ניראור ניהול מסעדות בע"מ נ' Bunlai Phaderm

 אין התייצבות למשיב

פסק דין

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (סגן הנשיאה דורי ספיבק ונציגי הציבור גב' הלן מרמור ומר יואל מלי; סע"ש 39180-05-14), בגדרו נתקבלה תביעת המשיב (להלן – העובד) בחלקה, והמערערות חויבו בתשלום גמול שעות נוספות (444,897 ₪); פיצויי פיטורים (94,707 ₪) בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים (60,000 ₪); פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות פנסיוניות (17,476 ₪). כן חויבו המערערות בתשלום הוצאות משפט בסך 25,000 ₪ כל אחת.

2. העובד, אזרח תאילנד, הועסק בתפקיד שף מומחה זר ברשת המסעדות האסיאתיות "צ'וקה" החל מיום 22.12.08 ועד ליום 9.3.14. תחילה הועסק בסניף פתח תקווה ובהמשך בסניף רמת אביב.

3. זהו גלגולה השני של התובענה, כשפסק הדין הראשון ניתן על ידי נציג ציבור שלא נכח בדיון. משכך, בוטל פסק הדין הראשון, ולא היה מנוס מהחזרת הדיון בתובענה למותב שונה, אשר נתן את פסק הדין מושא הערעור. בית הדין האזורי החליט כי הראיות לא יישמעו מחדש, אך עם זאת, תתקיים ישיבה לצורך השלמת עדויות, שבמהלכה יישאלו העובד ועדי הנתבעים (למעט הנתבע 3) שאלות בעיקר על ידי המותב. ביום 6.6.21 נערך דיון משלים במסגרתו העידו העובד ועדי הנתבעים.

4. הערעור בפנינו סב כנגד החיוב בתשלום גמול שעות נוספות, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, חיובה של המערערת 1 בגין התקופה בה הועסק העובד על ידי המערערת 2, והחיוב בהוצאות. העובד לא הגיש סיכומים מטעמו ולא התייצב לדיון לאחר שבוצע תחליף המצאה כדין, על פי החלטות הרשמת מיום 24.7.22, 21.8.22 ו – 27.9.22. משכך, לא היה מנוס מקיום הדיון בהעדרו.

5. לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ושמענו את טיעוני המערערות הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן. נקדים ונציין כי במקרה דנן הכרעתו של בית הדין האזורי התבססה על החומר הכתוב המצוי בתיק בית הדין; המסקנות העולות מהחקירות הממושכות שנערכו בפני המותב הקודם שדן בתובענה; והחקירות הקצרות שנערכו בפניו. שילוב זה מביא לכלל מסקנה כי ההכרעה שניתנה, כעולה מהנמקתה המפורטת, לא התבססה בעיקרה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין האזורי מהעדים. בשל כך מרוככת במקרה דנן המדיניות לפיה ככלל ערכאת הערעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

    

   גמול שעות נוספות

    

6. המערערות הגישו דוחות נוכחות ידניים שעליהם חתמו נציגי המערערת 2 מדי יום, לצד פירוט שעות העבודה של העובד. החתמת העובד על דוחות אלו נערכה מדי חודש בסיומו, ולא באופן יומיומי.

7. העובד אישר בעדותו את חתימתו על הדוחות שהוצגו (ראו פרוטוקול דיון מיום 10.9.17 עמ' 36 שורה 30).

8. בית הדין האזורי קבע כי דוחות הנוכחות שהגישו המערערות אינם נחשבים "פנקס שעות עבודה" כמשמעו בסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) זאת, כיוון שמדובר בדוחות ידניים, אשר נחתמו מדי יום על ידי המעסיק, אך ללא אישור יומי של העובד כנדרש בחוק. קביעתו זו של בית הדין האזורי מקובלת עלינו.

