עבדאללה אחמד נ' לביטוח

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופט י' בן-חמו) מיום 2.3.2010

פסק דין

1.בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערער בבית משפט השלום היא טענה, כי המערער רכש ממנה שש פוליסות ביטוח "מקיף" לשש מכוניותיו, ולא שילם את הפרמיה עבורן. מכאן תביעתה, לתשלום הפרמיה. להגנתו הוא טען, כי הפוליסות לא נכנסו כלל לתוקף, משום שהוקפאו עם הנפקתן, ולכן אין הוא חייב בתשלום הפרמיה.

2.סיפור המעשה עסיסי הרבה יותר. מסתבר, כי אשת המערער עבדה בעת הרלוונטית אצל המשיבה, והיא שהנפיקה את הפוליסות עבור בעלה, ומסרה אותן לידיו. הוא מצידו העבירן לידי בנק (באמצעות אחיו), שמימן עבורו רכישתם של כלי רכב. הפוליסות הכילו, אין צריך לומר, סעיף שעבוד לטובת הבנק.

אלא שבד בבד עם הנפקתן "הקפיאה" אשת התובע את הפוליסות. משמוקפאת פוליסת ביטוח – לא מתחילה תקופת הביטוח, ולכן גם לא קמה חובת תשלום פרמיה.

דרך זו היתה להם, למערער ולאשתו, לשיטה, לרכוש פוליסת ביטוח אך לא לשלם עבורה בשל אותה "הקפאה", ובד בבד ליהנות מכיסוי ביטוחי. ומדוע? כיוון שאם מתרחש היה אירוע ביטוחי, היתה אשת המערער דואגת להפשרת ההקפאה, הפרמיה היתה משתלמת, והמערער היה זוכה בתגמולי הביטוח עבור התאונה. כל זה היה מתאפשר, אם המערער היה מדווח על מקרה הביטוח כאילו התרחש לאחר ההפשרה ותשלום הפרמיה.

כל אלה אינם בבחינת ניחוש מלומד, כי אם התרחשו בפועל, לכל הפחות ביחס לפוליסה אחת שרכש המערער מאת המשיבה, פוליסת ביטוח צד שלישי, שמייד עם הנפקתה הוקפאה בידי אשת המערער. לאחר שארעה תאונת דרכים למכונית הפשירה אשת המערער את הפוליסה, דמיה שולמו, והמערער דיווח על אירוע התאונה כאילו התרחש סמוך לאחר ההפשרה, ותגמולי הביטוח שולמו לו.

שיטה זו נתנה, אם כן, למערער כיסוי ביטוחי, בלא שיהא עליו לשלם פרמיה, אלא אם התרחש מקרה ביטוח. בעניינן של שש הפוליסות בהן עסקינן נוספה עובדה אחרת, והיא העברתן של הפוליסות לבנק, עם סעיף שעבוד שנכלל בהן לטובתו, לשם מימון רכישתם של כלי רכב.

3.לימים (ובתוך תקופת הביטוח של שש הפוליסות במדוברות) פוטרה אשת המערער מעבודתה אצל המשיבה, שאז גילתה המשיבה את מעשיה. היא הפשירה את הפוליסות, ותבעה את המערער כי ישלם לה את דמי הביטוח.

4.בית המשפט קמא פסק, כי הפוליסות נכנסו לתוקף, מעת שהונפקו, ולכן חייב את המערער בתשלום דמי הביטוח עבורן. על פסק דין זה מלין המערער, בערעור שהניח לפניי. הוא מאשר (מפי בא כוחו, בדיון שנתקיים בפניי), כי המעשה היה בבחינת "עוקץ" כלפי המשיבה. אלא שלטעמו – לא מתקיימת עילת תביעה, שכן עילתה חוזית, קרי כזו הנסמכת על כריתתו של חוזה ביטוח, וחוזה ביטוח לא נכרת, וגם אם נכרת – תוקפו של החוזה הוקפא מייד עם הנפקתו. אין זה מעלה או מוריד, כך המערער, אם נעשה בפוליסות שימוש (במסירתן לבנק לשם השגת מימון), כיוון שהשאלה החוזית נוגעת לכריתתו ולתוקפו של החוזה.

