ע"ע 35334-01-16

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה 1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט דורי ספיבק ונציגות הציבור גב' שושנה סמק וגב' שרה אבן; סע"ש 41970-06-14) מיום 19.12.15, במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות בסך כולל של 40,432 ₪ (קרן), וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪. הרקע לבקשה:2.המשיב, תושב הרשות הפלסטינית, עבד אצל המבקש כפועל בניין, באתרי בנייה שונים, החל מחודש אוקטובר 2007, לפי היתרי עבודה שהוצאו על שמו. שכרו של המשיב דווח ושולם באמצעות מדור התשלומים המיועד לכך במשרד הפנים. בבית הדין האזורי התבררה תביעתו של המשיב כנגד המבקש לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו לטענתו בשל תקופת עבודתו וסיומה. 3.בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתו של המשיב בחלקה. בית הדין קיבל את גרסת המשיב לפיה העסקתו הסתיימה בחודש ספטמבר 2013 ודחה את טענת המבקש לפיה העסקת המשיב הסתיימה תשעה חודשים טרם לכן (על אף שבמהלך אותם חודשים המשיך לדווח על המשיב כעובד שלו ולהעביר בגינו תשלומים עבור זכויות סוציאליות). בית הדין קיבל את גרסת המשיב גם ביחס למתכונת ההעסקה, וקבע כי הוא הועסק במשרה מלאה, בשבוע עבודה בן שישה ימים ובממוצע של 22 ימי עבודה בחודש. בית הדין קבע כי תלושי השכר אינם משקפים את ימי העבודה המלאים בהם הועסק המשיב ונימק זאת בטעמים הבאים: העדר הודעה בכתב על תנאי עבודתו של המשיב, באופן המעביר את נטל ההוכחה אל המבקש; העדר רישום כלשהו בדבר ימי עבודתו ושעות עבודתו של המשיב ותנאי שכרו, אף לא בהתייחס לתקופת העבודה שלאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק הגנת השכר); אי סתירת עדות המשיב בקשר לכך בעוד שטענת המבקש בדבר העדר רצף לא הוכחה. עם זאת ביחס לגובה השכר היומי התקבלה גרסת המבקש ונקבע כי עמד על סך של 200 ₪ (מעבר לשכר שדווח בתלושים לגבי מרבית תקופת העבודה).  4.אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, קיבל בית הדין את גרסת המשיב לפיה המבקש לא חידש את היתר עבודתו בישראל (עובדה בה הודה למעשה גם המבקש), ובכך הורה על פיטוריו. לפיכך, נקבע כי המשיב זכאי להפרש פיצויי פיטורים (לאחר קיזוז הסכום שהופרש עבור פיצויי פיטורים למדור התשלומים), בסך של 10,544 ₪ וחלף הודעה מוקדמת (בגין שבועיים כפי שתבע) בסך של 2,200₪. בנוסף נפסקו לטובת המשיב דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בסך של 7,587 ₪; יתרת חופשה שנתית (לאחר קיזוז הסכומים שהופרשו בגין כך למדור התשלומים) בסך של 1,432 ₪; דמי חגים בסך של 9,800 ₪; פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה (בהפחתת הסכומים שהופרשו בגין כך למדור התשלומים) בסך של 5,438 ₪; והפרש הפרשות לקרן השתלמות (בהפחתת הסכומים שהוכח כי הופרשו בגין כך למדור התשלומים) בסך של 3,431 ₪. התביעה לדמי נסיעות נדחתה. לאור התוצאה, חויב המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.  הבקשה וטענות הצדדים: 5.המבקש הגיש ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי סיכויו לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען בהודעת הערעור, בין היתר, כי שגה בית הדין בכך שקבע, בהיעדר תשתית ראייתית, שתלושי השכר לא שיקפו את המציאות ביחס להיקף העבודה וגובה השכר, וכפועל יוצא מכך פסק לטובת המשיב הפרשים שונים הנגזרים מקביעה זו. לטענתו, עדותו ביחס לשכר של 200 ₪ ליום התייחסה לתקופת העבודה האחרונה בלבד, ולא לכל תקופת העבודה כפי שהסיק בית הדין בטעות; לא ניתן לקבוע ששכרו היומי של המשיב עמד על 200 ₪, כאשר המשיב עצמו לא טען זאת; שגה בית הדין עת קבע שיש להעביר את נטל הראיה אל כתפי המבקש להוכחת היקף העבודה בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי העבודה, כאשר המשיב לא טען לכך כלל; לא ניתן היה לקבוע שלא הוגשו אסמכתאות על היקף העבודה, שכן דו"ח שירות התעסוקה מבוסס על דיווחי המעסיק ומדבר בעד עצמו; המשיב לא הציג ראיות כלשהן להוכחת גרסתו ואף לא זימן עדים נוספים, כאשר הנטל לסתור את תלושי השכר של מדור התשלומים הוא נטל כבד וכך קובעת אף הפסיקה; ובית הדין התעלם מכך שהמשיב הודה שקיבל לידיו את התלושים משך כל שנות עבודתו. עוד נטען כי טעה בית הדין כאשר פסק למשיב דמי הבראה