ע' ואח' נ' משרד החינוך/האגף לחינוך יסודי ואח'

 צד ג': בי.די.איי – שירותים מוניציפליים בע"מ

ביום 13.1.11 נפלה התובעת בעת ירידה במדרגות המצויות בתוך מבנה בית הספר בו עבדה כמורה. האם נפילה זו מטילה חבות על מי מהנתבעים? או ביתר דיוק: האם הוכח כי היתה במדרגות רטיבות שגרמה לאותה נפילה והאם מי מהנתבעים חבים כלפיה בשל כך?

העובדות הרלבנטיות

1. התובעת, ילידת 1966, עבדה במועדים הרלבנטיים כמורה בבית הספר היסודי ג' שבכפר כנא.

2. ביום התאונה, שהיה יום גשום, במהלך יום הלימודים, התובעת ירדה מהקומה הראשונה של בנין בית הספר, לקומת הקרקע תוך שימוש בגרם מדרגות פנימי בבניין. בהתאם לתמונות שצורפו (ת/2 א-ד) המדובר בגרם מדרגות רחב, המונה 3 מדרגות, כאשר מצדי המדרגות אין מעקה. בתמונות, המשקפות את מצב המדרגות בתקופת התאונה (שכן לאחר מכן שופץ המקום והמדרגות קורצפו והניחו עליהן פסי החלקה לכל האורך – ראה עדות מנהל בית הספר, עמ' 28 שורות 9-10), ניתן לראות כי פסי מניעת החלקה שהיו מותקנים בשפת המדרגות היו שחוקים.

3. אין מחלוקת על עצם נפילת התובעת במדרגות כאמור, אלא המחלוקת העובדתית מרוכזת בשאלה באם התובעת הוכיחה כי נפלה בשל מפגע כלשהו שהיה במדרגות, או שמא מדובר ב"נפילה סתם" שיכולה להתרחש בכל מקום שהוא ומכל סיבה שהוא, אך אין מקורו במפגע שהיה קיים במקום.

הן בכתב התביעה והן בתצהירה טענה התובעת כי נפילתה נגרמה בשל דריכה על "מים ונוזלים מחליקים שהיו על הדרגות" (סעיף 5 לכתב התביעה, סעיף 4 לתצהירה ת/1, עמ' 19 שורות 27-31). התובעת הוסיפה וציינה כי לא היה מותקן מעקה במדרגות, לא היו פסים למניעת החלקה, ולא הוצג כל שלט המתריע על קיום המים במקום (שם).

בחקירתה הנגדית ציינה התובעת כי הלכה בצד הימני של המדרגות ובעת שהחליקה על המים נפלה במדרגות כי לא היה לה במה לתפוס. עוד הוסיפה כי ידיה ומעילה היו רטובים כתוצאה מהנפילה (עמ' 18 שורות 28-30, עמ' 19 שורות 25-30)

4. הנתבעים והצדדים השלישיים (שייקראו כולם יחד, לעת עתה, לשם הנוחות – הנתבעים) טוענים כי לאחר שמיעת ראיות הצדדים יש לקבוע שהתובעת לא הוכיחה כי נפילתה נגרמה של הרטיבות הנטענת, או בשל מפגע כלשהו שהיה במדרגות, שכן עדותה באשר לסיבת נפילתה הינה עדות יחידה של בעלת דין. גרסתה באשר לקיום רטיבות במדרגות לא נזכרה במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך למועד הארוע, והתובעת לא העידה עדים רלבנטיים שהיו נוכחים בסמוך לאחר נפילתה ואשר היה בעדותם, לכאורה, לתמוך בגרסתה באשר לקיום הרטיבות, וזאת ללא שניתן הסבר מספק לכך.

האם הוכחה קיומה של רטיבות שגרמה להחלקת התובעת?

5. כי צודק ב"כ התובעת כי עדותה בפני היתה קוהרנטית ועקבית, וכי לא נתגלו בעדותה, כפי שנשמעה בפני, סתירות מהותיות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי מדובר בעדות יחידה של בעלת דין, אשר מצוות סעיף 54 לפקודת הראיות מאפשרת לבית המשפט לקבוע על בסיסה ממצא, אולם יש לעשות זאת מנימוקים שיפורטו.

במקרה דנן, לאחר בחינת מלוא הראיות שהוצגו בפני, אני סבורה כי לא ניתן לסמוך על עדותה היחידה של התובעת ממצא בדבר קיום רטיבות במדרגות שגרמה לנפילתה, ולא הוגשו ראיות התומכות בטענתה זו. אולם אין בכך, לטעמי להביא לדחיית תביעתה. ואפרט להלן נימוקי הכרעתי.

העדר ציון הרטיבות או מפגע אחר במסמכים רפואיים ומסמכי תביעה למל"ל

6. הנתבעים מפנים לעובדה כי הן בטופס בל-250, הן בכל התיעוד הרפואי שסמוך לאחר התאונה, והן בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות, שמולא ע"י התובעת עצמה, אין כל אזכור לקיומה של "רטיבות" אשר גרמה להחלקתה. לטעמם יש בכך להצביע על כך שהטענה לקיומה של הרטיבות הינה טענה ש"נולדה" לצורך התביעה.

