ע"ע 15746-10-15

השופטת לאה גליקסמן

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע (השופט צבי פרנקל ונציגת הציבור גב' פסה מרקוביץ; סע"ש 52573-02-14) מיום 29.7.15, שבו נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד - מעביד גם בתקופת עבודתו הראשונה של המשיב, שבה שולמה לו התמורה בעד עבודתו כנגד חשבונית מס. כפועל יוצא מכך, חויבה המבקשת לשלם לו זכויות סוציאליות שונות הנגזרות ממעמדו כעובד בסכום כולל של 44,547 ₪. כמו כן חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ₪.

    

   הרקע לבקשה:

2. המשיב מועסק על ידי המבקשת, חברה המפעילה מכוני כושר בעיר אשקלון ובקריית מלאכי, כמאמן כושר. החל מחודש אוקטובר 2007 עד חודש אפריל 2012 (להלן- התקופה הראשונה) התמורה בעד עבודתו של המשיב שולמה כנגד הצגת חשבונית מס ולא שולמו לו הזכויות המגיעות לעובד. החל מחודש מאי 2012 ואילך (להלן- התקופה השנייה) מונפק לו תלוש שכר, והמבקשת מכירה בו כעובד.

3. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי גם בתקופה הראשונה התקיימו בינו לבין המבקשת יחסי עובד מעסיק, שכן לא היה כל שוני בין תקופת העבודה עד אפריל 2012 לבין התקופה שלאחריה. לטענת המשיב, עד חודש אפריל 2012 שכרו שולם כנגד חשבונית, כך ששכרו כמאמן שולם על בסיס שכר לשעה ושכרו עבור משרת הניהול קיבל בסכום קבוע. לפיכך, עתר המשיב לקבל זכויות סוציאליות שונות הנגזרות ממעמדו כעובד בגין התקופה הראשונה, בסך כולל של 88,056 ₪.

4. המבקשת טענה כי בתקופה הראשונה לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המשיב, שכן שכרו עמד על סך של 120 ₪ לשעה במקום על סך של 90 ₪ לשעה, וזאת על מנת "לכסות" את הוצאות המשיב כעצמאי, ומעולם לא שולם לו שכר קבוע. עוד טענה המבקשת כי עד חודש מאי 2012 המשיב דרש לקבל את שכרו כנגד חשבונית, והיא לא פיקחה על עבודתו ועל תוכנה.

5. בית הדין האזורי קבע, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד - מעסיק גם בתקופה הראשונה, שכן לא חל שינוי במהותה של עבודתו של המשיב בחודש מאי 2012, והמשיב נשאר מאמן כושר כפי שהיה לפני מאי 2012. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי עדותו של מנהל המבקשת, לפיה מחויבותו של המשיב לעסק השתנתה באופן שהוא קיבל דמי מחלה כשהציג אישורים וכי הוא לא דאג יותר למחליף בעת היעדרותו אינה מעידה על שינוי מהותי בעבודה, וההגדרה של מנהל המבקשת בקשר למחויבות של המשיב משקפת תחושה סובייקטיבית שאינה מבוססת על ראיות; טענת המבקשת ששילמה למשיב 120 ₪ לשעה במקום 90 ₪ כדי לכסות את הוצאותיו כעצמאי, מחזקת את המסקנה שבין הצדדים התקיימו יחסי העבודה, שכן התוספת ניתנה על מנת "לכסות" את הזכויות הסוציאליות הנוספות המגיעות לעובד שכיר; המבקשת לא הוכיחה ששכרו של המשיב היה גבוה מהמקובל; העובדה שהמשיב הועסק במקומות עבודה נוספים כמאמן כושר אינה רלוונטית, כיוון שיש לבחון את מהות ההתקשרות בין הצדדים, ולא בין המשיב לבין מעסיקים אחרים; גם העובדה שהמשיב שילם לעתים למחליף אינה שוללת קיום יחסי עובד מעסיק. בעניין זה קיבל בית הדין האזורי את גרסתו של המשיב כי הדבר אירע פעמים בודדות, ורק כאשר המבקשת לא איתרה מחליף מבין עובדיה, שאז שילמה המבקשת את השכר למחליף; ככלל נדרש המשיב לבצע את העבודה בעצמו, ועובדה זו מעידה על קיום יחסי עובד מעסיק; לא נסתרה גרסת המשיב כי כלי עבודה סופקו על ידי המבקשת; למשיב שולמה תמורה קבועה עבור כל מפגש, אשר לא הייתה תלויה בסכומים ששילמו המתאמנים למבקשת; צורת תשלום השכר אינה סממן מכריע בקביעת מעמדו של העובד ואין בעובדה ששכרו של המשיב שולם כנגד חשבונית מס כדי לשלול את יחסי עובד – מעסיק ששררו ועדיין מתקיימים בין הצדדים.

6. אשר לזכויות המגיעות למשיב קבע בית הדין כי חישוב זכויותיו צריך להיות לפי השכר היומי אשר עמד על סך של 305.76 ₪, ולא על בסיס היקף משרה בשיעור 46%, כטענת המבקשת. לאור האמור, ומשנקבע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעסיק, קבע בית הדין כי המשיב זכאי לפדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה ודמי חגים. תביעות המשיב לדמי מחלה, החזר הוצאות נסיעה והחזר עבור תשלום לרואה חשבון נדחו.

    

   הבקשה וטענות הצדדים: