עח"ק 54626-07-13 חוף התמרים עכו בעמ נ' הרשות הממשלתית למים וביוב ואח'

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

הרקע לערר:

בפנינו ערר נגד דרישת החוב לשנת 2011 שנשלחה לעוררת על ידי המשיבה 2, חברת מי עכו בע"מ, בגין חיוב במים לשנת 2011, ונגד החלטת המשיבה 1 שלא ליתן לעוררת הקצאת מים בסיווג תעשייה לשנת 2011. ביחד עם הערר הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערר, זאת לאור העובדה שמדובר בחיוב לשנת 2011, אך העוררת טוענת כי רק בשנת 2012 התברר לה מאת המשיבה 2, תאגיד המים, שאיננה מחזיקה בהקצאה בסיווג תעשייה, כפי שסברה.

העוררת הינה בעלת הזכויות והמחזיקה במלון חוף התמרים בעכו. המשיבה 2, שהינה תאגיד סטטוטורי למתן שירותי מים וביוב בתחומי העיר עכו, שלחה לעוררת בשנת 2012 דרישת תשלום בגין חוב לשנת 2011, זאת בשל הפרשי החיוב בין תעריף תעשייתי בו חויבה העוררת בשוטף בשנת 2011 לבין תעריף גבוה יותר, תעריף חנויות, עסקים ומשרדים, אשר חל גם על ענף המלונאות.

יצוין כי העוררת הגישה תובענה בעניין זה לבית משפט השלום בקריות בשבתו בנהרייה (כב' השופטת עידית וינברגר), במסגרת תיק ה"פ 21186-11-12. בימ"ש השלום קבע בהחלטתו כי אינו מוסמך מבחינה עניינית לדון בתביעה שהגישה העוררת נגד הרשות הממשלתית למים וביוב, בה דרשה לשנות את הסיווג שניתן לה על ידי רשות המים בדיעבד. נקבע כי העניין נתון בסמכותו הייחודית של בית הדין למים ולכן הורה בימ"ש השלום על מחיקת התביעה נגד רשות המים מחמת חוסר סמכות עניינית. בד בבד קבע בימ"ש השלום כי הינו מוסמך לדון בתביעה שהגישה העוררת נגד תאגיד המים, המשיבה 2 כאן, בגין דרישת תשלום רטרואקטיבית שהגישה לעוררת ותביעה זו נותרה תלויה ועומדת. בימ"ש השלום ציין כי שתי התביעות קשורות זו בזו מבחינה עובדתית ומשפטית ולכן קבע שאם יוגש ערר לבית הדין למים, תוכרע ממילא גם שאלת חוקיות הגבייה ולכן יהיה זה נכון לדחות את בירור התביעה שלפניו עד לאחר הכרעה בהליך זה.

טענות העוררת:

העוררת טוענת כי בשנת 2009 קיבלה פניה מהתאחדות המלונות בישראל ובה נכתב כי במהלך 2007 – 2008 ההתאחדות ומשרד התיירות ניהלו מו"מ עם רשות המים לגבי הכרה במלונות כמפעלי תעשיה והחלת תעריפי המים של התעשייה על מלונות שירצו בכך. הקצאת מים למלון בסיווג תעשייתי ניתנת בתנאי של עמידה בקריטריונים כמו הקמת מערך הסברה לצורך הגברת המודעות לחסכון במים בקרב עובדי המלון ואורחיו, התקנת מדי מים במלון, ביצוע מעקב יומי אחרי צריכות המים במלון, התקנת אביזרים חוסכי מים בכל המלון והתקנת מערך גינון חסכוני. לטענת העוררת, לאור המלצת התאחדות המלונות בישראל וכן לאחר חישוב הכדאיות שערכה לעצמה, החליטה בשנת 2010 להצטרף להסדר זה ולקבל הקצאת מים בסיווג תעשיה. בשנת 2010 קיבלה מהמשיבה 1 את הסיווג המיוחל ומאז לאורך השנים 2010 – 2012 חויבה על ידי תאגיד המים לפי סיווג לתעשייה ושילמה בפועל באופן שוטף במסגרת הוראת קבע לפי סיווג זה. העוררת מציינת כי לשם מילוי הקריטריונים שצוינו לעיל השקיעה סך של כ- 100,000 ₪ ובכלל זה השקיעה בהתקנת ברזים וראשי מקלחת חוסכי מים כמו גם בהתקנת ברזים אלקטרוניים קוצבי זמן במקלחות וכן בניהול מערך הסברה לחיסכון במים ועוד.

לטענת העוררת, בתחילת חודש יוני 2012 דרש לפתע תאגיד המים, המשיבה 2, מהעוררת סכום נוסף של 415,449.94 ₪ שלא פורט. מבירור שערכה העוררת עלה כי החוב נבע מחובת העוררת, לטענת תאגיד המים, לשאת בהפרש העלות לשנים 2011 – 2012 בין תעריף חיוב לחנויות, עסקים ומשרדים, לעומת תעריף חיוב לפי סיווג תעשיה, סיווג שניתן לעוררת החל משנת 2010 ועל פיו נקבע לה תעריף הצריכה בו חויבה משנת 2010 ועד שנת 2012 באופן שוטף. העוררת טוענת כי במכתבו של מנכ"ל תאגיד המים מיום 31.10.12 ישנה הודאה בכך כי נעשתה "טעות" וכי הגביה מהעוררת נעשית בדיעבד לשם "תיקון הטעות".

העוררת מציינת כי ביום 11.10.12 אושר לה הסיווג לתעשייה על ידי המשיבה 1 לשנת 2012. משקיבלה העוררת את האישור וההקצבה מהמשיבה 1 לשנת 2012 נותר החוב, לטענת תאגיד מים, בגין שנת 2011 בלבד. לצורך ביטול דרישת החוב לשנת 2011 דרש תאגיד המים, כאמור במכתבו של מנכ"ל התאגיד, כי העוררת תציג בפניו סיווג והקצאה כמפעל תעשייתי לשנת 2011 מטעם המשיבה 1, רשות המים.

העוררת טוענת כי בחודש יוני 2012, מיד לאחר קבלת הדרישה של תאגיד המים לתשלום ההפרש בין התעריפים, פנתה העוררת, באמצעות החשב מטעמה, לרשות המים בבקשה לאישור הקצאה לשנים 2011 – 2012. נציג רשות המים השיב שאכן אין לעוררת הקצאה משנת 2010 וכדי לקבל הקצאה לשנת 2012 עליהם להסדיר את עניין עמידה בטיפול בשפכים לשביעות רצון התאגיד. גם לאחר פניה נוספת של העוררת סירב נציג רשות המים לתת אישור רטרואקטיבי שכן הקצאות המים ניתנות במהלך השנה השוטפת ולא ניתן לאשר הקצאה חדשה או להגדיל הקצאה למפעל קיים רטרואקטיבית לשנה קודמת לשנת הגשת הבקשה.