1. רקע ותמצית מסקנות
א. ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 15.08.10 לפיה אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לשירותו המשטרתי על רקע עימות עם מפקדו. הצדדים הגישו חוו"ד מטעמם. ביום 03.07.12 נערך דיון הוכחות ונחקרו על תצהיריהם השוטרים מ.א ו א.ז ששירתו יחד עם המערער העידו מטעמו, וכן המערער עצמו. מטעם המשיב נחקר מפקדו הישיר של המערער, אותו מפקד שלעימות הנמשך עמו יוחסה הפגימה הנפשית. ביום 19.3.13 ניתנה הסכמת הצדדים להמשיך מאותה נקודה בלא צורך לשמוע מחדש עדויות (לאור התחלפות הרכב הועדה). באותה ישיבה מונה מומחה מטעם הוועדה, פרופ' קליין. המומחה קבע נכות זמנית בת 20% בין שנים 2005-2007 כתוצאה מן האירוע נשוא הערעור, אך קבע בה בעת כי לא נותרה נכות צמיתה. המומחה גם קבע כי המערער לא סבל מנכות נפשית עובר לאותם אירועים.
ב. נקדים ונציין מסקנתנו, כי ראינו לקבל הערעור: ראינו אמנם לקבל מסקנות מומחה הועדה בפן הרפואי (המומחה לא נחקר, חווה"ד יסודית, ולא ראינו סיבה טובה או בכלל להתערב במסקנותיה). גם במצב זה יש לעתים להבדיל בין מצבים אפשריים. הראשון – בו נותרו תסמינים נפשיים קלים אך לדעת המומחה אלו אינם מזכים בנכות . השני – לעת מתן פסה"ד אין נכות – אף לא תסמינים שנותרו - אולם מדובר במחלה או פגימה שיש לה תקופות של הטבה והחמרה, ולא ניתן לקבוע שחלפה.
במצבים מן הסוג הראשון והשני מן הדין לקבל הערעור שאז יעבור הדיון לועדות רפואיות, שכן ההליך כאן לא אמור להשיב על השאלה האם פגימה רפואית שנותרה (ובלבד שאכן נותרה) מזכה בנכות ומה שעורה, אלא להשיב רק על שאלת הקשר הסבתי. ועדה רפואית היא שאמורה לענות בשאלה באיזו נכות, אם בכלל מזכה הפגימה הרפואית הקשורה בשירות.
להבדיל, יתכן מצב שלישי , כאשר המסקנה היא שגם אם התקיימה מחלה הרי שזו חלפה כליל (מזור מלא). זו מסקנה רפואית הרלבנטית להליך כאן, וכאשר היא מתקיימת היא גוזרת את דין הערעור לדחייה. שכן היוותרות פגימה רפואית קבועה כתולדת השירות הנה תנאי מתנאי הזכאות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן "החוק").
ג. באיזה מצב מבין השלושה מדובר?: נודה כי התלבטנו בעניין זה, ותחילה אף סברנו שמדובר אכן במצב מן הסוג השלישי. סופו של יום שבאנו לכלל מסקנה מדובר במצב מן הסוג הראשון. אמנם קובע מומחה הועדה בחוו"ד יסודית , כי מדובר במצב בו לא נותרה נכות קבועה. כלומר היתה נכות זמנית לשנתיים שחלפה . אלא שאף הוא קובע בסוף חווה"ד, גם כי נותרו תסמינים שרידיים, שאינם גורמים לנכות נפשית קבועה. אם כן עסקינן במצב בו נותרה פגימה נפשית, הגם שלשיטת המומחה הנה מזערית, כלומר יכול שאינה מזכה בנכות לפי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות). אך זו כבר שאלה שאכן על ועדה רפואית לענות בה. כפי שיבואר, מסקנתנו זו שואבת חיזוק נוסף וממשי ממסקנות המומחית מטעם המשיב עצמו, ד"ר שינקמן.
2. גרסת המערער
א. ביום 10.03.88 החל המערער לשרת כשוטר במשטרת ישראל. החל מחודש 01/05 נקלעו המערער ומפקדו למשבר ביחסיהם, כאשר לטענתו החל מפקדו לגדפו, להשפילו ולהאשימו בהאשמות שווא לפיהן הפיץ המערער שמועות בדבר רומן בין המפקד לשוטרת המשרתת בתחנה. בעקבות אירוע זה השתנה יחסו של המפקד אל המערער, והחלה ירידה במצבו הנפשי של המערער. בשל כך, החל לסבול מכאבים ולחצים בחזה אשר בגינם הובהל ביום 20.03.05 לקופ"ח.
ב. כמו כן נהג המפקד הישיר להשפיל המערער בפומבי בתדריכי הבוקר ולמנוע ממנו משאבים שבעזרתם היה מתפקד בשגרת היום יום. בעקבות המשבר ביחסים, הודע למערער ביום 27.03.05 על העברתו מתחנת המשטרה בה שירת לשלוחה בכפר סמוך, שהעבודה בה קשה יותר, וכזו שהמערער אף ציין בעבר בפני מפקדו (לדבריו אמנם בציניות) כי לא ישרת שם אם יתבקש, וכי הוא מפחד מן השירות שם.
ג. ביום ה- 30.03.05 ערך מפקדו הישיר של המערער עימות בינו לבין השוטרת שעליה כביכול הופצה השמועה, ודרש ממנו להתנצל בפניה (המערער טוען כי בדיעבד אף נודע לו מבעלה של השוטרת שאותה שיחה – הוקלטה). בשל כך התמוטט המערער, ובשל לחצים בחזהו ניגש ב 1.4.05 לבי"ח פוריה, שם אושפז במחלקה הקרדיולוגית עד ליום 04.04.05. בחודש 04/05 הגיע המערער אל רופאת המשפחה בשל ירידה במצבי הרוח, נדודי שינה וחרדות. הומלץ לו על טיפול נגד דיכאון והחל מחודש 09/05 החל לקבל טיפול פסיכיאטרי במחלקה לבריאות הנפש בטבריה. ביום 10.07.05 אושפז המערער פעם נוספת בשל צנתור אלקטיבי.
