עלה מהעדויות שעוד טרם ההשלמה החילית (אז טענה המערערת כי החלו הכאבים הפיזיים בעקבותם עלתה במשקלה והחלה בהקאות יזומות) – ירדה המערערת במשקלה בצורה קיצונית – 9 ק"ג במשך פחות משלושה חודשים. ירידה במשקל זו הביאה להפסקת המחזור (שהינו אחד מתמרורי האזהרה להפרעת אכילה, ראו בעמ' 191).
לא בכדי באשפוז בתל השומר ובפניות למיון ציינו הרופאים המטפלים "כשברקע היו איפיונים של הפרעת אכילה במשך שנים" (עמ' 106 לת"ר, ד"ר הרשקוביץ, סיכום ביקור פסיכיאטר חדר מיון) ; "הפרעת אכילה לא ספציפית מגיל 13" (עמ' 70 לת"ר).
17.על פי טענת המערערת אין לייחס לכל האמור כאן משמעות – לא להיעדרויותיה מבית הספר; לא לעיסוקה בספורט (לטענתה היתה בנבחרת כדוריד גם בנבחרת ישראל – אישור רשמי לכך מנבחרת ישראל לא הוגש עד היום, אך אין ספק כי שיחקה לכל הפחות בקבוצת הפועל ****, ראו נספח א' שצורף לסיכומי המערערת שם מוזכר כי היתה גם בנבחרת העתודה של נבחרת ישראל); לא לעיסוקה המתמיד בתזונה – שלטענתה נובע גם הוא מהיותה ספורטאית; ולא לנטילת הכדורים המשלשלים שכאמור גם להם מצאה צידוק. עוד טענה המערערת אשר לאינטייק מבית חולים תל השומר (עמ' 70 לת"ר), כי סגנית מנהל המחלקה, ד"ר אנדה מנדל הבהירה במכתב כי הפרעת האכילה לא החלה מגיל 13 (עמ' 69 לת"ר), ועל כן אין ממש בטענות המשיב כי יש לייחס את ההפרעה לעברה הרפואי של המערערת. לנוכח הטענות האישור יובא כאן:
18.מעבר לכך שמכל הנתונים שהובאו מעלה, עולה בבירור תמונה כי תסמיניה של הפרעת האכילה הופיעו עובר לשירות הצבאי; ומעבר לכך שגם המומחה מטעם הועדה נתן על כך דעתו (כאמור לעיל) – כשקבע כי יש ליחס לשירות הצבאי וללחצים שעמו – החמרה בשיעור של שליש; הרי שגם ד"ר אנדה מנדל שהגיעה למתן עדות על מנת להבהיר את המכתב האמור, העידה כי היו סימנים להפרעת האכילה כבר מגיל ההתבגרות של המערערת.
המומחית, שנאלצה להתמודד עם חקירה לא פשוטה בלשון המעטה (ראו רק כדוגמה עמ' 88 לפרוטוקול), הבהירה כי אין ספק שקיים עבר רפואי רלבנטי "היו סימנים בעבר, בוודאי, זה גם מצוין" (עמ' 76 לפרוטוקול, ראו גם בעמ' 81, 85 "אני לא סותרת את כל מה שהדיאטנית כותבת "שאיפה לרזון, מחשבות טורדניות ועיסוק בפעילות גופנית", זה עדיין" ראו גם בעמ' 93) אולם מכתבה נכתב לבקשת המערערת מאחר שלא היה מקום לקבוע, ליתן "כותרת", כי הפרעת האכילה שאותותיה כבר ניכרו בגיל 13 היתה הפרעת אכילה מסוג בולימיה נרבוזה (עמ' 76 לפרוטוקול ובעמ' 80, 81, 85 : "אבל יש פער בין כותרת של הפרעת אכילה לא ספציפית או בולימיה נרבוזה לבין תיאורים של כל מיני דברים שיש למטופל", וכן בעמ' 93).
