פסק דין
1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט הבכיר י' שמעוני) בת"א 702868/07 מיום 18.7.12. בגדרי פסק הדין, נדחתה התביעה בסדר דין מהיר שהגישה המערערת (להלן: "העירייה") נגד המשיבים בסך 26,326.87 ₪, בגין חוב ארנונה עבור אחזקת מזנון המופעל בשטח המשיבה 2 (להלן: "אור תורה"). המשיב 1 (להלן: "אילוז") היה מפעיל המזנון ואילו אור תורה היא העמותה שלה שייך בית הספר, בו הופעל המזנון.
2.אין חולק כיום , כי בחודש יולי 2003 פרסמה העירייה מכרז הצעות מחיר להפעלת מזנונים על ידי זכיינים בבתי ספר עירוניים (להלן: "המכרז"). על אף שאור תורה היא בית ספר פרטי, הסכימה העירייה להכניס לגדרי המכרז גם את מזנון בית הספר שבניהולה. אין חולק כי אילוז ניגש למכרז בנוגע להפעלת המזנון בחצרי אור תורה, זכה בו ונחתם עמו הסכם שצורף על ידי העירייה לתביעתה (להלן: "ההסכם"). בהסכם נקבע כי תקופת השימוש לצורך הפעלת המזנון הינה למשך שנה שתחילתה ביום 1.9.13 וכי תקופת השימוש תוארך ללא צורך בהודעה כלשהי לתקופה של שנה נוספת, עד לסה"כ של 4 שנים (סעיף 12 להסכם). באותו סעיף נקבע, כי במידה והמפעיל אינו מעוניין בהארכת תקופת השימוש חובה עליו להודיע על כך לעירייה שלושה חודשים לפני תום התקופה המקורית וכי לעירייה שמורה הזכות שלא להאריך את ההסכם וזאת בהודעה בכתב של שלושה חודשים למפעיל לפני תום תקופת השימוש המקורית.
3.בסעיף 36 להסכם נקבע, כי "תמורת זכות השימוש המוענקת למפעיל על פי ההסכם, הכוללת תשלומי ארנונה מים וחשמל, ישלם המפעיל לעירייה דמי שימוש שנתיים בסך 10,000 ₪". מכאן, שדמי השימוש גילמו בתוכם מבחינת העירייה גם את תשלומי הארנונה אותם היה אילוז חייב לשלם. על פי המוצהר על ידי העירייה בכתב התביעה המתוקן, שגובה בתצהירו של מר מאיר בן שטרית, ס. מנהל אגף השומה והגבייה אצל העירייה (להלן: "בן שטרית") הוסכם כי דמי השימוש ישולמו על ידי המפעיל ישירות לבתי הספר, כדי לכסות את העלויות בגין הפעלת המזנון. יצויין, כי במכתב מיום 30.6.05, נספח ד/2 לתביעת העירייה, שהופנה על ידי אגף היועץ המשפטי לעירייה למנהל אגף השומה והגבייה, נאמר כי בעקבות הערות מבקרת העירייה על אי תקינות הכללת דמי הארנונה בדמי הזיכיון תוקן החוזה עם המפעילים שביקשו להאריך אותו, כך שהארנונה תשולם ישירות על ידי הזכיינים למערערת ולפיכך נקבע כי יש לזכות את הזכיינים בגין הארנונה שלהם בנכס מיום 01.09.03 ועד 31.08.04 ולחייבם בתשלום הארנונה ממועד זה. לטענת העירייה, אילוז לא שילם את דמי הארנונה, החל משנת 2004 ולפיכך נשלחו לו דרישת תשלום והתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים. על פי הנטען בתצהירו של בן שטרית מיום 3.6.09 אילוז הופטר מהתשלום בגין השנה הראשונה לאור ההסכם "אולם בתום השנה ידע הנתבע שעליו לשלם ארנונה. הוא היה בעירייה ושוחח עם נציגי העירייה, הדבר הודע לו ונמסר לו". עוד טען בן שטרית בתצהירו, כי בשנת 2005 הוטל עיקול מנהלי על אילוז בגין אי תשלום ארנונה, האחרון הגיע לעירייה טען שהשטח לחיוב נמוך מהשטח המופיע ברישומי העירייה ולפיכך ביום 24.1.06 ביקר נציג מטעם העירייה בנכס בנוכחות אילוז והשטח לחיוב בארנונה הוקטן. מכאן, שלדבריו, אילוז ידע כי עליו לשלם ארנונה בגין הנכס.
