1.בפני ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, נועה רגב, מיום 12.12.16 בתיק
14-08853-05-8, במסגרתה חויב המערער, כצד ג', בחוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק").
רקע והליכים קודמים
2.עסקינן בעיקול אשר הוטל ביום 21.9.09, כאשר מזה מספר שנים מתנהלים הליכים בערכאות השונות בעניין זה.
בתמצית יצוינו עיקרי הדברים.
3.ביום 11.7.05 נפתח תיק הוצאה לפועל נגד י.א.ח יטב בנייה בע"מ (להלן: "החייבת"), על ידי המשיבה, היא הזוכה בתיק. במסגרת ההליכים בתיק הוטלו עיקולים אצל צד ג', המערער בתיק (להלן: "המערער" או "צד ג'" או "הבנק").
העיקול, נשוא ערעור זה, הוטל ביום 21.9.09 ונמסר למערער ביום 28.9.09, כאשר סכום החוב אשר צוין בצו העיקול הינו 42,511.40 ₪.
על פי תשובת המערער, במועד קבלת הצו לא היתה כל יתרת זכות בחשבון.
בעקבות הליכים שהתקיימו בלשכת ההוצאה לפועל, התברר כי ביום 1.10.09, במהלך היום, נמצא חשבון החייבת ביתרת זכות של 48,265.93 ₪. עם זאת יצוין כי בסוף אותו יום היה החשבון ביתרת חובה.
4.אין חולק, והדבר עולה מתדפיסי חשבון העו"ש של החייבת, כי ביום 30.9.09 עמד החשבון ביתרת חובה בסך של 51,734.07 ₪.
ביום 1.10.09 זוכה חשבון החייבת בשתי הפקדות על סך 50,000 ₪ כל אחת ויתרת העו"ש עמדה על יתרת זכות בסך של 48,265.93 ₪. בו ביום בוצעו מספר פעולות בחשבון ובהן – העברה בנקאית בסך 2,000 ₪, פירעון שיק בסך 22,500 ₪, פירעון שיק בסך 26,000 ₪, פירעון שיק בסך 4,446 ₪, פירעון שיק ע"ס 2,100 ₪ ופירעון שיק ע"ס 3,000 ₪.
בסופו של אותו יום, עמד החשבון על יתרת חובה בסך של 8,790 ₪.
5.ביום 2.1.13 דחתה כב' הרשמת דרמוני יזדי את טענות צד ג' וקבעה כי עליו לשלם לזוכה את מלוא החוב בתיק. בהחלטתה הסתמכה כב' הרשמת דרמוני יזדי על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין אלבס (ת"א 2176/08 משה אלבס נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ) וזאת משנקבע שבמועד הטלת צו עיקול שני, הבטוחה ששימשה להבטחת מסגרת אשראי היתה נזילה. משכך, לא נידונה שאלת מצב חשבון החייבת במועד הטלת צו העיקול הראשון.
הצדדים הסכימו כי ההחלטה האופרטיבית תיכנס לתוקף לאחר שבית המשפט העליון ייתן הכרעתו בערעור בעניין "אלבס".
6.בעקבות ערעור שהוגש על החלטה זו (ע"א 47124-01-13), נקבע בהחלטת כב' השופט אור אדם מיום 27.1.13 כי על הזוכה להגיש בקשה ללשכת ההוצאה לפועל. על כן, ביום 17.4.13, הוגשה בקשת הזוכה במסגרתה נטען כי היה מקום לחייב את הבנק להעביר את הכספים שהיו ביתרת זכות בחשבון וזאת בטענה כי אין לסכום זה קשר לשאלת מסגרת האשראי.
בהחלטה מיום 9.6.13 ניתנה החלטה מתוקנת על ידי כב' הרשמת דרמוני יזדי במסגרתה נקבע כי על הבנק לשלם סך של 48,265.93 ₪ מכח סעיף 48 לחוק ולא מכח הלכת "אלבס", ומשכך על הבנק לשלם סכום זה מידית לזוכה וכי יתרת הסכום תשולם לאחר הכרעת בית המשפט העליון בעניין "אלבס".