ד. בחקירתו הנגדית של המערער הובהר כי כיום הוא משרת בתפקיד משרדי. ביחס לאירוע הלבבי מ 1.4.05 – העד מייחס אותו כזכור לתנאי המתח עקב העימות הנמשך עם מפקדו מהלך חודשים, אך אישר במקביל כי הוא סובל מכולסטרול בגינו הומלץ לו לקחת תרופות (עמ' 13 למעלה).
עוד אישר המערער כי תחילת שירותו בשלוחת התחנה שבכפר היתה בפועל רק מ 19.7.05 , אם כי מנהלית שובץ לשם כמה חודשים קודם, לאחר שחזר מחופשת מחלה בת כעשרה ימים שבעקבות הצנתור באפריל אותה שנה. הוא ציין כי גם בתקופה שעובר לאותו עימות במשרדו של המפקד עם אותה שוטרת, היו לו שיחות נמשכות עם המפקד על כך שהמערער צריך להתנצל ולקחת אחריות על כך שפירק משפחה. במהלך העימות התכופפה השוטרת וחיפשה משהו בתיק ואז התעורר חשדו שהשיחה מוקלטת מה שהגביר אצלו המתח, כאשר גם השוטרת וגם בעלה היו חבריו והוא לא הפיץ כל שמועה (הערתנו – גם השאלה אם הפיץ המערער את השמועה בפועל אם לאו – אינה רלבנטית לצורך הכרעה).
3. גרסת השוטר ז.א
העד הצהיר כי במהלך 2005 – לא צוין תאריך - ביצע סיור שגרתי באותו כפר אליו הועבר המערער, יחד עם המערער, במהלכו נקלעו לסכנת תקיפה מצד התושבים. בשלב זה החל המערער לרעוד ונכנס ללחץ נפשי כשהוא מכונס בעצמו. הייתה זו הפעם הראשונה בו ראה אותו העד כך – כאשר העד הכיר את המערער מזה 12 שנה (התצהיר ניתן ב 2009 כלומר מדובר על היכרות מ 1997 לערך). העד ביקש מן המערער לחזור לרכב המשטרתי, וטיפל לבד באירוע. העד ציין המערער היה ידוע כשוטר מצטיין שביצע משימותיו בצורה טובה.
בחקירתו הובהר כי העד תגבר את נקודת המשטרה שבכפר לעת המהומות, לתקופה קצרה, ועם חזרת השקט לכפר הושב העד לתחנה בה שירת אף המערער. באותו אירוע מדובר בכפר היה שוטר נוסף יחד עם העד והמערער. העד טען שהתלווה לשוטר כדי לא להותירו לבד מול ההמון והמערער נותר כאמור בניידת.
כאשר נשאל העד האם השירות בשלוחה שבכפר הוא מפחיד השיב כי כאשר נקלעים לאירוע – זה יכול להיות מפחיד. אולם תשובת העד התייחסה לאירוע של מהומות (שברור שיכול להיות מלחיץ), לאו דווקא בכפר. העד טען כי מלא דו"ח על האירוע, אלא שאותו דו"ח אירוע לא הוגש. עוד לא נעלם מאתנו כי יש שוני מסוים בין תצהירו המקורי של המערער (שתמך התביעה להכרת זכות) לבין תיאורו של העד בחקירה הנגדית ביחס לאירוע בכפר. בעוד שמעמ' 6 לפרוטוקול עולה שכביכול הגיע המון של אנשים לאותו אירוע, הרי בתצהירו המקורי של המערער (סע' 18) לא נזכר הדבר , אלא צוין בקצרה שמדובר היה בטיפול באירוע בביתו של אדם שיכור ואלים. אולם בסופו של יום אין הדבר מעלה או מוריד לעניין התוצאה, והבאנו הדברים אך לשלמות התמונה. הרי האירוע בכפר לא תואר גם על ידי המערער בתצהירו מיום 10.11.10 בתורת גורם עצמאי או מחמיר לפגימה הנפשית. הוא לא נזכר כלל בתצהיר, ואף לא בערעור זה (אלא רק כאמור בתצהיר המקורי שנכלל בתביעה להכרת זכות). ברור שתצהיר העד א.ז ביחס לאירוע בכפר הוגש על ידי המערער כתימוכין נוספים לתפקודו הנפשי הירוד בעקבות אותו עימות נמשך עם מפקדו, שהוא הגורם הנטען בערעור שבפנינו, לפגימה הנפשית. אלא שממילא מקובל עלינו כאמור, כקביעת פרופ' קליין, שהעד סבל מנכות נפשית אותה תקופה. נציין עוד שגם המערער בחקירתו השיב שהשירות בשלוחת התחנה שבכפר , למרות שהיו בו סיכונים גדולים יותר, לא הפחיד אותו, כמו שהרגיש פגוע מעצם ההעברה הכפויה לשם (עמ' 17 לפר' שו' 25-29).
4. גרסת השוטר מ.א
העד שירת יחד עם המערער גם במרץ 2005, היינו בטרם הועבר לאותה שלוחה בכפר (בה החל לשרת בפועל ביולי 2005– הערת הועדה). הוא העיד בתצהירו כי באחד הימים באותו חודש , הגיע לתחנה ושמע צעקות בוקעות ממשרדו של המפקד. הקולות היו כה גבוהים שתוכן השיחה נשמע בחדרים הסמוכים. המפקד האשים את המערער ושוטר נוסף, שהם הפיצו שמועות על מערכת קשרים אינטימית כביכול בין המפקד לאותה שוטרת. זמן קצר לאחר אותה שיחה הועבר המערער מתפקידו בתחנה, לתפקיד בשלוחת התחנה שבאותו כפר. זאת למרות תפקודו הראוי לשבח של המערער. מכאן מסיק העד כי ההעברה לכפר, שהיתה פחות מחודש מאז אותו עימות, היתה תולדה של אותן האשמות בהן הואשם המערער. לאחר ההעברה לגזרת הכפר חלה הידרדרות בתפקודו של המערער, והוא החל לסבול מחרדות שבאו לידי ביטוי ברעידות וסירוב לרדת מהניידת בסיורים.