"הדיאטנית פירשה את האינפורמציה שהיא קיבלה, היא נתנה לזה כותרת לא נכונה, זאת הטעות. היא הייתה צריכה להשאיר את זה עדיין בצורת שאיפה, בגלל זה גם מפרטת ... "שאיפה לרזון, מחשבות טורדניות ועיסוק בפעילות גופנית", היא מסבירה את עצמה. הטעות היא שהדיאטנית נתנה כותרת והיה צריך עדיין להשאיר את זה פתוח... היא הייתה צריכה לכתוב 'בגיל 13 הופיעו סימנים ראשוניים של שאיפה לרזון, מחשבות', זה לא, זה היה, אבל לא לקרוא לזה, ... המטופלת עצמה פנתה מיוזמתה וביקשה שיכתוב את זה ... ולא ראינו סיבה שלא כי לא ראינו שיש לה אבחנה של בולימיה נרבוזה או הפרעת אכילה לא ספציפית מגיל 13 אלא הדברים התחילו יותר מאוחר. אנחנו שוב חוזרים לרמזים ל- ....
ש:או קיי, אז כשכותבת הדיאטנית, כשהיא משקיעה והיא מקשיבה והיא כותבת "מכיתה ז'-ח' מתעסקת באוכל", זה היא כן הייתה צריכה להשאיר או שגם זה היית צריכה לתקן?
ת:בוודאי, זה דברים, זה היה, הטעות היא על מתן הכותרת שזה היה כאילו מוקדם מדי.".
19.יש להזכיר כי ישנה משמעות לא מעטה גם להחלטות ולתכתובות הרופאים המטפלים כמו גם החלטותיהם, בעיקר בכל הנוגע לטיפול הנפשי, ראו לדוגמה דברי כבוד השופט זילברטל בע"א 5478/04 (מחוזי ירושלים) יאיר סוויסה נ' קצין התגמולים (25.10.2004):
"דרישה זו קיימת ביתר שאת כאשר מדובר בבחינת מצב נפשי. הנכה מופיע לפני הועדה לפרק זמן קצר. מנגד, רופאיו המטפלים פוגשים בו בתכיפות (ד"ר ליטמן מדבר על פגישות שבועיות לאורך שנים). הרופאים המטפלים מדווחים על עניינים עובדתיים כאלה ואחרים ביחס למערער (מעבר למסקנותיהם): ירידה בתיאבון, במשקל, בתפקוד המיני; בעיות בקשרים בין-אישיים לרבות בתוך המשפחה; דיווח על תחושות אין אונים, חרדות, נדודי שינה, זכרונות טורדניים, רגישות יתר, אפאטיות, רגישות לרעש, סף גירוי נמוך; אי התייצבות סדירה למפגשים אצל הרופא, הופעה מרושלת, וכו'".
20.בעניין זה גם נשוב ונזכיר את חוות דעתה של ד"ר עמיעז, מומחית המשיב, שגם אם לא כל קביעותיה הוכחו (כך, למשל, לא הוכחה לנו קביעתה של המומחית ד"ר עמיעז שהבולימיה נרבוזה של המערערת היא חלק מרצונה להיות בתפקיד החולה) הרי שקביעתה כי איפיוני הפרעת האכילה החלו בשנות התבגרותה של המערערת מקובלת עלינו בהחלט.
21.ואם לא די בכל אלו הרי שגם המומחה מטעם המערערת בחקירתו לא שלל את קיומו של עבר רפואי רלוונטי (ראו לדוגמה בעמ' 56-57 ובעמ' 60-61 לפרוטוקול). המומחה אף העיד כי ישנה משמעות להפסקת הוסת (עוד טרם הופעת הכאבים הנטענים, שגרמו לעליה במשקל ואז לטענתה החלה להקיא בצורה יזומה).
"ת:... הפסקת וסת... אנחנו מכירים אותם כגורם, אחד הסימנים של אנורקסיה...
כב' הש': זה היה לפני הכאבים, אדוני, אני מזכירה לאדוני.
ת:לפני?
ש:לפני הכאבים.
ת:כן, כן, אני מבין את מה שאת אומרת, בהחלט.
ש:אז אדוני חושב שאין לזה משמעות?
ת:לא אמרתי שאין לזה כלל משמעות, אני לא שם את זה על משקל מאד משמעותי אבל יש לזה משמעות, כן.
ש:זאת אומרת שיכול להיות שזה כבר התחיל קודם, לפני הכאבים.
ת:יכול להיות.
ש:מה סביר יותר?