7.הבנק ערער על החלטה זו של כב' הרשמת דרמוני יזדי וביום 19.6.14 קיבל כב' השופט טישלר את הערעור (רע"צ 44478-06-13) וקבע כי ההחלטה התקבלה ללא שניתנה לבנק הזדמנות לטעון טענותיו.
הזוכה הגישה ערעור על החלטתו של כב' השופט טישלר וביום 21.10.14 ניתנה החלטת כב' הנשיא אלון (רע"א 3666-09-14) אשר נתנה תוקף להסדר הדיוני על פיו הזוכה תגיש בקשה מחודשת על פי סעיף 48 לחוק והיא תידון בפני מותב אחר.
8.משכך, הוגשה הבקשה אשר נידונה בפני כב' הרשמת נועה רגב. כפי שעולה מהחלטתה, הצדדים ויתרו על חקירת המצהירים וסיכמו טענותיהם בכתב.
החלטתה של כב' הרשמת רגב, היא ההחלטה נשוא הערעור שבפני.
9.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 16.1.14, ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' משה אלבס, ובו נקבע כי זכות של חייב לקבלת אשראי מהבנק אינה ניתנת לעיקול.
ההחלטה נשוא הערעור
10.כב' הרשמת רגב קבעה בהחלטתה נשוא הערעור, לאחר שסקרה את ההלכות בעניין, כי "ככל שמוטל אצל הבנק עיקול על כלל נכסי החייב, בחינת התנהלות חשבון העו"ש של החייב, עשויה להוביל למסקנה שיש נכסים ברי עיקול גם אם החשבון מצוי ביתרה שלילית" (סעיף 20 להחלטה).
עוד נקבע כי "ככל שהבנק מאפשר חיובים מהחשבון המצוי ביתרה שלילית, הרי שהבנק ממשיך לראות את הלקוח – החייב כבעל זכות.
במקרה בו הבנק ממשיך ומכבד המחאות שנמשכו מחשבון המצוי ביתרה שלילית, הרי שללקוח זכות קיימת.
עיקול המוטל על כלל נכסי החייב שבידי הבנק בהכרח תופס את הזכויות אשר מכוחן פעל הבנק לזיכוי 'אחרים' כנגד חובו של הלקוח כלפי אותם 'אחרים'.
אכן זכותו של הבנק כנושה קודמת לזכותו של מעקל ועל כן כניסת כספים לחשבון עו"ש המצוי ביתרה שלילית היא התנהלות תקינה של צמצום חוב ואין צו עיקול יכול לשבש את פעילותה.
יחד עם זאת, חיוב החשבון בכספים לצורך זיכוי 'אחרים' שאינם הבנק, מתוך חשבון המצוי ביתרה שלילית מהווה הכרה של הבנק בקיומן של זכויות הלקוח – החייב, אשר עיקול על כלל נכסי החייב תופס אותן ובוודאי מונע מימושן על דרך של זיכוי 'אחרים'.
מטעם זה, הוכחת קיומה של זכות של הלקוח – החייב, אינה במסגרת ההסדרים החוזיים שבין הבנק ללקוח ותדפיס חשבון העו"ש מהווה הוכחה לקיומן או לאי קיומן של זכויות המצויות בידי הלקוח – החייב (סעיף 21 להחלטה).
כן נקבע בהחלטה כי "גם במקרה בו בעת קבלת צו העיקול מצב חשבון העו"ש הינו ביתרה שלילית, אין מדובר במצב בו הלקוח – החייב חסר זכויות כלכליות, ואין מדובר במצב אשר אינו נוגע לצו העיקול ואשר אינו דורש דיווח או קבלת הוראות.
בנק אשר תחת צו עיקול על כלל נכסי החייב מאפשר התנהלות ענפה של כיבוד חיובים בחשבון הלקוח – החייב, מפר את צו העיקול, אלא אם יראה הצדק סביר להתנהלותו". (סעיף 22 להחלטה).
11.כב' הרשמת קבעה כי טענת הבנק שבסוף יום ה- 1.10.09 חשבון החייבת היה מצוי ביתרת חובה כאשר במהלך אותו יום נכנסו ויצאו מהחשבון כספים בסכומים שונים, וטענת הבנק כי אינו יכול לעקוב אחר יתרת החשבון בכל רגע נתון אלא רק בסוף יום עסקים, אינה בבחינת הצדק סביר, וכי היה על הבנק לפנות בבקשת הבהרה מאת רשם ההוצאה לפועל ולעצור תשלומים אחרים שיצאו מהחשבון עד לאחר קבלת הוראות מתאימות (ס' 23 להחלטה).