9. זה המקום לציין כי בהתאם להלכה הפסוקה העובדה שדוח נוכחות אינו מהווה "פנקס שעות עבודה" לפי חוק שעות עבודה ומנוחה ולצרכי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ז 1957 (להלן – חוק הגנת השכר), כשלעצמה, אינה שוללת לחלוטין את כוחו הראייתי, והתשובה לשאלה אם ואיזה משקל יש לתת לראיה זו תלויה בנסיבות הענין המיוחדות. לענין זה יפים הדברים שנאמרו בע"ע (ארצי) 56816-05-16‏ ‏ ‏HAMED EZZEIN‏- חדד טאס עבודות עפר ופיתוח בע"מ (5.7.17), אשר גם שם נקבע כי דוחות נוכחות שהגישה מעסיקה אינם מהווים "פנקס שעות עבודה" על פי החוק. וכך נאמר:

    

   "אמנם מבחינה משפטית דוחות אלה לא אצרו את הכוח למנוע את החלת החזקה הקבועה בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, שכן אינם עונים להגדרת "פנקס שעות עבודה"  בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה. ואולם, אין בכך לשלול את האפשרות שבעקבות בחינה פרטנית של מהימנות הדו"חות ישמשו אלה מסד לקביעת ממצא עובדתי אודות היקף ההעסקה בשעות נוספות, ובכך לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 26ב(א) לחוק. במילים אחרות, דרך המלך מבחינת חוקי המגן, ובצידה ודאות למעסיק מבחינת היקף חובתו כלפי עובדיו בגין משך העסקתם – היא ניהול "פנקס שעות עבודה" על פי הוראות החוק. מעסיק המנהל רישום שעות, המהווה "פנקס שעות עבודה", אינו חשוף להעברת נטל השכנוע לכתפיו שכן החזקה הקבועה בסעיף 26ב(א) אינה חלה, ועל העובד המבקש לסתור את האמור ב"פנקס שעות עבודה" הנטל לשכנע בכך. ואילו, מעסיק המנהל רישום, שאינו מהווה "פנקס שעות עבודה", כהגדרתו בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, נוטל סיכון. הטעם לכך הוא שרישום זה לא ימנע את החלת החזקה הקבועה בסעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, והשאלה אם הרים המעסיק את נטל השכנוע המוטל על שכמו באמצעות רישום זה תלויה בהתרשמות בית הדין ממהימנות דו"חות אלה בהתאם לנסיבות הענין".

    

10. בענייננו לעניין משקל דוחות הנוכחות ציין בית הדין האזורי כך:

     

    "הראיה המרכזית שהגישו הנתבעים בתמיכה לטענתם בדבר כך שהתובע לא עבד בשעות הנוספות הם אותם דוחות הנוכחות, שמוקדם יותר בפסק דין זה הסברנו מדוע אין עומדים בדרישות הדין על מנת להיחשב כ"פנקס שכר" כדין. בנסיבות אלה, מהו המשקל הראייתי שיש ליתן להם? האם ניתן, על אף שהם כתובים בכתב יד וחתומים באופן יומי רק על ידי "אחראי המשמרת" ולא על ידי התובע, ליתן להם משקל ראייתי, באופן שיתמוך בגרסת הנתבעים? לאחר שקילה ובחינה, תשובתנו לשאלות אלה הינה שלילית. אין מקום שניתן לדוחות אלה תוקף, ולו מן הטעם הפשוט שהנתבעים לא טרחו לזהות את אותם חותמים עלומים כ"אחראי מטעם המעסיק" שחתמו לכאורה מדי יום על דוחות הנוכחות. כך, לא ניתן לדעת (אף אם ניתן לנחש), מיהם אותם "מאור", "רועי" , "יורם", "אורן" ו"יוסף" החתומים בימים אחרים, ומי הם אלה המסתתרים מאחוריהם, וודאי וודאי שלא ניתן לדעת מיהו זה המסתתר מאחורי חתימת יד רצופה ובלתי קריאה בחלק מהימים. נבהיר, כי אני מניחים, אך לא יודעים, כי "רועי" הוא הנתבע 5, ו"אורן" הוא הנתבע 6, ששניהם העידו בהתדיינות. עם זאת, הנתבעים לא העידו בהתדיינות את כל שאר החותמים (ואפילו לא אחד מהם), אף שלכאורה עדות שכזו הינה מהותית ביותר להוכחת אותנטיות הדוחות. בנסיבות אלה, יש לדעתנו מקום להפעיל את החזקה שנקבעה בפסיקה, לפיה ככל שמי מהם (או כולם) היו מעידים, לא היה בעדותם כדי לתמוך בטענת הנתבעים כי דוחות הנוכחות הינם אותנטיים...".

