ע"ע 37572-03-13 קרדי נ' רעומה זק"ש בע"מ

השופט אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור גב' שליסל הדסה וד"ר אליעזר רוזנטל; תע"א 11181-08), שבו נדחתה תביעת המערער לזכויות שונות בגין תקופת עבודתו במשיבה וסיומה, למעט לעניין חופשה שנתית ודמי הבראה.

    

   מסגרת עובדתית

2. להלן נפרט בתמצית את עובדות הרקע הרלוונטיות לענייננו:

   • המערער עסק כ- 35 שנה בענף הטקסטיל, החל משנת 1991 באמצעות חברה בבעלותו – חברת גינזה. מעת לעת אף העסיק המערער, לפחות באמצעות גינזה, עובדים. בשנת 2004 סגר המערער את "עיסקו".

   • החל מיום 22.5.06 התקשר המערער, באמצעות חברת גינזה שבבעלותו, עם המשיבה, שהיא – כך לפי קביעת בית הדין – "חברה המייצרת, מייבאת ומייצאת מוצרי טקסטיל ומפעלה ממוקם בכפר שלם בתל-אביב". במסגרת אותה התקשרות שימש המערער כמנהל הייצור של המשיבה.

   • המשיבה שילמה לגינזה, כנגד חשבונית מס כדין, סכום חודשי של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. לפי קביעת בית הדין האזורי, "בענף הנדון משכורת חודשית של 15,000 ₪ ברוטו למנהל ייצור הינה משכורת ריאלית ואינה חורגת מהמקובל".

   • ההתקשרות שבין המערער לבין המשיבה הסתיימה בנסיבות שהיו שנויות במחלוקת. לפי קביעת בית הדין היחסים הסתיימו ביום 31.8.08.

   • במסגרת דין ודברים בין הצדדים נוכח המחלוקת האמורה, מסרה המשיבה למערער, ביום 10.9.2008, "הסכם סיום העסקה וכתב ויתור על תביעות" החתום על ידי המשיבה. הסכם זה לא היה מקובל על המערער.

   • מכתב דרישה ששלח המערער, באמצעות בא כוחו, למשיבה נדחה, ועל רקע זה פנה המערער לבית הדין ותבע, כעובד המשיבה, זכויות שונות בגין תקופת העבודה וסיומה. המשיבה הכחישה קיומם של יחסי עבודה. במוקד המחלוקת שבין הצדדים עמד מה שנחזה להיות הסכם עבודה (ונספחים לו) בין המערער לבין המשיבה (להלן – הסכם העבודה). אשר לטענת המערער הסכם העבודה נחתם על ידי המשיבה. המשיבה מצידה טענה כי חתימתה של מנהלת המשיבה – גב' רעומה זק"ש, על גבי הסכם העבודה שהוגש זויפה והיא פרי עבודת צילום והדבקה. טענת המשיבה נתמכה בחוות דעת מומחה. בנוסף הגישה המשיבה כנגד המערער תביעה שכנגד ובה טענה שאם יקבע כי המערער היה עובד שלה, הרי ששכרו הראוי צריך להיות 8,983 ₪ וכי על המערער להשיב לה את התמורה הקבלנית שקיבל ואשר עולה על השכר הראוי.

   • בית הדין האזורי פסק בפסק דינו הראשון (פסק דין מיום 2.11.11), כי לא שוכנע שהמשיבה חתמה על ההסכם וכי בין המערער לבין המשיבה לא התקיימו יחסי עובד – מעסיק. לאור התוצאה חויב המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 8,700 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪. התביעה שכנגד שהגישה המשיבה נדחתה אף היא.

   • על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית דין זה (ע"ע 57712-11-11).

      

3. בין לבין, פנתה המשיבה למשטרה והתלוננה על כך שהמערער זייף את הסכם העבודה. בהמשך, בחודש ספטמבר 2011 הוגש לבית משפט השלום כתב אישום ובו הואשם המערער בעבירות שונות בקשר לזיוף הסכם העבודה (ת"פ (ת"א) 4151-09-11). לפי הנטען בכתב האישום, המערער חתם על הסכמי עבודה לפני נציגי המשיבה, ובהמשך, במועד לא ידוע, הוסיף בדרך של העתקה צילומית את חתימת המשיבה.

    

   ביום 18.12.11, בסמוך לאחר שניתן פסק הדין הראשון, הורשע המערער, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בביצוע העבירות שיוחסו לו: זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף ובידוי ראיות.

