פסק דין
תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו כל המטלטלין שבדירת התובעת וכן רכב מסוג מזדה, מ.ר. 9458665, ורכב מסוג פיאט, מ.ר. 5695710, הינם בבעלותה הבלעדית של התובעת.
הנתבע 1 הינו בן זוגה של התובעת, והנתבעים 2-31 הינם זוכים בתיקי הוצל"פ בהם הנתבע 1 הינו החייב.
לטענת התובעת, כל המטלטלין שבדירה בה מתגוררת היא והנתבע 1 הינם בבעלותה הבלעדית, לאחר שקיבלה אותם לפי חלוקת רכוש בינה לבין בעלה הקודם. עוד נטען כי היא נישאה לנתבע 1 בחודש 6/2011, וביום 29/6/11 ערכו השניים הסכם יחסי ממון, אשר קיבל תוקף של פסק ביום 14/7/11, בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, ולפיו, כל המטלטלין הנ"ל וכן שני כלי רכב, האחד רכב פיאט נשוא התביעה, והשני רכב מסוג טויוטה, הינם בבעלותה היא. לטענתה, את רכב המזדה היא רכשה לאחר שמכרה את רכב הטיוטה ולאחר שנטלה הלוואה לשם כך מהבנק, ואת רכב הפיאט היא רכשה עבור בנה, וכי לא עושה בו כל שימוש כיוון שבנה לא קיבל רישיון נהיגה ומרצה מאסר.
לטענתה, הנתבע 1 צבר את חובותיו נשוא תיקי ההוצל"פ הנ"ל עוד לפני שהוא הכיר את התובעת, מה עוד ולנתבע 1 אין ומעולם לא היה לו רישיון נהיגה, ולכן, הוא לא יכול היה לעשות כל שימוש ברכבים ולא נהג ברכבים מנהג בעלים.
נציג פרקליטות מחוז חיפה, המייצג את הנתבע 2 ( משרד הבריאות ), את נתבע 3 ( בי"ח נהריה ), ואת נתבע 31 ( המרכז לגביית קנסות ), התנגד, תחילה, למתן סעד זמני בקשר לשני הרכבים הנ"ל, וציין כי כנגד הנתבע 1 קנסות תעבורה ופליליים, שהולטו ב – 15 תיקים שונים, וגביית הקנסות הועברה לטיפול המרכז לגביית קנסות. יחד עם זאת, בהמשך, במסגרת התובענה עיקרית, הגיש ב"כ הנתבעים 2, 3 ו- 31 הודעה לפיה, לאחר בדיקה, הוא משאיר לשיקול דעת בית המשפט את ההכרעה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי.
נתבע 9 הגיש הודעה לפי הוא משאיר את ההכרעה בתובענה לשיקול דעת בית המשפט. נתבע 25 הגיש הודעה לפיה הוא לא מתנגד למתן סעד זמני ופסק דין הצהרתי כמבוקש בתובענה, הן לגבי המטלטלין והן לגבי שני הרכבים נשוא התביעה. נתבעת 30 הודיעה כי היא משאירה את ההכרעה לשיקול דעת בית משפט, ונתבע 7 הגיש תגובה לבקשה למתן סעד זמני, בה התנגד למתן סעד זמני כמבוקש על ידי התובעת, אם כי הוא לא התייצב לדיון בבקשה זו ולא הגיש כתב תשובה לתביעה העיקרית למתן פסק דין הצהרתי בתובענה.
שאר הנתבעים, למעט נתבע 11, כפי שיפורט להלן, לא הגישו תגובה כלל, הן לבקשה לסעד זמני והן לתובענה העיקרית.
נתבע 11 משאיר את ההכרעה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לגבי המטלטלין שבדירת התובעת לשיקול דעת בית המשפט ( סעיף 2 לכתב התגובה ), אך מתנגד למתן פסק דין הצהרתי לגבי שני כלי הרכב הנ"ל. לטענתו, מגיע לו מנתבע 1 חוב מזונות מכוח חוק המזונות ( הבטחת תשלום ), תשל"ב – 1972, בסך של 77,646 ₪, וחוב בגין אי תשלום דמי ביטוח, בסך של 2,574 ₪, וכי התובעת לא הוכיחה כי שני הרכבים, מסוג מזדה ומסוג פיאט, הינם בבעלותה הבלעדית. עוד נטען כי הסכם הממון בין התובעת לבין בעלה, נתבע 1 תקף אך ביחסים בין בני הזוג בלבד ולא מחייב צדדים שלישיים. בסיכומיה בכתב חזרה ב"כ הנתבע 11 על טיעוניה הנ"ל, והוסיפה כי מבירור שערכה עולה כי כנגד הנתבע 1 קיימים 15 תיקים פתוחים ודו"חות משטרה, בהם הוטלו עליו קנסות תעבורה וקנסות פליליים, שהוטלו עליו לאחר שנתפס נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה, דבר המפריך את טענת התובעת לפיה נתבע 1 לא נוהג כלל ברכבים הנ"ל משאין ברשותו רישיון נהיגה. ועוד, טענתה של התובעת כי היא רכשה את רכב הפיאט עבור בנה אינה מתיישבת עם העובדה כי לבנה של התובעת אין רישיון נהיגה כלל ושעה שרכישת הרכב הייתה עת היה בנה נתון במאסר, כך, שנסיבות אלה מלמדות כי רכב זה שייך לשני בני הזוג ולא רק לתובעת, ואין זה משנה באיזה כרטיס אשראי משולמים התשלומים עבור רכישת הרכב. עוד נטען כי התובעת אישרה כי הנתבע 1 משתתף במימון הוצאות הבית, ולכן, יש לראות בהם שותפים גם בבעלות ברכבים, מה גם ולא ברור מהיכן מימנה התובעת את הסך של 30,000 ₪ לו נזקקה לשם השלמת מחיר רכב המזדה, כאשר היא לקחה הלוואה בסך של 20,000 ₪ בלבד.