ת:שהפרעות האכילה התחילו לפני? אני חושב שאצל אדם שהוא ספורטאי ועסוק בספורט, אני חושב שהיה עיסוק במשקל אני מניח גם קודם. יותר או פחות, היה התעסקות סביב זה כל הזמן.
ש:לא, אבל אנחנו לא רק ההתעסקות במשקל, אדוני. זה כבר עבר פה את ה, אם זה היה רק התעסקות במשקל אנחנו לא היינו פה כנראה.
ת:אנחנו מכירים הרי את מאמני הכושר שמאד לוחצים על נערות וכו', זה לא משהו שלא קיים ולא מכירים אותו בהתנהלו הזאת.
עו"ד מ"ל:וכשראית מהמסמכים בתל השומר שיש התעסקות במשקל של ההורים של, של אימא שלה אני מבינה, היא מדברת עליה הערות פוגעניות, מדברת על אחותה. על זה שאלת אותה כשדיברת איתה וערכת את חוות הדעת? ... על ההתעסקות של האימא במשקל שלה.
ת:היה, כן, בהחלט היה שיח סביב הנושא של ה, כמו שאני אמרתי המשפחה ספורטאית תחרותית שכל הזמן עסוקה בפעילות ספורטיבית, בשמירה על מראה גוף וכולי, כן היה אבל זה לא היה מרכז העניינים.
ש:אבל זה היה.
ת:כן"(עמ' 60-61 לפרוטוקול)
ובהמשך:
"ת:אני חושב שיש כאן בהחלט נערה שתפקודה בבית הספר הוא לא מהטובים והמצטיינים, מה שנקרא. יש חוסר, אמרתי, יש ביקור לא סדיר, יש לימודים לא סדירים, יש אי הגעה לבחינות אבל כשהיא עושה כן היא מגיעה להישגים מאד יפים. היא נערה עם יכולות אבל באמת עם בעיות שקשורות כנראה מאד במשפחה וגם בעיסוק הספורטיבי שהצליח להוציא אותה מהפוקוס של הלימודים.
ש:ואין השפעה נפשית על הילדה עצמה?
ת:אמרתי, התפקוד המשפחתי,
ש:זאת אומרת, זה גם קשור גם לתפקוד המשפחתי, גם לעיסוק,
ת:ברור, נערה מתבגרת עם תפקוד משפחתי בעייתי, אין ספק שיש לזה השלכות.
ש:וגם לגיל.
ת:והגיל, נערה מתבגרת, אמרתי.
ש:גם הגיל לוקח פה תפקיד.
ת:נערה מתבגרת עם תפקוד משפחתי בעייתי, כאילו, זה שילוב, אולי קטלני אבל שילוב" (עמ' 64 לפרוטוקול).
22.ונזכיר, גם המומחה שמונה מטעם הועדה סבר כי אף שההפרעה הנפשית עצמה – בולימיה נרבוזה – על כל מאפייניה – החלה רק במהלך השירות הצבאי, הרי שהאיפיונים והסימנים כבר החלו קודם לכן (בדומה לפרודרום) וסבר כי אין מדובר רק בפרה-דיספוזיציה ערטילאית אלא גם בסימנים ובאיפיונים מתאימים להפרעת אכילה ולכן יש לייחס לשירות הצבאי שליש (ושני שלישים למרכיבים הנוספים – המשפחתיים, האישיים, הפסיכולוגיים ועוד).
23.עוד מצאנו להזכיר, כי חלק מהבסיס העובדתי עליו ביסס המומחה שמונה מטעם הוועדה את חוות דעתו – נתונים שהובאו לו על ידי המערערת בניסיון לגמֵּד את עברה הרפואי - היה לכל הפחות לא מדוייק. אמנם הסתמכותו של המומחה על אותם נתונים היתה חלקית, וממילא נתן משקל גם לעבר הרפואי, אולם יש להביא גם אלו בחשבון. כך למשל סבר כי המשלשלים אותם נטלה היו לתקופה קצרה ביותר (בעוד שהוכח אחרת) וכי היתה רגישה ללקטוז (דבר שהוכח כלא נכון), ואפילו סבר כי היה ממצא אובייקטיבי שגרם לכאבי הרגליים, ולא היא.