בחקירתו ציין העד כי הוא שירת בשלוחת הכפר בין 2003 ל 2007 והיה שם תקן לשלושה שוטרים קהילתיים. את המערער הכיר משנת 88 לאור שירותם המשותף, והם חברים לעבודה, ולא מעבר. אין טענה שהעד היה נוכח באירוע בכפר עליו העיד השוטר ז.א, אך הוא אישר כי אירוע של טיפול באדם שיכור ואלים אמור להיות מתועד בדו"ח (שכזכור – אינו בנמצא).
הוא אישר שגזרת השלוחה בכפר נחשבת מאתגרת - בפרט באותה תקופה בה הועבר לשם המערער (בשל מהומות "פנימיות" באותו ישוב ).
ביחס לעימות – הוא ציין ששמע מבעד לחדר את קולות המפקד, המערער ואותו שוטר נוסף אותו האשים המפקד יחד עם המערער, בהפצת השמועות. הוא אישר שהוא יודע שהמערער עבר צנתור ונבדק בבריאות הנפש, ולעתים היה עוזב את העבודה כדי לקבל טיפול. בהתאמה להידרדרות במצב, המערער לא יצא עמו לאירועים.
5. גרסת המפקד הישיר
א. העד אישר כי המערער היה שוטר מצוין. הוא אישר שהמערער חשף בפניו שאינו רוצה לעבור לשרת בשלוחת הכפר, שם נדרשה החלפת אחד השוטרים. אך למרות שמדובר היה בשלוחה קשה בגלל תקופת המהומות, עדיין מחייב התפקיד לעתים הצבה של שוטר, גם אם אינו מעוניין באותה הצבה. העד ציין כי ראה את הדבר כקושי זמני ומקומי, ודווקא לאור העובדה שסמך על כישורי המערער ראה להציבו בשלוחה (עמ' 26 – 27). לדבריו, אותה הצבה בשלוחת המשטרה בכפר כלל לא היתה קשורה לאותה פרשה של שמועות שהפיץ המערער, והמערער החל לשרת בשלוחת הכפר כמה חודשים לאחר אותו עימות במשרדו (עמ' 28, שו' 26, עמ' 29 למעלה).
ב. ביחס לאותו עימות שערך במשרדו: העד אישר שהגיעו אליו שמועות שהמערער סיפר לאחד הקצינים שיש רומן בינו לבין אחת משוטרות התחנה. לדבריו השמועות התחילו ממש באותו שבוע בו נערך הבירור (עמ' 25, שו' 15). השוטרת שמעה אותה שמועה וביקשה לערוך בירור. הוא אישר שבדיעבד יכול שראוי היה שאת אותו בירור יערוך אדם חיצוני ולא הוא עצמו, כמי שכלפיו הופנתה אותה שמועה. אולם אותה עת מכוח תפקידו הפיקודי ראה לנכון לעשות כן (עמ' 22). הוא אישר כי לא יידע בכתובים את מפקדו - מפקד התחנה דאז, אם כי הסיפור היה ידוע לו (עמ' 24, שו' 22 ו 33). הוא אישר עוד כי סביר שכל התחנה ידעה על הסיפור (עמ' 29, שו' 17), וכי באותו בירור במשרדו ביקש מן המערער שיתנצל, כבקשת השוטרת (עמ' 25 לפר') . לדבריו, לעת הפצת השמועות והעימות שנערך לא היתה כל מערכת יחסים בינו לבין אותה שוטרת. זו אכן התקיימה – אולם החלה בשלב מאוחר בהרבה. הן השוטרת והן הוא התגרשו מבני זוגם כמה חודשים לאחר אותו עימות (עמ' 23 למעלה, עמ' 30).
ג. העד טען כי אינו זוכר האם התנהל אותו עימות באווירה שקטה. הוא לא זכר גם אם כמפקדו של המערער, ראה לבקרו בבית החולים באפריל 2005, בתקופת האשפוז והצנתור.
חוו"ד הצדדים
6. חוו"ד מטעם המערער- ד"ר שולקין אלכסנדרר (28.09.10)
גבר בן 44, ללא סימני הפרעות נפשיות עד האירוע, אשר בשנת 2005, כתגובה למשבר ביחסי מפקד- פקוד, פיתח תגובה חרדתית עם ביטויי התקפים של אי יציבות וגטטיבית (panic attacks). מאז נמצא בטיפול ומעקב פסיכיאטרי ונוטל תרופות נגד חרדה. לדעת המומחה קיים קשר כרונולוגי וסיבתי בין מערכת יחסים לא תקינה שנוצרה עקב מהות יחסי סובורדינציה (דירוג) במקום שירותו. צורה של פיקוד ומהות הדירוג הכניסו את המערער למצב של חוסר אונים, והפכה להיות לאחד מהגורמים המרכזיים בהתפתחות של מצב חרדה ודכאון שהמערער סובל מהם עד היום ועקב כך נפגעה יכולתו לתפקד וכן נפגעה איכות חייו. לסיכום- המערער סובל מ- Adjustment Disorder with Prolonged Anxiety and Depressive Features- הפרעה הסתגלותית עם ביטויי חרדה ודכאון שהופיעה כתגובה להשפעה של גורמי דחק. במקרה של המערער- מצב של מתח רגשי ממושך תוך יחסים לא תקינים בין מפקד ופקוד.
7. חוו"ד מטעם המשיב- ד"ר אילה שינקמן (22.09.11)
בבדיקה- נרגש מאוד. בזמן שמתאר את האירוע מתחיל לרעוד ולדבר בשטף רב. מדווח על מצב רוח ירוד וחוסר שמחת חיים.