דיון והכרעה
כאמור, משרד הבריאות, בי"ח נהריה והמרכז לגביית קנסות השאירו את ההכרעה למתן פסק דין לשיקול דעת בית המשפט, ובכך הם חזרו בהם, למעשה, מהתנגדותם שציינו אותה במסגרת הבקשה למתן סעד זמני.
אין חולק כי התובעת היא הבעלים הרשום של שני הרכבים נשוא התביעה, מסוג פיאט ומסוג מזדה ( ראה הצהרת ב"כ נתבע 11, בישיבת יום 15/11/12 ). גם ב"כ הנתבעים 2, 3 ו- 31 אישר, בסעיף 10 לתגובתו לבקשה למתן סעד זמני, כי שני הרכבים רשומים על שם התובעת. אומנם, רישום שמה של התובעת במשרד התחבורה כבעלים של הרכבים הנ"ל אינו מהווה ראיה בלעדית ומכרעת ללמד על זהות הבעלים בפועל של רכבים אלה, אם כי המדובר בממצא התומך בשאר ראיות התובעת, לעניין בעלותה בפועל של שני הרכבים לעיל.
בעדותה בפניי מיום 24/2/13 ציינה התובעת כי היא עובדת ומשתכרת סך של 5,500 ₪ לחודש, וכי היא משלמת הוצאות שכר דירה, ובעלה, נתבע 1, עוזר בתשלומים אחרים, והוסיפה כי את רכב הפיאט היא רכשה ביום נישואיה לנתבע 1, עבור בנה, שהיה עצור, וסברה כי הוא יקבל רישיון נהיגה לאחר שהיא רכשה לו את הרכב, ומכיוון ולא מלאו לו 18 שנים, היא לא רשמה את הרכב על שמו. טענתה זו, היינו, כי היא לא רשמה את הרכב על שם בנה, עבורו רכשה את הרכב, מכיוון וטרם מלאו לו 18 שנים, לא נסתרה בראיה אחרת. כן העידה כי היא מכרה רכב טויוטה שהיה ברשותה וקנתה את רכב המזדה, בו היא משתמשת לצורך הגעה למקום עבודתה, ובמידת הצורך היא גם מסיעה את נתבע 1, למקומות מסוימים במידה והוא רוצה בכך. עוד ציינה כי היא משלמת סכום חודשי של 1,000 ₪ החזר הלוואה שלקחה לשם מימון רכישת המזדה, וסך של 300 ₪ דמי ביטוח, בעוד שרכב הפיאט אינו בשימוש משאין לו רישיון רכב וביטוח בתוקף.
עדותה הנ"ל של התובעת הייתה עקבית, מהימנה ולא גילתה סתירות פנימיות או סתירות בינה לבין ראיות אחרות מטעם הצדדים ולא עלו מתוכה תהיות ממשיות המערערות את אמינותה.
עוד אציין כי לפי אישור משרד התחבורה מיום 8/4/13 ( צורף לסיכומים בכתב של התובעת ), הרי שלנתבע 1 אין רישיון נהיגה. מסמך זה מחזק את טענת התובעת, לפיה, שני הרכבים נשוא התביעה נרכשו על ידיה ובמימונה היא בלבד, כאשר רכב המזדה משמש אך אותה לצורכי עבודתה והיא נוהגת בו לשם כך והיא משלמת את הוצאותיו, היינו, את החזר ההלוואה שלקחה על מנת לרכוש אותו וכן דמי הביטוח, בעוד שרכב הפיאט אינו בשימוש, בהעדר ביטוח בתוקף, ונתבע 1 אינו בעלים משותף או בלעדי של הרכבים הנ"ל משאין לו רישיון נהיגה ולא הוגשה כל ראיה להוכיח כי הוא משתתף במימון הוצאות שני הרכבים, בין לגבי מימון מחירם ובין במימון דמי הביטוח.
