פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון

ערעור על החלטת המשיב, אשר קבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי, לבין תנאי שירותו והטיפול הרפואי הרשלני שקיבל במהלך השירות, וכי הוא סבל ממצבו הנפשי עוד בטרם גיוסו לצבא.

רקע עובדתי

1.המערער, יליד 1989, התגייס לשירות צבאי ביום 20.11.2007 עם פרופיל רפואי 97 ושירת כלוחם בחטיבת "כפיר". בעקבות אירועים של קוצר נשימה ודופק לא סדיר במהלך השירות הוא אושפז ביום 15.1.2009 בבית החולים "פוריה", אובחן כלוקה בתסמונת הסינוס החולה SSS - Sick Sinus Syndrome)) ובליבו הושתל קוצב לב. ביום 8.3.2008 הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות [מחלה] לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים או החוק), בגין פגימה קרדיולוגית, אשר, לטענתו, נבעה מתנאי שירותו בטירונות, באימון המתקדם ובקורס מ"כים. המשיב דחה ביום 15.11.2010 את הבקשה, לאור מסקנתו כי המערער סובל מתסמונת הסינוס החולה ללא קשר לתנאי השירות הצבאי (להלן: ההחלטה הראשונה).

ביום 25.5.2011 הגיש המערער למשיב בקשה למתן החלטה חדשה על סמך "ראיה חדשה", בהתאם לסעיף 35(א) לחוק, בהתבססו על חוות דעת רפואית של פרופ' י' ברוק, שקבע כי תנאי שירותו של המערער האיצו את מחלתו, שהינה הפרעות קצב הלב, וכי החמרה במחלתו נבעה אף מהזמן הרב שחלף עד שאובחן וקיבל טיפול רפואי. המשיב העביר את החומר לבחינתו של ד"ר ישראל תמרי, אשר בחוות דעתו מיום 17.1.2012 כתב כי הוא מפקפק באבחנה של תסמונת הסינוס החולה שנעשתה בבית החולים "פוריה" וכי התייחסות מפקדיו של המערער לתלונותיו הייתה שערורייתית. עם זאת, הוא סבר כי התייחסות זו לא גרמה להחמרת התסמינים הקליניים וכי אין קשר של גרימה או החמרה בין התסמינים לבין השירות הצבאי. בחוות דעתו המשלימה מיום 2.3.2012 ציין ד"ר תמרי כי ייתכן שהייתה אינדיקציה להשתלת קוצב לב למערער. המשיב החליט לראות בחוות הדעת של פרופ' ברוק בגדר "ראיה חדשה", אולם לאור חוות הדעת של ד"ר תמרי הוא קבע ביום 6.5.2012 כי אין מקום לשינוי ההחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השנייה).

המערער הגיש ערעור על ההחלטה השנייה, אשר נדון בפני ועדת ערעור בראשות השופט פרידמן (ע"נ 20980-06-12). לבקשת באי-כוח הצדדים, נמחק הערעור ביום 25.3.2014, לאחר שהם הודיעו לוועדה כי המערער "יוכל להגיש תביעה חדשה להכרת זכות אצל המשיב, בה יתייחס למכלול טענותיו, לרבות טענת הרשלנות הרפואית בטיפול בו".

2.ביום 12.5.2014 הגיש המערער למשיב בקשה חדשה להכרת זכות [חבלה], ובה טען לרשלנות רפואית בבית החולים "פוריה". בטופס הבקשה הוא ציין כי לאחר השתלת הקוצב הלב, הבדיקות שביצע הראו שהקוצב כלל לא היה נדרש. המשיב קיבל את הבקשה, ובהחלטה מיום 8.1.2015 קבע שהשתלת קוצב הלב על רקע טיפול רפואי רשלני אירעה בתקופת ועקב שירותו הצבאי (להלן: ההחלטה השלישית).