האבחנה של המומחית - Adjustment Reaction with Anxiety and Depressive Symptoms Obssesive Personality- זהה לאבחנת מומחה המערער. קיים קשר כרונולוגי בין התפתחות הסימפטומים הפסיכיאטריים לבין מערכת היחסים בין התובע ובין מפקדו מתוך תחושה סובייקטיבית של התובע של השפלה וחוסר צדק. תחושה זו לטענת המומחית קשורה לאישיותו הבסיסית של המערער. לסיכום- גבר בן 44 ללא עבר פסיכיאטרי, אשר פיתח תגובת הסתגלות עם סימפטומים דיכאוניים והתקפי חרדה על רקע יחסים מעורערים מבחינתו בינו ובין מפקדו. מדובר גם באירוע יחיד של "מריבה" וגם תחושה מתמדת שכל שינוי נוסף בעבודתו הוא תוצאה לא מוצדקת של אותו אירוע.
לטענת המומחית, גם האירוע עצמו וגם הסיבה למריבה עצמה כלל לא קשורים לשירותו ותפקידו כשוטר, ומשכך אין קשר בין שירותו למצבו הנפשי (הערת הועדה: ההנמקה האחרונה הנה משפטית באופייה. נוגעת היא לסיבתיות המשפטית, ונתייחס אליה בפרק הדיון).
8. חוות הדעת עליהן נסמכת החלטת המשיב הוגשו כנספח לכתב הערעור. אין כאן תוספת תכנית לחווה"ד של ד"ר שינקמן שפורטה.
דיון:
9. גם בלי עדותו של השוטר מ.א שהעיד כי שמע הצעקות, ניתן לקבל כעניין שבהגיון , כי העימות במשרדו של המפקד היה טעון מאד: לאור אמונתם של המפקד והשוטרת כי המערער הוא שהפיץ עליהם השמועה (המפקד אישר בחקירתו כי הוא גורס עד היום שאכן המערער היה זה שהפיצה – עמ' 28 למעלה); לאור העובדה כי הן המפקד והן השוטרת היו נשואים לבני זוג אחרים אותה עת; ולאור העובדה שבעלה של השוטרת אותה עת היה שוטר ששירת אף הוא בתחנה, והיא ובעלה היו חבריו של המערער – כפי שציין. מכל מקום המפקד ביקש מן המערער באותו עימות כי יתנצל, כפי שביקשה השוטרת (עמ' 25 לפר').
10. העימות כאן וכל המהלך שלפניו ואחריו (אנו מקבלים גרסת המערער שלעימות במשרד המפקד קדמו גם שיחות עמו באותו נושא) , רחוק מרחק רב מויכוח ולו בלהט יצרים, שבין מפקד לפקוד. ויכוח רגיל על רקע השירות בין מפקד לפקוד , שיכול לעתים להיות טעון, אינו מקיים כשלעצמו היסוד האובייקטיבי היינו את הסיבתיות המשפטית. זאת גם כאשר די היה בו בפן הרפואי, כדי לגרום לפגימה.
כך נקבע ברע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל נ' קצין התגמולים (שניתן לאחר ולאור ההלכה מורת הדרך בפרשת אביאן (דנ"א 5343/00)). הויכוח שם נגע לשימוש פרטי נטען שעשה השוטר ברכב משטרתי. בסע' 8 של פסה"ד נאמר –
"כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה הירארכי, ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעיתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי – בהיעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו – לשירות בצבא או במשטרה".
הערעור נדחה שם, תוך קביעה שהויכוח לא נגע למיוחדות שבשירות הצבאי או המשטרתי ככזה , כאשר היסוד האובייקטיבי דורש שיהא מדובר באירוע לא טריוויאלי או שולי ולא אירוע שגרה.
11. אולם כאן לא מדובר על אירוע שגרה, אף לא על ויכוח רגיל, ולו טעון, שבין מפקד לפקוד . רחוק מזה. המערער מצא עצמו בסיטואציה קשה אובייקטיבית, בו מפקדו הישיר והנשוי, בתחנה בה שירת, מאשים אותו בהפצת שמועות על רומן שבין אותו מפקד לבין אחת מן השוטרות בתחנה, שאף בעלה שירת אותה עת בתחנה.
האם היה או לא היה רומן אותה עת – כלל לא מעלה ולא מוריד לצורך הכרעתנו. נקל להבין שהסיטואציה היתה נפיצה מבחינת המערער ולבטח לוותה במריטת עצבים, ששיאה אכן היה באותו עימות. קשה גם לנתק בין עוצמת אותה סיטואציה לבין שירותו של המערער. קל גם להבין ולקבל שבנסיבות אלה, המערער אכן גרס באמונה מלאה , שעל רקע זה הועבר (לסברתו) לשרת בשלוחת התחנה באותו כפר, במקום בו התריע מראש שאינו חפץ לשרת.
12. המשיב בסיכומיו טוען שלאשורה אותו עימות עם המפקד היה בכלל ב 2004, ואילו ההצבה בשלוחת הכפר היתה ביולי 2005. ההצבה בפועל בשלוחת הכפר היתה אכן ביולי 2005, אולם המערער טוען כזכור שהודע לו על אותה הצבה בחודש אפריל 2005, לאחר שחזר מחופשת מחלה שלאחר הצינתור. ביחס למועד אותו עימות עם המפקד – גם כאן נקבל עמדת המערער: הן המערער והן העד מטעמו מ.א , מיקמו האירוע במרץ 2005. אותו עימות-בירור שנערך בחדרו של המפקד עם המערער, השוטרת, ושוטר נוסף – אינו שנוי במחלוקת. אף המפקד מודה שנערך. לא נשמע שלשוטר מ.א יש או היה סכסוך עם אותו מפקד, בעטיו יבקש למקם את מועד אותו בירור, שאת צעקותיו שמע, כשנה לאחר המועד שבו אירע לאשורה.