משנשאלה על כך התובעת היא אישרה כי לא ציינה בפני הרופאים, או בטופס הביטוח הלאומי, את העובדה כי החליקה בשל "רטיבות". היא ציינה כי לא נשאלה על ידי הרופאים לסיבת ההחלקה, על אף שסיפרה כי נפלה במדרגות בבית הספר, ומשכך לא מצאה חשיבות לציין עובדה זו (עמ' 20 שורות 20-23). באשר לטופס התביעה למל"ל (נ/1) אותו מילאה בעצמה וחתמה עליו ציינה כי זו הפעם הראשונה שמילאה טופס כזה והיא לא חשבה שהפרטים המדויקים חשובים אלא רק עצם הנפילה בבית הספר (עמ' 20 שורה 30- עמ' 21 שורה 2).

7. הסברה זה של התובעת הינו הסבר סביר, בוודאי שביחס לפרטים שמסרה לרופאים (ששאלת קיום הרטיבות אינה רלבנטית כלל לצורך קבלת טיפול רפואי), אולם אני מתקשה לקבל הסברה זה לאי ציון הפרטים המלאים בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה. אמנם נכון, כי מבחינת בירור זכאותה במל"ל אין חשיבות לשאלה מה בדיוק גרם לנפילתה במדרגות, שכן די בכך שהדבר ארע במהלך עבודתה; אולם מנגד, כאשר מדובר במורה הממלאה בכתב ידה את הטופס (להבדיל ממצב בו אדם אחר ממלאו עבור הנפגע) והיא מפרטת את הנפילה במדרגות, קשה להלום הכיצד היא לא מוצאת מקום לפרט קיומו של מפגע רטיבות, בהתחשב בכך שהטופס מולא בסמוך יחסית לאחר הארוע, ביום 24.5.11.

8. מסכימה אני עם טענת הנתבעים כי יש לתת חשיבות לגרסה הראשונית שמוסר נפגע לאחר תאונה, שכן גרסה כזו נמסרת קודם לקבלת ייעוץ כלשהו, וקיימת חזקה שאדם מוסר לרופא המטפל את נסיבות התאונה האמיתיות. אולם עצם העובדה שפרט כזה או אחר נעדר מהתיעוד הרפואי הראשוני, ורק נזכר במועד מאוחר יותר (להבדיל ממצב בו קיים תיאור סותר במסמכים הרפואיים), אין בו כי להנביע, בכל מקרה, את המסקנה כי מדובר בפרט שאינו אמתי. לעיתים המדובר בפרט שהוזכר בפני רופאים אך הם לא ציינו אותו בשל העדר חשיבות מבחינתם למתן הטיפול הרפואי, ולעיתים, כפי שהתובעת ציינה כי ארע כאן, היא לא ציינה זאת מאחר והיא לא סברה שיש לכך חשיבות. בכל מקרה, מקום בו הנפגע מוסר הסבר לאי ציון פרט כזה או אחר, יש לבחון האם ההסבר סביר ובמידה וכן, אין בהעדרו כדי להנביע את המסקנה כי הגרסה שנמסרת במשפט איננה משקפת את מצב הדברים לאשורו.

במקרה דנן, אילו הנימוק היחיד מטעם הנתבעים היה העדר רישום במסמכים מוקדמים יותר, לא הייתי קובעת שיש בכך למנוע קביעת ממצא על פי עדות התובעת.

אי הבאת עדים רלבנטיים

9. אלא שלכך יש להוסיף את העובדה כי במהלך חקירתה של התובעת על האמור בתצהירה, עלתה לראשונה העובדה כי לאחר שנפלה היו ידיה ומעילה רטובים בגין אותה רטיבות שהיתה על המדרגות. יתירה מכך, מעדותה עלה, כי מיד לאחר נפילתה נגשה אליה מורה בשם זהארה, וכן הגיעה אליה סגן מנהל בית הספר. בהמשך ציינה התובעת כי זהארה ראתה אותה כשהיא עוד על המדרגות מכופפת, ואף נתנה לה משהו לנגב את עצמה, ומכאן שזהארה בוודאות ידעה כי המדרגות היו רטובות (עמ' 25 שורות 14-20). כמו כן ציינה התובעת כי סגן מנהל בית הספר, מר אחמד חמייסה, הגיע למקום תוך כמה שניות, וראה אותה כשכבר קמה ונכנסה לכיתה הסמוכה והיא אמרה לו שהחליקה במדרגות (עמ' 25 שורה 29 עד עמ' 26 שורה 4).

משנשאלה האם סגן המנהל ראה את הרטיבות במדרגות השיבה התובעת מצד אחד כי אינה יודעת, משום שניגש אליה כשכבר ישבה בתוך הכיתה, אולם משנשאלה האם ציינה בפניו דבר קיום הרטיבות, השיבה שלא משום שהניחה כי ראה בעצמו את הרטיבות וכי אין זה באחריותה לדאוג שמישהו ינקה את המדרגות (עמ' 20 שורות 3-11).