ביום 22.3.2015 קבעה ועדה רפואית מחוזית למערער דרגת נכות של 11%, החל מיום 12.5.2014, מתוכם 10% בגין הפרעות קצב לב עם קוצב לב קבוע ו-1% בגין צלקת לא מכערת. עוד קבעה הוועדה כי "אין סימפטומים משמעותיים שקשורים לקיום הקוצב מלבד סימפטומים נפשיים אשר יידונו בנפרד". ביום 2.11.2015 דחתה הוועדה הרפואית את בקשת המערער להכיר בפגימה הנפשית כנכות מוסבת לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969, וציינה כי "חלק מהתסמינים הנפשיים כלולים בנכות המוכרת והשאר אינם קשורים לנכות המוכרת". ועדה רפואית עליונה דחתה את ערעורו של המערער על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית, ובית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת תיק ע"ו 34073-07-16, דחה ביום 23.2.2017 את הערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה. בפסקה 4 להחלטת בית המשפט המחוזי נכתב, בין השאר:

"נציין כי בכל הקשור לטענות המערער כי אין המדובר בנכות נפשית מוסבת, אלא בקשר סיבתי ישיר בין האירוע של השתלת קוצב שאירע במהלך השירות הצבאי לבין המצב הנפשי, הרי הכרעה בעניין זה נתונה לקצין התגמולים, וכאמור בהחלטה מ-13.11.16, עניין זה הוחזר לקצין התגמולים על מנת שיכריע בו, וככל שהכרעתו לא תהיה מקובלת על המערער, הוא יוכל לערער לוועדת עררים".

3.על בסיס חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר חיים שם דוד שניתנה ביום 11.5.2017 (להלן: חוות דעת שם דוד) ושבה נקבע כי המערער סובל מהפרעת חרדה ואישיות בעלת קווים אובססיביים, שמהלכה לא השתנה בעקבות הטיפול הרשלני, קבע המשיב בהחלטתו מיום 1.6.2017 כי לא הוכח קשר סיבתי בין מצבו הנפשי, ממנו הוא סבל עוד טרם גיוסו, לבין תנאי שירותו והטיפול הרפואי הרשלני (להלן: ההחלטה הרביעית). על החלטה זו הוגש ביום 26.6.2017 הערעור שבפנינו.

כתבי הטענות

4.בכתב הערעור המתוקן נטען שהמערער סובל מדיכאון קשה, חרדות, מיחושים לבביים ללא הסבר פיזיולוגי מתאים, תחושה של מתח נלווה, ירידה ביכולת לתפקד ומגבלות משמעותיות בתפקוד חברתי, זוגי ומקצועי. עוד נטען כי מקורו של הסבל הנפשי הינו בטיפול הרפואי הרשלני בבית החולים "פוריה" במהלך השירות הצבאי, וכי קיים קשר סיבתי של גרימה, ולחילופין - של החמרה, בין הטיפול הרשלני לבין מצבו הנפשי. הודגש כי המערער מעולם לא סבל מבעיה נפשית לפני הטיפול הרפואי הרשלני, וכי בעת גיוסו לא נקבעו לו מגבלות פרופיל רפואי כלשהן. לכתב הערעור המתוקן צורפה חוות דעת מיום 9.11.2013 של הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בשעתו הוגשה על-ידו לוועדה הרפואית המחוזית שדנה בבקשתו להכיר במצבו הנפשי כנכות מוסבת (להלן: חוות דעת ומוש). בחוות דעת זו נקבע שקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין ניתוח השתלת קוצב לב.

5.בכתב התשובה טען המשיב כי יש לדחות את הערעור, לאור מסקנת המומחה הרפואי מטעמו בחוות דעת שם דוד.

גרסת המערער

6.בתצהירו מיום 1.8.2018 כתב המערער:

"12. אני לא סבלתי מעולם מבעיה נפשית לפני הטיפול הרפואי הרשלני והפוגעני שבוצע בגופי, לא טופלתי נפשית, לא נקבעו לי מגבלות פרופיל או מגבלות אחרות עם גיוסי או במהלך שירותי הצבאי לפני הניתוח הרשלני שבוצע בגופי ...

