עיריית רחובות נ' וייס

בפני

שופטת עיריה מרדכי

הכרעת דין וגזר דין

בהמשך להסכמת הצדדים כמפורט בפרוטוקול מהיום, חזרתי ועיינתי במסמכי התיק על מנת ליתן ולהמציא את פסק הדין לידי הצדדים, באופן מהיר ועל מנת למנוע עינוי דין הכרוך בעיכוב נוסף.

כנגד הנאשם נרשם ביום 14/1/11 בשעה 10:16, דו"ח בגין עבירת חנייה לפי סעיף 10 (ד) לחוק עזר לרחובות (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ח – 2008.

בישיבת ההקראה מיום 7/2/12 הודה הנאשם בעובדות המפורטות בכתב האישום, אולם טען כי יש לזכותו, לאור פגמים שנפלו בהצבת התמרור נשוא הדו"ח. עיקר טענתו הינו כי הוא לא היה יכול להבחין בתמרור כאשר הוא פנה מרחוב סמוך אל הרחוב בו נרשם הדו"ח נשוא האישום. בנסיבות אלה, טען הנאשם כי התמרור המורה על איסור החנייה הוצב בניגוד לתקנות התעבורה וההנחיות בעניין - הצבת התמרור במרחק של 60 מטר ולא במרחק שבו הוא הוצב בפועל. כן, הלין הנאשם כי המדרכה (בצד הכביש בו הוא חנה) הייתה צריכה להיות מסומנת באדום-לבן, בנוסף להצבת התמרור אודות איסור החנייה. לטענתו, על-פי התקנות על התמרור היה להיות מוצב כך שרואים אותו ממרחק של 60 מטר, בעת הגעתו לצומת שבו הוצב התמרור. לחיזוק טענתו, הפנה הנאשם לפסיקה שהוא הגיש.

המאשימה טענה מנגד, כי קיימת חזקת תקינות של הצבת התמרורים. התמרור דנן, הוצב כדין ואושר על ידי וועדת התחבורה. אין המדובר במקרה של תמרור לא ברור או מוסתר. ככל שהנאשם חולק על המרחק של התמרור מהצומת, היה עליו לתמוך טענה זו בחוות דעת של מהנדס תנועה. כן, אין מחלוקת כי בפועל מוצב במקום תמרור ב' 28 (איסור חנייה) ותמרור שמבטל אותו – ב' 32. כן, טוענת המאשימה כי אין חובה על פי לוח התמרורים להוסיף ולסמן את המדרכה באדום לבן, בשעה שהוצבו תמרורי איסור חניה. על-פי תקנות התעבורה, על הנהג מוטלת החובה להסתכל ולהבחין בתמרורים המוצבים.

לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, הנני סבורה שאין בטענות הנאשם כדי להקים הגנה מפני האישום.

על-פי סעיף 8(א) ל"תקנות והנחיות להצבת תמרורים", 2010 (נ/3), מרחק ההצבה של תמרור כדוגמת תמרור אודות איסור חנייה, חייב להיות מוצב במקום שם חלה אותה הוראה של עשה או אל תעשה. ההתייחסות בתקנות למרחק בן ה-"60 מטר" לו טען הנאשם, לקוח מטבלה מספר 6 שבסעיף 8(ב) לתקנות האמורות, כשמרחק זה מתייחס לתמרור הכולל מסר של אזהרה/הדרכה/מודיעין, קרי – בכל הקשור לתמרורים מסוג אחר בתכלית, שאינם רלבנטיים לתיק זה.

על כך יש להוסיף, שמטבע הדברים, כאשר מדובר ברחובות עירוניים, להבדיל מכבישים מהירים, הרחבות בנויים שתי וערב, והינם בעלי פניות רבות. אין מחלוקת שהנאשם פנה לרחוב בו הוא חנה, בצומת ה-T, המתחבר לרחוב שאליו הוא פנה בטרם ביצע את החנייה במקום שנאסר על כך. תמרור איסור החנייה מוצב בפינה (של הרחוב החד סטרי) על מנת לציין את תחילת שטח איסור החנייה, כנדרש על פי תקנה 8(א) הנ"ל. מובן מאליו שמי שמגיע על מנת לפנות לכביש בצומת ה-T, לעולם לא יוכל לראות שלט שכזה ממרחק של 60 מטר, ככל שהשלט נגלה לעיניו רק לאחר שהוא פונה לרחוב. קבלת הפרשנות "היצירתית" שהנאשם מבקש להעניק (באופן מוטעה) לתקנות, תמנע אפשרות להצבת תמרורים רבים ומגוונים שהינם נדרשים לשמירה על הסדר והבטיחות השוטפים, בשטח העירוני וחוסר ההיגיון שבפרשנות הנטענת, עולה על פניו.