24.בהקשר זה נוסיף, כי לא נתנו אמון בעדותה של המערערת, והתרשמותנו הבלתי – אמצעית מעדותה לא הייתה חיובית. התרשמנו כי המערערת גילתה טפח והסתירה טפחיים. המערערת התחמקה משאלות, וניסתה להמעיט מעברה תוך מתן אצטלות שונות.
25.מכל האמור ניתן ללמוד, כי כבר בגיל ההתבגרות החלה הפרעת האכילה ליתן אותותיה - ירידה במשקל באמצעות צמצום אכילה ועיסוק אובססיבי בספורט, חשש כבד מפני עלייה במשקל, והפרעה משמעותית בתפיסת דימוי הגוף. כמו-כן, ואף זאת באורח טיפוסי להפרעה הנדונה, המערערת גילתה כבר אז ביטויים של הפרעה תפקודית שהתבטאה הן בהתבדלות חברתית והן באי תפקוד לימודי.
26.אין בכל האמור כדי לקבוע או לטעון, חלילה, כי כל אימת שילד ספורטאי מקפיד על תזונה, או בודק משקל, יש בכך כדי לסמן תחילתה של הפרעת אכילה. כך גם אין בוודאי לקבוע כי הופעת סימנים – כמעקב אחר משקל או אפילו נטילת משלשלים על מנת לרדת במשקל תביא מיניה וביה להפרעת אכילה. אולם מרגע שהתגלתה הפרעת האכילה, ובבואנו לבחון האם כבר היה עבר רפואי רלבנטי, הרי שכמות הסימנים האמורים, בוודאי ובוודאי, הצבר הממשי שלהם מלמד על תחילתה של הפרעת האכילה עוד בטרם אובחנה כהפרעה מסוג בולימיה נרבוזה.
27.אמרו-אם-כן, המסקנה היא חד-משמעית; הפרעת האכילה החלה ליתן אותותיה וכדברי המומחה שמונה מטעם הועדה "יש כאן איזושהי פרידיסזפוזיציה שאני לא התעלמתי ממנה. יש כאן מרכיב אישיותי, יש כאן מרכיב משפחתי" (עמ' 190) "אני חושב שסימנים, סימנים מקדימים היה לנו בגיל התיכון, שספורטאית, משפחה כזו, פרפקציוניזם, הכול יש, וכאן יש את הסטרסור של הקורס קצינים, של ההשלמה החיילית", וכפי שגם הבהירה ד"ר אנדה מנדל כי קיים עבר רפואי רלבנטי "היו סימנים בעבר, בוודאי, זה גם מצוין" "אני לא סותרת את כל מה שהדיאטנית כותבת "שאיפה לרזון, מחשבות טורדניות ועיסוק בפעילות גופנית", זה עדיין" (עמ' 76, 81, 85 ו- 93 לפרוטוקול).
28.ובדברים אלו באנו לכדי השאלה השנייה הצריכה בחינה - אם חלה החמרה במצבה של המערערת בתקופת השירות. בהיבט הכרונולוגי ("בתקופת שירותה" - להבדיל מזיקה סיבתית – "עקב שירותה"). גם כאן התשובה ברורה: הפרעת האכילה אכן החמירה. המערערת החלה בהקאות יזומות. מצבה של המערערת הדרדר. ראו גם התייחסותו של המומחה שמונה מטעם הועדה :
"ת:תראי, אני חושב שסימנים, סימנים מקדימים היה לנו בגיל התיכון, שספורטאית, משפחה כזו, פרפקציוניזם, הכול יש, וכאן יש את הסטרסור של הקורס קצינים, של ההשלמה החיילית.
ש:שאתה אומר שאותו סטרסור החמיר עד מאוד את המצב שלה?
ת:החמיר עד מאוד, ואז הופיע על זה, מה שנקרא בשכבה המשמעותית הופיע הכאבי רגליים והחוסר תפקוד, והתחושה שהיא לא מסוגלת בעצם למלא את התפקיד שהיא ייעודה אליו, שהיא כל כך רצתה אותו וזה, וזה פגע בה בדימוי העצמי מאוד חזק. הביא לדיכאון, לתחושות אשמה, לכל מיני רגרסיות ועל זה התפתחה הפרעת האכילה באמת Full blown, זה ככה אני רואה את הדברים". (עמ' 191 לפרוטוקול).