13. בעקבות האירוע הרשלנות הקשה שהוכר אני סבלתי מבעיות בתחום הנפשי ובין היתר מדיכאון קשה, חרדות, מיחושים לבביים ללא הסבר פיזיולוגי מתאים, תחושה של מתח נלווה, ירידה ביכולת התפקוד ומגבלות משמעותיות בתפקוד החברתי, הזוגי והמקצועי. בכלל זה ... ולאור מפח הנפש האיום שחוויתי כתוצאה מכך, אני כיום חסר אמונה ברשויות, ברופאים, בבעלי תפקידים ובהחלטותיהם, ומצב נפשי זה מקשה עלי בהתמודדות היום יומית עם מכלול מערכות החיים".

באת-כוח המשיב ויתרה על חקירה נגדית של המערער.

חוות דעת ומוש (מטעם המערער)

7.בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר ומוש מיום 9.11.2013 נכתב כי לא ידוע על הפרעות התפתחותיות או בעיות בעברו של המערער שהצריכו טיפול נפשי מיוחד. צוין שהמערער, אשר שוחרר מהצבא שחרור מוקדם עם פרופיל רפואי 21, חווה משבר בחייו כשגילה שכלל לא היה צורך בביצוע השתלת קוצב הלב. המומחה פירט שבע מגבלות שתיאר בפניו המערער כתוצאה מהרשלנות בטיפול הרפואי: (1) הגבלה בתנועה ובפעילות ספורטיבית - אי-יכולת לפרוס ידיים לצדדים מבלי להסתכן בקריעה של החוטים המוליכים מן הסוללה בקוצב שהושאר בגופו אל האלקטרודות בתוך הלב; (2) מגבלה אסתטית - מתקשה ומתבייש להוריד חולצה בנוכחות הזולת; (3) מגבלה במעבר במגנומטרים במקומות בילוי; (4) פגיעה באינטימיות ובספונטניות בקשר זוגי; (5) פחד ורתיעה בעת מגע בבית החזה; (6) תחושת תסכול; (7) קשיים במציאת תעסוקה. ד"ר ומוש אף ציין כי המערער תיאר בפניו מצבי רוח ירודים, התקפי חרדה שהצריכו הבאתו לחדר מיון, פחד מלהיות לבד וחיפוש חומר באינטרנט על תקלות בקוצבי לב. אשר למצב המערער בעת בדיקתו, כתב המומחה כי לא נמצאה עדות לפעילות פסיכוטית או למצב הלוצינטורי, וכי המערער נמצא במצב רוח מעט ירוד, עם אפקט בגוון חרדתי-דיכאוני. הוא קבע כי למערער סימנים קליניים של דיכאון קל, וכי הוא סובל מ-MILD DEPRESSIVE DISORDER. עוד טען כי לאור היעדר היסטוריה רפואית של בעיות חרדה או בעיות נפשיות, הסבירות לקשר בין האירוע של גילוי ההשתלה המיותרת של קוצב הלב לבין התפתחות פגימה נפשית זו הינה ברמה ודאית. המומחה הוסיף כי מאמרים מקצועיים הצביעו על קשר בין התפתחות הפרעות חרדה לבין מצבים לבביים שונים בכלל, והשתלות קוצבי לב בפרט.

8.ד"ר ומוש לא התייצב לחקירה נגדית על חוות דעתו, לאחר שלא נעתרנו לבקשת בא-כוח המערער, שהוגשה יממה לפני מועד ישיבת ההוכחות, לדחות את מועד ישיבת ההוכחות עקב נסיעת המומחה לחוץ לארץ (עובדה עליה דיווח המומחה כחודש ימים לפני מועד הדיון). למרות זאת, קיבלנו את חוות דעת ומוש כראיה מטעם המערער, לאור סעיף 21 לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, ולאור עמדת בית המשפט העליון, שבאה לביטוי, למשל, בע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-17 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 29.12.2015), ובבש"פ 5620/09 קרולקר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 16.8.2009), אשר בפסקה 17 בו נקבע כי "גם הדיון האזרחי מכיר מצבים שבהם אפשר להסתמך על עדות או תצהיר שניתן אף אם לא ניתנה אפשרות ראויה לחקור עד או מצהיר".