    

   בגזר הדין קבע בית המשפט (השופט בני שגיא, כתוארו אז) כך:

    

   "אין חולק כי יש לראות חומרה במעשיו של הנאשם. זיוף מסמך, ובוודאי מסמך המוגש לבית המשפט, הינה פעולה אשר מחייבת תשובה עונשית ברורה והולמת.

   יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מאותם נתונים אשר פרסו הצדדים בפני.

   מדובר בנאשם כבן 53, נעדר הרשעות קודמות רלוונטיות (למעט עבירת מס), אשר הודה במיוחס לו כבר בישיבת היום, שהיא הישיבה הראשונה שמתקיימת בהליך.

   מטיעוני הסנגורית (באת כוח המערער בהליך הפלילי – א.א.) למדתי כי פעולת הזיוף הייתה מטופשת, וממילא לא היה בה כדי להעלות או להוריד, כפי שפורט לעיל."

    

   על רקע אלה, אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון וגזר על המערער שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך של 4,000 ₪.

    

4. ויודגש ומבלי למעט מחומרת מעשיו של המערער ומבלי למעט מההשלכות שיש לזיוף האמור על יכולת ליתן אמון בגרסת המערער, כי הסכם העבודה (לפחות גופו, ללא הנספחים) הוכן על ידי המשיבה עבור המערער. חלק מכתב היד שהוסף למלל המודפס הוא של מנהלת המשיבה – גב' זק"ש, ושל בעלה – עופר. מקור הסכם העבודה נותר בידי המשיבה, והוא אינו נושא את חתימתה של גב' זק"ש. העתק המקור נמסר למערער. המערער חתם ביום 29.5.06, בנוכחות מר זק"ש, על מסמך "נספח ב' - התחייבות לשמירת סודיות ואי תחרות". המשיבה – באמצעות מר זק"ש, והמערער חתמו על מסמך שניסח המערער ובו נכתב כך:

    

   "סיכום ותוספת לנספח א': 22.5.06

   סוכם בין הצדדים שקרדי אשר יעבוד שלושה חודשי ניסיון בשכר של 12,000 ₪ לפני מע"מ,

   חודש רביעי השכר יהיה 15,000 ₪ לפני מע"מ.

   לאחר שלושה חודשים חוזה העבודה יהיה בתוקף ל- 12 חודש,

   במידה ואחד הצדדים אינו מעוניין להמשיך תימסר הודעה של 30 יום מראש,

   התשלום יתבצע כנגד חשבונית מס של קרדי אשר לרעומה זק"ש בע"מ,

    

   ע"ח ע"ח

   רעומה זק"ש בע"מ  קרדי אשר"

   (חתימת מר זק"ש) (חתימת המערער)

    

    

5. במסגרת הדיון בערעור על פסק הדין הראשון, הסכימה המשיבה – נוכח המלצת בית הדין – לקבלת הערעור ובהתאם נקבע (פסק דין מיום 20.11.12) כי בתקופת ההתקשרות שררו בין המערער לבין המשיבה יחסי עובד – מעסיק. לפיכך, הוחזר עניינו של המערער לבית הדין האזורי "לשם השלמת פסק הדין בכל הנוגע לתביעות הכספיות שהגישו הצדדים זה כנגד זה". עוד יצוין כי ערעור המערער על חיובו לשלם למשיבה הוצאות משפט (8,700 ₪) נדחה, ואשר לשכר טרחת עו"ד אותו חויב לשלם למשיבה (10,000 ₪), החיוב בוטל.

    

   פסק הדין המשלים

6. להלן עיקרי פסק דינו המשלים של בית הדין האזורי:

   • שכר קובע – נוכח הקביעה כי התשלום מאת המשיבה – 15,000 ₪, הוא שכר מקובל בענף, הרי ששכר זה יהיה השכר הקובע לחישוב הזכויות.

   • שעות נוספות – תביעת המערער נדחתה משלא עלה בידו להוכיח "כי אומנם הועסק בשעות נוספות" או מתכונת עבודה קבועה. לעניין זה נזקפה לחובת המערער העובדה כי לא הציג לפני בית הדין "את היומן המקורי שלטענתו ערך בו רישומים" וכי עלה בידי המשיבה להוכיח כי המערער "נעדר תדיר מעבודתו. .... עבד בשעות ובימים שבחר וזאת מבלי לדווח לנתבעת וכאשר נעדר לא דיווח על כך".