לעניין זה, קבעה כב' הרשמת כי "תשובת הבנק כי במועד הטלת צו העיקול לא היו לחייבת נכסים התייחסה אם כן למועד מסוים – מועד קבלת הצו.
לאחר תשובת הבנק, ועל אף העיקול, הבנק המשיך ואפשר לחייב – ללקוח להתנהל בחשבון בחופשיות ובהתעלמות מוחלטת מקיומו של צו העיקול על כלל נכסי החייב.
הטענה בדבר בדיקת חשבון העו"ש אך ורק בסוף יום העסקים אינה יכולה לעמוד. עם קבלת צו עיקול כאמור, על הבנק לרשום העיקול ולהבטיח כי כל כסף או נכס שיגיע ללקוח – החייב במשך שלושה חודשים ממועד הטלת צו העיקול על כלל נכסי החייב, יפעלו לגביו בהתאם להוראות צו העיקול.
מעת שהוטל עיקול אצל הבנק על כלל נכסי החייב, אסור לבנק לבצע חיובים בחשבון הלקוח – החייב לטובת אחרים, אף אם היתרה בחשבון שלילית. חיובים שבוצעו לטובת 'אחרים' משמעם כי הבנק פעל בניגוד לצו העיקול ועילה לחיובו באותם סכומים.
בהקשר זה, הלכת אלתית והלכת אלבס עליהן נסמך ב"כ צד ג', אינה מכשירה התנהלות הבנק במקרה שלפני". (סעיף 24 להחלטה).
12.במסגרת החלטתה נדרשה כב' הרשמת גם לטענות נוספות של הבנק.
באשר לטענה שעניינה אי צירוף תצהיר לבקשת הזוכה לחיוב צד ג' בחוב הפסוק, קבעה כב' הרשמת כי לאור הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים וכאשר הטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה, היא דוחה את הטענה בעניין זה.
באשר לטענה שעניינה המחאת זכות, הרי שב"כ הזוכה הודיע כי הוא מוותר על המחאת הזכות ומשכך התייתרה הטענה.
באשר לטענה שעיינה הליכי פירוק של הזוכה, דחתה כב' הרשמת את הטענה תוך שהיא מציינת כי מדובר בהליך של פירוק מרצון, ההליכים הוקפאו ולא הושלמו, לא התקיימה האסיפה הסופית של החברה והחברה לא חוסלה. על כן נקבע כי הליך הפירוק מרצון טרם הושלם ועל כן לזוכה הזכות להמשיך לנהל את עסקיה לרבות חלוקת נכסי החברה, שהחוב נשוא תיק זה הינו חלק מנכסיה.
טענות הצדדים
13.לטענת המערער, קביעות כב' הרשמת הינן בניגוד להחלטות בית המשפט העליון אשר קבעו אפשרות להתנהל בתוך מסגרת אשראי והיעדר אפשרות לעקל את הזכות לקבל מסגרת אשראי וכן את האופן בו יתרה בחשבון נוצרת מזקיפת כל פרטי החשבון לזכות ולחובה.
בעניין זה, מסתמך המערער על הלכת אלבס (ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' משה אלבס (16.1.14)), והלכת אלתית (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לו(2) 673).
עוד טוען המערער כי הוא פעל בהתאם לנוהל בנקאי תקין ולפיו ביום 30.9.09 הוצגו לפירעון בחשבון החייבת שקים שחזרו בשנית, אשר הביאו למצב בו היתה קיימת חריגה במסגרת האשראי בחשבון ורק לאחר מכן הופקד כסף מזומן להבטחת פירעון השיקים האמורים. ההעברה מופיעה לפני השיקים למרות שלא כך היו פני הדברים שכן דף החשבון אינו מסודר כרונולוגית אלא לפי מספרי פעולה. לטענת המערער, לבנק אין יכולת לנטר יתרת זכות באמצע יום עסקים מתוך פעולות לזכות ולחובה המתבצעות בחשבון במקביל, אלא רק בסוף יום עסקים מתקבלת יתרת החשבון לאחר זקיפת כל הפעולות לזכות ולחובה. הואיל ובסוף יום ה – 1.10.09 עמד החשבון ביתרת חובה בסך של 8790 ₪, לא היתה יתרת זכות אותה ניתן היה לעקל. על כן נטען כי התנהלות הבנק בעניין זה, היתה התנהלות סבירה ומשכך לבנק הצדק סביר.