בסך של 7,587 ₪, מעבר לסכום שנתבע על ידו ברכיב זה בכתב התביעה (5,984 ₪); יש לקבל את טענת המבקש בדבר מימון טיול לירדן על חשבונו כתחליף לדמי הבראה; לא נותרה זכאות כלשהי בגין חופשה ובגין הפרשות לפנסיה והשתלמות כיוון שבוצעו הפרשות מלאות ברכיבים אלה במסגרת מדור התשלומים; הנטל להוכחת הזכאות לדמי חגים טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר מוטל היה על המשיב, והוא לא עמד בו; בית הדין לא קיזז סכומים ששילם המבקש למשיב מדי חג עבור עבודה שלא ביצע בפועל; שגה בית הדין בכך שדחה את גרסת המבקש ביחס למועד סיום העבודה ונסיבות סיום העבודה, ואימץ את גרסת המשיב שנפלו בה סתירות רבות; טעה בית הדין בחישוב פיצויי הפיטורים, ולפחות לגבי חלק מתקופת העבודה – ההפרשות למדור התשלומים באות "במקום" פיצויי פיטורים; ולא אמור היה לפסוק הוצאות לזכות המשיב, ודאי לא בסכום שנפסק. המבקש מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, בהתחשב בכך שהמשיב הינו תושב הרשות הפלסטינית; אין לו נכסים במדינת ישראל; ואין אפשרות מעשית לגבות ממנו חזרה את הכספים שישולמו לו.  6.המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש קלושים, שכן מדובר בפסק דין מפורט ומנומק כראוי, מבוסס עובדתית ומשפטית, ואין הצדקה להתערב בו. המשיב מוסיף וטוען כי גם בבחינת מאזן הנוחות יש לדחות את הבקשה. בקשר לכך נטען כי טענת המבקש לפיה יהיה קשה להיפרע מהמשיב בהיותו תושב הרשות הפלסטינית "אין לה על מה לסמוך" ואך מלמדת על כך שהמבקש מנצל את עובדיו המוחלשים ואינו משלם להם זכויות בסיסיות תוך רמיסת הוראות חוקי המגן. לגישתו של המשיב, מדובר בזכויות קוגנטיות שנפסקו לטובתו בשל תקופת עבודה שהסתיימה בפיטוריו זה מכבר, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי להן. 7.בתגובתו לתשובת המשיב, חוזר המבקש על האמור בבקשתו ומדגיש כי המשיב בתגובתו כלל לא התמודד עם טענתו העיקרית לפיה לא הייתה הצדקה לקבוע כי תלושי השכר אינם משקפים את המציאות. עוד מציין המבקש כי הוא מוכן להפקיד סכום של 1,500 ₪ בגין כל שנת עבודה (שיטת פשרה המונהגת לטענתו בבתי הדין האזוריים בתיקים דומים) בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור.הכרעה: 8.נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מצדיקה לעכב את ביצועו של פסק דין. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ומותנה בשני תנאים: האחד - כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע (ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13). במסגרת מאזן הנוחות על מבקש העיכוב "להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו", היינו כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל (עע"מ 2152/13 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון נ' ועדת ערר מחוזית חיפה, מיום 23.4.13). 9.לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להיענות לבקשה בחלקה. אשר לסיכויי הערעור - המבקש אמנם תוקף בערעורו בעיקר קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי אך טענותיו בקשר לכך, גם אם בחלקן, הן טענות משפטיות. בהתחשב בכך, המבקש זכאי כי טענותיו תיבחנה על ידי ערכאת הערעור, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור משוללי כל יסוד ביחס לכל חלקיו. אשר למאזן הנוחות - עובדת היותו של המשיב תושב שטחים אמנם אינה מצדיקה כשלעצמה את עיכוב ביצועו של פסק הדין (ע"ע (ארצי) 6204-07-11 אודר הנדסה ובניין בע"מ - סטנילה צ'יפריאן אאורל, מיום 26.12.11; ע"ע (ארצי) 58413-05-13 יעקב כחלון - מוחמד ג'מיל עתיק, מיום 10.12.13), אך גם לא ניתן להתעלם מהקושי הממשי בגבייה - שהמשיב בתגובתו לא כפר בו - ככל שהערעור יתקבל במלואו או בחלקו. בהתחשב בכך, ולאחר שקלול כלל ההיבטים, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה בחלקה באופן שיעוכב סך של 18,000 ₪ (קרן) מתוך כלל הסכומים שנפסקו לזכות המשיב, וזאת בכפוף להפקדת הסכום המעוכב (סכום הקרן לעיל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום 1.10.13) בקופת בית הדין תוך 21 יום. 10.סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 9 לעיל. אין צו להוצאות בבקשה.  ניתנה היום, י"חי"ח אדר ב' תשע"ו (28 מרץ 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.