מדובר בתשובה מאוד תמוהה לטעמי מתובעת ששימשה כמורה לכיתות נמוכות, אשר ידעה כי במקום עוברים ילדים צעירים מאוד, כמו גם מורים נוספים, ולפיכך תשובתה כי לא ציינה בפני סגן המנהל, הגורם האחראי שניגש אליה מיד לאחר התאונה, את עובדת קיום הרטיבות במדרגות שגרמה להחלקתה, נשמעת כתשובה מתחמקת. אמנם נכון כי מדובר במי שסבלה מחבלה ומכאבים (אולם לא כאלה שמנעו ממנה להשלים את יום העבודה ולסיים ללמד כשהיא ישובה בכיתה – עמ' 20 שורות 1-2, עמ' 24 שורות 6-11), אלא שאין בכך הסבר מדוע לא הביעה דאגה לילדים שתחת השגחתה ולא מצאה לנכון לציין בפני גורם אחראי, שיכול לטפל בעניין, את קיום הרטיבות במדרגות?

10. תהייה זו מתחזקת שבעתיים לנוכח אי העדת המורה זהארה או סגן המנהל. לתובעת לא היה הסבר של ממש לאי העדתם, למעט העובדה כי הם ככל הנראה יצאו לפנסיה בינתיים (עמ' 21 שורות 24-25; עמ' 25 שורות 21-24). התובעת לא יכלה להסביר מדוע לא ציינה פרטים אלו (רטיבות ידיה ומעילה וזהות העדים הרלבנטיים) בפני עורך הדין שלה בעת עריכת התצהיר, ואני מתקשה לקבל טענתה כי לא נדרשה לכך (שם בשורה 25). לא סביר בעיני שב"כ התובעת לא בירר עמה באם היו עדים ישירים, או קרובים לאירוע, שיכולים לאמת גרסתה, שכן ברור כי מקום בו מדובר בעדות יחידה של בעלת דין, היה עו"ד סביר, לו ידע על קיום עדה שיכולה לאשר קיום רטיבות במדרגות, פועל לנסות לאתרה ולהעידה על מנת לתמוך בעדות התובעת.

11. צודקים הנתבעים כי מדובר במצב בו התובעת איננה מביאה עדים רלבנטיים, להוכחת קיומה של רטיבות במדרגות שהביאה להחלקתה, ובהתאם להלכה הפסוקה הימנעות מלהביא ראיה שיכולה הייתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה ראיה לפעול לחובת הנמנע (ראה: ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 אותיות ה-ו (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); י. קדמי "על הראיות - הדין בראי הפסיקה" חלק רביעי, תש"ע-2009 עמ' 1889-1904).

במצב הדברים כאן, כאשר היה ברור כי הנתבעים חולקים על קיומה של רטיבות במדרגות, שומה היה על התובעת להביא עדים (קיימים) לתמוך בעדותה באשר לקיומה של אותה רטיבות, כל שכן מקום בו מדובר ברטיבות שלא זכתה לאזכור במסמך כלשהו קודם להגשת התביעה.

12. אינני מקבלת טענת התובעת שיש למצוא תימוכין לגרסתה בשני מכתבים שהוציא תחת ידיו של מנהל בית הספר, מר חטיב נסר (להלן: "המנהל") ואשר בהם צויין כי "היה יום גשום" (נספחים א' וב' לנ/4 – תצהירו של מר אמארה מנהל צד ג' (להלן: "אמארה"). במכתבים אשר הופנו למשרד החינוך וב"כ (האחד מיום 4.3.13 והשני מיום 19.8.13, דהיינו ששניהם לאחר הגשת התביעה), מאשר המנהל את דבר נפילת התובעת במדרגות בית הספר, כאשר במכתב הראשון צויין כי "מעדה במדרגות כי היה יום גשום", ואילו בשני הוא מציין שאינו יודע את סיבת הנפילה של התובעת, טוען שלא היה כל פגם במדרגות, אך חוזר ומאשר כי היה יום גשום.

בתצהירו, נ/2, ציין המנהל כי למרות שהיה יום גשום לא היתה חדירת מי גשם למדרגות שכן אין שם פתח שיאפשר חדירת מי גשם, ואף הוסיף כי למיטב ידיעתו לא היה במקום מפגע של רטיבות או כל מפגע אחר.

13. במהלך חקירתו של המנהל ניכר היה שלא יכול היה לתת הסבר סביר מדוע במכתב הראשון שכתב, מיום 4.3.13, ציין כי התובעת מעדה במדרגות מאחר והיה יום גשום. גם באם נכונה טענתו כי כתב זאת משום שהתובעת בקשה שיעשה כן (עמ' 29 שורה 21), אין הסבר מספק מדוע מצא לנכון להביא בפני מעסיקו, משרד החינוך, עובדה שאין לו כל ידיעה עליה. יתירה מכך, מעדות התובעת עלה למעשה כי התובעת כלל לא פרטה בפניו את סיבת נפילתה במדרגות, ולפיכך איזה טעם מצא לכתוב במכתב למעסיקתו כי התובעת מעדה בשל כך שהיה יום גשום?

במהלך חקירתו עלה כי לא היה עד לארוע, ועל אף שטען כי הגיע בסמוך לאחר הנפילה למקום ואפילו בדק בעצמו את המדרגות (עמ' 27 שורות 23-26, עמ' 28 שורות 1-2) לא שוכנעתי כי אכן כך היו פני הדברים, וסביר הרבה יותר לטעמי כי רק קיבל, בדיעבד, דיווח על הארוע ומילא רישום ביומן פנימי של בית הספר (נ/2א) וטופס בל-250, עפ"י המידע שנמסר לו.

