ההליך
מדובר בערעור על החלטת המשיב מיום 23.5.21, בה נדחתה בקשת המערער להכרת זכות נכה בגין פוסט טראומה, בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי ובין הפרעת האישיות ממנה הוא סובל, וזאת בהסתמך על החומר העובדתי וחוות הדעת של ד"ר שם דוד מיום 11.4.21.
המערער הגיש למשיב בעבר בקשה להכרת זכות נכה שנדחתה ביום 4.12.16. בערעור על כך בפני ועדת הערעור, הוחזר העניין למשיב, על מנת לבדוק את טענותיו העובדתיות של המערער, בלי שהמשיב ויתר על טענת ההתיישנות, ואותו ערעור נמחק בהסכמה ביום 21.6.18. ביום 23.5.21 נתן המשיב החלטה חדשה שדחתה את בקשת המערער להכרת זכות נכות בשל PTSD, על יסוד חוות דעתו של ד"ר שם דוד האמורה לעיל, וכן שעל פי סעיף 32(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט – 1959 [נוטח משולב} (להלן-חוק הנכים), חלה התיישנות שאינה ניתנת להארכה בתום שלוש שנים מיום שחרורו של המערער לאחר האירוע, בעוד שהבקשה נשוא הדיון הוגשה שמונה עשר שנים לאחר שחרורו מהשירות, במהלך כל השנים הנ"ל לא היו לו כל תלונות הקשורות לPTSD - , תלונותיו על סיוטים הופיעו רק כתשע שנים לאחר שחרורו
משירות מילואים ושוחרר לפי בקשתו, ודחיית תביעתו הייתה גם לאור חוות דעת נוספת של ד"ר תודר מיום 28.4.22, לפיה לא סבל מ-PTSD.
לטענת המערער, ביחס לטענה ההתיישנות, בשלב התביעה הראשונה והערעור על החלטת המשיב הראשונה, לא נטענה טענת ההתיישנות על ידי המשיב, הטענה נטענה לראשונה רק בתשובת המשיב לערעור שהוחזר לוועדת הערעור בתיק 33909-01-17 תוך התנגדות המערער לטענת ההתיישנות, וגם בהליך זה הוחזר העניין למשיב לצורך בדיקת ההיבט העובדתי תוך שמירת זכויות הצדדים ביחס לטענותיהם.
זמן קצר לאחר השירות התחילו אצלו סיוטים, פלשבקים וחוסר היכולת לישון, אך נדרש לו כמעט עשור להבין שהדבר לא תקין, ורק בשנת 2009 ידעו הפסיכיאטרים להצביע על מחלתו ועל הקשר הברור לשירותו הצבאי, ובהחלטת המשיב מיום 4.12.16 לא נאמר דבר בעניין ההתיישנות.
כמו כן ביקש להאריך לו את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 32(א) לחוק הנכים בהתקיים התנאים האמורים בסעיף 32א לחוק הנ"ל.
ב. הראיות
תצהיר המערער מיום 14.08.2013 (ת"ר כרך 1 עמ' 15)
בתצהיר זה אמר המערער שהוא מובטל, מתגורר לבד במושב, אין לו קשר עם אף אחד, מרוחק ומסוגר, מגיל 42, חי על חשבון אמו, עייף ומיואש, לא ישן בלילות, חסר מנוחה, מותש ומלא מחשבות שרודפות אותו, בעיקר משירותו הצבאית. לאור ייעוץ רפואי ומשפטי שקיבל קיים קשר סיבתי ישיר והדוק בין תנאי שירותו כלוחם וכמפקד בשריון בשירות סדיר ובמילואים שכללו אירועים טראומתיים וחוויות קשות שעבר בשטחים ובעזה ובין התפרצות פגימתו הנפשית- PTSD ממנה הוא סובל שנים רבות.