חוות דעת שם דוד (מטעם המשיב)

9.בחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר שם דוד מיום 11.5.2017 נטען כי המערער סבל מהפרעת חרדה עובר לשירותו הצבאי. כביסוס לטענה זו פורט תיעוד מתיקו הרפואי של המערער בקופת חולים:

*תלונות על סחרחורות בזמן קימה מהשינה, וקוצר נשימה בזמן מאמץ, ביום 30.7.2004 (בגיל 15);

*אבחנה של ANXIETY STATE ביום 18.10.2004 בעקבות תלונות על קשיי נשימה;

*תלונות על כאבי בטן תחתונה, דפיקות לב וקשיי נשימה;

*מעורבות בתאונת דרכים ביום 15.5.2005;

*אבחנה של PANIC DISORDER ANXIETY STATE ביום 18.7.2005 בעקבות תלונות על קשיי נשימה וכאבי בטן;

*אבחנה של PTSD ביום 19.8.2005 וביום 7.10.2005 בעקבות תלונות על אי-שקט, מתח וחרדה, שמתבטאים בכאבי בטן, הקאות, קשיי נשימה, הפרעות שינה עם ירידה בתיאבון, ופחד להישאר לבד. כן קיים אזכור שסבו של המערער נפטר מתאונה;

*תלונה ביום 29.8.2006 על התעלפות, בחילה והזעה לאחר בדיקת דם;

*תלונות על נימול ורדימות בבוהן ביום 4.9.2007.

בנוסף, טען ד"ר שם דוד כי בהחלטת הוועדה הרפואית המחוזית, שדחתה את בקשת המערער להכיר במצבו הנפשי כנכות מוסבת, "נקבע שסבל מהפרעת חרדה עובר לשירותו הצבאי".

בחוות הדעת ציין מומחה המשיב כי בבדיקתו ביום 3.1.2017 (למעלה משלוש שנים לאחר הבדיקה על-ידי מומחה המערער), סיפר לו המערער כי הוא "רואה את הצלקת מול העיניים, את המכשיר כשהוא מצטלם בים זה משהו שמפריע לו מאוד, כשרוצה לצאת עם החברים לבלות אין לו אפשרות לעבור בשדה המגנטי ... המחשבות סביב הקוצב, ומה יקרה אם ישכח ומה יקרה כשהוא היה לפני ראיונות עבודה עם הטופס הצהרת בריאות לא ידע כיצד להסביר את עצמו והיו הרבה אנשים שהרימו גבה, הדברים הללו הביאו אותו לחשוב שעות על הרבה חרדות, מה יקרה, הגיע למיון בגלל מחשבות טורדניות שהיכו בו (היה בשנת 2012, 2004 ו-2015)".

ד"ר שם דוד קבע המערער סובל מהפרעת חרדה ואישיות בעלת קווים אובססיביים, וכי אין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי, מאחר והטיפול הרשלני לא שינה את מהלכה של הפרעת החרדה ממנה הוא סבל עוד לפני שירותו הצבאי.