אכן כטענת ב"כ המשיב בסיכומיו, המפקד העיד כי השמועות והבירור שנערך היו לערך חודש לאחר שנכנס לתפקידו באפריל 2004 (עמ' 20, שו' 4; עמ' 22 שו' 22; עמ' 28 שו' 30). כלומר לעדות המפקד אירע העימות לערך במאי 2004. אלא מה?: המפקד עצמו העיד כאמור, כי המערער החל לשרת במרר כמה חודשים לאחר אותו עימות (עמ' 28, שו' 26). "כמה חודשים" אינם שנה ושלושה חודשים, והדבר תואם גרסת המערער מבחינת הלו"ז.
זאת ועוד: נניח שהיינו קובעים, כשיטת המשיב, שהבירור היה במאי 2004, ועל ההצבה הודע למערער כשנה או כמעט שנה אח"כ. הדבר לא משנה מתחושת המתח שסביר שחש המערער לאורך שירותו מול מי שהיה מפקדו בשנים 2004-2007, או מאמונתו שאותה הצבה, שהודיע שאינו מעוניין בה, באה על רקע אותה מתיחות שבינו לבין מפקדו.
13. גם כאן, אין צורך שנקבע מסמרות האם הצבתו של המערער בשלוחה היתה לאשורה על אותו רקע של העימות עם מפקדו. האחרון טען שמדובר בהחלטה עניינית על רקע שיקולים מקצועיים. אך אנו כן קובעים, שטבעי היה בנסיבות, שהמערער יגרוס , לאור אותו עימות ולאחר שהבהיר עוד קודם שאינו מעונין לשרת בשלוחה, שמדובר בהתנכלות. הדבר אך העצים המתח הנפשי שליווה אותו תקופה ממושכת בלי קשר לשאלת הקושי בשירות באותה שלוחה, שאכן היה מנת חלקם של שוטרים נוספים (וברור שאין מדובר "בתכנית כבקשתך" בה יש לשוטר זכות וטו להחליט היכן ישרת).
המתח הנמשך תקופה ממושכת על רקע זה, שהנו בעל עוצמה ממשית ללא ספק, די היה בו על מנת לגרום לנכות נפשית, כפי קביעתו של מומחה הוועדה (שכאמור מקובלת עלינו בפן הרפואי והסובייקטיבי).
14. להבהרה נוספת ביחס לסיבתיות המשפטית, אותו יסוד אובייקטיבי: לו מדובר היה למשל בויכוח רק על הצבה בה לא חפץ המערער, דוגמת ההצבה באותה שלוחה שבכפר, ובלי הרקע שתואר לעיל – היה מקום לקבוע כי ענייננו נופל לגדר הקביעה בפרשת פוטשניק. לא כך כאשר אותה הצבה בה לא חפץ המערער, באה לתפיסתו על רקע המתח בינו לבין מפקדו, שהרקע לו תואר, ושיאו היה באותו עימות במשרד המפקד. העימות עם אותו מפקד מקיים כשלעצמו בנסיבותיו את היסוד האובייקטיבי, וההצבה הלא רצויה בהמשך (מבחינת המערער) בשלוחת התחנה שבכפר, רלבנטית הן ליסוד האובייקטיבי והן ליסוד הסובייקטיבי-רפואי.
15. אם כן, הן היסוד האובייקטיבי שבקשר הסבתי מתקיים, והן היסוד הסובייקטיבי-רפואי. עד כאן – כהילוכו של המערער. 16. אלא שכאמור אותה גרימה רפואית-סובייקטיבית הנה של נכות נפשית זמנית. זאת לעמדת פרופ' קליין, מומחה הועדה מיום 11.9.13 , שלהלן עיקריה:
א. מתוך המסמכים הנוגעים לאירוע ולטיפול שניתן למערער בעקבותיו, ניתן להוסיף את הפרטים הבאים:
-
באפריל 2005, זמן קצר לאחר שהועבר לשלוחת התחנה בכפר, אושפז המערער במחלקה הקרדיולוגית בבי"ח פוריה בשל כאבים בחזה, היה בהשגחה במשך 3 ימים, עבר בדיקות אשר לא הצביעו על אירוע לבבי, אולם לאור גורמי הסיכון וקליניקה חשודה, הומלץ על ביצוע צנתור לב.
-
3 חודשים לאחר מכן, ביולי 2005, אושפז המערער שנית לצורך ביצוע הצנתור האמור. ממצאי הבדיקה היו תקינים ולא נצפתה עדות למחלה קלינית. הצנתור עבר ללא סיבוכים והוא שוחרר לביתו לאחר יומיים במצב כללי טוב.
-
במהלך השנים 2005-2006 מתועדות פניות חוזרות של המערער לבדיקות רפואיות, בהן צוין כי הוא סובל מכאבים בחזה, קוצר נשימה, סחרחורת ומצבי חרדה עם התקפי פניקה.
-
ב-13.10.09 עבר המערער בדיקה להערכה רפואית ותפקודית במסגרת המשטרה. בדיקות דומות נערכו ב- 07.09.10 ו- 24.05.11 עם ממצאים דומים. בין גורמי הסיכון אצלו למחלת לב צוינה הסטוריה משפחתית, חוסר בפעילות גופנית,לחץ נפשי, עודף כולסטרול ועודף משקל.
-
במכתב רופא המשטרה , מיום 09.10.11, צוין כי ידוע שהתובע סובל מחרדות, נמצא בטיפול במרפאה לבריאות הנפש ואינו מסוגל לתפקד במצבי לחץ, כולל מבצעים ותגבורים.
-
באפריל 2012 עבר המערער בדיקת שינה בחשד לתסמונת דום נשימה בשינה. ממצאי הבדיקה אישרו את החשד בדרגת חומרה בינונית, הוא קיבל הסבר על ההפרעה ועל הצורך בטיפול מתאים.
