עירית לוד נ' אבו אמטיר

פסק דין

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. פסק דין זה עוסק בעתירת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום חובות ארנונה כללית, שירותי שמירה, מים וביוב, עבור נכס ברחוב פינסקר 36 בעיר לוד (להלן: "הנכס").

2. לטענת התובעת, הנתבע מחזיק בנכס, או בעל הזיקה הקרובה ביותר לו ועל אף דרישות תשלום שוטפות ומכתבי התראה שנשלחו לו, הוא לא שילם את חובותיו בגינו.

סכום התביעה נאמד ב- 86,290 ₪.

3. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה, הואיל והחוב נשוא התובענה אינו תואם את עובדת העדר מגוריו בנכס מזה למעלה מ- 14 שנה.

הנתבע מפנה כי בנכס מחזיק אחיו - מר סאלם אבו אומטיר (להלן: "סאלם"), שפנה לתובעת בבקשה כי תכיר בנסיבות רפואיות מיוחדות הקשורות בו ובבני משפחתו, לשם הנחה המגיעה לו כדין. לטענת הנתבע, התובעת סירבה להכיר במצבו של סאלם ולא עדכנה ברישומיה את זהות המחזיק בנכס, על אף מודעותה לפנייתו.

הנתבע הוסיף כי התובעת נוהגת בו שלא כדין, שעה שגובה חיובי ארנונה רק מחלק מתושבי העיר ומתעלמת מטענותיו.

הנתבע הפנה לסכומים מופרזים ובלתי מוסברים כטענתו בגדר התובענה וטען כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה החל עליה. כדוגמא, התייחס הנתבע, בין היתר, לסכום של 2,222.90 ₪ שנזקף לחובתו ביום 31.12.2002 וגדל כדי 4,742.40 ₪ ביום 7.3.10.

הנתבע הדגיש כי מכתב ההתראה שצורף לכתב התביעה אינו חתום, אינו כולל אישור מסירה והוא נשלח כחודש וחצי לפני הגשת התובענה. לטענתו, גם אם נשלחו מכתבי התראה ביחס לנכס, הם לא התקבלו על ידו משאינו מתגורר בו.

4. התובעת תמכה טענותיה בתצהיר מטעם מנהלת הארנונה הגב' רקפת סלע-פרץ שהאמור בו נסמך בעיקרו על המידע המצוי בתיק הנכס. עוד הגישה התובעת את תצהיר המודד מטעמה, בהקשר לסירוב שנותר לא ברור מטעם הנתבע, לאפשר הכנסת מודד לנכס, חרף החלטותי מהימים 3.6.13, 10.6.13, 19.6.13, 23.6.13.

5. בדיון שנערך לפניי העידו הגב' סלע-פרץ מטעם התובעת ומטעם הנתבע, הוא עצמו ומר סלים אבו אמטיר – אחיו האחר (להלן: "סלים").

דיון והכרעה

6. כעת, אני נדרש להכרעה בשאלות שבמחלוקת בין הצדדים, האם החיובים נשוא התובענה או חלקם נופלים מחוץ לגדרה של תקופת ההתישנות; האם הנתבע אינו המחזיק בנכס והאם נפל פגם בפרטי החיוב שהופנה כלפיו.

7. התרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מאותות האמת שנגלו במהלך הדיון וממכלול נסיבות העניין. שוכנעתי כי ראוי לקבל את התובענה על כל מרכיביה ולדחות את טענות הנתבע.

קבעתי כי הנתבע הוא המחזיק בנכס לאחר שכשל בהוכחה אחרת. מצאתי כי טענותיו הקשורות בסיווג או גודל הנכס אינן בסמכותי וגם אם ביקשתי לבחון גבולותיה, נוכח הטענות שהעלה לפרוטוקול הדיון, הוא נמנע ממתן אפשרות למודד מטעם התובעת לבצע מדידה בנכס והתנהגותו נזקפת לחובתו בהערכת משקלן ומהימנותן של טענותיו.

התרשמתי כי הנתבע נמנע, לאורך שנים רבות, מלשלם את תשלומי החובה לתובעת ביחס לנכס ומלפעול בזמן אמת בתאימות לטענות המלאכותיות אותן הוא משמיע כעת.

העדפתי את גרסת התובעת על פני זו של הנתבע, שלא נתמכה בראיות ובראייה אובייקטיבית של מכלול נסיבות ההתרחשות. על אף העדות היחידה מטעם התובעת בעיקרה של מחלוקת, לא נסתרה גרסתה של גב' סלע-פרץ, לפיה הנתבע הוא המחזיק בנכס מבלי שישלם את תשלומי החובה בגינו.

לא נתתי אמון בגרסאות הנתבע רוויות הסתירות, שנותרו ללא הסבר סביר כמתבקש. הנתבע חדל מהצגת ראיות בתימוכין בגרסאותיו בדמות "איני מחזיק" בנכס, גודלו של הנכס, ההנחה המגיעה בחיובו בשל החזקתו הנטענת על ידי סאלם ופגמים בתחשיבי התובעת.

8. לעניין טענות הנתבע להתיישנות החוב נשוא התובענה, חובותיו לתובעת שבגדרה מצויים בגדר השנים שבתקופת ההתיישנות, כהבהרת גב' סלע פרץ בסעיפים 4-7 לתצהירה, על הטבלה שערכה. הפניות אלו לא נסתרו ודחיתי את טענות הנתבע בהקשר זה.