המסגרת הנורמטיבית ומשקלן של חוות דעת רפואיות

10.כמתואר לעיל, המשיב נעתר לבקשה החדשה להכרה בנכות שהגיש המערער ביום 12.5.2014, הכיר בהשתלת קוצב הלב כטיפול רשלני, ובעקבות הכרה זו קבעה ועדה רפואית את דרגת הנכות בגין הפרעות קצב לב וצלקת. לאחר שנדחתה בקשת המערער להכיר בנכותו הנפשית כנכות מוסבת, הוא ביקש כי קצין התגמולים יכיר בנכותו הנפשית, בהתאם לסעיף 30 לחוק הנכים. על-פי חוק זה, הוסמך קצין התגמולים להכיר באדם כ"נכה", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, קרי - לקבוע אם הוא "חייל משוחרר או חייל בשירות קבע שלקה בנכות". בהתאם להגדרת "נכות", נדרש המערער להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של מחלה; (ב) כי המחלה אירעה בעת השירות; (ג) כי המחלה נגרמה עקב השירות. עניינו של התנאי השלישי ("עקב") הינו הקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה, והוא דורש הוכחת קיומם של קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי. כשמדובר בקשר סיבתי של החמרה (להבדיל מגרימה) תפקידו של קצין התגמולים אינו מתמצה בקביעה של החמרה, אלא מוטל עליו אף לקבוע את שיעור ההחמרה.

בע"א (מחוזי ת"א) 835/84 מלמד נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 7.3.1986) (להלן: עניין מלמד) נקבע כי "החובה להיזקק לשירות רפואי במסגרת השירות הצבאי היא חלק מתנאי השירות". ברע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321 (2002) הפנה השופט (כתוארו אז) ריבלין לעניין מלמד כאסמכתא לכך שהתיבה "עקב השירות" המופיעה בסעיף 1 לחוק כוללת בחובה "בנסיבות המתאימות" גם טיפול רשלני שניתן בתקופת השירות. במקרה שבפנינו, "תנאי השירות" הינם הטיפול הרפואי הרשלני שניתן למערער, קרי - השתלת קוצב לב שלא לצורך, עקב אבחנה שגויה. עלינו לבחון האם מתקיים קשר סיבתי בין פגימה נפשית כיום (המחלה) לבין הטיפול הרשלני אז (תנאי השירות).

11.לקביעת קשר סיבתי-עובדתי, שהינה שאלה רפואית, הסתייענו בחוות דעת של מומחים. מטעם המערער הוגשה חוות דעת ומוש, ששימשה אותו בבקשתו מהוועדה הרפואית להכרה בפגימה הנפשית כנכות מוסבת. מטעם המשיב הוגשה חוות דעת שם דוד, שנערכה שלוש שנים מאוחר יותר, ונועדה לסייע למשיב בקבלת ההחלטה הרביעית, מושא ערעור זה. עלינו, כוועדת ערעור, מוטל לבחון את כל אחת מחוות הדעת שהוגשו, להחליט אם לתת בה אמון, איזה משקל לתת לה ולקבוע האם היא משנה את המסקנה הסופית לאחר שקלולה עם יתר הראיות שהובאו על-ידי הצדדים. כידוע, בית משפט רשאי לאמץ מסקנות מומחה, לדחותן כולן או חלקן, בין אם מדובר במומחים מטעם הצדדים או במומחה מטעם בית המשפט (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר (פורסם בנבו, 4.7.2012). בפסק הדין בע"ו (מחוזי ת"א) 34668-12-12 צ.ד. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 10.10.2013) (להלן: עניין צ.ד.) הובהר כי "ההליך המשפטי אינו תחרות אשר בסופה יש להכריז על הזוכה מבין היריבים המתמודדים, הוא אף לא נועד להכריע מי מחוות הדעת הינה מוצלחת יותר ... ברגע שהמשיב הגיש אף הוא חוות דעת מטעמו וכן את תיקה הרפואי של המערערת, והמומחים נחקרו על חוות דעתם ועל רישומים אלה ואחרים, הרי שהראיות שהוגשו ע"י שני הצדדים מאבדות את צביונן 'מטעם', והופכות להיות חלק מכלל הראיות שנפרסו לעיני בית המשפט, על פיהן אמור הוא להגיע להכרעה הנכונה".