   • זכויות על פי צו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה – בית הדין קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי צו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה (להלן – הצו הענפי) חל על המשיבה, זאת משהמערער לא פרט מהי פעילותה של המשיבה. לפיכך, נדחתה תביעת המערער לפיצוי בגין אי תשלום דמי גמולים לקרן פנסיה ולפיצוי בגין אי תשלום דמי ביטוח לקרן דמי מחלה. התביעה לפיצוי בגין אי עריכת ביטוח דמי מחלה נדחתה גם מן הטעם שהמערער "אינו זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מחלה, מאחר שלא הוצגו בפנינו אישורי מחלה לתקופה הרלוונטית וממילא לא נגרם לתובע נזק בגין אי הפרשה לקרן מחלה".

   • הבראה וחופשה שנתית – נפסק למערער סכום של 3,461 ₪ כפדיון דמי הבראה וסכום של 16,000 ₪ כפדיון חופשה שנתית. נפסק כי סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד למועד התשלום בפועל.

   • פיצויי פיטורים – התקבלה גרסת המשיבה לפיה המערער הוא זה שהתפטר, לפיכך נדחתה התביעה לפיצויי פיטורים.

   • חלף הודעה מוקדמת – גם תביעה זו נדחתה. בית הדין הוסיף וקבע כי אף אם היה נקבע שהמערער פוטר מעבודתו בסוף חודש יולי 2008 "הרי התובע עבד בחודש 8/08 אשר למעשה הנם דמי הודעה מוקדמת בת חודש. אשר על כן דין רכיב תביעה זה להידחות".

   • הוצאות משפט – לאור התוצאה חויבה המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט בסך של 200 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪.

      

     הערעור

7. בערעורו משיג המערער, כמעט, על כל חזית פסק הדין המשלים. ערעורו מופנה כנגד דחיית התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, לפיצוי בגין אי ההפרשה לקרן פנסיה ולביטוח מחלה לפי הצו הענפי, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, והוצאות המשפט שנפסקו.

    

8. המשיבה טענה, בעיקרו של דבר, כי הערעור מכוון כנגד קביעות עובדתיות של בית הדין ולכן יש לדחותו. במיוחד נוכח הרשעתו של המערער בזיוף. כן טענה כי המערער אינו זכאי לזכויות הנתבעות על ידו מאחר ותביעתו נגועה בחוסר תום לב הגובר על זכויות קוגנטיות.

    

    

   הכרעה

9. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור על דחיית תביעתו של המערער לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, לזכויות מכוח הצו הענפי ולהוצאות בהליך בבית הדין האזורי, וכי יש לקבל את ערעורו על דחיית תביעתו לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. להלן נבאר את טעמינו:

    

   (1)התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות

10. בתצהירו ערך המערער תחשיב חודשי של שעות העבודה הנוספות אותן עבד מדי חודש בחודשו. לטענתו תחשיב זה התבסס על יומנו, שלטענתו לא יכל לאתר בשל מעבר דירה. בהעדרו של היומן, לא שוכנע בית הדין האזורי לקבל את טענת המערער כי עבד בשעות נוספות.

     

11. במסגרת ערעורו טוען המערער כי בית הדין לא הביא בחשבון ראיות התומכות בגרסתו: עדותו של מר אשכנזי, עובד לשעבר של המשיבה אשר העיד מטעם המערער – ולפיה ראה את המערער מדי יום בעבודה וברוב המקרים המערער נותר במפעל לאחר סיום העבודה; עדותה של גב' ביינר – מי שהחליפה את המערער בתפקידו במשיבה ואשר העידה כי תפקידו של המערער היה יותר רחב משלה; וכן העובדה שהמשיבה לא ניהלה פנקס שעות עבודה.

