קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות נ' נ' ש'

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב יפו (סגנית הנשיאה אריאלה גילצר כץ ונציג הציבור מר גיל אלוני; ק"ג 10449-12-15) אשר קיבל את תביעת המשיבה וקבע כי הינה הידועה בציבור של המנוח י' כ' ז"ל (להלן – המנוח) לצורך קבלת קצבת שאירים מהמערערת.

כעולה מעובדות פסק הדין, המשיבה והמנוח התגוררו יחדיו לאחר צאת המנוח לגמלאות משנת 1999 עד 2012. בשנת 2012 המשיבה עברה להתגורר אצל בנה בבת ים וזאת לאחר שכלתה נכנסה לתרדמת. המשיבה המשיכה להתגורר בבית בנה גם לאחר פטירת כלתה וזאת לצורך גידול נכדה התינוק, ועל מנת לאפשר לבנה להתפרנס. המנוח נפטר ביום 22.9.2015.

בית הדין האזורי פסק שבין המשיבה למנוח המשיך להתקיים שיתוף גם לאחר שהמשיבה הפסיקה להתגורר עם המנוח בביתו ברמת גן. בית הדין קבע שבני הזוג לא נפרדו מרצונם אלא בשל המצוקה אליה נקלע בנה בשל פטירת אשתו והצורך לטפל בבנו התינוק, ובמילותיו של בית הדין "לא ניתן למחוק חיים משותפים ומגורים משותפים במשך 13 שנה במחי יד רק בשל אירוע טרגי שאירע למשפחתה של התובעת". בית הדין ציין שהמנוח תמך כלכלית במשיבה כאשר תחילה הבטיח להעביר לה סכום של 200,000 ₪ ואחר מכן הבטיח להעביר לה סכום של 150,000 ₪ בתשלום חודשיים של 1,000 ₪ כל אחד ואף הספיק טרם פטירתו להעביר לחשבונה מספר תשלומים. לאחר פטירתו של המנוח, קבלה המשיבה מבנו של המנוח סכום של 120,000 ₪. משסכומים אלו ניתנו למשיבה לאחר שכבר התגוררה בבת ים, מצא בית הדין כי יש בכך להצביע על המשכיות מערכת היחסים הזוגית בין המשיבה למנוח. עוד ציין בית הדין כי בשל הנסיבות הטרגיות אליהן נקלעה המשיבה, נמנע מהמשיבה להתגורר עם המנוח ולפגוש אותו מדי יום, אולם חרף זאת, הם נפגשו מספר פעמים בשבוע לרבות בסופי שבוע. המשיבה אף ביקרה את המנוח שעה שהיה מאושפז בבית חולים והייתה עמו ביומו האחרון.

בשולי הדברים ציין בית הדין כי את ההוראה בתקנון המערערת הקובע חובת מגורים משותפים במשך שנתיים ברציפות עד ליום פטירת הפנסיונר, אינה מחייבת כי השנתיים יהיו הסמוכות לפטירה, אלא די בתקופת מגורים משותפת במשך שנתיים רצופות במהלך החיים המשותפים.

לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק, מצאנו כי דין הערעור להידחות בעיקרו. להלן נביא את טעמינו.

ליבת הערעור עוסקת בשאלת המגורים המשותפים והשינוי שחל בהם כשנתיים וחצי לפני פטירת המנוח. בפסיקה עקבית של בית דין זה, נפסק לא אחת כי "לצורך קיומו של משק בית משותף יש מקום לבחינה כוללת של הנסיבות מתוך נקודת מבט רחבה, ואין מקום לבודד את התקופה השנויה במחלוקת מקודמתה. בתוך נקודת מבט רחבה זו יש ליתן משקל, בין היתר, למשך הזמן בו חיו בני הזוג כידועים בציבור טרם השינוי באורחות החיים, סיבת השינוי באורחות החיים ובפרט שעה שמדובר בכורח, מופעי השיתוף במהלך התקופה בה חל השינוי, משך התקופה שבה חל השינוי ועוד. (ראו: עב"ל (ארצי) אידה שרה פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי (2.4.2019) (להלן – ענין פוקילמן); ע"ע (ארצי) 59685-06-18 אביבה עסילה – קרן מקפת (24.3.2019).(להלן – ענין עסילה).

בעניין עסילה נקבע שבמקרה בו בני זוג שנים מתגוררים יחד שנים רבות וחל שינוי עובר לפטירת הגימלאי, וכאשר אין חולק שטרם השינוי היו בני הזוג ידועים בציבור, הרי שנדרשת תוספת ראייתית ביחס לתקופה שבמחלוקת. הוסיף בית הדין כי בקביעת התוספת הראייתית הנדרשת בתקופה שבמחלוקת יש לתת משקל למכלול נסיבות העניין ובכלל זה לבחון, בין היתר, את הסיבה שהביאה לשינוי באורחות החיים (כורח אל מול נסיבות אחרות), אל מול פרק הזמן שבו חיו בני הזוג כידועים בציבור טרם השינוי שחל.