     

    עוד נתן בית הדין האזורי משקל לכך שהטענה לפיה עבודת הטבחים נעשתה בשתי משמרות, שכל אחת נמשכה לא יותר משמונה שעות נטענה בתצהיר עדות ראשית, אך לא בכתב ההגנה; גם אם העבודה התבצעה בשתי משמרות אין בכך לשלול את האפשרות שהעובד ביצע את שתיהן; קיים חסר בדוחות בשלושה חודשים (ינואר-מרץ 2014); המסעדה הינה כשרה ואינה פתוחה בשבת, ובשמונה מקרים חתם העובד בימים שבהם שהה כביכול בחופשה; השוואת הדוחות ותלושי השכר מעלה כי קיים פער בין מספרן של שעות העבודה בדוח לבין מספרן בתלוש השכר; מעיון בדוחות עולה כי העובד החל לעבוד בשעה 9:30 טרם פתיחת המסעדה ולא פעם נדרש לעבוד עד 23:30, ולכן הפער בין הצדדים אינו גדול (בהנחה וייקבע כי העובד ביצע את שתי המשמרות); המערערים לא העידו עד אובייקטיבי לתמוך בגרסתם. על יסוד כל אלה הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי כפות המאזנים נותרו מעויינות ביחס לאפשרות שהעובד הועסק בשעות נוספות. משכך, חייב את המערערות בתשלום גמול שעות נוספות מכוח החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר.

11. בערעורן טוענות המערערות כי כתב ההגנה מטעמן לא היה עמום ולא מפורט, אלא נטענו בו טענותיהן על פני עמוד שלם וכן צירפו כנספח דוגמאות לכרטיסי הנוכחות; עיקר החתומים על הדוחות מטעם המערערת 2 היו הנתבעים 5 ו- 6, אשר הגישו את דוחות הנוכחות במצורף לתצהיריהם, וממילא העובד עצמו אישר כי החתימה המתנוססת על הדוחות היא חתימתו; הנתבעים 5 ו – 6 לא נחקרו על החסר בשלושת דוחות הנוכחות האחרונים, ואילו מר מעתוק שנחקר על כך היה נציג המערערת 1, שהעסיקה את העובד על פי הנטען רק בתחילת תקופת העסקתו, ולא נציג המערערת 2, ולכן לא היה מצופה ממנו לדעת את הסיבה לחסר זה; לא היה מקום ליתן משקל למספר טעויות סופר בדוחות לענין עבודה בשבתות ולחלופין ביחס לחלק מהמועדים ניתנו הסברים מניחים את הדעת כגון שהמסעדה היתה פתוחה; החתימה על אישורי קבלת השכר בימים בהם שהה העובד בחופשה אינה בעלת משקל כיוון שהעובד התגורר בסמיכות למקום העבודה, כך שלא היתה מניעה מצידו לבוא לקחת את שכרו בימי חופשתו; לא היה מקום לזקוף לחובת המערערות תשלום עבור משרה מלאה הגם שעל פי הדוחות העובד עבד פחות ממשרה מלאה, שכן על פי הוראות רשות האוכלוסין תנאי לקבלת היתר להבאת שף מומחה ארצה היא תשלום כפל השכר הממוצע במשק, בין אם העובד הועסק במשרה מלאה ובין אם לאו; שגה בית הדין עת התעלם מנימוקיו ושיקוליו בענין מהימנות גרסת העובד בקשר לשכר עבודתו ודחייתה, והיה מקום ליישמם גם לענין היקף שעות עבודתו.