הפגימה הנפשית ממנה סובל המערער כיום

12.המערער כתב בתצהירו מיום 1.8.2018 כי הוא סובל מדיכאון קשה וחרדות. ד"ר ומוש, מומחה המערער, קבע בחוות דעתו משנת 2013 כי למערער סימנים קליניים של דיכאון קל ואבחן את מצבו הנפשי כ - MILD DEPRESSIVE DISORDER (סעיף F32 של

ICD-10 - International Classification of Diseases של ארגון הבריאות העולמי, במהדורה שהייתה תקפה בעת מתן חוות הדעת). ד"ר שם דוד, מומחה המשיב, קבע בחוות דעתו משנת 2017 כי המערער סובל מהפרעת חרדה ואישיות אובססיבית, אם כי לא שייך את הפגימה לאבחנת חרדה ספציפית מאבחנות ANXIETY הרבות המופיעות בסעיף F41 של ICD-10). מהתיאורים שמסר המערער למומחה המשיב בעת בדיקתו ביום 3.1.2017, אשר, משקפים תמונת מצב עדכנית יותר מזו שנמסרה למומחה המערער בשנת 2013, אנו סבורים כי האבחנה של מומחה המשיב, של הפרעת חרדה, הינה מדויקת יותר. לפיכך, אנו קובעים שהוכח שכיום המערער סובל מהפרעת חרדה.

האם המערער סבל מהפרעת חרדה עובר לטיפול הרפואי הרשלני בעת שירותו ?

13.בתמיכה לבקשת המערער מיום 12.5.2014 להכרה בנכותו עקב הטיפול הרשלני, הוא נסמך על חוות דעת מיום 20.5.2013 של ד"ר שמעון בראון, מומחה למחלות לב, אשר קבע, בין היתר, כי המערער התלונן מגיל 15 על אירועי פלפיטציות (תדירות מוגברת של פעימות הלב) וקוצר נשימה. בטופס הקבלה לבית החולים "פוריה" מיום 15.1.2009 נכתב: "פרופיל 97. מזה שנתיים סובל מאירועים חוזרים של סחרחורת, חולשה ואירועים של עלפון". בבקשתו הנוספת להכרה בנכות, שהגיש המערער ביום 12.5.2014, הוא כתב: "במהלך השירות הצבאי סבלתי מדי פעם מאירועים של דופק מהיר מלווה בקשיי נשימה". מכל אלו אנו למדים כי עוד מלפני גיוסו סבל המערער מקצב לב מואץ, דופק מהיר וקוצר נשימה, וכי תופעות אלו נמשכו אף לאחר גיוסו לצבא.

14.כמפורט בפסקה 9 לעיל, מומחה המשיב ראה בתופעות אלו ביטוי להפרעת חרדה שהייתה למערער עוד בטרם טופל באופן רשלני בתקופת השירות. בחקירתו הנגדית קשר ד"ר שם דוד בין תלונות המערער בפני רופאי קופת חולים על קשיי נשימה בשנות העשרה לחייו לבין מצבו הנפשי:

"כל ילד בן 15 ... כשמישהו שמתאמץ אז יש לו קוצר נשימה והוא מתקשה לנשום ... עצם זה שהוא הולך לרופא והוא שואל לגבי זה ויש לי ככה ויש לי ככה, זה מעיד על מתח וחרדה מסוימים לגבי אותן תופעות שבדרך כלל ילדים נוער לא מגיעים לרופא בגללם".

"עצם זה שהוא בעצם בא ומתלונן על חלק מהדברים שהרבה אנשים מתנסים בהם, למשל, קוצר קשיי נשימה לאחר מאמץ, ... זה משהו שמעיד על רמת סטרס שלו שהיא גבוהה".