29.כעת באים אנו אל השאלה השלישית, והיא שאלת הקשר הסיבתי. כמובן, לאור הממצאים שקבענו לעיל, תנאי השירות הצבאי לא גרמו להפרעה הנפשית, ונשאלת השאלה אם קיימת זיקה סיבתית בין תנאי השירות לבין ההחמרה בהסתמנותה של ההפרעה. מספר סוגיות עומדות לפנינו כאן.
30.ראשית, לא היה כל אירוע חבלה או נפילה ואפילו לא היה אירוע בעל נפקות עצימה כזו או אחרת. וכדבריה של המערערת :
"ש:זאת אומרת שלא הייתה חבלה.
ת:לא.
ש:זאת אומרת שאת טוענת שהיה כאבים ממשהו.
ת:כן.
ש:שלא יודעים ממה.
ת:הלוואי והייתה חבלה, היה לי מה להאשים. לא הייתה חבלה. אני יכולה להגיד שזה התחיל ככאבים, מבחינתי אחר כל מה שחשבתי שיש לי זה תמיד מה שהרופא היה אומר. כאילו, אם הרופא היה אומר שזה בגלל עומס יתר אז מבחינתי היה עומס יתר ואם הרופא אמר שזה, אז זה מה שהיה. אבל העניין הוא שאמרו שזה כלום, זה העניין. אמרו שזה כלום.
ש:את יכולה להראות לי מסמך אחד שאבחנו שיש לך איזו שהיא בעיה אורתופדית?
ת:לא, כי לא היה"(עמ' 35 לפרוטוקול).
31.גם הכאבים עליהם התלוננה המערערת – לא נמצא להם כל גורם אובייקטיבי (וזאת בניגוד לטענות ב"כ המערערת בסיכומיו). "ואמרו לי הכל בסדר תמשיכי כרגיל" (ציטוט מעמ' 37 לפרוטוקול ראו גם בעמ' 36-37 ובתיקה הרפואי). זה המקום לציין כי אין לקשר בין בדיקות עזר ודימות שבוצעו בעמוד השדרה לבין הכאבים ברגליים מהם סבלה (כפי האמור בסיכומי המערערת). לא נשכח ואף נזכיר כי המומחית מטעם המשיב ציינה כי לטעמה מדובר בכאבים שהם סימפטום להפרעה הנפשית, גם המערערת העידה כי דברים דומים נאמרו לה על ידי הרופאים המטפלים (ראו בעמ' 28, 37 לפרוטוקול).
32.שנית, נחה דעתנו כי במקרה דנן הכוח המניע העיקרי של מהלך ההפרעה היה גורמי הסיכון שהיו קיימים עוד לפני השירות. גורמי סיכון אלה תוארו היטב בחוות הדעת בעדותה של ד"ר אנדה מנדל ובעדותו של המומחה מטעם הוועדה - ד"ר כספי – גורמים, מאפיינים ואיפיונים המתאימים והגורמים להפרעת האכילה להתקיים ולהתפתח. אולם, יחד עם כל אלו, אנו סבורים כי תנאי השירות העצימים תרמו גם הם, למהלך התחלואה. נזכיר, המומחה שמונה מטעם הוועדה, ד"ר כספי, גורס כי התהליך של הפרעת האכילה עשוי להיות מושפע מגורמים שונים, ובהם גורמי לחץ. כך בכלל וכך במיוחד במקום שבו מדובר באדם כמו המערערת שהינה פרפקציוניסטית:
"ת:תראי, אני חושב שסימנים, סימנים מקדימים היה לנו בגיל התיכון, שספורטאית, משפחה כזו, פרפקציוניזם, הכול יש, וכאן יש את הסטרסור של הקורס קצינים, של ההשלמה החיילית.
ש:שאתה אומר שאותו סטרסור החמיר עד מאוד את המצב שלה?
ת:החמיר עד מאוד, ואז הופיע על זה, מה שנקרא בשכבה המשמעותית הופיע הכאבי רגליים והחוסר תפקוד, והתחושה שהיא לא מסוגלת בעצם למלא את התפקיד שהיא ייעודה אליו, שהיא כל כך רצתה אותו וזה, וזה פגע בה בדימוי העצמי מאוד חזק. הביא לדיכאון, לתחושות אשמה, לכל מיני רגרסיות ועל זה התפתחה הפרעת האכילה באמת Full blown, זה ככה אני רואה את הדברים.