12. לאחר שבחנו את נימוקי המערערות סבורים אנו כי דין הערעור בהיבט זה להתקבל. נקדים ונציין כי העובד עצמו לא חלק על כך שהחתימות של רועי ואורן המופיעות על הדוחות הינן של הנתבע 5 (רועי חכם) ושל הנתבע 6 (אורן שחר), שהעידו בהליך (ובהקשר זה ראו סעיף 26 לסיכומים המשלימים מטעם העובד שם התייחס אך למאור והרדוף כחותמים אנונימיים, מבלי שטען לכך בעדותו). משרועי ואורן, החתומים על חלק לא מבוטל מהדוחות, העידו בבית הדין האזורי - אזי היה מקום להעריך את משקל הדוחות על יסוד עדותם. במסגרת הערכה זו יש משקל מסוים לכך שהעובד אישר בעדותו שחתם על הדוחות מדי חודש, שכן המדובר בפרק זמן סמוך לביצוע העבודה, וזאת אף אם הדוחות אינם מהווים פנקס שעות עבודה. זאת ועוד. משבית הדין לא מצא פגם בחתימה שנעשתה כל חודש, היא ראיה בעלת משקל בהערכת מהימנות הדוחות ובהערכת מהימנות גרסת העובד. גם הקביעה כי חסרונם של שלושה דוחות מתוך 64 חודשי העסקה מכרסם במשקלם של כלל הדוחות מעוררת לטעמנו קושי לא מבוטל, שכן המרובה מחזיק את המועט, ולא להיפך. זאת ועוד. לא היה מקום לזקוף לחובת המערערות את העובדה ששילמו לעובד כפל השכר הממוצע הגם שלא עבד משרה מלאה, שכן תשלום בשיעור כזה מחויב על פי תנאי ההיתר. לטעמינו, קיים קושי בכך שנזקף לחובת המעסיקה ציותה לתנאי ההיתר. מטעמים אלה מצאנו כי חלק משמעותי מהנמקותיו של בית הדין האזורי מוקשה, ולכן החיוב בתשלום גמול שעות נוספות מבוטל.

     

    פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

     

13. אין מחלוקת כי יחסי העבודה הגיעו לסיומם כיוון שאשרת שהייתו של העובד בארץ תמה וכי סיום יחסי העבודה מטעם זה מצדיק תשלום פיצויי פיטורים. בית הדין הוסיף ופסק לעובד פיצויי הלנה פיצויי פיטורים. וכך נאמר:

    "בנסיבות המקרה, אנו סבורים שהמדובר במקרה מובהק שבו היה על הנתבעים לשלם לתובע פיצויי פיטורים, ולמעשה, הנתבעים לא הצביעו על טעם טוב לכך שלא שילמו לו פיצויי פיטורים. משכך, אנו פוסקים לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אך בשים לב לזמן הרב שחלף, לא יהא זה צודק לפסוק פיצויים מלאים (שהיו מסתכמים לסכום אסטרונומי), ומשכך מצאנו לנכון להפחית את פיצויי ההלנה ולהעמידם על סך 60,000 ₪."

14. לטענת המערערות, בקביעתו זו התעלם בית הדין מטענותיהן ביחס לנסיבות סיום העבודה, אשר אינן מזכות את העובד בפיצויי פיטורים ולחלופין קמה הצדקה לשלילתם לנוכח החלטתו שלא לעזוב את הארץ, בניגוד להסכם העסקתו. עוד הן טוענות, כי טרם סיום ההעסקה הבהירו לעובד את חשיבות יציאתו מהארץ כיוון שאי יציאתו במועד תסב להן נזקים שכן הדבר יקשה עליהן לקבל היתר להעסקת מומחה זר תחתיו. בגין נזקים אלה טענו המערערות בכתב ההגנה טענת קיזוז מכומתת. בסיכומיהן בבית הדין האזורי טענו המערערות כי יש לראות בעובד כמי שהתפטר, לנוכח החלטתו שלא לקיים את חובתו לעזוב את ישראל בסיום עבודתו ולחלופין טענו כי אף אם יקבע כי פוטר, הרי שיש לשלול את זכאותו לפיצויי פיטורים לנוכח ההפרה של דרישת החוק לעזוב את ישראל בתום תקופת עבודתו ולנוכח הנזקים שגרם בכך למערערת 2.