לא השתכנענו כי מהעובדה שנער בגיל העשרה פונה לרופא, עם הוריו או בלעדיהם, בתלונות על קוצר נשימה, יש כדי להעיד על קיומה של פגימה נפשית אצלו. בחקירתו הנגדית הודה מומחה המשיב כי האבחנות שנרשמו למערער בתיק קופת חולים עובר לגיוסו ANXIETY STATE), PANIC DISORDER ANXIETY STATE, PTSD) לא נעשו על-ידי פסיכיאטר אלא על-ידי רופא ילדים ורופא משפחה, וטען כי אינו יודע אם מי מהם הפנה את המערער לייעוץ ולטיפול נפשי. עוד אמר: "עד להגשת התביעה אין קביעה של פסיכיאטר. הוא לא ראה מעולם פסיכיאטר". אשר לאבחנה של PTSD מיום 19.8.2005 על-ידי רופא שאינו פסיכיאטר, אמר המומחה: "למרות שהוא אובחן כסובל מפוסט טראומה, למרות שאני לא רואה מה התסמינים של הפוסט טראומה שם, אבל הוא התייחס לנקודת תאונת הדרכים על ציר הזמן כמאז סובל מאי שקט וחרדה".

בחומר הרפואי מצוי רישום על ביקור במרפאה צבאית ביום 17.6.2008, עם תלונת המערער על חולשה, קשיי נשימה ונימול בגפיים בעקבות ביצוע ניקיונות בפלוגה. בסיכום הביקור רשם ד"ר שולמן: "לאורך כל הזמן יציב לחלוטין ללא סימני מצוקה אמיתיים פרט לנשמת קלה. נראה כי מדובר בהתקף HY ללא צורך בבירור נוסף בשלב זה. החייל עולה לגדוד". אין מדובר באבחנה שנעשתה על-ידי פסיכיאטר, ודומה כי בתיאור המצוטט משתקפת גישה המטילה ספק באמינות תלונותיו של המערער. אין היא יכולה לשמש בסיס לקביעת פגימה של הפרעת חרדה.

מהחומר שבפנינו עלה עוד כי טענת מומחה המשיב בחוות דעתו, לפיה בהחלטת הוועדה הרפואית המחוזית "נקבע שסבל מהפרעת חרדה עובר לשירותו הצבאי", אינה מדויקת כלל ועיקר. באותה החלטה התייחסה הוועדה הרפואית לחוות דעתו של מומחה המערער, ד"ר בראון, בנוגע לתלונות על קצב לב וקוצר נשימה מגיל 15, וציינה כי "סביר מאוד להניח שהתקפי אימה אלו החלו עוד טרם השירות הצבאי וטרם הכנסת קוצב הלב". אין בכך אבחנה של הוועדה הרפואית אודות הפרעת חרדה עובר לגיוס.

אנו אף דוחים את טענת באת-כוח המשיב, בסיכומיה בכתב, לפיה, האמור בפסקה 1 להחלטתו מיום 23.2.2017 של בית המשפט המחוזי ("הצדדים אינם חלוקים על כך כי המדובר היה באבחון שגוי וכי התסמינים בגינם הגיע המערער לבית החולים נבעו, ככל הנראה, מהתקפי חרדה, כך שלא היה מקום מבחינה רפואית לבצע את השתלת קוצב הלב"), מעיד על פגימה נפשית של הפרעת חרדה עובר לטיפול הרשלני. נזכיר כי בפני בית המשפט המחוזי עמדה חוות דעת ומוש מטעם המערער, והוא התייחס לה בפסקה 7 לפסק דינו, בציינו כי "ד"ר ומוש חיווה דעתו מתוך יציאה מנקודת מוצא שלמערער אין היסטוריה של בעיות חרדה או בעיות נפשיות".