     

12. כפי שבית הדין האזורי הדגיש, בתקופה הרלוונטית הוטל הנטל על המערער להוכיח את כלל השעות הנוספות להן טען, ולו בדרך של מתכונת. השאלה האם עלה בידי המערער להרים נטל זה ולהוכיח כי עבד בשעות נוספות היא שאלה עובדתית, וההכרעה בה מסורה לערכאה הדיונית אשר התרשמה מהעדויות שלפניה. לא מצאנו כל הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין כי לא שוכנע שעלה בידי המערער להרים נטל זה. קביעתו מבוססת היטב בחומר הראיות. קל וחומר משבית הדין האזורי שוכנע מגרסת המשיבה לפיה המערער "נעדר תדיר מעבודתו. .... עבד בשעות ובימים שבחר וזאת מבלי לדווח לנתבעת וכאשר נעדר לא דיווח על כך". נדגיש כי הטענה לפיה אבד היומן מצאה את ביטויה רק בחקירה הנגדית ולא בתצהיר, ולפיכך משקלה נמוך, אם בכלל. עדותו של מר אשכנזי היתה כללית ולא מספיקה כדי לבסס את מידת ההוכחה הנדרשת מתביעת ממון. מעדותו לא ניתן לדעת כמה שעות נוספות עבד המערער ומתי. הוא הדין בכל הנוגע לעדות גב' ביינר. גם אם ניתן לזקוף לחובת המשיבה את אי ניהול רישום הנוכחות, עדיין מדובר בראיה אחת מיני רבות אשר על בית הדין לשקללה עם האחרות. לא מצאנו כי עניין זה יש בו כדי להצדיק התערבות בקביעה העובדתית של בית הדין.

     

13. לאור האמור, אין לנו צורך להידרש לשאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951, על המערער.

     

14. אשר על כן, הערעור על דחיית התביעה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות נדחה.

     

    (2)הצו הענפי

15. בית הדין קבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי הצו הענפי חל על המשיבה, זאת משהמערער לא פרט מהי פעילותה של המשיבה. המערער סבור כי בית הדין התעלם בקביעה זו מראיות ומעובדות שנקבעו על ידו. כך למשל, מפנה המערער לקביעה העובדתית בפסק הדין הראשון לפיה המשיבה היא "חברה המייצרת, מייבאת ומייצאת מוצרי טקסטיל ומפעלה ממוקם בכפר שלם בתל-אביב". עוד מפנה המערער לראיות הבאות:

    • האמור בסעיף 2 לתצהירו ולפיו המשיבה עוסקת "בייצור, יבוא, יצוא ושיווק של מוצרי טקסטיל שונים וניהלה מפעל כזה ...". וכן, לאמור בסעיף 3 לתצהירו ולפיו במסגרת עבודתו ניהל את הייצור (כולל מתפרות חוץ), קשרים עם קבלנים וספקים חיצוניים, פיקוח על ניהול המחסן ועל סוכני המכירות, תזמון קולקציות ותמחור ועוד.

    • האמור בסעיף 5 לתצהירה של גב' זק"ש ולפיו המשיבה עוסקת "בעיצוב אופנה, כאשר ייצורם ותפירתם מתבצע במתפרות חיצוניות". וכן אישורה כי המערער היה "מנהל הייצור".

    • עדותה של גב' ביידר. לפי טענת המערער, היא הודתה כי במשיבה נעשה "ייצור", והיא אף ציינה שקודם לתחילת עבודתו של המערער היא היתה אחראית על הייצור.

      בנוסף טוען המערער כי המשיבה כלל לא הכחישה בכתב הגנתה את תחולת הצו הענפי עליה.

       

16. נקדים ונציין כי שאלת תחולת הצו הענפי על המשיבה לא לובנה כדבעי על ידי הצדדים, ומהות פעילות המשיבה לא הובררה דיה. אשר לעדותה של גב' ביידר נציין כי היא העידה במפורש כי למשיבה אין מתפרה וכי המשיבה עובדת עם מתפרות חוץ. אולם, אפילו נניח כי במפעל המשיבה מבוצעת פעילות ייצור כלשהי, כלל לא הוברר מהו עיקר פעילותה – תעשייה (ייצור) או שמא מסחר (ייבוא וייצוא). אולם גם אם נקבל את טענת המערער – בין כי הוכח שעיקר פעילותה של המשיבה בייצור ובין כי חל הצו הענפי נוכח הנטען בכתב ההגנה של המשיבה, לא יהיה בכך כדי לסייע למערער. שכן, עיון בצו הענפי מעלה, כפי שנטען על ידי המשיבה עוד בכתב הגנתה, כי לא הורחבה הוראת ההסכם הקיבוצי הענפי בדבר ביטוח העובדים בפנסיה מקיפה. משהתביעה התבססה על הצו הענפי – הרי שדי בכך כדי לדחות את תביעת המערער לפיצוי בגין אי הפרשת דמי גמולים לקרן הפנסיה.