בבדיקה: המערער נבדק פעמיים בהפרש של חודשיים. נראה כפי גילו, הופעתו מסודרת, התמצאותו מלאה בכל המובנים. נראה נינוח ללא סימני מתח או אי שקט פסיכומוטורי, התנהגותו מותאמת לנסיבות. שיתף פעולה בבדיקה באופן מלא, עונה לשאלות ברצון, תשובות לעניין, השימוש בשפה תקין, הדיבור בשטף ונפח תקינים. הריכוז תקין, הזכרון שמור לכל הטווחים, השיפוט והתובנה תקינים. ארגון החשיבה תקין, לא נצפו הפרעות בהלך החשיבה ולא ניכרה עדות למחשבות שווא או הפרעות אחרות בתכני החשיבה. האפקט אאוטימי, התגובה הרגשית תקינה ותואמת את תכני השיחה. לא נצפו הפרעות בפרצפציה.
ב. המערער בן 47 כיום. רמת תפקודו המקצועי לאורך כל שנות שירותו, מוערכת, על פי המדווח, כטובה מאוד, כפי שמשתקף בדוחות תקופתיים שניתנו על ידי מפקדיו. בתחילת שנת 2005, נקלע לעימות עם מפקדו, אשר האשים אותו בהפצת שמועות. בעקבות אירוע זה החל המפקד להתעמר בו לדבריו, כשהוא משפיל ומגדף אותו בפרהסיה בפני שוטרים אחרים ואף העבירו לשרת במקום אחר, באותה שלוחה. השתלשלות אירועים זו גרמה למערער, לדבריו, להתפתחות מצוקה נפשית קשה עם תסמינים אשר נחשדו תחילה כקשורים לבעיה בלב, ובעטים אף אושפז במחלקה הקרדיולוגית ועבר צנתור. לאור תוצאות הבדיקות התקינות, הגיעו הרופאים למסקנה כי מדובר בתסמינים על רקע מצוקה נפשית והוא הופנה לטיפול פסיכיאטרי (הערת הועדה: כעולה אף מסיכומי המשיב, לאחר תוצאות הצנתור התקינות, פנה המערער ב 19.7.05 לראשונה – עת הוצב בשלוחה שבכפר - לבדיקה פסיכיאטרית. זאת בשל מתח נפשי, עצבנות יתר נדודי שינה ולחץ בחזה. אך היא הנותנת: המערער עצמו גרס בתחילה שמדובר במצב קרדיולוגי עקב מתח, ואף עבר צנתור באפריל 2005. הצנתור חשף שאין מדובר במחלת לב כלילית, והדבר מחזק באופן ממשי תלונות המתח שגרמו לתחושות של לחץ בחזה, כתלונות אותנטיות לשעתן. ב"כ המשיב בסיכומיו מנסה לייחס תחושת החרדה לעצם המחשבה של המערער, שהתבררה כמוטעית, שמצוי הוא בסכנת חיים לאור מצב קרדיולוגי; אך אין תשובה מספקת לכך שלא נמצא מצב קרדיולוגי, והעובדה שהמערער ביצע צינתור שחשף זאת, מעידה על רמת חרדה גדולה שהיא שגרמה לתחושת עקה בחזה. מהיכן נובעת אותה תחושת חרדה? הרי ממצב קרדיולוגי – לא נבעה. עוצמתה היתה כזו ש"חיקתה" באופן אמין מצב קרדיולוגי ממנו לא סבל המערער לאשורה, ורק לאחר שנחשף שהגורם לא קרדיולוגי בא המערער ורופאיו לכלל מסקנה שמדובר בחרדות).
ג. המערער אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות עם תסמיני חרדה ודכאון ומהתקפי פאניקה וטופל בהתאם. המערער היה במעקב במשך שנתיים לאחר מכן ולאחר שחל שיפור במצבו, הפסיק בהדרגה את הטיפול התרופתי. במהלך תקופה זו הועבר מתפקידו בשלוחה שבכפר למשטרת התנועה. במהלך 2012 חלה לדברי המערער החמרה מחודשת של תסמיני החרדה, אותם ייחס לעומס וללחץ בעבודה. חרף זאת לא חידש את נטילת התרופות ולא המשיך במעקב סדיר.
ד. המומחה מפרט כי השתלשלות האירועים דנן מבוססת על תיאורי המערער. כפי שעולה מהתצהירים, פרוטוקולי החקירה ומסמכים נוספים שעמדו לרשות המומחה, קיימים הבדלים בין גרסתו של המערער לבין גרסת מפקדו, אך יש לציין כי מתצהירים נלווים של שוטרים שעבדו עם המערער, ניתנת תמיכה לגרסת המערער. ככל הידוע, המערער לא סבל מבעיות נפשיות קודם לאירועים נשוא התביעה והבעיה הרפואית המשמעותית היחידה עליה דווח מתייחסת לרמות גבוהות וחריגות של שומנים בדם על רקע היפרליפידמיה משפחתית שהינה גורם סיכון לתחלואת לב בגיל צעיר יחסית. בין הפסיכיאטרים שבדקו את המערער מאז שהחל לסבול מהתסמינים הנפשיים לא היתה מחלוקת בנוגע לאבחון בעייתו הנפשית שהוגדרה כהפרעת הסתגלות עם תסמיני חרדה ודכאון והתקפי פאניקה- Adjustment disorder with anxiety and depressive features and panic attacks. המחלוקת בין שני המומחים בתיק זה נסבה סביב השאלה האם קיים קשר בין ההפרעה הנפשית שממנה סבל המערער לבין שירותו במשטרה והאירועים נשוא התביעה בפרט.
ה. האם המערער סבל מבעיות נפשיות קודם לאירועים נשוא התובענה? צוין כבר כי לא דווח על בעיות נפשיות קודם, ולא נמצאה עדות לכך במסמכים הרפואיים. האם ניתן לראות קשר כרונולוגי והאם קיימת סמיכות זמנים בין האירועים נשואי התביעה והופעת בעיותיו הנפשיות של המערער? ניתן לקבוע כי אכן התקיים קשר כזה שכן הבעיות החלו על פי המדווח בינואר 2005, כאשר המפקד האשים את המערער בהפצת השמועה על הרומן שניהל עם השוטרת, ובהמשך בהעברתו של המערער מתפקידו הקודם והצבתו בנקודת משטרה אחרת במרץ 2005.
