ע"פ 907/14 דניאל רחמים נ' מ"י

 השופט א' רובינשטיין:

א.             ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער בבית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא – כתארו אז – א' טל) ביום 6.1.14 בת"פ 17750-04-13. עניינו של המקרה הצתת רכב בשל סכסוך של מה בכך.

רקע

ב.             המערער, יליד ספטמבר 1994, הורשע ביום 11.6.13 על פי הודאתו בכתב אישום המייחס לו עבירת הצתה, לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק), ועבירת קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק. על פי המתואר בכתב האישום, בחודש אפריל 2013, חנה רכבו של המערער על המדרכה אל מול ביתה של המתלוננת, ילידת 1938. המתלוננת ביקשה מן המערער שיזיז את רכבו אולם זה ענה לה בגסות. בערב למחרת נפגש המערער עם חברו, קטין יליד אפריל 1997 (להלן הקטין), ולאחר שסיפר לו את שאירע קשרו השניים להצית את רכבה של המתלוננת. למחרת בלילה הוציאו השניים את תכניתם אל הפועל; הקטין שפך דלק על גג רכבה של המתלוננת והמערער הציתו, וכך גרמו לרכב נזקים כבדים.

ג.              ביום 8.9.13 הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר בעניינו של המערער. צוין, כי למערער שישה אחים ואחיות, אמו מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי, ואביו נפטר לפני כשנתיים לאחר שסבל במשך שנים ממחלת לב קשה והותיר חובות כבדים. נכתב, כי המערער משתתף בקבוצת מפוקחי מעצרים בשירות המבחן אולם אינו נוטל חלק פעיל בה, וכי הוא מעורר אמפתיה וחמלה מזה, אולם נוטה להסתיר דפוסי התנהגות בעייתיים מנגד. עוד צוין, כי המערער הרגיש כי המתלוננת פגעה בכבודו ועל כן ביצע את העבירות, אולם כיום הוא מכיר בנזק שנגרם לה ומעוניין לפצותה בשל כך. עם זאת, שירות המבחן התרשם כי המערער משליך את מרבית האחריות לביצוע העבירה על הקטין, וטוען כי הוא עצמו היה שיכור ונגרר אחר הקטין. בסיכום ציין שירות המבחן כי נוכח הפער בין גילו הצעיר ויכולתו האינטלקטואלית של המערער, לבין חוסר רצונו להשתלב בטיפול, אין הם ממליצים על טיפול במסגרת השירות, אולם אם יושת על המערער מאסר בפועל, יומלץ על בחינת התאמתו לטיפול בין כתלי בית האסורים.

ד.             ביום 6.1.14 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער; בית המשפט העמיד את מתחם הענישה בעניינו על שנתיים עד ארבע שנות מאסר בפועל, והשית על המערער עונש של שלוש שנות מאסר בפועל – מתוכן 30 חודשים בגין הפרשה נשוא הליך זה ושישה חודשים נוכח הפעלת תנאי מתיק ת"פ 10488-01-10 (4.4.12) במצטבר; ארבעה חודשי תנאי נוספים הופעלו בחופף. בנוסף גזר בית המשפט על המערער שנת מאסר על תנאי, שירצה ככל שיעבור עבירות מן הסוג בגינן הורשע בתיק זה או עבירות רכוש מסוג פשע, במהלך שלוש שנים משחרורו; שישה חודשי מאסר על תנאי, שירצה ככל שיעבור עבירת רכוש מסוג עוון, במהלך שלוש שנים משחרורו; וכן פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ₪.

ה.             בקבעו את מתחם הענישה הראוי, נתן בית המשפט דעתו לפסיקת בית משפט זה, לפיה הרשעה בעבירות הצתה מחייבת מאסר בפועל לפרק זמן ממשי; לתכנון שקדם לביצוע העבירה, שכן המערער נשא עימו בקבוק דלק אשר נשפך על רכבה של המתלוננת בטרם הוצת; לנזק הכלכלי שנגרם למתלוננת וכן לנזק הנפשי שנגרם לה ולחרדות התוקפות אותה בעקבות המקרה; לנזק הפוטנציאלי הטמון בכל עבירת הצתה; ולסיבות שהביאו את המערער להצית את הרכב, כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן – תחושתו של המערער כי כבודו נפגע כתוצאה מהערת המתלוננת, והסברו כי היה שתוי בשעת המעשה ונגרר אחר חברו הקטין להצתת הרכב.

           בקבעו את ענשו הראוי של המערער בתוך מתחם הענישה, התחשב בית המשפט בנסיבות הבאות לקולה: פגיעה מסוימת של העונש במערער, כיון שזהו מאסרו הראשון; פגיעה במשפחת המערער אשר המערער סייע לפרנסתה; הבעת חרטה על-ידי המערער, אולם קבלת אחריות חלקית בלבד על ביצוע העבירות והשלכת האחריות כאמור על הקטין; נסיבות חייו הקשות של המערער אשר תוארו בתסקיר האמור; ועברו הפלילי, שאמנם כולל (למועד גזר הדין) הרשעה אחת, אולם זו בגין חמישה תיקים שונים שעניינם עבירות רכוש מגוונות, הכשלת שוטר במילוי תפקידו ועוד. עוד צוין, כי אף שהמערער הוא בגיר-צעיר, אין בעניינו נסיבות המצדיקות סטיה לקולה ממתחם הענישה, שעה ששירות המבחן לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו.

הערעור והדיון לפנינו

ו.              נטען, כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו של המערער אינו משקלל את נסיבותיו הייחודיות של המערער, שכן בית המשפט השוה בין המקרה נשוא ענייננו למקרים חמורים יותר. אשר לתסקיר שירות המבחן נטען, כי אינו מייצג את התנהגות המערער בפועל בקבוצת הפיקוח, שכן לאורך כל תקופת המעצר המערער נוטל בה חלק פעיל. עוד נטען, כי קביעת שירות המבחן לפיה המערער נוטל אחריות חלקית בלבד על ביצוע העבירה אינה במקומה, שהרי המערער הודה בכתב האישום המקורי ללא תיקונו, ואף ציין בפני שירות המבחן כי הוא מזדהה עם המתלוננת ובכוונתו לפצותה. עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל לנסיבות נוספות בעניינו של המערער: ראשית, חרף האמור, שירות המבחן המליץ לבחון את התאמת המערער לטיפול בין כתלי בית המאסר, אף אם לא בשירות המבחן עצמו. שנית, היה מקום לתת להיות המערער "בגיר-צעיר" משקל בקביעת העונש. שלישית, למערער נסיבות חיים קשות, כפי שתוארו בתסקיר שירות המבחן, וניכר כי העונש הכבד שהוטל עליו אינו משקלל את אלה.