דחיית טיעון שאינו מתבסס על פגיעה קונקרטית לשם הימנעות מהרשעה

1.המערער הורשע, על פי הודאתו, בתקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונדון ל-4 חודשי מאסר על תנאי, חויב לחתום על התחייבות בסך 3,000 ₪ להימנע מלבצע עבירה, והוטל עליו צו מבחן למשך 12 חודשים. 

2.בקשתו של המערער לבטל את הרשעתו, נדחתה. בית המשפט קמא בחן את ההלכות בסוגיה אימתי יש להימנע מהרשעה, והגיע למסקנה, כי לא מתקיימים בעניינו של המערער החריגים המצדיקים שלא להרשיעו.

3.במסגרת הערעור מבקש המערער לבטל את הרשעתו ולהסתפק בצו מבחן ללא הרשעה.

הטיעון העיקרי בערעור הוא, כי המבקש להימנע מלהרשיעו אינו צריך עוד להראות שעלולה להיגרם לו פגיעה קונקרטית, כתוצאה מן ההרשעה, אלא די בהיותו אדם צעיר, אשר כל הרשעה תחסום את דרכו ואת אפשרויות העסקתו וכן תפגע בדימויו העצמי.

ב"כ המערער טוען עוד, כי שירות המבחן המליץ, במסגרת התסקיר, על גישה שיקומית, ופירט את ההליך הטיפולי, בו נטל המערער חלק, למרות זאת לא המליץ על אי הרשעה, בשל כך שלא סבר שיגרם נזק קונקרטי, למרות שעצם ההרשעה תפגע בשיקומו של המערער.

לטענתו, גם סוג העבירה מאפשר הימנעות מהרשעה, שכן כתב האישום תוקן מעבירה של תקיפת בת זוג, לעבירה של תקיפה סתם.

בטיעוניו, חזר ב"כ המערער והפנה לפסיקה ולטיעונים שהעלה בע"פ 10722-08-15 אלול נ. מדינת ישראל.

4.המשיבה התנגדה לקבלת הערעור. לעמדתה, עניינו של המערער איננו עומד בתנאים הנדרשים לפי הפסיקה, לחריגה מן הכלל המחייב הרשעה. סוג העבירה בנסיבותיה, עבירת אלימות חמורה כנגד מי שהייתה חברתו של המערער, וגם העדרו של נזק קונקרטי, הצדיקו את ההחלטה להרשיעו.

המשיבה מפנה לרע"פ 1/15 כצמן נ. מדינת ישראל (19/01/15), שם הורשע רופא באיומים על בת זוגו, וערעורו על ההחלטה להרשיעו נדחה, בנימוק שהחומרה הגלומה במעשהו איננה מצדדת בהימנעות מהרשעה וכך גם הפגיעה האפשרית בתוקף רישיונו לעסוק ברפואה.