בנסיבות אלה, מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה שדין טענת הנאשם להצבה באופן שאינו תואם את הוראות הדין, להידחות, וטענה זו לא הוכחה כלל ועיקר.

באשר לטענות הנאשם כי במועד שהוא ביצע את העבירה התמרור הוסתר על ידי צמחייה שצמחה סביבו, הפקח שלל טענה זו בעדותו, אשר הייתה מהימנה עליי. הוצגו תצלומים (ת/2 [1-5]) שצולמו על ידו בעת שחזר לשטח על מנת לבדוק את טענות הנאשם. עיון בתמונות מלמד שמדובר בתמרור שניתן להבחין בו, ללא מאמץ מיוחד, תוך כדי שֹימת לב מספקת שיש לצפות לה, ואף לדרוש אותה, מכל נהג סביר.

הנאשם הציג בעצמו צילומים שהוא צילם בסמוך למועד רישום הדו"ח. עיון בצילום נ/2 מלמד כי הצמחייה שהייתה במקום לא הסתירה את התמרור. אין מחלוקת שמדובר בתמרור שמוצב מעל התמרור "חץ" המסמן את הכביש ככביש חד סטרי. אמנם התמונה צולמה, כך שרק התמרור התחתון מופיע בה, אולם הנני סבורה שזווית הצילום שבוצעה מתוך הרכב, במגמה להראות את החלק הזה של התמרור בלבד, אינה מוכיחה ומבססת כלל את טענת הנאשם שבעת פנייתו, לא היה ביכולתו להבחין בקלות בתמרור האוסר על חנייה במקום.

בכל הקשור לטענות לעניין אי סימון צד הכביש באדום-לבן, הרי שאין חובה על המאשימה לסמן "אדום לבן" ודי בתמרור האוסר על חנייה. מכל מקום, עיון בתמונות אשר הוצגו, מעלה כי אכן קיים קושי פיזי לבצע בפועל סימון "אדום-לבן" בסף המדרכה באותו מקום, ככל שמדובר בקטע של כביש הגובל בחומה נמוכה, נעדרת מדרכה לצידה.

עיינתי בפסיקה שהוגשה על ידי הנאשם, אולם לא מצאתי כי יש בה כדי לשנות את המסקנות הנובעות מהאמור לעיל. בניגוד למחלוקת בענייננו, בע"פ 3345/08 (נ/5) בית המשפט התייחס לפרשנות סבירה של הוראת תמרור ב-28 שהיה מוצב באופן זה שחלקו התחתון חובר בבורג תמרור אזהרה נוסף שבו נאמר "לרכב מעל 4 טון...". יצוין, ההרשעה של המערער נותרה בסופו של יום על כנה. בפסק הדין הנוסף שהוגש, ת 16523/08 (נ/4), זיכה בית המשפט נאשם מעבירת חנייה, אולם בשונה מענייננו, הזיכוי בפסק הדין האמור התבסס על קביעת בית המשפט שהנאשם עמד בפני "שוקת שבורה" עת ניסה לברר את זהות האחראי על הצבת התמרור.

לאור כל האמור, וככל שהנאשם הודה בעובדות ולא מצאתי בטענות הגנתו כדי להקים הגנה מפני העבירה שהינה אף עבירה של אחריות קפידה, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו.

בהמשך להסכמת הצדדים וטיעוניהם דהיום כולל לעניין הענישה, ולאחר ששקלתי את טיעוניהם בנדון, הנני סבורה כי ראוי לקבל את עמדת התביעה להטלת קנס שלא יפחת מכפל הקנס המקורי. על פי הפסיקה הייתה המאשימה זכאית לענישה כבדה יותר, אך הסתפקה בכך.

הנני על כן מטילה על הנאשם תשלום קנס בסך 500 ₪, אשר ישולם תוך 60 יום מהיום.

המזכירות תמציא פסק דין זה לידי הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה, ולסגירת התיק.

זכות ערעור תוך 45 יום.