המערער טען כי הזוכה בפירוק ולמעשה חוסלה ועל כן היא נעדרת מעמד משפטי לנהל הליך זה וכי חיסולה של החברה על פי סעיף 339 הינו אוטומטי בתוך 90 יום גם ללא צו פורמלי. הטענה כי המפרקים הקפיאו לכאורה את ההליכים ולא השלימו אותם, אינה יכולה לשלול את היות החברה הזוכה מחוסלת כבר משנת 2013.
עוד טוען המערער כי בגלגוליו השונים של התיק לא הוצג כל תצהיר מטעם הזוכה או מפרקי החברה וכי בניגוד לקביעת כב' הרשמת, טענה זו נטענה בתגובות הבנק לרבות בתגובה מיום 18.12.14.
טענה נוספת של המערער היא כי לא הוצגה המחאת זכות לתיק על אף שנטען כי קיימת המחאת זכות.
14.לטענת המשיבה, חשבון הבנק של החייבת עמד ביום 1.10.09 ביתרת זכות, אולם הבנק העביר את הכספים שלא כדין לאחרים, על אף שהומצא לידיו צו העיקול בטרם המועד האמור. כן נטען כי ההמחאות נפרעו מהחשבון בעקבות הפקדת כספים על ידי החייבת שכן קודם לכן אותן המחאות חוללו ומטרת ההפקדה היתה לכסות את ההמחאות. על כן, נטען כי הבנק היה צריך לפעול בהתאם לצו העיקול ולהימנע מהעברת הכספים לגורמים אחרים.
באשר לטענת הבנק לפיה ניתן לראות את יתרת החשבון רק בסוף יום העסקים, נטען כי פירעון ההמחאות הוא הראייה לכך שיתרת הזכות עמדה לנגד עיני הבנק בזמן הפירעון.
באשר להעדר תצהיר נטען כי רשם ההוצאה לפועל רשאי לסטות מסדרי דין (תקנה 27 א' לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979) וכי הבקשה המחודשת לא נתמכה בתצהיר משום שהעובדות המשמשות לה יסוד עלו ממסמכי ותדפיסי הבנק.
באשר לטענה כי הזוכה בפירוק חוסלה, נטען כי הוגש אישור של ב"כ מפרקי החברה לפיו החברה טרם חוסלה וכי סעיף 320 לפקודת החברות קובע כי מעמדה וסמכויותיה של החברה כתאגיד יוסיפו להתקיים עד שתחוסל.
בהתייחס להמחאת הזכות, הרי שב"כ המשיבה ויתר על המחאת הזכות.
דיון והכרעה
15.לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטה נשוא הערעור, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, אם גם לא מכל טעמיה של כב' הרשמת.
16.הן הלכת אלתית והן הלכת אלבס דנות במקרה בו קיימת יתרת חובה בחשבון.
ואכן, על פי ההלכה הפסוקה היום, לא ניתן לעקל את זכות החייב לקבל אשראי מהבנק (סעיף 23 לפסק דינה של כב' השופטת חיות בעניין אלבס).
בענייננו, ביום 1.10.09, במהלך היום, היה חשבון החייבת מצוי ביתרת זכות בסכום של 48,265.93 ₪. על כן, השאלה העיקרית העומדת להכרעה הינה האם המועד הקובע לצורך בחינת מצב החשבון – אם ביתרת זכות או ביתרת חובה, הינו בסוף יום העסקים כטענת הבנק או שמא במועד בו קיימת יתרת זכות בחשבון כטענת הזוכה.
הואיל ולטעמי זו השאלה העיקרית בה יש להכריע, אין צורך להידרש לשאלת התנהלותו של הבנק בעת שהחשבון מצוי ביתרת חובה.