בניגוד לטענת התובעת טען המנהל כי התובעת לא המשיכה בעבודתה באותו היום אלא המתינה בחדר המורים עד שבא בנה לקחת אותה, וכן אישר למעשה כי לא העניק סיוע לתובעת, אלא זאת עשו המורות האחרות, ובכך ניתן הסבר לכך שלא הבחין באם בגדיה היו רטובים או לא (עמ' 31 שורות 18-23). עמידת המנהל על טענתו כי בדק בעצמו את המדרגות בסמוך לאחר הארוע לא נמצאת על ידי כמהימנה, שכן באם היה כך, מדוע לא ציין זאת באיזה מהמכתבים שכתב עובדה זו?

ניתן היה להתרשם מעדותו כי הוא התיחס לנפילת התובעת כארוע "רגיל" שלא חייב דיווח או טיפול מיוחד מצידו, וממילא גם לא חייב בדיקה כלשהי על ידו, והראיה שבסמוך לאחר הארוע לא ביצע כל פעולה מלבד רישום ביומן בית הספר ומילוי טופס בל-250. בניגוד לחובתו המנהל לא דיווח על הארוע למשרד החינוך, מעבידתו ומעבידת התובעת (אלא לאחר שהוגשה התביעה וזאת באמצעות אותו מכתב מיום 4.3.13).

14. אינני מוצאת כי יש באמור במכתבים שכתב המנהל כדי להוות ראיה התומכת בטענת התובעת לקיום רטיבות על המדרגות. אמנם מהעדויות עלה כי קיימת אפשרות שביום גשום, כתוצאה ממעבר אנשים, לרבות כניסה ויציאה מהדלת המצויה בקומת הקרקע כאשר המעילים רטובים או מאן דהוא נושא עימו מטריה, יגיעו מים לאותן מדרגות, אולם מדובר במדרגות שאינן סמוכות לאותה יציאה אחורית המובילה לחצר שאינה מקורה (עמ' 31 שורות 7-10), בעצם קיומה של אפשרות כזו אין די על מנת לקבוע כממצא, על סמך עדות התובעת בלבד, כי כך היה מצב הדברים שעת שנפלה במדרגות.

האם חרף אי הוכחת הרטיבות קמה חבות כלפי התובעת?

15. כידוע, נפילה במדרגות, הינה אחד מאותם אירועי חיים, שהם בגדר סיכון טבעי, שכן לעיתים אדם מועד במדרגות ללא סיבה נראית לעין, וכבר נאמר כי מדובר באחד מסיכוני היומיום, אשר עצם התרחשותם אינה מעידה בפני עצמה על התרשלות כלשהי. צודקים הנתבעים כי התובעת לא הוכיח קיומה של חובה להתקין מעקה במהלך של 3 מדרגות אשר בצדיהן קיר, וגם לא הביאה חוות דעת המוכיחה כי במדרגות נפל ליקוי באופן שהן בנויות (כגון: גודל מדרגה לא תקין או לא סדיר).

אלא שאין בכל האמור כדי "לסתום את הגולל" על תביעת התובעת, שכן למרות שזו לא הוכיחה קיומה של הרטיבות במדרגות, הרי שמהתמונות שהביאה עולה כי פסי מניעת ההחלקה שהודבקו על המדרגות לא היו תקינים, ונראה כי מדובר במדרגות שחוקות למדי שנעשה בהן שימוש תדיר. המדובר בממצא שעולה מעיון בתמונות בלבד, בצרוף לעדויות התובעת והמנהל אשר אישר כי מצב המדרגות בעת התאונה היה כפי שנראה בתמונות (עמ' 34 שורות 4-5).

עיון בתמונות כאמור מלמדנו כי על המדרגות הודבקו פסים למניעת החלקה, אלא שאלו התבלו וכמעט ואינם קיימים בצד הימני של גרם המדרגות (בכיוון הירידה).

16. אמנם נכון כי התובעת לא ייחסה את החלקתה במדרגות לאי קיום פסי החלקה תקינים, אלא עובדה זו הובאה על ידה, כעובדה התומכת בטענתה לאי תקינות המדרגות (ראה אופן ניסוח סעיף 5 לכתב התביעה וסעיף 4 לת/1), כטעם המסביר את החלקתה, מלבד קיום הרטיבות. נכון גם שהתובעת לא טענה בפני המנהל או בעדותה כי אי תקינות פסי ההחלקה הם שגרמו להחלקתה (שכן ייחסה אותה לרטיבות שלטענתה היתה במדרגות), אלא שאינני סבורה כי בית המשפט יכול להתעלם מממצא העולה מהתמונות שהוצגו ומהאפשרות, הסבירה ביותר, כי החלקת התובעת נגרמה או לכל הפחות הוחמרה בשל חוסר בפסים תקינים למניעת החלקה.

