פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי

ממלא מקום הנשיא אילן איטח

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (הנשיא צבי פרנקל; ב"ל 11937-01-24) שבו נדחתה תביעת המערערת להכיר בפגיעתה במהלך תאונת דרכים כתאונת עבודה. המחלוקת בהליך זה היא בשאלה האם התאונה ארעה בנסיבות כאמור בסעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק).

    

   רקע

2. המערערת, ילידת 1971, מתגוררת בעיר אשקלון ברחוב XXX ועובדת ביישוב כרמייה. להלן מקטע רלוונטי מתוך מפה באתר המפות של גוגל (מפה בה עשו הצדדים שימוש בטיעוניהם) ובו סימון של מסלולים אפשריים להגעה ברכב ממעונה של המערערת למקום עבודתה.

   

    

3. בתצהירה תארה המערערת את מסלול נסיעתה הרגיל ממעונה למקום עבודתה כך (נסתפק בקטע הרלוונטי לעניייננו; מסומן על גבי המפה בחץ כחול):

   "הייתי יוצאת מבייתי [כך במקור – א.א.] שברחוב XXX, ממשיכה לשד' בן גוריון וממשיכה ישר עד שהייתי מגיעה לצומת דרכים בה מצטלבים שד' בן גוריון עם שד' יצחק רבין. בצומת הזה הייתי פונה ימינה וממשיכה לנסוע ישר ...."

    

   מוסיפה המערערת ומציינת שכאשר בדרך לעבודה היא הסיעה את ביתה לתיכון ברחוב בן צבי היא היתה נוסעת "באותו מסלול בדיוק" בשינויים הבאים (מסומן על גבי המפה בחץ ירוק):

   "ההבדל היחידי הוא כשהייתי מגיעה צומת אחד לפני הצומת בו הייתי פונה ימינה לשד' יצחק רבין, הייתי פונה שמאלה באותה הצומת, מורידה את ביתי בפתח בית הספר שנמצא באותו כביש מצד ימין, עצירה שהייתה אורכת מס' שניות לכל היותר, ממשיכה ישר לצומת הקרוב, פונה בו ימינה לכיוון רח' אלי כהן ומיד בצומת הקרוב שוב ימינה ועולה בחזרה לשד' יצחק רבין, ...."

    

4. ביום התאונה (יום א', 7.11.2021), בבוקר יצאה המערערת מביתה. המערערת הסיעה את ביתה לתיכון ומשם תכננה להגיע למקום עבודתה. לאחר שהורידה את ביתה בבית הספר ברחוב יצחק בן צבי (בועית כתומה) היא המשיכה לכיוון רחוב אלי כהן (החץ הירוק החמישי). כשהגיעה לצומת בו תכננה לפנות לרחוב אלי כהן, בשעה 8:00 לערך, היא עצרה על מנת לתת זכות קדימה לרכבים שמגיעים משמאל (רחוב אלי כהן לכיוון שדרות יצחק רבין) והרכב שנסע מאחריה פגע ברכבה.

5. המשיב (להלן – המוסד) דחה את תביעת המערערת מהטעם שהתאונה ארעה "תוך כדי נסיעתך ממעונך,לבית הספר של ביתך ולא בדרך ממעונך לעבודה, כנדרש עפ"י סעיף 80 (1) לחוק. לחילופין, אף אם היית בדרך לעבודה ממעונך, סטייתך מהדרך המקובלת במטרה להוריד את ביתך בבית הספר ופגיעתך בעת הסטיה, מהווה סטיה של ממש".

6. על רקע הדחייה הגישה המערערת לבית הדין האזורי תביעה.

    

   פסק דינו של בית הדין האזורי

7. בית הדין האזורי תאר את טענות המערערת כך:

   "התובעת העידה שהיא יצאה מביתה, עם בתה בת ה-16 לבית ספרה ומשם נסעה למקום עבודתה. לטענתה התאונה ארעה כשהייתה בדרכה לעבודה ובכל מקרה אין בדרך לבית הספר סטייה של ממש מהמסלול מאחר שמטרת הנסיעה הייתה להגיע לעבודה וזה המסלול שהיא נוסעת בו מדי יום. התובעת טענה שהתוספת של הנסיעה לבית הספר מוסיפה 2 דקות נסיעה וקילומטר אחד בלבד למסלול, מדובר בתוספת מזערית ביחס לנסיעה שאורכת 22 דקות ובמרחק של 16 ק"מ. התובעת טענה שמדובר בעצירה שגרתית במסלול שהיא נוסעת בו כמעט בכל יום כשהיא לוקחת את בתה. התובעת אישרה בעדותה שהתאונה ארעה במסלול שאם הייתה נוסעת ישירות מביתה למקום העבודה היא לא הייתה עוברת בו (...)."