17.טוען הבנק כי יש לבחון את מצב החשבון בסוף יום העסקים וזאת כאשר יתרת החשבון נוצרת מזקיפת כל פרטי החשבון לזכות ולחובה זה מול זה.
כמו כן טוען הבנק כי אין לו יכולת לנטר יתרת זכות באמצע יום עסקים, אלא רק בסוף יום עסקים. יוער כי מטיעוני הבנק עולה כי "סוף יום העסקים" פירושו למחרת היום, לאחר עיבוד לילי.
אקדים ואומר כי בנסיבות תיק זה אני סבורה שלא ניתן לקבל את טענת הבנק בעניין זה.
ראשית, הבנק עצמו בעיקרי הטיעון שלו ציין כי הפקדת המזומן בחשבון בסך של 100,000 ₪ (50,000 ₪ כל אחת) נדרשו על מנת שהבנק יוכל לכבד שתי המחאות אשר הביאו את החשבון לחריגה ממסגרת אשראי. מדובר למעשה בהמחאות שעוד ביום 29.9.09 הוחזרו מן הטעם של "אין כיסוי מספיק" והצגו לפרעון שוב ביום 30.9.09. על מנת שלא יוחזרו שוב, הפקידה החייבת ביום 1.10.09 סכום של 100,000 ₪. משמע, במועד זה, כלומר ביום 30.9.09 ידע הבנק על קיום החריגה ממסגרת האשראי ולא כיבד את ההמחאות, כאשר מיד לאחר ההפקדה פעל הבנק לכבד את ההמחאות. מכאן נלמד כי בחינת הדברים נעשית עוד במהלך יום העסקים ולא רק בסיומו.
ויובהר, המועד הקובע הוא המועד בו בחר הבנק לכבד את השיקים ולא המועד בו הוצגו לפירעון.
כך, סעיף 4(א) להוראות הבנקאות קובע כי "הוצג לבנק שיק שנמשך עליו באמצעות המסלקה, יהא רשאי לחייב את לקוחו ביום הסליקה". מכאן שהבנק רשאי היה לחייב את החייבת בגין השיקים ביום הסליקה, קרי יום הפקדת השיקים ביום 30.9.09, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.
לפי סעיף 4(ב) להוראות הבנקאות, החזרת שיק נעשית ביום העסקים הראשון לאחר יום הסליקה שבו הוצג השיק. ואולם, במועד זה, ביום 1.10.09, הבנק בחר שלא להחזיר את השיק אלא לכבדו, על אף קיומה של יתרת זכות בחשבון, ועל אף שהיה עליו לכבד קודם כל את צו העיקול.
18.שנית, הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיוב בשיקים), תשנ"ו – 1992 (להלן: "הוראות הבנקאות"), קובעות כדלקמן:
"3. (א) בנק גובה יזכה את לקוחו ביום הסליקה בשל שיק שהופקד באותו יום; זיכוי כאמור יחשב כזיכוי ארעי ויהפוך סופי בתום 3 ימי עסקים בנקאיים נוספים מיום הסליקה..."
"יום הסליקה" מוגדר כ"יום העסקים הבנקאי שבו הופקדו השיקים שלגביהם נערכת הסליקה" (סעיף 1 להוראות הבנקאות).
מכאן, שרק בחלוף 3 ימי עסקים הופך הזיכוי בגין שיק לסופי ועל כן ממילא יכול היה הבנק לבחון כבר במועד האמור, האם עליו לפרוע את השיקים או שמא לכבד את צו העיקול.
ויודגש, אין מדובר במצב בו אל מול צו העיקול עומדת זכותו של הבנק לקיזוז אלא מצב בו אל מול צו העיקול עומדים שיקים שניתנו לטובת צדדים אחרים, והבנק בחר להעדיפם בניגוד לצו העיקול.