     

17. אשר לתביעה לפיצוי בגין אי תשלום דמי ביטוח לקרן דמי מחלה במבטחים, נציין כי אפילו היה חל הצו הענפי לא היה בכך כדי להוביל לקבלת התביעה. המערער כלל לא הוכיח מהו הנזק כתוצאה מההפרה, ולפיכך צדק בית הדין האזורי בטעם שנתן לדחיית רכיב זה. לעניין זה נזכיר את הנפסק בפרשת מרחיב:

     

    "הלכה פסוקה היא, כי כאשר לא הוכח, כי העובד חלה במהלך יחסי העבודה או סמוך לסיומם אין מקום לחייב את המעביד בתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח דמי מחלה, שכן הזכות לדמי מחלה על פי תקנות מבטחים בדבר דמי מחלה פוקעת, בדרך כלל, עם סיום יחסי עובד-מעביד ובמקרים מיוחדים תקופה קצרה לאחר סיומם (ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, ניתן ביום 30.4.2002). במקרה שלפנינו לא הוכח כי המערער חלה בתקופת עבודתו אצל המשיבה, ומשכך אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין אי ההפרשה לביטוח דמי המחלה."

     

18. אשר על כן, נדחה ערעור המערער על דחיית תביעתו לפיצוי בגין אי תשלום דמי גמולים לקרן פנסיה ולפיצוי בגין אי תשלום דמי ביטוח לקרן דמי מחלה.

     

    (3)נסיבות סיום יחסי העבודה

19. קודם לדיון בערעור בסוגיה זו נפרוס את התשתית העובדתית הרלוונטית ואת המחלוקות:

    • לטענת המשיבה, עם חזרתה של גב' זק"ש מחו"ל הודיע לה המערער על רצונו לסיים את ההתקשרות. לטענת המשיבה, בעקבות ההודעה האמורה היא מסרה למערער, ביום 22.7.08, הודעה המופנית לחברת גינזה ובה נכתב כך:

       

      "א. לבקשתכם הרינו לאשר כי קיבלנו את הודעת חברתכם מהיום על רצונה לסיים את ההתקשרות עוד היום ומבלי שניתנה התרעה מוקדמת לסיום ההתקשרות ביניכם לבין חברת רעומה זק"ש בע"מ.

      ב. למען הסר ספק אנו שומרים על מלוא זכויותינו בקשר עם הודעתכם זו."

       

    • המערער טען כי מדובר "בניסיון לפברק עובדות" שכן מעולם לא נתן למשיבה הודעה על רצון לסיים את ההתקשרות. לטענתו על גבי ההודעה מיום 22.7.08 הוא כתב "עצם קבלת המיכתב לא מאשרת הסכמה".

       

    • ביום 30.7.08 מסרה המשיבה למערער מכתב נוסף, המופנה לחברת גינזה: 

       

      "מתאריך 22.07.08 לא מתקיימים יחסים חוזיים מכל סוג שהוא בין רעומה זק"ש בע"מ לחברת גינזה בע"מ בהנהלת אשר קרדי."

       

    • לטענת המערער, גם לאחר קבלת המכתב מיום 22.7.08 הוא הודיע לגב' זק"ש כי האמור מכתב אינו אמת, דרש מכתב פיטורים ובהעדרו המשיך להתייצב במפעל כל חודש אוגוסט 2008.

    • בית הדין האזורי קבע בפסק דינו הראשון כי המערער המשיך להתייצב בעבודה עד ליום 30.8.2008. מדובר בעובדה חלוטה. למעשה גם בפסק הדין המשלים התבסס בית הדין האזורי על עובדה זו.

    • ביום 10.9.08 נפגש המערער עם מר זק"ש והאחרון מסר למערער "הסכם סיום העסקה וכתב ויתור על תביעות", חתום על ידי המשיבה, ולפיו כנגד תשלום של תמורה חודשית אחת ייפרדו הצדדים וימוצו חילוקי הדעות ביניהם. המערער סרב לחתום ודרש לקבל זכויות לפי משפט העבודה.