תצהירי המערער מיום 11.05.17, (צורף לנימוקי הערעור) ומימים 27.01.22;16.10.22; 13.08.13 - הוגשו ביום 15.02.22
בתצהירו הראשון אמר המערער שהוא החל לסבול מפוסט טראומה, כפי שאובחן מפעם לפעם לאחר שירותו הצבאי ובגללו, כפי שעולה מחוות הדעת המומחה מטעמו - ד"ר פישר, בהתאם לבדיקה מיום 28.11.21. הוא שירת כלוחם בחיל השריון, נכנס לעזה עם הפלוגה מספר פעמים באינתיפאדה הראשונה כלוחם במקומות שונים, נזרקו עליהם אבנים, היו התקהלויות אלימות סביב הבית בו התגוררו, ונזרק בקבוק תבערה שהתפוצץ במרחק של חצי מטר ממנו. מצד שני נדרשו לשמור על הומניות, אך הדבר היה קשה הואיל והם היו צריכים לעשות חיפושים בבתים ועל גופם של אנשים תוך הפעלת אלימות. זמן קצר לאחר השירות התחילו הסיוטים, הפלשבקים וחוסר והיכולת לישון, ונדרש לו כמעט עשור להבין שהדבר לא תקין. רק ב-2009 ידעו המומחים לזהות את מחלתו ואת הקשר שלה לשירות הצבאי.
בתצהיריו האחרים הוסיף, שהשירות בעזה היה מלווה בחשש תמידי לחייו, ובסיורים בג'יפים היו מותקפים באבנים ובסלעים. בסיורים רגליים, מכל סמטה היה יכול לצוץ מחבל. הוא נלחם גם בלבנון במילואים, הצביע על אירוע במסגרת אירועי הר הבית באינתיפאדה ב-10/90, בו הותקפו באבנים ואחד הסלעים שנזרק מגג בניין גבוה נצמד אליו והוא היה כפסע בין החיים למוות, ובמקרה אחר הותקפו באבנים ונאסר עליהם לירות, ונזרק עליהם בקבוק מולוטוב שהתלקח בסמוך מאוד אליו והיו מקרים בהם חש לחייו. האווירה בעזה במהלך האינתיפאדה הראשונה ולאחר פרוץ מהומות הר הבית, הייתה קשה ומתוחה, נזרקו עליו מטחי אבנים בעת הסיורים ובאחת הפעמים נדרשו להיצמד לקירות הבתים, הייתה אלימות ונזרק בקבוק תבערה שהתפוצץ חצי מטר ממנו.
הוא סיים 12 שנות לימוד בציונים טובים מאוד ותעודת בגרות במגמה ריאלית, לפני השירות בילה והשתמש בסמים ובאלכוהול אך נמנע מכך, לאחר סיום השירות התחיל לסבול מסיוטים ופלשבקים, היו לו מצבי רוח קשים, חוסר יכולת לישון ולהשתלב במצבים חברתיים. בשנים שלאחר מכן המשיך מצבו להידרדר, הסיוטים ואי היכולת לישון התגברו, אובחן כסינדרום של עייפות כרונית מלווה באנמיה וחוסר ויטמין B12, התחיל בטיפול עצמי בקנביס, פעל על מנת להתמודד עם המראות שחזרו לו בלילות, הבין שאינו יכול להמשיך בשירות צבאי במילואים, ובשנת 2002 שוחרר משירות מילואים בהוראת הקב"ן. באותה תקופה דחה את הסביבה של חברים ומשפחה שהייתה לו, נפרד מבת זוגו ואם ילדיו, פנה לפסיכיאטרים ואובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית לאור שירותו הצבאי, וצוין שמדובר במצב כרוני. באותה עת, מצבו היה קשה והוא נותר לבד, לאחר שהשירות הצבאי לא לקח אחריות על מצבו, בטענה שהוא סובל מהפרעת אישיות, דבר שלא הועלה על ידי גורמי הטיפול, ומנוגד לתיעוד וקביעות רפואיות.