15. ברי כי כאשר יחסי ההעסקה באים לקיצם על רקע של סיום האשרה בארץ זכאי העובד לפיצויי פיטורים. כמו כן, העובדה שהעובד לא יצא מהארץ עם תום האשרה, כשלעצמה, אינה מצמצמת את היקפה של הזכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק. למעשה, אף המערערות אינן חולקות על כך ובמהלך הדיון בפנינו מסרה ב"כ המערערות כי פיצויי הפיטורים שולמו כבר לאחר פסק הדין הקודם, כך שנותרה להכרעה רק שאלת זכאותו של העובד לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

16. במקרה הנדון, המועד לתשלום פיצויי פיטורים טרם חלף במועד שבו אמור היה העובד לעזוב את הארץ בטיסה לתאילנד. תשלום פיצויי הפיטורים לא בוצע כי העובד לא התייצב לטיסה. לאחר מכן, עד להגשת התביעה, לא ניתן היה לשלם לעובד את פיצויי הפיטורים כי הוא ניתק כל קשר עם המערערת 2. בכתב ההגנה, העלתה המערערת 2, בין היתר, טענה כי עקב העובדה שהעובד לא עזב את הארץ נגרמו לה נזקים, אותם היא ביקשה לקזז מכספים המגיעים לעובד מכוח יחסי העבודה וסיומם, לרבות פיצויי פיטורים. לשאלת הקיזוז פנים לכאן ולכאן, ולמעשה בית הדין האזורי לא דן בה במישרין. יחד עם זאת, גם המערערות, אשר טענו לקיזוז הנזקים, לא חידדו את ההבחנה בין טענה לשלילת הזכאות לפיצויי פיטורים לפי החוק לבין טענה חיצונית לחוק, כגון טענת קיזוז. בנסיבות הענין המיוחדות, ובשים לב להיבטים הדיוניים האמורים – לא מצאנו להביע עמדה לכאן או לכאן בסוגיות השונות הכרוכות בטענה זו, ואת ההכרעה בהן נותיר לעת מצוא. עם זאת, לקיומה של מחלוקת זו ניתן ביטוי בשיעור פיצויי ההלנה, כך שאלה יופחתו ויעמדו על סך 30,000 ₪ נכון להיום, וזאת  בנוסף לחיוב בהפרשי הצמדה וריבית על סכום קרן פיצויי הפיטורים ממועד סיום קשר העבודה ועד למועד התשלום בפועל.

     

    מעסיקים במשותף

     

17. בית הדין האזורי קבע כי המערערות היו מעסיקות במשותף של העובד ולכן חייב את שתיהן יחד ולחוד במלוא התשלומים. תחילה ציין בית הדין האזורי, תוך הפנייה לנפסק בע"ע (ארצי) 142/03 כנפו – פיקסאו הרצליה (14.5.06), כי "יתכנו נסיבות שבהן יקבע בית-דין זה כי חברה שבבעלותה רשת מסעדות תיחשב כמעסיקה במשותף של עובד שהועסק גם בסניף המופעל על ידי זכיין" (סעיף 46). את מסקנתו כי יש לראות במערערות מעסיקות במשותף ביסס בית הדין האזורי על כך שבתחילת העסקתו הועסק העובד על ידי המערערת 1; בכתב ההגנה נטען כי לאחר חודש עבר לעבוד אצל המערערת 2, אולם לא נטען שנעשה לו גמר חשבון; הטענה שנכרת הסכם עם המערערת 2 לא נטענה בכתב ההגנה אלא רק בשלבים מאוחרים, ועיתוי העלאתה מעורר סימני שאלה ראשוניים; למעשה ימים ספורים לפני דיון ההוכחות נטען לראשונה קיומו של הסכם בין המערערת 2 לבין העובד, אך לא ברור מתי נחתם ההסכם ומתי נמסר לעובד (מעבר לאמירה כללית כי נמסר במהלך יחסי עבודה); ההסכם שצורף נחתם על ידי העובד אך לא נחתם על ידי המערערת 2 והוא כולל משבצות ריקות; על הנספח להסכם העוסק בניכויים מופיע במספר הזדמנויות התאריך 14.2.11, שהוא שנתיים לאחר המעבר הנטען; המערערות צירפו לתצהיר מטעמן רק את ההיתר האחרון ממרץ 2013 ולכן לא ניתן ללמוד ממנו מתי החלה המערערת 2 להעסיקו; בדוחות הנוכחות שנערכו עד שנת 2011 נותר שם המעסיקה ריק, ורק החל ממרץ 2011 מצוין שם המערערת 2 כמעסיקה; חשבון הבנק על שם המערערת 2 בבנק הפועלים נפתח רק בינואר 2011 ולא הוגשו ראיות לפעילות בנקאית של המערערת 2 קודם לכן, כשבית הדין הטיל ספק בכך שהיה למערערת 2 חשבון בבנק המזרחי וזאת לנוכח עדות נציגי הבנק. בית הדין היה ער לכך, כי שם המעסיקה בתלושי השכר החל ממרץ 2009 היה של המערערת 2 וכי נעשה שימוש בחשבון הבנק שלה כדי למשוך ממנו את משכורתו של העובד. אולם, כך נקבע, "אין בראיות אלה כשלעצמן כדי להסיר אחריות מניראור, וזאת לאור כל הנימוקים שפירטנו בפסקאות הקודמות, התומכות בהטלת אחריות משותפת, ובשים לב גם לכך שהנתבעים לא הציגו במהלך ההתדיינות הסכם יזמות שנחתם (אם נחתם) בין ניראור ליזמות, כך שלא ניתן לדעת אימתי, אם בכלל, נחתם הסכם שכזה, ומה היו הוראותיו ביחס לעובדים "מנוידים" כדוגמת התובע" (סעיף 46 לפסק הדין).