ודוק: אין מדובר בטענה עובדתית חלופית שמעלה התובעת, אלא במסקנה אליה מגיע בית המשפט על סמך הראיות שהובאו בפניו, ואשר יש בהן להצביע על קיום ליקוי במדרגות שיכול היה, בסבירות גבוהה, לגרום לאותה נפילה. מקום בו אין מחלוקת בדבר נפילת התובעת במדרגות, גם באם נדחית טענתה לקיום הרטיבות במדרגות, הרי שקיים בפני בית המשפט ממצא, שאינו במחלוקת, באשר לאי תקינות המדרגות, באזור שבו ירדה בהן, ואשר יכול היה לגרום לנפילת התובעת, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי קיום פסי מניעת החלקה תקינים נועד למנוע סיכון של החלקה. באם לא היתה קיימת סכנת החלקה כזו, לא היתה חובה להתקין במקום פסי מניעת החלקה, כפי שאכן נעשה.

17.אמנם נכון שהתובעת טענה להחלקה כתוצאה מרטיבות (שלא הוכחה), אולם אין בדחיית גרסתה זו כדי לחייב את דחיית תביעתה, מקום בו התגלה לבית המשפט קיומו של מפגע אחר, במקום בו נפלה, שיכול להסביר את החלקתה במדרגות.

כפי שכבר נקבע בפסיקה, אין מניעה, גם באם הגיע בית-המשפט לכלל דעה שגירסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף-על-פי-כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך, וזאת כאשר בית המשפט יכול, על סמך ראיות שהובאו בפניו לקבוע במידה הראייתית הנדרשת במשפט האזרחי את אופן התרחשות התאונה (ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק ואח', פ"ד נח(2) 673 (2003) והפסיקה המובאת שם בתחתית עמ' 675 (להלן: "הלכת בדר"). דברים אלו אושרו לאחרונה (בעקיפין, שכן לא נדונה סיטואציה זהה שם) בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני (21.5.18) בו נזנחה ההלכה הידועה כהלכת פריצקר (ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674 (1953)), ונקבע, ביחס להתקיימות התנאי הראשון להעברת הנטל מכוח הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" כי המועד הראוי לבחינת התנאי הראשון הוא המועד בו התובע נדרש להוכיח את יסודות תביעתו, והכלל יופעל "מקום בו נותרו פרטי ההתרחשות המזיקה עלומים גם במהלך המשפט" (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 558 (2001); ע"א 1071/96 עזבון נאצר נ' מ"י, פ"ד ס(4) 337, 367 (2006)).

18. אמנם נכון כי בית המשפט העליון ברע"א 7002/17 הזהירנו שאין לעשות שימוש בכלל על מנת לאפשר לתובע להתגבר על חסר ראייתי מצידו, ולכאורה יש בקביעתי כאן כדי לאפשר זאת לתובעת, שהרי את טענתה היא, בדבר קיום רטיבות היא לא הוכיחה. אלא שאני סבורה כי במקרה דנן חרף ראיה מספקת לקיומה של רטיבות במדרגות, במצב בו קיימת ראיה לחוסר בפסי מניעת החלקה תקינים במדרגות, בצד המדרגות הימני בו נפלה התובעת, רשאי, ואף חייב, בית המשפט לבחון באם יש בראיות אלו להעביר את נטל ההוכחה מכוח הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" אל כתפי הנתבעים.

יש לזכור ולהזכיר כי מדובר בנפילה במקום עבודה, כאשר הנתבעים הם האחראים לתקינות המבנה, לרבות המדרגות שבו, ולפיכך במקום בו נותרה עמימות עובדתית לאחר שמיעת הראיות במשפט, גם באם עמימות זו נובעת ממחדלים ראייתיים מצד התובעת, על בית המשפט לעשות שימוש במידע שהובא בפניו, גם באם אינו עולה בקנה אחד עם טענת התובעת לנסיבות החלקתה, מקום בו המידע שהובא בפני בית המשפט מצביע על קיום מפגע אחר שתרם לנפילתה של התובעת במדרגות.

19. מנקודה זו עובר הנטל על כתפי הנתבעים להוכיח כי סיבת נפילת התובעת במדרגות היתה אחרת, ולא נבעה מקיום אותו מפגע במדרגות בדמות העדר פסי מניעת החלקה תקינים, נטל שלא נעשה כל נסיון להרימו. אמנם נכון כי הנתבעים התמקדו בהדיפת טענתה העיקרית של התובעת בדבר קיום רטיבות, אולם לאור התמונות שהוצגו, ולאור העובדה שהתובעת לכל אורך הדרך טענה גם להעדרם של פסי החלקה במדרגות, אין מדובר בטענה חדשה או מפתיעה שעלתה לראשונה במהלך שמיעת הראיות.

אחריות הנתבעים והצד השלישי

20. משקבעתי כי נפילת התובעת לא נגרמה בשל רטיבות במדרגות, אלא שהיה בשחיקת פסי ההחלקה כדי לגרום לנפילתה, אין ספק שדין ההודעה כנגד הצד השלישי להידחות.

הצד השלישי הינו חברת נקיון שנשכרה ע"י נתבעת 2, המועצה, לצורך ביצוע עבודות הנקיון בבית הספר, וככזו איננה אחראית על תחזוקת בית הספר או המדרגות שבו בגין מפגעים שאינם נוגעים לנקיון בית הספר. לשם כך החזיקה המועצה איש אחזקה, וכפי שאישר גזבר המועצה תפקיד התחזוקה אינו כלול בתפקידי חברת הנקיון הצד השלישי (סעיף 7 לנ/3; עמ' 35 שורות 8-12).