בענייננו, וכפי שנפסק אף בדעת המיעוט בעניין פוקילמן, ניתן להשקיף על השינוי שחל באורחות החיים של המערערת והמנוח כתוצאה של כורח אמיתי ולא של בחירה. המשיבה נקלעה בעל כורחה למצב בו בנה היה זקוק לעזרתה בשל מצבה הבריאותי הקשה של רעייתו שהייתה שרויה בתרדמת ואך טבעי הוא שאמו תיחלץ לעזרתו ובמיוחד לאחר פטירת כלתה. בתשובה לשאלה בחקירתה הנגדית מדוע לא עבר המנוח להתגורר עמה בבת ים, ציינה "הוא לא רצה, הוא רצה להישאר בבית שלו והוא בכה על כלתי ואמר לי שאין ברירה, אני רואה שרק את חייבת לטפל בנכד, כי אין מי שיטפל בנכד" (עמ'5 שורות 22-24).

גזירה שווה למדים אנו מחובתם של סב/סבתא לשאת במזונות נכדיהם כעולה מסעיף 4 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות),תשי"ט – 1959. במקרה שלפנינו מדובר בכורח מובהק ולא בפרי של בחירה חופשית, מה גם שנוכחנו כי בנסיבות החדשות עשו בני הזוג מאמץ לשמר את הקשר הזוגי שלהם ככל הניתן, אף אם ללא מגורים משותפים, אך תוך יציקת תוכן אחר לנסיבות החדשות. אכן הפסיקה שהובאה על ידי המערערת עסקה במצב בו השינוי במגורים המשותפים נוצר בעקבות מצבו הרפואי של אחד מבני הזוג. במקרה שלפנינו, יש לראות גם בכורח רפואי שנוצר אצל כלתה של המשיבה ככורח של המשיבה עצמה. כפי שהראינו לעיל, המחוקק הכיר במעמד המיוחד של סבים, ושעה שחייב אותם במזונות נכדיהם, סבורים אנו שלא ניתן להכיר במעמד זה רק לחובה, אלא גם לזכות.

ערים אנו לכך כי בחקירתה הנגדית של המשיבה עלו לכאורה סתירות בגרסתה מהן ניתן להסיק כי במקום אחד המשיבה טענה שנפגשה עם המנוח שלוש פעמים בשבוע, ובמקום אחר, שנפגשה איתו מדי יום כאשר המנוח היה מגיע לבת ים או שהיא הייתה נוסעת לרמת גן בזמן שהנכד היה בגן. כך גם הוסיפה כי בזמן שבנה לא עבד, נסעה אל המנוח ושהתה עמו בסופי שבוע (עמ' 29 שורות 9-25). בנקודה זו מקובלת עלינו קביעתו העובדתית של בית הדין קמא לפיה גם אם היו סתירות בגרסת המשיבה הרי ברור שהם נפגשו לפחות מספר פעמים בשבוע כולל סופי שבוע. בנסיבות מיוחדות אלו ובשים לב לכורח שנוצר בשל מצבה הרפואי של כלתה של המשיבה, בהינתן משך התקופה השנויה במחלוקת – כשנתיים וחצי אל מול תקופת מגורים משותפת של למעלה מ- 13 שנים, שאין עליה חולק, ושמירת הקשר הזוגי למרות האילוץ שנכפה על בני הזוג שלא לגור במשותף, הכף נוטה בבירור, כפי שקבע בית הדין האזורי לטובת הכרה במשיבה כ"ידועה בציבור" של המנוח.

בית הדין האזורי קבע בשולי פסק דינו כי לצורך דרישות התקנון די בכך שבמהלך החיים המשותפים גרו בני הזוג פרק זמן רצוף של שנתיים ולאו דווקא ששנתיים יהיו בסמוך לפטירתו של הגמלאי. אין בידינו לקבל מסקנה זו.

תקנון הקרן מגדיר "אלמנת פנסיונר" כ"בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

1. ....

2. הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זיקנה וגרה עמו לפחות במשך שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קיצבת זיקנה".

   בעניין מזל מימון בוארה המילה "עד" שבתקנון ככזו הדורשת סמיכות זמנים בין המגורים לפטירה ואין די במגורים משותפים בתקופה שאינה סמוכה, על מנת לצאת ידי חובת דרישה זו של מגורים משותפים. (ע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.2017).

   נראה שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית הסוציאלית העומדת בבסיס ההוראה ושמטרתה לשמר ככל הניתן את מצבו הכלכלי של בן הזוג כפי שהיה בסמוך לפטירה ולא בתקופה מוקדמת יותר.

    

סוף דבר – הערעור נדחה בכפוף לאמור בסעיף 10. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ייווספו להם ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ז' אייר תשע"ט (12 מאי 2019), בהעדר הצדדים.