ע"א 5628/14 ואח' י.ס. נ' ס.ס. ואח'

השופטת ע' ברון:

1. גבר ואישה שנישאו זה לזה חיים בנפרד כבר קרוב לשלושה עשורים, אך בהתאם לדתם הנוצרית-קתולית אינם יכולים להתגרש. על פי פסק דינה של הערכאה הדתית, על הגבר לשלם לפרודתו דמי מזונות חודשיים, כל עוד מצבם הזוגי של השניים יוותר כמות שהוא. בשלב מסוים פותח הגבר בהליכי פשיטת רגל ומבקש כי יינתן לו הֶפְטֵר מחובותיו, כאשר הנושה המהותית היחידה שלו היא אשתו. האם יש ליתן במצב דברים זה צו הפטר? זו השאלה העומדת במוקד הערעור שלפנינו.

           המדובר בסכסוך ייחודי ורגיש, שההכרעה בו מצריכה מלאכת איזון עדינה בין דיני פשיטת הרגל לבין הסדרי המזונות לפי הדין האישי של בני הזוג, ובתוך כך בשים לב לאינטרס הציבור, לחובת תום הלב ולזכות של אדם לקיום מינימלי בכבוד. נפנה אפוא למלאכה זו.

רקע עובדתי והשתלשלות העניינים

2. המערער והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) הם נוצרים-קתולים בני העדה המרונית (המכונה גם העדה המרוניטית), אזרחי ישראל בשנות ה-60 לחייהם. בני הזוג נישאו בשנת 1976, אך נישואיהם לא עלו יפה; הם נפרדו בשנת 1988, ואין להם ילדים משותפים. ואולם מאז ועד היום נותרו המערער והמשיבה זוג נשוי, וזאת בשל דתם שאינה מאפשרת גירושין. לאחר הפרידה הקים המערער משק בית משותף עם אישה אחרת, גברת ל.ס. (להלן: ל'), והם חיים כיום יחד כידועים בציבור ומגדלים את שתי בנותיהם המשותפות, תאומות שנולדו בשנת 2001. המערער הוא חרט במקצועו והועסק בתחום זה עד אשר פוטר מעבודתו בשנת 2014, כשהוא בן 63. המשיבה, מורה במקצועה וכיום בגמלאות, לא הקימה משק בית משותף עם בן זוג אחר, ואין לה ילדים.

           מאז שנת 1988 מנהלים ביניהם המערער והמשיבה הליכים משפטיים מרובים בערכאות שונות, שיתוארו להלן בתמצית (לפירוט נוסף, עד לשנת 2009, ראו: בג"ץ 3250/05, 3238/06 סלימאן נ' הארכיבישוף סייאח (23.2.2009) (להלן: בג"ץ סלימאן)).

3. ראשיתו של הסכסוך ביום 26.10.1988, אז פנתה המשיבה לבית הדין הכנסייתי המרוני בישראל, שמקום מושבו בחיפה, בתביעה לדמי מזונות וכן להחזרת תכשיטים שנטל עימו המערער כשעזב את הבית המשותף. בית הדין המרוני קיבל את התביעה וקבע, ביום 18.6.1989, כי על המערער לשלם למשיבה דמי מזונות זמניים בסך של 500 ש"ח לחודש. בעקבות בקשות שונות של הצדדים והחלטות בית הדין השתנה הסכום מספר פעמים, וביום 14.4.1997 ניתן פסק דין סופי שבו נקבע כי בני הזוג פרודים וזאת באשמת המערער; עד אשר יעזוב את האישה שעימה הוא חי תמשיך לרבוץ האשמה על כתפיו, ובהתאם ימשיך לעמוד בתוקפו תשלום המזונות – שהועמד עתה על סך של 300 ש"ח לחודש. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין, שהועבר על ידי ראש ההיררכיה השיפוטית של העדה המרונית בישראל, הארכיבישוף בולוס סייאח (להלן: הארכיבישוף), לבית הדין המרוני לערעורים – הנמצא בלבנון (לפירוט על מערכת בתי הדין המרוניים באזורנו, ראו בג"ץ סלימאן, בפסקה 8). הערעור התקבל ביום 4.3.2002, ודמי המזונות הועלו לסך של 2,000 ש"ח בחודש, "עד שיוחלט כי היא [המשיבה] אשמה או שהנישואים בטלים", תוך שאושרה קביעת הפירוד "עד שהבעל יחזור בו מטעותו וייפרד סופית מגב' ל.ס. " (להלן: פסק הדין מלבנון).

           המשיבה הגישה את פסק הדין מלבנון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. ראש ההוצאה לפועל קבע כי מדובר ב'פסק-חוץ', כהגדרתו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958, ועל כן לא ניתן לבצעו ללא קיום הליך מתאים לפי חוק זה. המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובמקביל פנתה לארכיבישוף על מנת שיאשר את פסק הדין מלבנון. ואכן, ביום 10.5.2002 הצהיר הארכיבישוף כי פסק הדין מלבנון ניתן לביצוע, וחתם כך על גבי פסק הדין. בעקבות זאת התקבל הערעור, תוך שנקבע כי אמנם פסק הדין מלבנון אינו בר-אכיפה בלשכת ההוצאה לפועל, אך החלטת הארכיבישוף היא בת אכיפה וניתנת לביצוע (ע"א (מחוזי חיפה) 1295/03 סולימאן נ' סולימאן (10.12.2003)).

           בהמשך פנו הן המערער והן המשיבה בבקשות שונות לבית הדין המרוני לערעורים שבלבנון, באמצעות בית הדין המרוני בחיפה. כך, ביום 4.2.2005 התקבלה בקשת המערער לעיון חוזר בחיוב המזונות, והסכום הופחת לסך של 1,000 ש"ח לחודש; וביום 3.1.2006 התקבלה בקשת המשיבה להחזרת פסק הדין מלבנון על כנו, וסכום המזונות החודשי הועמד שוב על סך של 2,000 ש"ח. בהסתמך על החלטות אלה ואישורן על ידי הארכיבישוף, פנו הצדדים כל אחד בתורו בבקשות מתאימות ללשכת ההוצאה לפועל. המערער אף פנה לבתי הדין המרוניים בבקשה כי העניין יידון בפני בית דין המצוי בשטח ישראל, ואולם בקשתו סורבה; וכן נדחו בקשותיו להצהיר כי הנישואין בטלים, ולערוך גם את הדיון בעניין זה בתחומי מדינת ישראל.