(עמ' 190-191 לפרוטוקול)
33.נזכיר, המומחה שמונה מטעם בית המשפט קבע אמנם כי היה מרכיב משמעותי בעברה של המערערת – אותו העריך בשני שלישים, אולם הוא קבע כי היתה גם החמרה תוצאת השירות – החמרה אותה העריך בשליש. זאת מאחר שלטעמו "הפריצה מעל פני השטח הייתה בסופו של דבר בעקבות הופעת הכאבים" "על זה התפתחה הפרעת האכילה באמת Full blown, זה ככה אני רואה את הדברים" (עמ' 191 לפרוטוקול). אולם המערערת אינה טוענת שהכאבים (שלא נמצא להם הסבר אורטופדי עד כה) החלו בתחילת ההשלמה החילית. ההשלה במשקל (9 ק"ג) ותקופת אל-וסת (שהינם סמנים להפרעת אכילה, ראו שאלותיה של מומחית הועדה, ד"ר פאינה בר בעמ' 190 לפרוטוקול) היו קודם לכן. המערערת טוענת לכאבים לאחר תקופה זו שהחלו – בין אם כחלק מהתסמונת הנפשית (כפי שטענה המערערת בעצמה, או כפי שקבעה ד"ר עמיעז בחוות דעתה) ובין אם כתוצאה מהירידה במשקל וההפרעה הנפשית.
34.לא נעלם מעינינו, כטענת המשיב, וכפי שהבאנו קודם, כי המומחה שמונה מטעם הועדה ביסס חלק ממסקנותיו על נתונים עובדתיים שאינם מדוייקים – כך סבר כי בעיות העיכול; נטילת המשלשלים; הירידה הדרסטית במשקל והפסקת הוסת עובר לכאבים ברגליים – יש להן הסברים אובייקטיבים ממשיים– אך הסתבר אחרת מהראיות. כך גם לא נעלם מעינינו כי ההפרעות התפקודיות-החברתיות של המערערת נתנו אותותיהם עד בסמוך לגיוסה לשירות צבאי. אולם עדיין אנו סבורים כי יש להעמיד את שיעור ההחמרה על שיעור ההחמרה שנקבע בחוות דעתו של המומחה שמונה.
35.אנו סבורים כי השירות הצבאי – על המאמצים הכבירים – פיזיים ונפשיים שבו ועל אף שלא היה אירוע חבלתי – הביא לידי ביטוי את הפרעת האכילה בהתבטאותה המלאה "Full blown" (כהגדרת המומחה בעמ' 191 לפרוטוקול). עד השירות הצבאי היו בעיות תפקודיות והיו תסמינים וניצנים של הפרעת האכילה אולם הקאות יזומות לא תועדו כמו גם לא תועדו התקפי בולמוס של אכילה. כלומר התסמינים והסימנים המקדימים היו גם היו קודם לכן, תחילת ההפרעה הנפשית היתה קיימת עוד בעברה הרפואי של המערערת, אולם האיפיון הסופי של המחלה – מחלת הבולימיה נרבוזה – החלה רק במהלך השירות הצבאי (בדומה לקביעת המומחית ד"ר אנדה מנדל והמומחה שמונה מטעם הועדה).
36.בסופו של יום, ומתוך הגישה רחבת הלב שבה מְצֻוִּים אנו לפרש ולהחיל את חוק הנכים (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)), מצאנו לזקוף לחובת השירות הצבאי השפעה על מהלך המחלה. יהא זה סביר לאמץ הנחה מיטיבה שלפיה לתנאי השירות הייתה השפעה מסוימת (בהחלט לא בלעדית), על התפתחות המחלה ולכל הפחות על לוח הזמנים של התפתחותה.