       

20. כאמור, בית הדין האזורי דחה את התביעה משהגיע למסקנה כי המערער הוא זה שביקש לסיים את ההתקשרות שבין הצדדים. וכך נימק בית הדין האזורי את מסקנתו:

     

    "16.אין מחלוקת כי ביום 22.7.08 נשלח מכתב אל התובע (לחברת גינזה בע"מ) כי לכאורה לבקשת התובע, הופסקה ההתקשרות בין הצדדים (נספח ג' לכתב התביעה) וביום 30.7.08 נשלח מכתב נוסף. התובע לא הגיב ולא השיב למכתבים אלו. לפיכך לנתבעת עומד הכלל של מסמך בכתב כנגד עדות בעל-פה:

     

    'למעשה, מנסה המערערת להביא כאן עדות בעל-פה כנגד ראיה בכתב, דבר שאין לקבלו, לאור הוראות סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני (ראה לעניין זה פסק-דינו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 444/59 [1], בעמ' 542)' (עא 366/89 פיין אלומיניום בע"מ נ' די מטל א.ג. חברה זרה פ"ד, כרך מה, חלק חמישי , תשנ"א/תשנ"ב 1991 עמ' 853).

     

    אשר על כן מסקנתנו היא שהאמור במכתבים נכון ואומנם התובע הוא שביקש להפסיק את ההתקשרות.

     

    17.כתנא דמסייע לטענת הנתבעת כי התובע לא פוטר, היא העובדה שהתובע המשיך להגיע לעבודתו בנתבעת במשך למעלה מחודש לאחר מכן (יולי-אוגוסט 2008):

     

    "ש. אתה טוען ש- 186 שעות עבדת בחודש אוגוסט.

    ת. זה לא משנה, אני הייתי בעבודה."

    (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 27-26 לעדות התובע).

     

    18. אם התובע פוטר כטענתו, מדוע אם כן המשיך להתייצב לעבודה? אשר על כן מסקנתנו היא שהתובע ביקש לנתק את ההתקשרות בין הצדדים וסיבותיו עמו.

     

    19.לא נעלם מעינינו נספח ה' לכתב התביעה שכותרתו 'סיום העסקה וכתב ויתור' ובו לכאורה התחייבה הנתבעת ליתן לתובע תשלום של חודש העסקה כנגד ויתור על טענות כנגד הנתבעת אולם המסמך אינו חתום על ידי הנתבעת כלל." (הדגשות הוספו – א.א.)

     

21. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק שוכנענו כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה יש מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי מחומר הראיות שלפניו. ויודגש, בית הדין האזורי מבסס את דחיית התביעה לפיצויי פיטורים על מסקנתו מחומר הראיות, ולא על קביעות עובדתיות בנוגע למהימנות או להעדפת גרסה זה או אחרת מטעמי מהימנות. יתרה מזאת, חלק מקביעותיו של בית הדין האזורי מעוררות קושי, ונסביר:

     

    • אשר לטעם לפיו המערער לא הגיב בכתב לאיזה מהמסמכים –

      המערער כן הגיב להודעה מיום 22.7.08 בציינו על גביה כי "עצם קבלת המיכתב לא מאשרת הסכמה". אנו ערים לכך שבית הדין האזורי לא קבע, כממצא עובדתי חיובי, כי התגובה האמורה אכן נעשתה בזמן אמת כטענת המערער, ועשויה היתה לעלות הטענה לפיה יש להסיק מכך שטענת המערער בעניין זה נדחתה. אך מנסיבות העניין ברי כי המשיבה לא חלקה על טענת המערער כי אכן הוסיף בכתב ידו, בזמן אמת, את התגובה האמורה.

      (1)במסגרת הסיכומים בערעור המשיבה לא חלקה על טענת המערער כי הגיב על ההודעה.

      (2)גם במהלך ההליך המשיבה לא חלקה על דבר הוספתה של תגובת המערער בכתב ידו על גבי ההודעה מיום 22.7.08. כאשר סברה המשיבה כי המערער זייף מסמך היא אף נקטה בצעדים המתאימים לכך.

      (3)והעיקר – ההודעה מיום 22.7.08, בתוספת התגובה האמורה, צורפה לתצהירה של גב' זק"ש ללא כל הסתייגות מהאמור בה.

    • אשר להסתמכות על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (להלן – סעיף 80) – סעיף 80 קובע כי:

       

      "תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, למוכסנות או להלוואות שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב.

      טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים, אף אם איננה עולה על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב או ע"י הודאתו או פנקסו של הנתבע." (הדגשה הוספה – א.א.)