    

8. לאחר בחינת כלל החומר וטענות הצדדים החליט בית הדין האזורי לדחות את התביעה, וכך נומקה הכרעתו:

   "... חלה בנסיעתה של התובעת סטייה מהדרך המקובלת. התאונה ארעה לפני שהתובעת שבה לדרך המקובלת והתאונה ארעה שלא במסלול יציאת התובעת ממעונה לכיוון עבודתה, אלא מבית ספרה של בתה למקום עבודתה. סעיף 81 (א) לחוק הביטוח הלאומי קובע שאין רואים תאונה כתאונת עבודה אם חלה בנסיעה סטייה של ממש מהדרך המקובלת. סעיף 81(ב) קובע שלא יראו כהפסקה אם המבוטח סטה מהדרך כדי ללוות את ילדו לגן הילדים (לפי תקנה 43ב' לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) יראו ילד שטרם מלאו לו 10 שנים). בתה של התובעת היא בת 16 ולכן אינה נכנסת לסייג של סעיף 81(ב).

   אין מקום להרחיב את החריג ויש לפרשו לפי לשון החוק והתקנות. כאמור התובעת העידה שהתאונה ארעה לפני ששבה למסלול הנסיעה הקבוע מבית הספר למסלול בו הייתה נוסעת לו לא הייתה עוברת לבית הספר ולכן אין אפשרות להכיר בתאונה כתאונת עבודה. מדובר בסטייה מכוונת ומתוכננת מראש מהמסלול ולכן אין מקום לראות בתאונה כתאונת עבודה. מעדותה של התובעת השתכנעתי שהדרך בה נהגה אינה הדרך המקובלת לו היא לא הייתה לוקחת את בתה לבית הספר. התובעת אמנם משלבת את צרכיה שלה במהלך הדרך בכך שמסיעה את בתה אך אין בכך כדי להפוך את הדרך ל'מקובלת'."

    

   הכרעה

9. לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה נחה דעתנו כי דין הערעור להתקבל. להלן נפרט את טעמינו:

    

   הוראות החוק הרלוונטיות

10. סעיף 79 לחוק מגדיר "תאונת עבודה" במקרה של עובד שכיר כ"תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ...". המחוקק הרחיב, בסעיף 80 לחוק, את המקרים שיש לראותם כתאונת עבודה. מבין שורת המקרים שנמנו שם, רלוונטי לענייננו סעיף 80(1) לחוק אשר קובע כך:

    "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם -

    (1)אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;

    ..."

    להרחבה זו קיים סייג הקבוע סעיף 81 לחוק ולפיו:

    "(א)תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות.

    (ב)בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה:

    (1)כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם;

    (2)כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל."

    לשלמות התמונה נציין כי לעניין ליווי ילד למקום בו הוא נמצא לפי הסדר של קבע כאמור בסעיף 81(ב)(1) לחוק, קבע השר בתקנה 43ב' לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד – 1954 (להלן – התקנות), כך:

    "לענין סעיף 37 לחוק [כיום סעיף 81(ב)(1) לחוק – א.א.] יראו גנון או מקום שבו נמצא הילד 4 שעות או יותר ביממה או לפחות עשרה ימים בחודש, כמקום אחר שבו נמצא הילד לפי הסדר קבע.

    לענין תקנה זו, 'ילד' – עד גיל עשר, או בכל גיל שמחמת ליקוי גופני או נפשי זקוק הוא לליווי."

11. בענין מזרחי נסקרו בהרחבה הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו ודרך ניתוחן, ואין צורך שנחזור על הדברים.

     

    מן הכלל אל הפרט

12. בהתאם לנפסק בעניין מזרחי, תחילה יש לבדוק אם התאונה ארעה עת "העובד היה במקטע דרך שחל עליו החוק, לענייננו – האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה. קרי, האם תחילת הדרך היתה במעון וסיומה המיועד היה בעבודה, ולהיפך לגבי החזרה". לשם כך יש לבחון לא רק את התוואי של הדרך, אלא גם את תכליתה של הנסיעה.