37.חשוב לשוב ולהדגיש כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מן העמדה שאותה ראינו לאמץ, אשר לפיה הפרעת האכילה והדיכאון הופיעו לראשונה לפני השירות, וכי גם המשך מהלך התחלואה קשור בקשר הדוק לגורמי הסיכון הביולוגיים, הפסיכולוגיים והסביבתיים שקדמו לשירות. עוד יש לציין כי איננו מבססים את ההכרעה על אירוע חריג ספציפי; אין כל הוכחה לקשר בין אירוע ספציפי כלשהו לבין הסתמנות ההפרעה הנפשית. מדובר על תנאי השירות הכלליים של מי שאומנה להיות קצינת כושר קרבי ביחידת מגלן, תנאים אינטנסיביים וקשים הן מבחינה פיזית הן מהבחינה של התמודדות נפשית ומנטלית. ודוק: כבר נפסק כי הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה לא יישלל בהכרח אף בהיעדר הוכחה של אירוע "חריג" מיוחד, ובלבד שהוכח במישור העובדתי כי החייל המסוים לא יכול היה לעמוד בתנאי השירות, אפילו אלה היו "רגילים" מבחינת חיי הצבא (ראו רע"א 6768/13 פלונית נ' אגף השיקום – קצין תגמולים (14.11.2013); הדברים נכתבו בהקשר של התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית, אך הגיונם רלוונטי גם למקרים של החמרת מחלה).
38.כאן המקום להזכיר כי על-פי הפסיקה, "כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר, מילואים), ניתן ללמוד על אופיו המיוחד של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת הזמנים לפרוץ המחלה" (ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מח(5) 203, 214 (1991)). אמנם בענייננו לא מדובר במחלה "רדומה" שהתפרצה לראשונה עקב אירוע בשירות, כי אם בהפרעה שהיו לה גילויים לפני השירות, ואשר התקדמותה הושפעה במידה ניכרת מגורמי סיכון קודמים וחיצוניים לשירות. לכן ברור כי אין בסיס לקביעת קשר סיבתי של גרימה במקרה דנן, אף לא מכוח חזקות משפטיות (השוו: רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין תגמולים, פ"ד נא(2) 817, 820 (1997)). אולם, ברוח ההלכות שנזכרו לעיל, ועם כל הזהירות המתבקשת, מצאנו לנכון שלא להתעלם מן העובדה שבמהלך שירותה הקצר חוותה תנאים של מתח ושל מאמץ גופני ומנטלי, ותוך כדי כך הופיעה החמרה במחלתה.
39.נציין בהערת אגב, כי לא בחנו טענות לפגם בהתנהלות גורמי הצבא בגיוס המערערת שכן לגורמים אלו לא הייתה כל ידיעה על עברה הנפשי – המערערת לא דיווחה על כך. יתרה מכך, גם בדיון לפנינו ניסתה לגמד בכל הנוגע לעברה הרפואי בתחום זה. גם בקשותיה של המערערת לא נפלו על אוזניים ערלות. ניכר בתיקה הרפואי של המערערת כי היא פנתה לבירורים רפואיים נרחבים במסגרת שירותה. לא זו אף זו, המערערת הועברה מתפקידה באגד 215 לתפקיד מנהלי על מנת שתוכל לברר את ענייניה הרפואיים, ובסופו של יום היא זו שביקשה להשתחרר מהשירות.
40.ועתה נותרה לדיון השאלה הרביעית האם המערערת סובלת גם מהפרעת הסתגלות כרונית כפי קביעת המומחה שמונה מטעם הועדה בחוות דעתו. לשאלה זו מצאנו שיש להשיב בשלילה. ממספר טעמים.
41.ראשית, בחקירתו בבית המשפט הוצגו למומחה מטעם בית המשפט תמונות של המערערת מאתר הפייסבוק שלה. למראה התמונות הבהיר המומחה כי אין מדובר בהפרעת הסתגלות כרונית "זה לא אופיני" "זה לא תואם" (עמ' 195 לפרוטוקול) "אני לא יכול להגיד הפרעת הסתגלות" (עמ' 202 לפרוטוקול), ועל כן ככל הנראה היתה הפרעת הסתגלות זמנית
העד, ד"ר כספי:זה לא מראה אופייני נורא לאנשים ש (לא ברור). הכול תמונות מחו"ל, אני חושב. כן, זה לא אופייני.
עו"ד לוי ליטן:כשאתה אומר לא אופייני, אנחנו יכולים להסכים שהקביעה שהפרעה נפשית מתבטאת במתח רב, חרדה, כוללת ביטויים סומטיים, פיסיולוגיים, פסיביות, ירידה בתפקוד וירידה בעניין. השורה הזו איננה תואמת את מה שאתה מביט עליו עכשיו?
ת:כן. אינו תואם.
ש:אני מודה לך על הכנות. (עמ' 195 לפרוטוקול, ראו גם תשובותיו בעמ' 198-199 ובתשובותיו לחקירתו של ב"כ המערערת בעמ' 200).
שנית, במסגרת חוות הדעת של המומחה מטעם המערערת לא נטען כי המערערת סובלת מהפרעה נפשית כאמור (ראו גם תשובותיו בעמ' 73 לפרוטוקול) בחוות הדעת אמנם קבע מומחה המערערת כי קיימת הפרעה תפקודית מסוג "חרדה", "דיכאון" ו-"התבודדות". אולם במסגרת עימות המומחה עם התמונות שהוצגו (התמונות שבדיון לאחר מכן הוצגו גם למומחה שמונה מטעם הועדה – כאמור לעיל), העיד המומחה: "שוב, אם יש תפקוד אחר ב-2017 שאני לא מכיר אותו אני לא יכול להעיד עליו. זאת אומרת, אני יכול לראות אותו כאן. אני יכול להגיד שאו קיי, יש מידע שאני קיבלתי ועל סמך המידע הזה כתבתי את חוות הדעת" (עמ' 66 לפרוטוקול).
שלישית, גם אנו התרשמנו מהתמונות, כמו גם משאר הראיות, לרבות עדותה של המערערת, כי אין מדובר בהפרעת הסתגלות. התרשמנו בצורה בלתי אמצעית מעדותה של המערערת, וגם אם נתעלם מ'אי-הדיוקים' ומאי גילוי כל הנתונים, עדיין למדנו על הטיולים, על מערכות היחסים שניהלה במשך זמן רב, על המסיבות בהן השתתפה וכיוצא-באלו. נתונים שיש בהם בצירוף חוות דעתו של המומחה - כדי לבסס קביעה כי המערערת אינה סובלת כיום מהפרעת הסתגלות כרונית, וכי לכל היותר, אם בכלל, היתה הפרעה מעין זו באופן זמני בלבד.
סיכומם של דברים
42.מצאנו, כי ניצנים ואיפיונים להפרעת האכילה, הגם שלא סווגה ולא התפתחה כהפרעת אכילה מסוג בולימיה נרבוזה, הופיעו לראשונה בגיל ההתבגרות. עוד למדנו כי הגורם המרכזי להפרעה, כפי שגם קבע המומחה שמונה מטעם הועדה, הוא בעיקרו הסתמנות טבעית, הקשורה בגנטיקה, באופיה של המערערת, בגורמי סיכון שונים ובסטרסורים אחרים, לרבות משפחתיים, שאינם קשורים לשירותה הצבאי. עוד מצאנו לקבוע כי תנאי השירות היו מלחיצים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, אולם לא היה אירוע דחק אקוטי שגרם לפציעה כלשהי. אשר להפרעת ההסתגלות, לו היתה – היא הופיעה בצורה זמנית וחלפה. עוד התחשבנו בהסתמנות הקלה יחסית של ההפרעה הנפשית (המערערת מזה מספר שנים אינה מטופלת תרופתית וללא מעקב של פסיכיאטר), שמנו ליבנו כי הסתמנות הפרעת האכילה במסגרת השירות קיבלה את צביונה המלא כהפרעת אכילה מסוג בולימיה נברוזה – והכל בתקופת השירות, תקופה אשר לטעמנו תרמה להחמרת המחלה וייתכן אף להאצתה. בהינתן מכלול הנתונים העובדתיים, הרפואיים והמשפטיים שנסקרו לעיל, אנו סבורים כי יש לזקוף לחובת השירות הצבאי החמרה בשיעור של 33%.
43.המשיב יישא בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דינה בסך כולל של 10,000 ₪.
44.זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז.
45.ניתן לפרסם פסק דין זה ששמה של המערערת הושמט ממנו.
ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ב, 30 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.
__________________________________________________
צבייה גרדשטיין פפקין, ד"ר פאינה ברמר חנן נחמני
שופטת – יו"רחברה חבר