       

      ראשית, סעיף 80 הוא סעיף מתחום דיני הראיות, ולכן נפסק כי הוא "אינו חל" בבית הדין לעבודה וזאת מכוח סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969; שנית, אין טענה או הלכה משפטית לפיה "פיטורים" או "התפטרות" נעשים "על פי הרגיל" במסמך בכתב, לכן סעיף 80 אינו רלוונטי לענייננו; שלישית, הלכה היא ש"סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך". במקרה הנוכחי טענות המערער באות כדי לסייע בפירוש הדברים הכתובים בהודעה, כמו גם בתיאור העובדות שהתרחשו לאחריו.

    • אשר למסקנה העולה מהמשך ההתייצבות של המערער –

      תחילה יודגש כי המשך ההתייצבות, לכשעצמו, אינו סותר בהכרח את טענת המערער כי פוטר מעבודתו. שכן, המערער הסביר כי המשיך להתייצב לעבודתו לאור דרישתו לקבל מכתב פיטורים ולאור ההתנגדות מצידו להציג את העובדות כאילו הוא זה שביקש לסיים את ההתקשרות.

      קודם שנבחן את המסקנה מהמשך ההתייצבות נתייחס לשאלת תשלום השכר בגין חודש אוגוסט 2008. המערער טען כי נוכח פיטוריו הוא זכאי לחלף הודעה מוקדמת. ביסוד טענתו עומדת טענה נוספת לפיה המשיבה כלל לא שילמה לו שכר תמורת חודש זה. המשיבה מצידה לא הכחישה כי המערער התייצב לעבודה, אך לא הציגה ראיות מהן ניתן ללמוד כי למערער שולם שכר תמורת חודש זה. אכן, בטבלה שצרפה המשיבה מצוין כי למערער שולם שכר לחודש אוגוסט 2008, אך טענה מובלעת זו לא רק שלא גובתה בשום ראיה היא גם לא נטענה ב"דלת הראשית". גם בנימוק שנתן בית הדין האזורי בדחיית התביעה לחלף הודעה מוקדמת, אין קביעה שהשכר שולם. כל שנקבע על ידי בית הדין הוא שהמערער "עבד" בחודש זה. גם המשיבה בסיכומיה לפנינו מפנה לכך שהמערער "עבד" בחודש זה, ולא טענה כי שולם שכרו. גם בתשובה למכתב הדרישה לא טענה המשיבה כי שולם שכר לחודש אוגוסט 2008. כל שנטען במענה לדרישה לקבל חלף הודעה מוקדמת הוא שהמערער התפטר ולכן לא זכאי לחלף הודעה מוקדמת. הנטל להוכיח את תשלום השכר מוטל על המשיבה. נטל זה לא הורם.

      עולה אם כן מהראיות כי המערער התייצב במהלך חודש אוגוסט 2008 לעבודתו במשיבה ולא קיבל שכר בגין התייצבות זו.

      על מה שקרה בדיוק בחודש אוגוסט 2008 ניתן ללמוד מחקירתו הנגדית של המערער. כאשר נשאל הכיצד לפי הטבלה שערך הוא עבד בחודש אוגוסט 2008 בדיוק 186 שעות ומה עשה באותו חודש, השיב "רבתי עם רעומה, באתי, הלכתי ..". דהיינו, לפי גרסתו הוא לא בדיוק "עבד", אלא "היה בעבודה".

      התייצבות המערער ללא ביצוע עבודה ואי תשלום שכר לתקופת ההתייצבות מתיישבים פחות עם גרסת ההתפטרות ויותר עם האפשרות כי המערער פוטר כבר בחודש יולי 2008 אך המשיבה ביקשה להציג את סיום היחסים כהתפטרות.

    • אשר למסמך שכותרתו "סיום העסקה וכתב ויתור" –

      בית הדין סבר כי אין להסיק ממנו חיזוק לגרסת המערער כי "המסמך אינו חתום על ידי הנתבעת כלל". צודק המערער כי בקביעה זו יש קושי, שכן לא היה חולק שהמשיבה חתומה על אותו מסמך. נציין כי ב"הואילים" לאותו הסכם מצוין כי "הצדדים החליטו בהסכמה על סיום ההתקשרות ביניהם".