5.דינו של הערעור להידחות. לבד מן הסלידה שהוא מעורר, כשטעמיו המשפטיים כביכול נשמעים מפיו של מי שמאשר בפה מלא, כי ביקש לרמות את חברת הביטוח, על ידי הוצאת פוליסות ביטוח על מנת לעשות בהן שימוש אך לא לשלם את דמיהן, גם ניתוח משפטי עשוי להביא לידי המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא. את השורות הבאות אקדיש לביסוסה של מסקנה זו.

6.שאלה ראשונה היא, האם נכרת חוזה ביטוח, וכאן אינני רואה כל קושי. העובדה, שהמערער לא חתם על הצעה בכתב בטרם הוצאת הפוליסות אינה מעלה ואינה מורידה. אפשר שחוזה ביטוח ייכרת גם בלא חתימתה בכתב של הצעה. הצעה היתה כאן, שהרי את המערער יש לראות כמי שפנה למשיבה, באמצעות אשתו (שכאמור עבדה בשירותיה), בהצעה לרכוש את פוליסות הביטוח, הצעה שנענתה בידי המשיבה, שוב – בידי העובדת שלה, אשת המערער, על ידי הנפקתן. בכך נכרת חוזה הביטוח.

7.משנכרת חוזה הביטוח, על המערער היה לשלם דמי ביטוח. אלא שאז, משמע מייד לאחר הנפקת הפוליסות, הקפיאה אשת המערער את הפוליסות. מעשה מרמה זה של המערער באמצעות ידו הארוכה, קרי אשתו שעבדה אצל המשיבה, איננו כי אם יומרה להקפיא את הפוליסות, יומרה שאין לה כל תוקף. אשת המערער לא רשאית היתה להקפיא את הפוליסות, לאחר שהונפקו והועברו לידי בנק, כשהן כוללות סעיף שעבוד. הבנק נסמך עליהן, כשמימן למערער רכישת כלי רכב, שכן ביחסים שבין הבנק לבין המשיבה היה עליה לשלם לבנק את תגמולי הביטוח, אילו ארע מקרה ביטוח בתוך תקופת הביטוח שבפוליסות.

8.טענתו של המערער נסמכת למעשה על התיזה, לפיה אם היה מתרחש מקרה ביטוח, הוא עצמו לא היה זכאי לתגמולי ביטוח, שהרי הפוליסות לא היו אותה עת בתוקף, משום ההקפאה, ומשלי אוסיף – גם אם נכונה הטענה, שלבנק היתה עילת תביעה (חוזית? נזיקית?) כלפי חברת הביטוח המשיבה.

ובכן לטעמי, ההעמדה המשפטית שהעמדתי, לפיה אשת המערער התיימרה לעשות מעשה שלא יכולה היתה לעשות, קרי להקפיא – בכוונת מרמה – את פוליסות הביטוח לאחר הנפקתן, עשויה לעמוד גם כלפי המערער. רוצה לומר, ההקפאה לאו הקפאה היתה, והפוליסות נכנסו לתוקפן המלא, חרף "ההקפאה" שלא באמת ארעה. ונכון הוא, שאם היה מתרחש מקרה ביטוח, לא זכאי היה המערער לתגמולי ביטוח, אלא תוצאה זו לא היתה משום העדרה של פוליסת ביטוח בתוקף, כי אם משום מעשה המרמה שהפנה כלפי המשיבה (ס' 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981).

9.בשולי דבריי אעיר לטענתו של המערער, הנשזרת לכל אורך הודעת הערעור, והמכוונת לכך, שמשגילו אנשי המשיבה את מעשיה של אשת המערער, הם הפשירו את ההקפאה. הוא מבקש לשכנע, כי הפשרה שכזו אינה אפשרית, כי אם בהסכמת המבוטח, ומכל מקום אין היא עשויה לחול בדיעבד.

ובכן טענה זו אינה עשויה לסייע, כיוון שלטעמי – ההקפאה לאו הקפאה היתה מלכתחילה, ולא היה מה שבאמת יופשר. הפוליסות היו במלוא תוקפן לכל אורך תקופת הביטוח, גם בלא הפשרתה של הקפאה שלא היתה.

10.סוף דבר, משום הטעמים שהטעמתי, הנני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבה שכר טרחת עורכי דין בערעור בסך של 25,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום, ו' תשרי תשע"א, 14 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.