18. לטענת המערערות, המערערת 2 היא זכיינית של המערערת 1, והמדובר בשתי חברות נפרדות החתומות על הסכם זכיינות ביניהן, להן בעלי מניות שונים, ללא פעילות משותפת וכל חברה מתנהלת כמרכז רווח עצמאי. עוד נטען כי גם לשיטת העובד הוא הועסק על ידי המערערת 2 החל מחודש פברואר 2009, ובהקשר זה מפנות המערערות לסעיפים 11-12 לכתב התביעה. עוד מציינות המערערות כי הסכם הזכיינות גולה במסגרת הליכי גילוי המסמכים בגלגול הראשון. בית הדין קבע כי לא הוצגו דוחות נוכחות טרם יולי 2010, אולם אלה הוצגו במסגרת התצהירים שהוגשו ביום 31.8.17 ואף בית הדין התייחס אליהם בפסק דינו. עוד טוענות המערערות כי שגה בית הדין עת הסיק שלמערערת 2 לא היה חשבון בנק על שמה עובר לשנת 2011. נציג הבנק העיד כעד תביעה והצהיר כי בידו מידע אך לגבי ההלוואה שנטלה המערערת 2 וכן העיד כי הינו חדש בתפקידו ואינו יודע לתאר דברים טרום תקופתו. לא היה מקום להסיק מסקנות מהצגת ההיתר האחרון (שנת 2013-2014), שכן הצגתו נעשתה על מנת לשלול את טענת העובד בסעיף 20 לכתב התביעה, לפיה בשנה האחרונה להעסקתו לא טרחה המערערת 2 להוציא לו היתר. בהקשר זה נציין כי במסגרת הערעור בקשה המערערת 2 להגיש כראיה נוספת היתרים מוקדמים יותר שהונפקו על שמה. מפרוטוקול הדיון עולה כי מר אורן שחר הצהיר שהחתים את העובד על הסכם העסקה לפני תחילת עבודתו במערערת 2, וממילא הסכם עבודה כתוב הוא תנאי לקבלת היתר, כך שלא היה מקום לפקפק בעריכתו. לבסוף, יישום מבחני הפסיקה בעניין יחסי עובד-מעסיק מלמד שהמערערת 2 היתה מעסיקתו הבלעדית.