אמנם צרוף הצד השלישי, לאור גרסתה העובדתית של התובעת, היה נחוץ, אולם משקבעתי כי לא הוכח שנפילתה נגרמה עקב רטיבות, אלא בשל אי תקינות פסי ההחלקה, ברי כי אין עוד בסיס לטענות שהועלו בהודעה לצד השלישי.

21. משכך אנו נותרים עם השאלה מה היא מידת האחריות של הנתבעים לנפילת התובעת?

הנתבעים לא הביאו ראיות באשר לסדרי הביקורת והתחזוקה שהנהיגו בבית הספר. לא הובא מסמך כלשהו המעיד על ביקורת שוטפת שנעשתה, או על בדיקת ממונה בטיחות של מתקני בית הספר, או המדרגות עצמן ע"י מי מטעמם.

אמנם גזבר המועצה טען כי בכל שנה נדרש אישור משרד החינוך לקיום הלימודים, אולם אישור כזה לא הוצג, וממילא גם לא הוצג דו"ח בדיקת בטיחות ממנו ניתן היה ללמוד כי אכן המדרגות נבדקו קודם לפתיחת הלימודים באותה שנה (כ-5 חודשים קודם לארוע), על אף שגזבר בית הספר ציין כי דו"ח כזה אמור להיות מתוייק בתיקי המועצה (עמ' 36 שורות 22-24). הנתבעים לא הביאו ראיות באשר לקיום שגרת תחזוקה בבית הספר (נטען כי איש התחזוקה מטעם המועצה נפטר בנתיים, עמ' 32 שורות 8-9), ולא הוצג כל מסמך מטעם מי מהנתבעים המצביע על קיום שגרה של ביקורות בטיחות כלשהן. אין ספק כי לו היתה קיימת שגרה כזו, ניתן היה לאתר את אי תקינות הפסים למניעת החלקה במדרגות, שכן אין זה מדובר במצב שנוצר באופן פתאומי או תוך זמן קצר, אלא ניתן להיווכח מהתמונות כי מדובר בתהליך מתמשך של שחיקה כתוצאה משימוש תדיר.

22. טענת המנהל כי בדיקתו לאחר הארוע העלתה כי מדובר במדרגות "רגילות לגמרי" (עמ' 33 שורות 13-14) איננה יכולה לעלות בקנה אחד עם התמונות שהוצגו, שכן עצם שחיקת פסי מניעת ההחלקה סותרת אמירה זו, ויש בה להוסיף להתרשמותי כי המנהל כלל לא בדק את המדרגות בעצמו. כל התיחסותו לארוע היתה כארוע חסר משמעות כלשהי, וככזה שאינו מצריך בדיקה כלשהי. דבר המסביר גם מדוע לא נערך דיווח למשרד החינוך אודות הארוע, על אף שנעשה רישום ביומן בית הספר באשר להתרחשותו.

23. אין צורך להכביר על חובות הנתבעים לספק לתובעת מקום עבודה בטיחותי ובטוח. אמנם הנתבעת 1 הינה המעסיקה של התובעת במובן זה שהיא משלמת את שכרה ואחראית עליה מבחינה פדגוגית, אולם מוטלת עליה גם החובה לוודא כי בית הספר, אשר מבניו מצויים באחריות המועצה כבעלים שלהם, בטיחותי. הנתבעת 1 איננה יכולה להתנער מחובתה זו, והראיה שהיא זו המקיימת ביקורות תקופתיות בענייני בטיחות. אין הדבר דומה למקרה אשר הובא ע"י הנתבעת 1 בסיכומיה (ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר ואח' (7.9.10)).ראשית, שם הוכח שמשרד החינוך קיים ביקורת תקופתית במסגרתו נמצאו ליקויים וניתנה לרשות המקומית התרעה על כך, דבר שלא התקיים כאן. שנית, אין מדובר כאן בארוע פתאומי אשר מידת הצפיות והשליטה של משרד החינוך לגביו נמוכה. שם נתלה תלמיד על שער במגרש ספורט והשער קרס. לעומת זאת כאן, מדובר בפעילות שגרתית לגמרי של מורה שירדה במדרגות, והליקוי שמצאתי כי קיים, שחיקת פסי ההחלקה לא היה תוצאה של ארוע פתאומי. נהפוך הוא, המדובר בתהליך שחיקתי מתמשך. לו היה משרד החינוך מצביע על קיום ביקורת בטיחות בתחילת השנה, בה נבדקו המדרגות ונמצאו תקינות (או שניתנה התרעה לגבי שחיקת פסי ההחלקה), יתכן והיה די בכך על מנת לפטור אותה מאחריות, אולם לא כך הם פני הדברים.