19.לאמור יש להוסיף, כי טענת הבנק לפיה לא ניתן לבדוק את מצב הדברים בחשבון במהלך יום העסקים, אלא רק למחרת אינה יכולה לעמוד. שהרי, לפי טענה זו, הבנק טוען כי השקים שנמשכו מהחשבון ביום 30.9.09 נראו בו רק ביום 1.10.09. ואולם, אם בחינת הדברים נעשית רק ביום המחרת, יכול שלעולם לא ניתן יהיה לעקל יתרת זכות בחשבון שכן יתכן שיימשכו שיקים מהחשבון ביום בו הופקדו הכספים, אולם השיקים יראו רק יום למחרת וחוזר חלילה. לאמור יש להוסיף את טענת הבנק (סעיף 85 לתצהירה של הגב' ירדנה וייס המצהירה מטעם הבנק אשר צורף לתגובה לבקשה לפי סעיף 48 – נספח ח' לערעור) לפיה, את מצב החשבון העדכני לאחר הפקדת שיק, ניתן לראות רק לאחר 3 ימי עסקים. כלומר, קיימת אי וודאות מובנית במצב החשבון נוכח הפקדת ומשיכת שיקים כאשר גם הבנק נוקב כל העת במועדים שונים (תום יום העסקים, למחרת יום העסקים לאחר עיבוד לילי, בחלוף שלושה ימים ממועד הפקדת שיק וכיוצ"ב). בנסיבות אלה, התנהלות וודאית אפשרית יחידה היא לקבוע כי ברגע שחשבון מצוי ביתרת זכות, ואין זה משנה אם זה בעיצומו של יום עסקים או בסופו, "יתפוס" צו העיקול את יתרת הזכות.
אמנם, הדבר מטיל על הבנק חובה לבחון את מצב החשבון גם במהלך יום העסקים, אולם מדובר רק בחשבונות עליהם הוטל צו עיקול. לעניין זה יצוין, כי לא שוכנעתי שאין אפשרות (מיחשובית או אחרת) לבחון את מצב החשבון במהלך יום עסקים ולקבל התראה כאשר החשבון מצוי ביתרת זכות.
20.למען הבהר, אמנם יתרת הזכות כפופה לזכות הקיזוז של הבנק, ואולם לא נטען לזכות כזו במועד הרלוונטי. הדברים נבחנים במועד קיומה של יתרת הזכות בחשבון ועל כן טענת הבנק לקיומה של זכות קיזוז נוכח חוב לבנק במועד מאוחר יותר, אינה יכולה לעמוד.
21.ערה אני לקושי שמתעורר מכך, שלו לא היתה יתרת זכות בחשבון אלא יתרת חובה אשר מצויה בתחום מסגרת האשראי, יכול ולא היינו נדרשים לסוגיה (ראו והשוו התייחסות כב' השופטת חיות במסגרת הלכת "אלבס" (סעיפים 21 – 22 לפסק הדין)).
ואולם, כאמור, אינני נדרשת לכך, מקום בו החשבון מצוי היה ביתרת זכות.
22.לאור האמור, קביעתה של כב' הרשמת לפיה "הטענה בדבר בדיקת חשבון העו"ש אך ורק בסוף יום העסקים אינה יכולה לעמוד. עם קבלת צו עיקול כאמור, על הבנק לרשום העיקול ולהבטיח כי כל כסף או נכס שיגיע ללקוח – החייב במשך שלושה חודשים ממועד הטלת צו העיקול על כלל נכסי החייב, יפעלו לגביו בהתאם להוראות צו העיקול" (סעיף 24 להחלטה), מקובלת עלי, כאשר עסקינן ביתרת זכות בחשבון.
23.ברע"צ (נצ') 14979-10-13 סמעאן עאנק נ' בנק לאומי בע"מ (9.6.14), בערעור שהגיש המערער, חייב בית המשפט את הבנק – צד ג' בחוב הפסוק וזאת בהתייחס לסכום שאמור היה להתקבל בשיק של חברת ביטוח. כב' בית המשפט קבע שם כדלקמן:
"להבדיל מהלכת אלתית, שם בשום שלב לא נוצרה יתרת זכות בחשבון החייב, כאן, נוצרה יתרת זכות בחשבון המערער כתוצאה מהפקדת השיק...
אם כן, בהתעלם מפעולות החובה שבוצעו בחשבון החייב באותו היום... לא יכול להיות ספק, כי לאחר הפקדת השיק, נוצרת יתרת זכות אשר היה בה לכסות את מרבית סכום החוב בתיק ההוצל"פ...