פחות מחודש לאחר מכן אושפז המערער במחלקה הקרדיולוגית בשל מיחושים בחזה עקב חשד לתעוקת חזה ובעיה קרדיאלית ובהמשך נעשה לו צנתור שנמצא תקין. בעקבות זאת הופנה לטיפול פסיכיאטרי ונבדק לראשונה ביולי 2005, אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות עם תסמיני חרדה והחל לקבל טיפול נפשי במשך כשנתיים. מן האמור עולה כי קיים קשר כרונולוגי בין האירועים נשוא התביעה להתפרצות הבעיות הנפשיות של המערער, זמן קצר לאחר מכן.
ו. בהתייחס לחומרת האירועים ומידת חריגותם ביחס לשגרת תפקודו של המערער, זהו נושא להכרת ביהמ"ש, שכן קיימים הבדלי גרסאות בתיק, הן בנוגע להתנהגותו של המפקד כלפי המערער והן ביחס למניעים להציבו בנקודת המשטרה במג'אר.
אם נקבל את גרסת המערער, ניתן לומר כי מדובר באירועים שחרגו משגרת תפקודו הרגיל ואשר היה בהם כדי לגרום ללחץ נפשי והתפתחות של מצוקה נפשית, כפי שאירע. קשה לקבל את הטענה שמדובר באירועים שאין להם קשר לעבודתו כשוטר, שכן העימות אירע עם מפקדו הישיר והיו לכך השלכות ברורות על שגרת פעילותו ותפקודו במסגרת מקום עבודתו.
ז. גם האבחנה של בעייתו הנפשית של המערער מתאימה לתגובותיו הנפשיות שניתן לראותן במצבים של דחק נפשי ובתגובה לנסיבות חיים לוחצות. אלו הן תגובות שבמהותן נגרמות על ידי אירועים מסוג זה ומתאפיינות בעיקר בתסמיני חרדה ודכאון, כפי שבא לידי ביטוי אצל המערער. באשר לקשר בין העלמות גורמי הדחק והשיפור במצבו הנפשי של המערער- גם כאן יש תמיכה לקשר בין האירועים נשואי התביעה למצבו הנפשי של המערער, שכן הוא מתאר הקלה משמעותית בתסמינים לאחר שהמפקד שעמו התעמת עזב את התחנה ולאחר שהמערער עצמו סיים את תפקידו בתחנת המשטרה במג'אר והוצב בתפקיד נוח ומתאים יותר מבחינתו.
ח. לסיכום ניתן לומר, כי מתמלאים התנאים הנדרשים על מנת לקבוע כי קיים קשר בין האירועים נשואי התביעה ותנאי שירותו של המערער באותה תקופה, לבין התפתחות סימני המצוקה הנפשית כפי שתוארו.
ניתן לכן לומר כי הבעיות הנפשיות מהן סבל המערער החל מאפריל 2005 קשורות בקשר ישיר לאירועים נשואי התביעה שהתרחשו זמן קצר קודם לכן, אירועים אשר היוו גורם דחק שיש בו כדי להסביר את התפתחות בעיותיו הנפשיות של המערער.
ראוי לציין עם זאת, כי תסמיני המצוקה הנפשית של המערער הלכו ופחתו בהדרגה וחלפו כמעט לחלוטין תוך כשנתיים ולאחר שהוצב בתפקיד חדש. תפקודו המקצועי והאישי של המערער בשנים האחרונות הוא על פי המתואר תקין ואין כיום עדות לקיומה של פתולוגיה נפשית משמעותית שפוגעת בתפקודו ומצריכה טיפול פעיל. הפרעות השינה והעייפות הכרונית שמהם ממשיך המערער לסבול יתכן והם קשורים לתסמונת דום הנשימה בשינה, אשר אובחנה אצלו לאחרונה ואשר הינה הפרעה שאין לה רקע ובסיס נפשי. התסמינים הנפשיים שהוא מתאר כיום, כמו הנטייה להילחץ במצבי עומס ודאגת היתר לילדיו, ניתן לראותם כתסמינים שרידיים שאינם גורמים לנכות נפשית קבועה.
ט. לאור האמור, סבור המומחה כי ניתן לקבוע שקיים קשר בין האירועים נשואי התביעה למצוקה הנפשית שממנה סבל המערער בין השנים 2005-2007 אשר גרמו באותה תקופה להפרעות בתפקודו ולפגיעה באיכות חייו ואשר בעטיים סבל מנכות נפשית זמנית בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 34ג' לתקנות המל"ל. לתובע לא נותרה בגין אלה נכות נפשית קבועה.
16. כאמור יש להבדיל בין מצב בו המחלה חלפה, ממצב בו לדעת המומחה יש תסמינים אך אלו אינם מזכים בנכות לפי התקנות. המומחים הרפואיים מתייחסים לעתים לשתי הסיטואציות כמקשה אחת. אך לאשורה מדובר בשתי סיטואציות שונות. מקרה בו הקביעה הרפואית הנה שחלפה מחלה כליל (להבדיל מתסמינים שלא מזכים בנכות ולהבדיל מתקופה של הטבה שאולי זמנית היא ויכול ותוחמר) – דין הערעור לדחייה. ראה למשל פסקה י"א לרע"א 6961/12 (ניתן ב 6.1.13). נוסיף כי נכות – כהגדרתה בסע' 1 לחוק - הנה תנאי מתנאי הזכות שבחוק. לכן כאשר המסקנה היא שלא נותרו כל תסמינים ויש מזור מלא להבדיל מהטבה זמנית, ממילא המסקנה היא שלא מתקיים אחד מתנאי הזכאות שבחוק, ואין מתעוררת שאלה שעל הועדה הרפואית להתייחס אליה.