אין מחלוקת כי רכב קודם מסוג טויוטה היה רשום על שם התובעת, בטרם נמכר ( ראה סעי3 להסכם הממון של בני הזוג, המצורף לכתב התביעה, וכן דברי ב"כ נתבע 11 בישיבת יום 15/11/12 – עמוד 2 שורה 15 לפרוטוקול ). עובדה זו תומכת בגרסת התובעת, לפיה, לצורך מימון רכישת רכב המזדה היא מכרה את רכב טויוטה וכן לקחה הלוואה מהבנק להשלמת מימון רכב המזדה. היינו, התמורה שקיבלה כנגד מכירת רכב טויוטה, שהיה רשום על שמה ובבעלותה היא, שימשה למימון חלק ממחיר רכב המזדה. דבר זה מחזק את הטענה כי התובעת היא שמימנה את מחיר רכב המזדה וכי רכב זה הינו בבעלותה הבלעדית.
כאמור, טוענת ב"כ הנתבע 11 כי כנגד הנתבע 1 דו"חות תנועה וקנסות תעבורה ופליליים שהולטו עליו בגין נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, דבר המצביע על כך כי הוא משתמש ברכבים הנ"ל והוא בעלים של רכבים אלה. בתמיכה, צירפה ב"כ הנתבע 11 גזר דין שניתן בתיק תעבורה ( תעבורה עכו ) מס' 1783-08-08. לא מצאתי בגזר דין זה ראיה המפריכה את גרסתה של התובעת. ראשית, גזר הדין הנ"ל ניתן ביום 20/12/09, היינו, כשנה וחצי לפני שהתובעת והנתבע 1 נישאו זה לזה, והרי ציינו כבר כי התובעת הינה הבעלים הרשום של שני הרכבים הנ"ל, ואין זה סביר כי נתבע 1 היה עושה שימוש ברכבים ונוהג בהם מנהג בעלים בטרם הכיר את התובעת ובטרם נישואי השניים, והרי, לא נטען כי נתבע 1 היה בעלים רשום של שני הרכבים לפני שנישא לתובעת. שנית, רכב הפיאט נרכש ביום נישואיהם של התובעת ונתבע 1, היינו, כשנה וחצי לאחר מתן גזר הדין הנ"ל, ואין זה סביר כי הנתבע 1 ביצע את העבירה שם באמצעות רכב זה. רכב המזדה נרכש לאחר נישואיהם של השניים ולאחר שהתובעת מכרה רכב קודם מסוג טיוטה, כך, שאין זה סביר כי נתבע 1 ביצע את העבירה הנ"ל באמצעות רכב המזדה. שלישית, גזר הדין שצורף לא מתאר את סוג הרכב בו עשה נתבע 1 שימוש בעת ביצוע העבירה נשוא גזר הדין. רביעית, גם בהנחה ( שלא נתמכה בראיה כלשהיא ), כי נתבע 1 עשה שימוש בשני כלי הרכב הנ"ל לאחר נישואיו לתובעת, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הוא בעלים בלעדי או משותף של רכבים אלה וכי הוא נהג בהם מנהג בעלים. שכן, בהנחה והתובעת הסכימה כי בעלה, נתבע 1, ינהג ברכבים, בין באופן חד פעמי ובין במספר הזדמנויות, אין בכך כדי להוות ראיה המקימה זכות בעלות של נתבע 1 ברכבים, ואינה נוטלת מזכותה הבלעדית של התובעת לבעלות ברכבים. הסכמה של הבעלים של רכב כי אחר ינהג ברכבו לא מקנה, כשלעצמה, לאחר, זכות בעלות או זכות קניין אחרת ברכב זה.
ב"כ נתבע 11 טענה, בישיבת יום 15/11/12, כי קשה להניח כי התובעת נושאת בתשלום הוצאות שני כלי הרכב, ולא ברור מדוע היא זקוקה לשני כלי רכב לשימושה היא. התובעת מסרה הסבר סביר לשתי תהיות אלה של נתבע 11, שעה שציינה כי רכב הפיאט, שרכשה עבור בנה, אינו בשימוש כלל ואין לו רישיון וביטוח תקפים. עובדה זו תומכת בטענת התובעת לפיה הרכב אכן נרכש עבור בנה, ומשלא קיבל רישיון נהיגה, הוא איננו בשימוש, כאמור. כן הסבירה התובעת כי היא נושאת כיום בהוצאות רכב המזדה, בו היא עושה שימוש, על ידי מימון מחירו באמצעות החזר הלוואה, וכן דמי ביטוח בסך של 300 ₪ לחודש, בעוד שאינה משלמת דמי ביטוח ודמי רישוי עבור הרכב האחר, הפיאט, שאינו בשימוש, כאמור. אילו נטען כי התובעת עושה שימוש בשני הרכבים, היה הדבר מקים תמיהה לכאורה באשר לצורך שלה בשני כלי רכב, כטענת הנתבע 11, שעה שלבעלה ולבנה אין רישיון נהיגה.
בטרם אסיים אציין כי בבואי לכתוב את פסק הדין שמתי לב כי קרוב משפחה שלי הינו אחד הנתבעים בתיק זה, הוא נתבע מס' 12. יחד עם זאת, מאחר ונתבע 12 לא הגיש כתב הגנה או כתב תגובה או כל בקשה או הודעה אחרת בתיק, בתובענה העיקרית או בבקשה לסעד הזמני, ולא התייצב לדיונים שהתקיימו, לא מצאתי מניעה ליתן פסק דין.
סוף דבר: