעת המשיב לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעטיו של מעצר שווא.

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים

1.המערער (להלן: "המערער"), הגיש בעשור האחרון, למוסד לביטוח לאומי, (במסגרת הליכים שניהל כנגדו), מספר חוות דעת פסיכיאטריות שונות וסותרות. בעקבות מעשיו אלה, חשדו אנשי המל"ל, כי הוא מנסה להונות את המוסד ולזכות בהטבות ובכספים להם אינו זכאי. משטרת ישראל שעורבה בעניין, פתחה בחקירת החשדות המיוחסים למערער, ואף עצרה אותו בשנת 1997. בסופו של יום, לא הוגש כתב אישום כנגד המערער, ובגין מעצר השווא שחווה, הגיש הנ"ל תביעה (להלן: "התביעה") לבית משפט השלום בתל אביב יפו (תיק אז' 175093/02). ביום 29.9.2005, התקבלה התביעה ונפסק פיצוי בגינה.

בעוד תיק זה מתברר, ומספר חודשים בטרם נפסק הדין, נעצר המערער בשנית, ביום 15.6.05, על ידי משטרת ישראל (להלן: "המשיבה"), בנסיבות דומות לאלה של מעצרו הראשון. אף במקרה זה לא הועמד המערער, בסופו של דבר, לדין. בגין אירוע זה הגיש המערער את תביעתו השנייה (להלן: "התביעה השנייה").

2.תביעה שנייה זו, (בתיק אז' 56378-08), נדחתה (על ידי כב' השופט אבי פורג) ביום 10.7.2014.

המחלוקת

3.המערער העלה טענות למכביר בעניין מעצר השווא שחווה, מעצר, בגינו, הוא זכאי, לטעמו, לפיצוי כספי (סע' 3 להודעת הערעור המתוקנת). בעיקרי הטיעון שהוגשו על ידי בא כוחו המלומד, מוחה המערער באופן גורף על התנהלות משטרת ישראל וטוען כי כל רצונה לבוא עמו חשבון בגין תביעתו הראשונה, תוך שהיא מייחסת לו עבירות שלא נעברו על-ידיו, באופן נקמני ומשולל יסוד. על כל אלה מתבססת הפסיקה השגויה, לשיטתו, של בית משפט קמא (סע' 2 ב' 2 ואילך לעיקרי טיעונו).

המשיבה מאידך, גורסת כי המערער נתבקש על-ידיה שוב ושוב, לסור לחקירה, אך בחר בשלב ראשון להתעלם, ובשלב שני לסרב לכל פניותיה. משכך, לא נותרה בידי המשיבה ברירה, והיא פנתה לבית משפט השלום ברמלה, שהוציא צו מעצר כנגדו (ר' סע' 10-12 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה).

בנסיבות אלה, בהן ביקשה לבצע את עבודתה בכלים העומדים לרשותה (בכפוף לסע' 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982), תוך שהמערער מסרב בהתמדה לבקשותיה, אין, לטענת המשיבה, כל רבב במעשיה, ולא מתקיימת עילה המצדיקה היעתרות לתביעתו, קרי פסיקת פיצויים בגין מעצר השווא, בו שהה המערער (ר' סע' 17, 23 לעיקרי טיעוניה), מעצר אותו יכול היה למנוע על ידי התייצבות, מרצון, לחקירה בתחנת המשטרה.