    לטעמינו, על נסיעתה של המערערת ממעונה למקום עבודתה, דרך בית ספרה של ביתה, ניתן להשקיף כעל נסיעה אחת: מהמעון לעבודה, ולא כעל שתי נסיעות: מהמעון לבית הספר ומבית הספר לעבודה. מטרתה העיקרית של המערערת היתה להגיע לעבודה, ועל הדרך להוריד את ביתה בבית הספר. דומה שזו הדרך בה הלך בית הדין האזורי, אלא שלטעמו היה מקום לדחות את התביעה שעה שהתאונה התרחשה טרם שרופאה הסטייה.

    המקרה של המערערת דומה לזה שארע בעניין אבניאלי. שם נדון מקרה שבו שליח סוכנות בארה"ב אשר נהג להסיע את ילדיו לבית הספר ולאחר מכן הגיע לחניה של מרכז מסחרי שבו מצוי מקום העבודה. באחד הבקרים, נפגע אותו שליח עת הגיע לחניה. בית הדין הארצי קבע ביחס למסלול הנסיעה של השליח (המשיב בערעור – א.א.) כי "הנסיעה היתה מ'מעונו' של המשיב למקום עבודתו. היתה זאת נסיעה אחת, ולא שתי נסיעות, אם כי לאותה נסיעה היו שתי מטרות - dual purpose trip- ואין לאמר שזאת הקשורה בעבודה היתה משנית או טפלה להסעת הילדים". האמור נקבע כך, הגם שלא היה חולק כי על מנת להסיע את ילדו של אותו שליח הוא נדרש לסטיה של ממש מהדרך שכן "בתי-הספר שבו למדו ילדי המשיב היו במרחק רב מאוד ממקום המגורים".

    יושם אל לב, כי בעניין יהודית כהן אליו הפנה המשיב במהלך הדיון לפנינו, נקבע כי יש לדחות את התביעה גם אם נשקיף על אותה נסיעה (מהמעון למקום עבודת בן הזוג ולאחר מכן למקום העבודה של המבוטחת) כעל נסיעה אחת. אמנם בית הדין התייחס שם גם לאפשרות שהתאונה התרחשה בשני מקטעים, וזאת לאור הנפסק בעניין אספיר, אך בה בעת הודגש כי הניתוח בעניין אספיר שדחה את התביעה גם בנימוק כי עסקינן בשתי נסיעות "היה מעבר לדרוש לצורך הכרעה".

13. עוד נפסק בעניין מזרחי כי "משהגענו בשלב הראשון למסקנה כי העובד היה בדרך מהמעון לעבודה חרף ההפסקה או הסטייה מגיע השלב השני". דהיינו, שעה שהתאונה באה בגדרה של ההרחבה מכוח סעיף 80(1) לחוק, מגיע השלב השני במסגרתו בוחנים האם חלות ההחרגות הקבועות בסעיף 81 לחוק לאותה הרחבה. דהיינו, יש לבחון האם התאונה ארעה בדרך המקובלת, ואם לא האם ארעה עת חלה "בדרך 'סטייה של ממש' או 'הפסקה של ממש', ואם חלה 'סטייה של ממש' האם רופאה הסטייה".

14. בענייננו התאונה ארעה עת רכבה של המערערת היה ברחוב בן צבי לפני הפניה ימינה (מזרחה) לכיוון רחוב אלי כהן.

    בתום הדיון בערעור טען ב"כ המערערת כי בגדר "הדרך המקובלת" ממעונה של המערערת למקום עבודתה של המערערת נמנית גם הגעה לשדרות יצחק רבין דרך רחוב אלי כהן. אכן, כבר נפסק כי "הדרך המקובלת" במובן סעיף 81 לחוק אינה תמיד אחת ויחידה, ו"אפשר שיתקיימו מספר חלופות 'מקובלות' שההבדל ביניהן אינו משמעותי. השימוש באחת מן החלופות הוא פועל יוצא של בחירה אקראית או של אילוצים אובייקטיביים. כל עוד הדרך הנבחרת משרתת את הנסיעה ממעונו של העובד אל מקום העבודה והיא, בנסיבות העניין, נוחה ויעילה מבחינת המרחק או הזמן – תהא זו 'הדרך המקובלת'.".

    טענה זו לא תסייע למערערת: ראשית, הגם שאין זהות בין "הדרך המקובלת" לבין הדרך היומיומית - כך שיתכן מצב בו הדרך היומיומית לא תהיה מקובלת כמו גם מצב שיתכנו כמה דרכים מקובלות גם אם לא נוסעים בהן בדרך יומיומית - מדובר בעניין עובדתי שהיה מקום להעלותו בבית הדין האזורי, ולא לראשונה בערעור; שנית, גם אם נניח שנסיעה דרך רחוב אלי כהן היא "דרך מקובלת" כנטען, הרי התאונה ארעה טרם שהמערערת פנתה לרחוב אלי כהן ובכך "ריפאה" את הסטייה. משכך, ממילא השאלה תהיה אם נסיעתה דרך רחוב יצחק בן צבי היא בגדר של "סטייה של ממש" או "סטייה" סתם.