אילולא התנהלותו הבלתי מוסברת של הבנק, שאיפשר לחייב לבצע פעולות חובה בחשבונו ביום 12.6.06, העולות על יתרת הזכות בחשבון... עוד בטרם הפך השיק לזיכוי סופי, היתה נותרת לחשבון החייב יתרת זכות, בסך 19,500 ₪, למצער הניתנית לעיקול" (סעיף 31 לפסק הדין).
בפסק הדין האמור אף צוטטו הדברים שנאמרו בהלכת אלתית כדלקמן:
"כפי שכבר נזכר לעיל, צו העיקול על פי לשונו לא חל על כלל הזכויות של החברה כלפי הבנק, באשר העיקול הוטל על החשבון בלבד, ופירושו של עיקול זה אינו אלא, שאם לפי החשבון, כפי שהיה בתקופה הרלוואנטית, היתה יתרת זכות לחברה, יתרה זו היה מקום להעביר ללשכת ההוצאה לפועל" (הלכת אלתית עמ' 682).
הדברים יפים גם בענייננו.
ברגע שקיימת יתרת זכות בחשבון, אל לו לבנק לכבד חיובים אחרים אלא עליו להעביר את יתרת הזכות ללשכת ההוצאה לפועל בהתאם לצו העיקול.
24.סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי על צד ג' מוטל נטל השכנוע להוכחת קיומו של "הצדק סביר". הצדק סביר הוא "כל נימוק מתקבל על הדעת שיהווה בסיס להתנהגותו של הצד השלישי, מעשיו ומחדליו. החוק אינו מסתפק בקיומו של הצדק בלבד, אלא מוסיף לכך גם את הדרישה שההצדק יהיה סביר. ודרישה זו מעמידה מבחן אובייקטיבי לקיומו של הצדק לאי העברת המעוקלים אל מנהל הלשכה, כלומר: מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי" (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שביעית, עדכון 12, עמ' 863 - 864).
כאשר מתקבל צו עיקול על ידי בנק, על הבנק לפעול במשנה זהירות ולבחון את מצב החשבון גם במהלך יום עסקים וכאשר הבנק בוחר שלא לעשות כן, אין מדובר בהתנהלות שניתן לראותה כחוסה תחת ההגנה של "הצדק סביר".
בנסיבות בהן בחר הבנק לכבד את השיקים שניתנו לאחרים ולא להעביר את הכספים לפי צו העיקול, לא פעל הבנק כצד ג' סביר.
למצער, היה על הבנק לעצור את העברת הכספים לפירעון השיקים ולפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות.
25. לאור האמור, הואיל והחשבון עמד ביתרת זכות, בטרם כובדו השיקים, הרי שיש מקום לחייב את הבנק כצד ג'.
לאור התוצאה אליה הגעתי, הנסמכת על היות החשבון ביתרת זכות, אין צורך לדון ביתר הקביעות של כב' הרשמת ובטענות המערער שעניינן עיקול עת מצוי החשבון ביתרת חובה.
26. באשר ליתר טענות הבנק בנוגע לאי צירוף תצהיר, היות הזוכה בפירוק ולמעשה חוסלה והעובדה כי לא הוצגה המחאת זכות, אציין כי לא מצאתי כי יש בהן ממש ומקובלות עלי קביעות כב' הרשמת בעניינן.
באשר לאי צירוף תצהיר, טענות המשיבה עולות מהמסמכים בתיק, שאינם שנויים במחלוקת, ומשכך ממילא לא מצאתי כי נדרש תצהיר.
באשר לטענה שעניינה הליכי פירוק – הואיל והליכי הפירוק לא הושלמו, כפי שעולה מאישור ב"כ מפרקי החברה, אין מדובר בחברה שחוסלה.
באשר להמחאת הזכות, משב"כ הזוכה הודיע כי הוא מוותר על המחאת הזכות, התייתרה הטענה ולא ברור מדוע בחר ב"כ המערער להעלותה שוב בערעור.
27.אשר על כן אני מורה על דחיית הערעור.
משנדחה הערעור, אני מחייבת את המערער לשלם למשיבה הוצאות הערעור בסך 7,000 ₪.
ניתן היום, י"ח אב תשע"ז, 10 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.