4.לאחר ששמע את ראיות הצדדים בא בית המשפט קמא לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה. בין היתר, ציין, כי על אף טענת בן שטרית שאילוז היה בעירייה ושוחח עם נציגיה בדבר החוב, לא הגישו נציגים אלה תצהירי עדות ראשית כך שאין בידי בית המשפט ידיעה לגבי פשר פגישות הנתבע אצל נציגי העירייה ותוכנם. בית המשפט ציין כי אילוז העיד בפניו שהחל להפעיל את המזנון החל מספטמבר 2003 ושילם לבית הספר כל שנה 10,000 ₪ על פי תנאי ההסכם עד שנת 2005. ממועד זה, החל לשלם 5,000 ₪, כתולדה של סיכום פנימי בינו לבין אור תורה לפיו אם יוטלו מיסי ארנונה ינוכו מהסכום ששילם 5,000 ₪ עבור ארנונה. לדבריו, הפחתת הסכום ששילם לבית הספר אינה קשורה לתשלומי הארנונה אלא להסדר בינו לבין "אור תורה", פיו לא יועלו המחירים במזנון. גם המנהל האדמיניסטרטיבי של "אור תורה", מר עמיחי ברוורמן (להלן: "ברוורמן") העיד, כי בשנת 2005 ירד התשלום ששילם אילוז מ-10,000 ₪ ל-5,000 ₪, מהטעם שבית הספר ביקש למנוע את העלאת מחירי המצרכים במזנון. זאת בהנחה ש-5,000 השקלים הנוספים, אם יידרשו ע"י העירייה ישולמו על ידי אילוז לעירייה. עוד העיד, כי כיום הפעיל את המזנון אדם אחר המשלם את הארנונה במישרין לעירייה ולבית הספר לא מגיעים חיובי ארנונה.
5. בית משפט קמא ציין עוד, כי לתביעה שהגישה העירייה צורף פלט "פירוט יתרות לחשבון ארנונה" על שם אילוז, על סך 26,326.87 ₪, אך פלט זה אינו מסביר את החישוב בין הארנונה, עבור איזו תקופה הוא נעשה, מה מקור החיוב, הקרן והתוספות לה. בית המשפט קמא ציין עוד, כי לאחר שהתקשרה העירייה עם אילוז בהסכם להפעלת המזנון, על פיו יישא הוא בתשלום סכום קבוע אשר יועבר למשיבה 2 ואשר כולל בתוכו את חיובי הארנונה, היה על אילוז לפעול בהתאם לאמור בהסכם זה. בית המשפט קמא הוסיף כי משסברה העירייה כי ההסכם שניסחה היא עצמה ובו התקשרה עם אילוז היה שגוי ונדרשה לשנות ממנו, מוטל עליה הנטל להוכיח כי קם חיוב חדש כלפי אילוז. אולם העירייה לא עמדה בנטל זה. עוד צויין, כי המסמכים שהוגשו מטעם העירייה אינם מלמדים מה מקור החיוב אותו היא תובעת, לאילו שנים הוא מתייחס ומה הסכומים הנדרשים עבור כל שנה ושנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שעל התובע להוכיח תביעתו, היה על העירייה להציג לבית המשפט יותר מאשר פלט סתמי שאינו מפרט את התקופות בגינן קם החיוב. בית המשפט הוסיף כי הדברים נכונים ביתר שאת במקרה דנן כאשר בהתקשרות הראשונית שבין העירייה ובין אילוז הוסב החיוב בדרך זו שאילוז היה פטור מתשלום ארנונה במישרין לידי העירייה. מכל האמור, ציין בית משפט קמא כי שוכנע כי לא עלה בידי העירייה להוכיח את מקור החיוב בתקופה הרלוונטית במיוחד כשמדובר במזנון שבתחומי בית ספר. לאור האמור, נדחתה התביעה והעירייה חוייבה לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ובנוסף לשכר טרחה בסך 2,500 ₪.