24. עם זאת, אין ספק כי עיקר החבות במקרה זה קמה מצד המועצה. אמנם היא אינה משלמת את שכר התובעת, ולפיכך איננה מעבידתה, אולם למרות זאת היא אחראית כלפיה בגין מפגעים הקיימים במבנים שבבעלותה, ואין בקיום ביקורות מטעם משרד החינוך, כדי לפטור אותה מחובתה זו. אין ספק, כפי שהדבר גם עולה בפסיקה, כי עיקר האחריות לתחזוקת מבני בית הספר מוטלת על הרשות המקומית והינה אינה יכולה לפטור עצמה בקיום ביקורת שנתית של משרד החינוך ולא לקיים פיקוח רציף על ליקויים המתפתחים כתוצאה מהשימוש התדיר במדרגות בית הספר (ראה לענין זה ע"א 746/81 המועצה המקומית נחלת יהודה נ' זדה, פ"ד לט(1) 19).

מאחר ואף אחד מהנתבעים לא הציג ראיות הנוגעות לביקורת או תחזוקת המדרגות (למעט לענין הנקיון שכאמור אינו רלבנטי עוד), ומאחר והוכח כי איש האחזקה של המבנים הינו עובד של המועצה, אני סבורה שנכון לחלק בין הנתבעים את האחריות כך שהנתבעת 1 תישא ב-20% מהחבות ואילו הנתבעת 2, המועצה – ב-80% ממנה.

אשם תורם

25. אך מובן כי במקרה דנן, חרף ההלכה הנוטה שלא לייחס לעובד אשם תורם, יש מקום לייחס לתובעת אשם תורם.

המדובר במדרגות המוכרות היטב לתובעת, היא עושה בהן שימוש תדיר, ולפיכך היא, בדיוק כמו כל עובד אחר בבית הספר, יכולה היתה להיווכח כי הפסים למניעת החלקה שחוקים והדבר מחייב יתר זהירות מצידה בעת ירידתה במדרגות.

אין מדובר בילד, אשר יש הצדקה לייחס לו חוסר מודעות או הבחנה או הבנה, לקיום מפגע בדמות פסי מניעת החלקה שחוקים, אלא באדם בוגר, אשר עיניו בראשו, ולפיכך בבואה לרדת במדרגות עליה לעשות כן באופן שימנע את החלקתה בהן. בדיוק כמו כל אדם ההולך בדרך, כך גם אדם היורד במדרגות צריך לשים לבו למצבן, ולא להיחפז או לרדת בהן בחוסר תשומת לב, ובמקרה דנן אך סביר כי מעט יותר תשומת לב מצד התובעת יכולה היתה למנוע נפילתה. משכך, אני מוצאת לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 30%.

נזקי התובעת

26. התובעת, ילידת 1966, היתה בת 45 במועד התאונה, וכיום בת 53.

27. כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משבר תוך מפרקי בבסיס המקורב של בהן רגלה השמאלית, ורגלה גובסה. בשל התמשכות הכאבים ואי חיבור של השבר, בגינם היתה במעקב רפואי מתמשך, בוצע לתובעת ניתוח לקיבוע השבר על ידי בורג ביום 17.12.14, בגינו אושפזה למשך 3 ימים.

28. מומחה בית המשפט, ד"ר בורג, אשר מונה לאור הפער בין חוות הדעת מטעם הצדדים, קבע, כפי שקבע המומחה מטעם התובעת, כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועת הבוהן אליה נלווים כאבים, כאשר בצילומי הדמיה נמצאה עדות להיצרות המרווח המפרקי ושחיקת הסחוס.

המומחה מצא מקום לקבוע תקופות אי כושר מלאות למשך 3 חודשים לאחר הנפילה, ועוד שלושה חודשים לאחר הניתוח בחודש 12/14.

29. שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך של 9,056 ₪ לחודש (בהתאם לנתונים המדווחים למל"ל), סכום אשר בהצמדה להיום עומד על סך של 9,580 ₪.

הפסדי השתכרות בעבר

30. הפסד שכר בתקופת אי הכושר המלא

אין מחלוקת כי התובעת נעדרה מעבודתה בתקופה שלאחר הנפילה למשך 3 חודשים (לפי אישור מנהל בית הספר), אולם מהנתונים שהובאו בפני, חרף הסכמת הנתבעת 1 בסיכומיה להפסד שכר לתקופה זו, עולה ממסמכי המל"ל כי דמי הפגיעה שולמו למעסיק, ומכאן עולה שהתובעת המשיכה לקבל שכרה באופן סדיר גם בתקופת ההיעדרות, דבר העולה בקנה אחד עם אישור הנתבעת 1 כי שכרה שולם לה בגין ימי מחלה.

באשר לתקופת ההיעדרות הנטענת לאחר הניתוח, אמנם קיימת הצדקה רפואית לכך, כפי שקבע מומחה בית המשפט, אולם התובעת לא הביאה כל ראיה כי אכן נעדרה, כל שכן שנפגע שכרה בשל כך.

ככל שרצתה התובעת להוכיח כי שכרה נגרע באיזה מתקופות אי הכושר, צריכה היתה להציג את התלושים עצמם, בתקופות אי הכושר הנטענות, דבר שלא נעשה.