       

22. מכל הטעמים האמורים מתבקשת המסקנה כי גרסת המערער סבירה יותר מגרסת המשיבה, גם לאחר שאנחנו מביאים בחשבון את העובדה כי המערער ביצע זיוף בתמיכה לגרסתו. המשך ההתייצבות לאחר יום 22.7.08 כמו גם יתר הנסיבות שפורטו לעיל מתיישבים טוב יותר עם טענה לפיה המשיבה ביקשה לפטר את המערער מאשר עם הטענה כי המערער התפטר מעבודתו. אשר על כן אנו קובעים כי המערער פוטר מעבודתו וכי יחסי העבודה הסתיימו ביום 22.7.08.

     

23. מששכרו של המערער עמד על 15,000 ₪ ומשבית הדין קבע כי מדובר בשכר ריאלי ומקובל למנהל ייצור בענף, הרי שיש לדחות את טענת המשיבה לפיה שכרו הראוי של המערער כעובד צריך היה לעמוד על סך של 8,983 ₪, ויש לקבוע את שכרו הקובע של המערער על סכום זה.

     

24. לאור האמור המערער זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 32,550 ₪ (15,000 ₪ X 2.17 שנים). נוכח חילוקי הדעות, אין לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ולסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08 (כמבוקש בכתב התביעה) ועד למועד התשלום בפועל.

     

25. אשר להודעה המוקדמת – המערער היה זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים, ובהעדרה לחלף הודעה מוקדמת.

    הפיטורים בוצעו ביום 22.7.08. המערער טען, ואף הציג חשבונית על כך, ששולמה לו מלוא התמורה בגין חודש יולי 2008 (חשבונית מס' 1498). המשיבה לא הכחישה עובדה זו, והיא אף נסמכת עליה בטענת ההשבה. משכך, ומשהמערער לא קיבל שכר עבור חודש אוגוסט 2008 הרי שהמערער זכאי לחלף הודעה מוקדמת עבור 21 ימים (חודש פחות 9 ימים ששולמו בחודש יולי 2008).

    מששכרו היה 15,000 ₪ הרי שהמערער זכאי, כחלף הודעה מוקדמת, לסכום של 10,500 ₪ (15,000 ₪ X 21/30), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד למועד התשלום בפועל.

     

    (4)הוצאות משפט

26. לאור התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי וכלל נסיבות העניין לא מצאנו כל הצדקה לסטות מן הכלל לפיו ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקשר לפסיקת הוצאות משפט.

     

    (5)טענות ההגנה של המשיבה

27. משקבענו כי לא הוכח על ידי המשיבה כי שכרו הראוי של המערער כעובד צריך היה לעמוד על סך של 8,983 ₪, ממילא יש לדחות את טענתה לקיזוז ולהשבה. גם לא מצאנו לקבל את הטענה כאילו לחוסר תום הלב מצידו של המערער, בנסיבות בהן הסכים להתקשר באמצעות חברת גינזה, מצדיק את דחיית תביעותיו לזכויות מתחום משפט העבודה המגן.

     

    (6)טרם נעילה

28. המערער התבטא כלפי בית הדין בסגנון הראוי לכל גינוי. מלאכת השיפוט על כלל ערכאותיה אינה חפה מטעויות כאלה או אחרות, ודאי בראייתו של צד זה או אחר. אך מכאן ועד לייחס ליושב בדין "מגמה עקבית" של התעלמות מראיות ו"רצון" לשלול מהמערער את זכויותיו, המרחק רב. ודאי מקום שאותה ערכאה דיונית אינה יכולה להגיב לאותן האשמות חמורות.

     

     

    סוף דבר

29. ערעור המערער על דחיית תביעתו לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, לזכויות מכוח הצו הענפי ולהוצאות בהליך בבית הדין האזורי – נדחה. ערעור המערער על דחיית תביעתו לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת מתקבל. אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, פיצויי פיטורים בסכום של 32,550 ₪ וכן חלף הודעה מוקדמת בסכום של 10,500 ₪. לסכומים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.08 ועד למועד התשלום בפועל.

     

30. לאור התוצאה בערעור ונוכח סגנונו של המערער, איננו עושים צו להוצאות בערעור.

     

     

    ניתן היום, ט' אייר תשע"ה (28 אפריל 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    רונית רוזנפלד, שופטת [אב"ד]		אילן איטח, שופט		נטע רות, שופטת

     

    מר ראובן רבינוביץ, נציג ציבור (עובדים)

    מר משה מרבך, נציג ציבור (מעסיקים)