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים לפניי בכתב ושמעתי את טיעוני באי כוחם על –פה , נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. נתון מרכזי בעיניי המצדיק את דחיית הערעור, הינו העובדה שההסכם במסגרתו התקשרה העירייה עם אילוז, לא בוטל על ידה בכתב, על אף דרישת סעיף 12(ב) לאותו הסכם שבין העירייה לבין אילוז, ומאידך לא נטען ולא הוכח כי אילוז עצמו עשה שימוש בזכות הנתונה לו לבטל את ההסכם לפי סעיף 12(א) להסכם. התייחסות היחידה לסוגיית הביטול או היעדרו מפי בן שטרית, העד היחידי מטעם העירייה ,במהלך עדותו בבית המשפט, הייתה "אני מתעסק בארנונה. אנחנו לא מתעסקים בביטול הסכמים" (פרוטוקול מיום 2/11/08 בעמ' 4 ). מכאן שלא הוכח פוזיטיבית על ידי העירייה, כי ההסכם אכן בוטל על ידה. לא זו אף זו, גרסתה של העירייה בסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן, שנתמך בתצהירו של בן שטרית, הייתה כי העירייה כלל לא התקשרה עם אילוז בחוזה וגם לא היה מקום לכך בשל היות המקום – קרי: "אור תורה" – בית ספר פרטי. גרסה זו נסתרת מינה וביה מההסכם עם אילוז שהעירייה עצמה צירפה לאותו כתב תביעה.
7.לא זו אף זו. טענה מרכזית נוספת בפי העירייה, ואשר הובאה מפי בן שטרית בעדותו, הייתה שאילוז ידע על חובתו לשלם ארנונה , מאחר שהיה בעירייה בסיום השנה הראשונה של ההסכם ו"שוחח עם גורמים עירוניים". בעדותו מיום 24.9.09 ציין בן שטרית, כי אותם גורמים עירוניים היו הגב' אילנה יאיר ממנח"י ומר ברונו גוטמן, סגן מנהל השומה בעירייה. כשנשאל מדוע לא הוגשו תצהירי עדות מטעמם השיב "השאלה משפטית ואיני יודע את התשובה לה, איני יודע אם צריכים להגיש. אני לא עורך דין" (פרוטוקול 24/9/09 בעמ' 8). בנוסף אישר כי הוא עצמו לא נכח באותן שיחות. מנגד, גרסתו של אילוז הייתה כי ביקר בעירייה יחד עם עו"ד נוריאל בן-דור. לדבריו, הגב' יאיר, עמה חתם על ההסכם, אמרה לו באותו מעמד שאינה קשורה לעניין, ואילו במח' הארנונה נאמר לו, לאחר שהציג את ההסכם, כי אין עם מי לדבר "יש חוב ותשלם אותו".(שם, עמ'11 ).
8.מאחר שנטל ההוכחה לגבי ידיעתו של אילוז על ביטול ההסכם ועל חובת התשלום מוטל בנסיבות העניין על העירייה, הרי שאי הבאת אותם מצהירים, שהם עובדיה ושזהותם ידועה לה, משמשת כנגדה ויוצרת הנחה שאילו הובאו להעיד, לא הייתה גרסתם תומכת בגרסת העירייה. זאת בוודאי לנוכח גירסתו של אילוז לגבי תוכן שיחתו עם הגב' יאיר שפורטה בסעיף 4 לתצהיר ההגנה וכאמור לא נסתרה. הוא הדין בסוגית ביטול העיקול שנותרה בעמימות. ככל שהעירייה ביקשה להסתמך על ביטול העיקול המינהלי כראיה להכרה מצד אילוז בקיומו של החוב, היה עליה להציג ראיה בדבר נסיבות ביטול העיקול שתתמוך בגרסתה אל מול גרסת אילוז, כי העיקול בוטל משום שבאי שיחו בעירייה שוכנעו בצדקת טענותיו לגבי קיומו ותוקפו של ההסכם. לעניין זה לא הובא לעדות מר ברונו גוטמן ,שלטענת בן שטרית היה בן שיחו של אילוז בנושא הארנונה, כדי לסתור את טענתו ומכאן שאותה טענה לא הופרכה.