15.אנו סבורים כי לא עלה בידי המשיב להוכיח כי עובר לגיוס ולטיפול הרפואי הרשלני סבל המערער מהפרעת חרדה. אמנם הגברת דופק ונשימה מהירה מהווים חלק מהתסמינים של הפרעת חרדה, אולם הם עשויים אף להוות תסמינים של פגימות רבות אחרות. להוכחת קשר בין תסמינים אלו להפרעת חרדה במקרה הספציפי שבפנינו, אין די בהשערות של רופא ילדים או רופא משפחה, או בטענה לקשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי בלבד. "עצם זה שהוא הולך לרופא והוא שואל .. זה מעיד על מתח וחרדה מסוימים" אינה טענה שמבססת פגימה נפשית של הפרעת חרדה. מהחומר שבפנינו עולה המסקנה כי הפרעת חרדה, ממנה סובל המערער כיום, לא הייתה קיימת אצלו לפני שהושתל בגופו קוצב לב שלא לצורך.

האם הוכח קשר סיבתי עובדתי בין הפרעת החרדה לטיפול הרשלני?

16.קבענו כי המערער סובל מהפרעת חרדה, אשר לא הייתה קיימת אצלו עובר לטיפול הרפואי הרשלני. האם המערער הוכיח, ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הפגימה הנפשית ממנה הוא סובל כיום לבין השתלת הקוצב שבוצעה בו כתוצאה מרשלנות רפואית?

המערער טען בתצהירו כי הוא סובל מתופעות הדיכאון והחרדה בעקבות אירוע הרשלנות. חלק מהמגבלות אותן הוא תיאר בפני המומחה ד"ר ומוש בשנת 2013 (ופורטו בפסקה 7 לעיל) צוינו על-ידו כשנבדק ביום 3.1.2017 על-ידי ד"ר שם דוד (כאמור בפסקה 9 לעיל). הן תוארו אף על-ידי בא-כוח המערער, כשהופיע ביום 2.11.2015 ביחד עם המערער בפני הוועדה הרפואית המחוזית, שדנה בבקשתו להכרה בפגימה הנפשית כנכות מוסבת. החלטתה של באת-כוח המשיב לוותר על חקירה נגדית של המערער אמנם אינה מחייבת אותנו לקבל את גרסתו העובדתית שבתצהירו כ"כזה ראה וקדש", אולם - בהצטרפה לשאר הראיות - יש לה משקל ראייתי, המחזק את אותה גרסה.

מאחר וכל תופעות הדיכאון והחרדה שהתרחשו לאחר הטיפול הרפואי הרשלני ותוארו על-ידי המערער בהזדמנויות שונות, כאמור לעיל, קשורות לקוצב הלב שנותר בגופו, מתקיים קשר סיבתי-עובדתי של גרימה בין הפרעת החרדה לבין הטיפול הרשלני.  

17.אם טעינו בקביעתנו כי המערער לא סבל מהפרעת חרדה עובר להשתלת קוצב הלב בגופו, אזי אין מדובר בקשר סיבתי-עובדתי של גרימה. במידה וכך הדבר, אזי גרסתו העובדתית של המערער בנוגע לתופעות הדיכאון והחרדה לאחר ההשתלה, ואשר אותה קיבלנו, מעידה על קשר סיבתי של החמרה בין הפרעת החרדה לבין הטיפול הרפואי הרשלני. מהשוואת התופעות שקדמו להשתלת הקוצב (על-פי התיעוד הרפואי שפורט בפסקה 9 וסיכום ביקור במרפאה צבאית ביום 17.6.2008) עם המגבלות והתופעות מהן סבל המערער לאחר ההשתלה וכתוצאה ממנה, אנו קובעים כי שיעור ההחמרה הינו 100%. (על קביעת החמרת נכות בשיעור 100%, ראו בעניין צ.ד.).

התוצאה

18.לאור מסקנתנו כי מתקיים קשר סיבתי של גרימה, או למצער, של החמרה בשיעור 100%, בין הפרעת החרדה ממנה סובל המערער לבין הטיפול הרפואי הרשלני שקיבל בבית החולים "פוריה" בתקופת שירותו הצבאי, הננו מקבלים את הערעור, ומורים על ביטול החלטת המשיב מיום 1.6.2017.

כמו-כן, אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.