זאת כאמור, בשונה ממצב בו נותרו תסמינים אך לקביעת המומחה לא מזכים הם בנכות לפי התקנות , או ממצב בו כרגע אין שום תסמינים אך מדובר במחלה שיש בה תקופות הטבה והחמרה. במצבים אלה מן הדין לקבל הערעור, שכן ועדה רפואית היא שאמורה לתן דעתה האם אותם תסמינים מזכים או לא מזכים בנכות , ואם כן באיזה שיעור. זאת לפי סע' 10 לחוק הקובע שוועדה רפואית היא שתקבע מזמן לזמן את דרגת הנכות. ערעור על ועדה רפואית הנו לוועדה רפואית עליונה, ועליה בסוגיות משפטיות – לביהמ"ש המחוזי (סע' 12 ו 12א לחוק). ואלו ההליך כאן עניינו בערעור על החלטת קצין תגמולים לפי סע' 33 לחוק, כאשר האחרון אינו אמור ואינו מוסמך לקבוע דרגת הנכות. מדובר במסלולים שונים.
לכן ובשונה מעמדת המערער בסיכומיו, לא מדובר בהרחבת חזית של המשיב, שכן רשאי המערער להגן על עמדתו בטענה משפטית לפיה לא נותרה פגימה רפואית, ולכן לא מתקיימים תנאי הזכאות. טענה זו רשאי הוא להעלות גם בשלב מאוחר (עיין ע"א 446/77 בירנצוויג נ' קצין התגמולים, פ"ד לב(1) 290 , בפס' 4 של עמ' 292) - ובלבד שניתנה למערער אפשרות להתייחס לטענה. המערער אכן התייחס אליה בסיכומיו. אכן אותו טעם נודע לראשונה רק עת ניתנה חוו"ד מומחה הועדה שקביעתו הנה שלא נותרה פגימה נפשית קבועה: זאת להבדיל מקביעת ד"ר שינקמן מטעם המשיב שלטעמה נותרה פגימה נפשית אך אין ליחסה לשירות (ראה להלן). יכול שמטעם זה גרס המערער שעסקינן בהרחבת חזית. לאשורה לא יכול היה המשיב להעלות טיעון זה כל עוד לא נודעו לו מסקנותיו של מומחה הועדה.
17. אלא שלהבדיל, גם אם לא מדובר בהרחבת חזית, עולה השאלה האם נכונה הטענה לגופה, היינו האם אכן לא נותרה פגימה רפואית כלשהי. לטעמנו כאמור – נותרה. ניתן כאמור למצוא חיזוק לקביעתנו שנותרה פגימה נפשית בשיעור כלשהו, אף במסקנות מומחית המשיב. יכול שמדובר במצב שאינו מזכה בנכות רפואית לפי התקנות , ויכול שכן, אך על כך תצטרך ועדה רפואית לתן את הדעת. להלן נבאר קביעתנו.
א. כאמור מומחה הועדה גורס שהיתה נכות זמנית בין שנים 2005-2007 הקשורה רפואית, לאירועים נשוא הערעור. הוא גורס שלא נותרה נכות קבועה אך מציין אף הוא שנותרו תסמינים שרידיים אף שאינם גורמים לשיטתו לנכות קבועה. במצב זה אנו במצב הראשון שתואר לעיל בראשית דברינו (פס' 1(ב) לעיל).
ב. אין שוני בין מומחית המשיב למומחה המערער לענין האבחנה. בפן הסיבתיות הרפואית שניהם גורסים כי רפואית מדובר בהפרעה הסתגלותית עם ביטויי חרדה ודכאון שהופיעה כתגובה להשפעה של גורמי דחק של יחסים מעורערים , מבחינתו, עם מפקדו. גם מומחה הועדה כזכור קיבל אבחנה זו.
ג. להבדיל, אין ציון בקביעת ד"ר שינקמן כאילו חלף מצב נפשי זה מעיקרא. מומחה הועדה גרס כאמור כי הנכות הזמנית חלפה לאחר 2007, אך ד"ר שינקמן בדקה את המערער לאחר 2007 (באפריל 2010). ואין בחווה"ד שלה , לרבות חווה"ד המשלימה מ 22.9.11, קביעה כאילו אותה בעיה נפשית חלפה. נהפוך הוא למקרא חוות דעתה (נספח ז-ח להודעת הערעור) וחווה"ד המשלימה - ניתן להתרשם שהיא סבורה שהמערער סובל ממנה; אולם לא ניתן לייחסה לשירות בשל אותו טעם משפטי, להבדיל מרפואי, שהגורמים לפגימה אינם נעוצים בשירותו של המערער כשוטר. על טעם זה של סבתיות משפטית כבר נתנו הדעת לעיל ודחינו אותו.
במישור הקביעות הרפואיות נותרנו אפוא עם קביעה של מומחה הועדה כי נותרו תסמינים נפשיים שרידיים לאותה נכות שנבעה מתנאי השירות, יחד עם קביעת מומחה המשיב שאף היא לא חולקת שנותרה פגימה נפשית שנבעה בפן הסובייקטיבי רפואי מן השירות. כאמור הועדה הרפואית היא שתצטרך לענות האם מדובר במצב המזכה בנכות או לא.
ד. אנו מקבלים הערעור וקובעים כי יש קשר של גרימה בין תנאי השירות לבין פגימה נפשית של תגובת הסתגלות עם ביטויי חרדה ודכאון. לאור ההתלבטות ביחס למשטר הנגזר מן הקביעה הרפואית , ראינו לעשות צו מתון להוצאות. המשיב יחזיר למערער את השכר ששלם למומחה מטעמו ואת חלקו של המערער בשכר מומחה הועדה, כנגד הצגת קבלות. לבד מזאת אין צו להוצאות.
ה. ניתן לפרסם פסה"ד בלא פרטים מזהים.
ניתן היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
|
יואב פרידמן, שופט
יו"ר הוועדה
|
|
דר' אלכס קורת
חבר הוועדה
|
|
דר' צבי בן-ישי
חבר הוועדה
|