חרף האמור לעיל, לנוכח העובדה כי קיימת ראיה שהתובעת ניצלה ימי מחלה וקיימת "הודאת" הנתבעת 1 בסיכומיה לזכאות התובעת לפיצוי בגין התקופה שלאחר הנפילה (אך לא זו שלאחר הניתוח), ועל אף העדרם של נתונים המאפשרים חישוב הפסד שהינו הפסד עתידי בגין ניצול זה, אני מוצאת לפסוק הפסד שכר בגין ניצול ימי המחלה בשיעור של 1/3 מההפסד הנטען ביחס לתקופה שלאחר הנפילה, וסכום גלובאלי נוסף בגין התקופה הנוספת לאחר הניתוח, ובסה"כ סך של 15,000 ₪.

31. הפסד חלקי בעבר שלא בגין אי כושר מלא

התובעת טוענת בעלמא כי שכרה נפגע כתוצאה מנכותה מאחר וזו מקשה עליה לבצע את תפקידה באופן מלא. מקבלת אני את טענת התובעת כי קשה לה יותר לבצע את תפקידה בשל הפגיעה בבוהן רגלה, המסבה לה כאבים, אולם בהעדר ראיה כלשהי התומכת בטענה כי הדבר משפיע על ביצוע תפקידיה כמורה, אין אלא להניח שלנכות הזו אין השפעה תפקודית במלוא שיעורה, וככל הנראה, עד היום, הצליחה התובעת להביא לכך שאין בה להשפיע על השתכרותה כמורה.

התובעת לא הציגה נתוני שכר כלשהם המצביעים על פגיעה בשכרה חרף חלוף יותר מ-6 שנים מאז התאונה בעת שמיעת הראיות, ולפיכך אין אלא להניח, כי בהיותה עובדת מדינה, המקבלת שכר על פי הסכמים קיבוציים, שכרה של התובעת לא נגרע בשל ירידה כלשהי בכושר עבודתה, ככל שקיימת כזו.

משכך, אין מקום לפסוק סכום כלשהו בגין הפסד נוסף לעבר.

32. הפסד השתכרות לעתיד

חרף העדרה של הוכחה להפסד השתכרות בעבר, וחרף העובדה כי מדובר בעובדת מדינה אשר ניתן לומר כי קיימת ידיעה שיפוטית אודות קיומה של קביעות במקום העבודה, ומשכך צפי קלוש להפסקת עבודתה זו עד לגיל פרישה או קרוב לכך, הרי שעדיין יש מקום לפסיקת פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרות עתידי. עם זאת, זה המקרה בו מתאים לפסוק סכום גלובאלי המבטא סיכון אפשרי לפגיעה עתידית כזו, ובנסיבות הענין אני מוצאת לפסוק סך של 45,000 ₪.

(רק לצורך השוואה יצויין כי חישוב אקטוארי עד גיל 64 (11 שנים), על בסיס שכר של 10,000 ₪ ונכות בשיעור 10% יביאנו לסך של 103,560 ₪).

33. הפסדי פנסיה – בשיעור של 12.5% מהפסדי ההשתכרות – 6,875 ₪

34. הוצאות ועזרת צד ג' – התובעת לא הביאה ראיות לקיומן של הוצאות (מעבר לתשלומים תקופתיים לרופאים בקופ"ח ולקבלת טיפול בקופ"ח) וגם לא לקבלת עזרה בשכר. עם זאת, חזקה כי כל הנדרש לטיפול רפואי נושא בהוצאות, גם באם רק בשל השתתפות עצמית ובשל נסיעות לקבלתם. במקרה זה לנוכח תקופות אי הכושר שקבע המומחה גם יש מקום להניח, אף בהעדר ראיה לכך, כי בני משפחת התובעת סייעו לה, באופן מוגבר בתקופות אלו בהן נדרשה להימנע מדריכה רבה על רגלה השמאלית. אני מוצאת נכון לפסוק סכום גלובאלי, לעבר ולעתיד, בסך של 20,000 ₪.

35. פיצוי בגין כאב וסבל – בהתחשב בנכות שנותרה, הניתוח שעברה ותקופת האשפוז – נפסק סך של 35,000 ₪.

36. סיכום נזקי התובעת עומדים, אפוא, על סך של 121,875 ₪.

מסכום זה יש לנכות 30% בגין אשם תורם, כך שהיתרה לפיצוי עומדת על סך של 85,312 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל כשהם מוצמדים להיום.

בהתאם לקביעותי דלעיל אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת ביתרת הסכום לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, כאשר לסכום זה יש להוסיף החזר אגרה ששולמה, החזר שכ"ט המומחה מטעם התובעת וחלקה בשכ"ט מומחה בית המשפט (כל אלה בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומם ועד היום), ובצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 19.9% מסכום הפיצוי.

נתבעת 1 תישא ב-20% מהסכום, ואילו נתבעת 2 תישא ב-80% ממנו.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ההודעה כנגד צד ג' נדחית. אני מחייבת את הנתבעת 1 בהוצאות הצד השלישי בסך של 5,000 ₪. מאחר וההודעה נדחתה בשל דחיית הגרסה העובדתית של התובעת, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת 1 הוצאותיה אלו, בצרוף החזר אגרת משפט בשל דחיית ההודעה, וזאת בתוך 30 יום ממועד הצגת אסמכתא של הנתבעת 1 כי אכן נשאה בתשלום ההוצאות והאגרה כאמור לעיל.

ניתן היום, י"ג אדר א' תשע"ט, 18 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.