15. אם כן, השאלה שלפנינו היא האם סטיית המערערת משדרות בן גוריון לרחוב יצחק בן צבי מתוך כוונה להגיע לאחר מכן דרך שדרות יצחק רבין למפגש עם שדרות בן גוריון היא סטייה של ממש (שלא רופאה) או שמא "סטייה" "סתם".

16. בית הדין האזורי קבע כי המערערת סטתה סטייה של ממש מהדרך המקובלת. בית הדין האזורי מצא חיזוק לעמדתו בהוראת סעיף 81(ב)(1) לחוק והתקנות מכוחו (חריג גן או מעון הילדים) – שהוא בבחינת סייג (81(ב)(1)) לסייג (81(א)) ההרחבה (80(א)(1)). דעתנו שונה. תחילה יובהר, כי חריג מעון הילדים נועד למקרה שבו הסטייה מהדרך המקובלת היתה כרוכה בסטייה של ממש, שאלמלא כן לאותו סייג לסייג ההרחבה לא היתה כל משמעות. לא ניתן להסיק מקיומו של סייג לסייג ההרחבה כאמור מסקנה לפיה כל סטייה לליווי ילד שלא בגדרו של הסייג לסייג ההרחבה בהכרח היא סטייה של ממש. ליווי ילד שאינו בא בגדרו של הסייג לסייג ההרחבה צריך להבחן כמו כל מקרה אחר של סטייה.

17. בעניין כהן נפסק כי:

    "השאלה אם סטיה מהדרך היא סטיה של ממש, אם לאו, תיבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו, לפי אמות מידה של סבירות, מידתיות ומטרת הנסיעה. בעניין עמרם מדינה נקבע כי:

    'את טענת בא-כוח המערער כי יש למוד את הסטיה, אם סטיה של ממש היא, לפי היחס שבין אורך הדרך ומידת הסטיה ממנה (...), אין לקבל במלואה ואין לדחות במלואה. אותו יחס מרחקים יכול וישקול, אך לא יקבע. ייתכן מקרה שבו אף סטיה של קילומטר אחד מדרך שאורכה 10 ק"מ לא תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית-המלאכה הקרוב ביותר על-מנת לתקן תקר בצמיג, וייתכן מקרה שבו סטיה של חצי קילומטר מהדרך שאורכה 20 ק"מ תהא סטיה של ממש, עת סוטים לבית-מלאכה על-מנת להזמין רהיט לבית. בקביעת השאלה אם הסטיה היתה 'סטיה של ממש', יכול ותובא, אפוא, בחשבון מידת הסטיה יחסית לדרך, אך תמיד תשקול מהות הסטיה ומטרתה.'

    ...

    גם בית המשפט העליון קבע בסוגיה דומה, בקשר לסעיף 1א' לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1951 [נוסח משולב], כי סטייה של ממש' היא פונקציה של זמן, מרחק ומטרה או מניע. יסודות אלה עשויים – לפי הצטברות משקלם הסגולי – להפוך סטיה קלה לסטיה של ממש."

18. לטעמינו עת אנו משקללים את הסטייה הקלה במרחק ובזמן מהדרך המקובלת ואת היות הסטייה לצורך מטרה אינצידנטלית (הסעת הילדה לבית הספר) למטרה העיקרית של הגעה למקום העבודה, יש לראות בסטייה כסטייה שאינה של ממש. לכן, תאונה שהתרחשה במהלך הסטייה היא תאונת עבודה הגם שהסטייה טרם רופאה.

19. סוף דבר – הערעור מתקבל. פגיעתה של המערערת במסגרת התאונה מיום 7.11.21 תראה כפגיעה בעבודה. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד עבור ההתדיינות בשתי הערכאות בסכום של 10,000 ₪.

     

    ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ה (20 אפריל 2025) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

    אילן איטח, שופט מ"מ נשיא בית הדין הארצי לעבודה		לאה גליקסמן, שופטת		רועי פוליאק, שופט

     

    מר ירון לוינזון, נציג ציבור (עובדים)

    גברת יעל עפרון, נציגת ציבור (מעסיקים)