ע"א 62946-03-15

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' אביב) מיום 28.2.2015. בפסק-הדין נקבעה אחריות המבקשת, מדינת ישראל, לפיצוי המשיב בגין החלטה לאסור על עלייתו למתחם הר-הבית בסך 500,000 ₪ ובתוספת שכר-טרחה והוצאות בסך 150,000 ₪.

כעולה מפסק-הדין, התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת. תמציתה הוא שביום 13.2.2011 שודרה כתבה בערוץ 10 בה נראה המשיב, פעיל למען עליית יהודים להר הבית, כשהוא מתפלל בהר הבית בעת ביקורו שם עם קבוצת מטיילים. מאז יום 16.2.2011 ועד ליום 5.2.2013 אסרה המבקשת על המשיב לעלות להר הבית. בגין איסור זה תבע המשיב פיצוי בסך 500,000 ₪, שכאמור ניתן לו במלואו.

בבקשה שלפניי נטען שיש לעכב את ביצוע פסק-הדין הנושא חיוב כספי, על-אף חריגותו של מהלך זה. זאת לנוכח הטענה שהמדובר בפסק-דין חריג במובן זה שלמשיב נפסק מלוא הסכום הנתבע בגין עוגמת נפש ומבלי שנגרם לו כל נזק ממשי. נטען שבית משפט קמא לא ערך דיון "מינימלי" בשאלת גובה הפיצוי שייפסק, ונפסק על כן פיצוי "מופרז". עוד נטען, שהוכח שהמשיב הוא שהפר התחייבויות שקיבל על עצמו בהמלצת בית המשפט הגבוה לצדק, והמשיבה אך הגיבה להפרה זו בניסיון להגן על שלום הציבור והסדר הציבורי. לא היה, לפי הנטען, מקום להטיל על המדינה אחריות לפצותו. לא מדובר ברשלנות של המדינה. בשל זאת נטען שסיכויי הערעור טובים. ועוד נטען שיהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, אם תזכה המבקשת בערעורה, ושהמדובר בכספי ציבור. עריכת האיזון שבין הצדדים נוטה אפוא לטובת המבקשת.

בתגובה נטען שהמדובר בתביעת נזיקין כנגד המדינה לפיצויים בגין הפסדי השתכרות ונזקים נוספים שנגרמו למשיב לנוכח מניעתו מלהיכנס להר הבית, שהוא מקום עבודתו בהיותו מדריך טיולים ומשך שנתיים ימים. ועל אף שנפסק למשיב מלוא הפיצוי שנתבע, הרי שסכום זה אינו מכסה את מלוא נזקיו. הוסף שסיכויי הערעור נמוכים שעה שמרביתו של הערעור מופנה כלפי ממצאים עובדתיים שנקבעו בבית משפט קמא, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. עוד נטען, שהמבקשת לא הוכיחה שמאזן הנוחות נוטה לטובתה, ולא הראתה שלא תוכל לגבות חזרה מהמשיב את הסכום האמור, בהיותו משלם את חובותיו כדין ולנוכח כלים שונים שבידי המדינה לגבות חובות. לבסוף נטען שהמדובר בפסק-דין הנושא חיוב כספי, ואין אפוא מקום להורות על עיכובו, אלא במקרים חריגים ביותר, שאינם מתקיימים בענייננו.

כידוע, הכלל הוא שעצם הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ועל המבקש את העיכוב להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחת הערעור; וכן, שאם יזכה המערער יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב המצב לקדמותו (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1154 (מהדורה אחת-עשרה, 2013); ע"א 7116/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' יהודה, בפסקה 7 (19.1.2015)). ואמנם נכון הוא שנקודת-המוצא היא שכאשר המדובר בחיוב כספי הנטייה הברורה היא שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין (ע"א 4461/13 עמית זילברג נ' פלאפון תקשורת בע"מ (9.9.2013)), ואולם כשמה כן היא – נקודת-מוצא בלבד, ולא סוף-פסוק. יתכנו אפוא מקרים מתאימים שבהם יעוכב הפיצוי הכספי שנפסק במלואו או בחלקו (עיינו והשוו, ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג, בפסקה 12 (17.7.2005); בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' צבי וינמן, פסקה 9 ((22.2.2012); ע"א 6398/11 עיריית עכו נ' אחים אנטון, חברה לעבודות בנין עפר ופתוח בע"מ, בפסקה 10 (‏14.02.2012); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקאות 5-8 (24.2.2010); ע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקאות 16-18 (24.1.2013)). לאחר עיון במכלול החומר שלפניי באתי לכלל מסקנה שכזה הוא המקרה שלפניי – ודין הבקשה להתקבל בחלקה, במובן זה שיעוכב הסכום שנפסק בפסק הדין באופן חלקי. ומדוע?