9.בנוסף, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר בתקופה הרלוונטית, מר דוד ברלין, שעמו הייתה לעירייה התכתבות בנוגע לחיוב הארנונה של מפעילי המזנון, (ראו נספחים א'-ב' לתצהיר אילוז) אף הוא לא הובא לעדות על ידי העירייה וברוורמן שהיה המנהל האדמיניסטרטיבי של "אור תורה" בעת שהתנהל המשפט, לא יכול היה לאשר בעדותו, כי הודיע לאילוז שעליו לשלם ארנונה על המזנון, ולדבריו, רק הודיע לו שאם יהיו חיובים, הם יחולו עליו (ראו עדותו שם בעמ' 12).
10.בנוסף, מנסיבות ההסכם, וכן מעדותו של ברוורמן, עולה כי למעשה העירייה המחתה את זכותה לקבלת הארנונה ממפעיל המזנון לבית הספר. לפיכך, העובדה שבגדר הסכם פנימי מאוחר יותר בין אילוז לבין "אור תורה" , ויתרה "אור תורה" לאילוז על חלק מהתשלום המוסכם כדי למנוע את העלאת מחירי המוצרים מזנון, אינה יכולה לפעול לטובתה של העירייה. זאת מאחר והאחרונה לא הוכיחה , כי ביטלה את ההסכם עם אילוז ואת הסיכום בגדרו לפיו תשלומי המפעיל, הכוללים בחובם את תשלומי הארנונה , יועברו על ידי אילוז לאור תורה ולא לידי העירייה.
11.בנוסף, מקובלת עליי העמדה שפלט המחשב, שכותרתו "פירוט יתרות לחשבון ארנונה" עליו נסמכת העירייה לא די בו כדי להעביר את הנטל לסתור אל שכמו של אילוז ואבהיר. בפלט, כפי שהוגש, חסרות הרובריקות של שטח החיוב, של מועד תחילת החזקה ושל מועד סיום החזקה. עצם העובדה שהמידע המופיע על גבי הפלט נשאב מפנקסי העירייה, אין די בו, משום שהפלט עצמו, בנסיבות המקרה הנדון, מעיד על עצמו שהוא חסר. אמנם, ברמה העקרונית לפי סעיף 318 לפקודת העיריות, מהווה תוכנם של פנקסי העירייה, בכל הנוגע לרישומי ארנונה, ראיה לכאורה לגבי קביעתה של ארנונה בסכום האמור. אולם, על העירייה להציג בעניין זה את הרישום המלא הכולל את שטח החיוב, את מועד תחילת ההחזקה, את מועד סיום ההחזקה ואת התקופה בגינה נדרש החיוב. משהוגש רישום חסר שאינו כולל נתונים אלה, אין בכך כדי לספק את דרישת הדין ולהעביר באופן אוטומטי את הנטל אל שכמו של הנתבע, שאינו אמור לנחש לגבי איזו תקופה נדרש תשלום הארנונה. כפי שקבע בית משפט קמא, הדברים נכונים ביתר שאת כאשר על פי ההתקשרות הראשונית שבין העירייה לבין אילוז, הוסב החיוב ל"אור תורה" בדרך כזו שאילוז היה פטור מתשלום ארנונה במישרין לעירייה.
13.ממכלול טעמים אלה, הערעור נדחה. העירייה תישא בהוצאות אילוז ,כולל שכ"ט עו"ד, בסך של 3,000 ש"ח.
14.המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, א' אייר תשע"ג, 11 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.