19. לאחר שבחנו את נימוקי המערערות, סבורים אנו כי אלה מעוררים סימני שאלה שאין להקל בהם ראש. נקדים ונציין כי הנטל להוכיח כי יש לראות במערערות, אשר הינן ישויות משפטיות נפרדות, כמעסיקות במשותף מוטל על העובד. בהקשר זה בית הדין האזורי לא ביסס את הכרעתו על מצגי המערערת 1 כלפי העובד במהלך תקופת העסקתו על ידי המערערת 2, מהם היה ניתן ללמוד כי היא מעסיקתו. בית הדין האזורי השתית את הכרעתו על ניתוח הזיקות בין המערערת 1 למערערת 2. ודוק, בפני בית הדין האזורי לא הונחו ראיות המצביעות על זיקות פוזיטיביות (עסקיות, מבניות או אחרות) בין המערערות, המצדיקות לראות בהן יחידה כלכלית אחת חרף אישיותן המשפטית הנפרדת. נהפוך הוא, בתלוש השכר נרשם כי החל ממרץ 2009 העובד הועסק על ידי המערערת 2. ההכרעה הושתתה, בין היתר, על חסר בראיות המצביעות על נפרדותן של שתי המערערות. לטעמינו, על מנת שבית הדין ישקיף על שתי ישויות משפטיות נפרדות כעל ישות כלכלית אחד נדרשת תשתית ראייתית למסקנה זו. קיומם של יחסי זכיינות, כשלעצמם, אינם מהווים עוגן מספיק למסקנה כי המדובר בישות כלכלית אחת, אלא נדרשת הוכחה לטענה. בית הדין קבע כי העדרו של הסכם זכיינות מהווה אחד הטעמים למסקנתו, אלא שבמקרה דנן העובד ביקש גילוי הסכם הזכיינות; בית הדין האזורי בהחלטה מיום 2.8.15 נעתר לבקשה תוך השחרת חלקים ממנו; והעובד אף ציטט חלקים ממנו בסעיף 182 לסיכומיו מיום 8.11.18. משכך, ההנמקה כי לא הוצג הסכם זכיינות מעוררת קושי. בנוסף, גם המשקל שניתן להיעדרם של כלל היתרי העבודה בשים לב ליריעת המחלוקת בבית הדין האזורי מעורר קושי. ונבהיר, בכתב התביעה (סעיף 20) ובתצהיר מטעם העובד (סעיפים 25-26) טען העובד כי הוצאו בגינו היתרי העסקה מאז תחילת העסקתו ורק עד מאי 2013 ומאז הועסק ללא היתר (ההיתר שנטען להיותו אחרון צורף כנספח לתביעה). בנסיבות אלה, ובשים לב לטענות בכתב התביעה ובתצהיר, איננו סבורים שיש לזקוף לחובת המערערות רק את הצגת ההיתר האחרון שהוצא בגין העובד כראיה לכך שלא נמנעו מחידוש ההיתר. העובד לא טען טענות בהקשר להיתרים הקודמים, אשר בקיומם הודה, ובכלל זה לא עלתה טענה כי אלה היו על שם המערערת 1. משכך, לא התעוררה ביחס להיתרים הנוספים פלוגתא המצדיקה זקיפת אי הגשתם לצד המערערות. לבסוף, הסכם ההעסקה בין העובד למערערת 2 צורף כנספח 3 לתצהיר עדות ראשית מטעם האחרונה, כשהוא נושא תאריך 14.2.11 והוא חתום על ידי העובד. אף אם בהסכם זה חסרה חתימת המעסיקה, ובהעדר קביעה כי הוא למראית עין, יש לבחון את השלכת קיומו ביחד עם חתימתו על ידי העובד עליו, על ההפרדה הנטענת בין המערערות. על יסוד דברים אלו, מצאנו כי הכרעת בית הדין לפיה המערערות הינן מעסיקות במשותף מעוררת קושי, ומהטעמים המפורטים החלטנו לבטלה.

     

    החיוב בהוצאות משפט

     

20. לנוכח הפחתת הסכום הפסוק בצורה משמעותית, ומשתביעת העובד שעמדה על למעלה משני מיליון שקלים נדחתה בעיקרה – אנו סבורים כי אין מקום לחייב את המערערות בתשלום הוצאות משפט, וכל צד יישא בהוצאותיו בגין ההתדיינות בבית הדין האזורי. משכך, מבוטל החיוב בתשלום הוצאות.

     

21. סוף דבר – ערעור המערערות מתקבל בעיקרו ומבוטלים החיובים כמפורט לעיל, למעט כמפורט בסעיף 16 סיפא לעיל. המשיב ישא בהוצאות המערערות בסך 7,000 ₪.

     

     

     

     

     

     

     

     

22. המשיב רשאי להגיש בקשה לביטול פסק הדין בתוך 30 יום ממועד המצאתו.

     

    ניתן היום, י"ב כסלו תשפ"ג (06 דצמבר 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

    לאה גליקסמן, שופטת, אב"ד		חני אופק-גנדלר, שופטת		מיכל נעים דיבנר, שופטת

     

    מר אמיר ירון, נציג ציבור (עובדים)

    מר דן חן, נציג ציבור (מעסיקים)