1.לפני ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, (להלן: "החוק") על החלטתה של הוועדה לעררים שליד שירות התעסוקה מיום 3.9.14, אשר דחתה את ערר המערער בפניה באשר לרישום אי - התייצבות בלשכת התעסוקה ביום 9.7.14.
2.לאחר שעניינו של המערער נבחן מחדש על ידי המשיב ולא הושגה הסכמה, הגישו באי כוח הצדדים טיעוניהם בכתב.
3.בסיכומי ב"כ המערער נטען כי דו"ח הנוכחות לחודש 7/14 שהמערער צירף לנימוקי הערעור, מוכיח כי המערער לא עבד במשרה מלאה בחודש זה, ועל כן, נוכח מצבו הכלכלי ובהעדר הכנסות אחרות, היה זכאי אכן להשלמת הבטחת הכנסה בגין החודש האמור.
לטענתו, לו אכן, לשיטת המשיב, היה על המערער להתייצב בלשכת שירות התעסוקה בשבוע הרלוונטי, היה על אחראית ההשמה ששוחחה עימו טלפונית בשבוע המדובר, לדרוש ממנו להתייצב בלשכה, כלומר, היה על אחראית ההשמה להודיע לו באופן מפורש כי עליו להתייצב בלשכה, דבר שלא נעשה.
לטענת ב"כ המערער, המשיב אינו יכול "לתפוס את החבל משני קצותיו": מחד אחראית ההשמה אחלה למערער בהצלחה, כאילו ראתה בו כבר כמי שעובד במשרה מלאה, אך מאידך בהגיע מועד התשלום, המשיב מתייחס למערער כאל מי שלא עבד במשרה מלאה ומתנה את תשלום השלמת הבטחת הכנסה בהתייצבות המערער משך חודש מלא. המשיב מתעלם מכך שהוא עצמו (באמצעות אחראית ההשמה), ראה במערער במהלך השבוע הרלוונטי כמי שמועסק במשרה מלאה.
לטענת ב"כ המערער, כשם שהתייצב בלשכת שירות התעסוקה לפני האירוע, וכשם שהתייצב לאחריו, לא היתה למערער כל בעיה מעשית להתייצב בלשכת שירות התעסוקה גם בשבוע המדובר. העובדה שהמערער לא התייצב בלשכת התעסוקה בשבוע הרלוונטי נעוצה אך ורק בכך שאחראית ההשמה ששוחחה עימו לא דרשה ממנו להתייצב. לטענתו, אין זה הוגן כי מחדל אחראית ההשמה שלא דרשה ממנו להתייצב בשבוע הרלוונטי ייזקף לחובתו.
עוד נטען כי המערער לא היה מודע לכך שאי התייצבות שבועית תגרום לשלילת זכאותו להשלמת הבטחת הכנסה למשך חודש שלם, ויש לתלות את חוסר מודעותו של המערער לכך גם בשל העדר הסבר והדרכה מצד פקידי המשיב, הן בהעדר הדרכה פרטנית למערער, והן בהעדר הדרכה ברובד הכללי, כגון בהעדר חלוקת אגרת זכויות וחובות, כמקובל במוסדות ציבור אחרים.
לחילופין ביקש ב"כ המערער בנסיבות העניין ומכיוון שהמערער התייצב בלשכת שירות התעסוקה, הן לפני האירוע והן לאחריו, לראות בשיחה הטלפונית שקיים עם אחראית ההשמה כהתייצבות, מכיוון שהמערער לא הסתיר מאום מאחראית ההשמה, לא נקט בשום פעולה התחמקות מעבודה, אלא להיפך, השתוקק להגדיל את משרתו עד למשרה מלאה, ואם היה מתייצב בשירות התעסוקה באופן פיזי, המידע שהיה מוסר לאחראית ההשמה היה זהה למידע שנמסר טלפונית.
לחילופי חילופין נטען כי אם יוחלט כי בגין השבוע הרלוונטי המערער אינו זכאי לרישום של התייצבות, עדיין המערער מבקש לאשר את השלמת הבטחת הכנסה למשך יתרת שלושת השבועות בחודש 7/14 בהם התייצב בפועל בלשכת שירות התעסוקה.
עוד ביקש המערער לקבל את ערעורו גם כסעד מן הצדק נוכח מצבו הכלכלי שאינו שפיר, ובהתחשב בעובדה כי התמיד כל העת בעבודה ולו חלקית ככל שיכול היה, ושאף כל העת שלא ליפול למעמסה על הציבור.
עוד ובנוסף נטען כי על פי הצהרת ב"כ המשיב בדיון מיום 6.9.15, בסמכות מנהלת הלשכה בסניף המטפל לפטור את המשיב מחובת התייצבות אחת שחסרה. על כן, אין מדובר בערעור שעניינו סטייה מהוראת הדין, אלא מדובר על ערעור בדבר הפעלת שיקול הדעת של מנהלת הלשכה. לטענת ב"כ המערער, מנהלת הלשכה לא הפעילה שיקול דעת נכון, עת בנסיבות המפורטות לעיל, לא פטרה את המערער מחובת התייצבות אחת.
4.בטיעוני ב"כ המשיב פורט כי המערער בן 47, חידש את התייצבותו ביום 2.7.14 וכבר במעמד זה קיבל הצעת עבודה לחברת "שיא ביטחון" לתפקיד שומר. המערער התבקש לגשת לריאיון עבודה ולדווח ללשכה תוך 24 שעות לגבי תוצאות הראיון. המערער לא דיווח ללשכה, וביום התייצבותו לאחר מכן, ה 9.7.14 לא התייצב כלל. ביום 16.7.14 התייצב שוב בלשכה, נשאל על תוצאות ההפניה שקיבל והודיע במעמד זה כי חזר לעבודה הקודמת ועובד 10 שעות שבועיות. הוסבר לו כי הוא חייב להמשיך להתייצב בלשכה כל עוד לא הגדיל את שעות העבודה. המערער אכן המשיך להתייצב כנדרש.
על פי הנטען, שירות התעסוקה הוא כלי עזר למוסד לביטוח לאומי, שנותן דיווח עובדתי ואמתי לרצף ההתייצבות ולמבחן תעסוקתי, ואינו קובע זכאות.
בתיק אין מחלוקת עובדתית כי המערער לא התייצב ביום 9.7.14 כנדרש. על פי החוק, התקנות והנהלים, לא ניתן לרשום למערער ולדווח לביטוח הלאומי התייצבות בלשכה, כאשר בפועל הוא לא התייצב.
לעניין אי התייצבות דורש עבודה בלשכת התעסוקה יש התייחסות בסעיף 21 לתקנון שירות התעסוקה, הקובע סנקציה למחוסר עבודה שלא התייצב בלשכה במועדים שנקבעו. סעיף 20 לתקנון דן באי התייצבות ללא "סיבה סבירה", המוגדרת כ"סיבה שלדעת מנהל לשכת שירות התעסוקה מצדיקה - לפי הנהוג ביחסי עבודה תקינים – היעדרות מעבודה".
על פי הנטען, ביה"ד הארצי הביע דעתו כי רשימת המקרים בעטיים לא תיזקף אי התייצבות דורש עבודה לחובתו הינה ממצה וסגורה, וכך גם בפסיקה שניתנה בבית דין זה, לפיה החלטה בדבר "סיבה סבירה", סיבה "שלדעת מנהל הלשכה מצדיקה היעדרות מעבודה על פי הנהוג ביחסי עבודה תקינים", הינה החלטה המסורה לשיקול דעתו הבלעדי של מנהל לשכת התעסוקה.
הכרעה
5.חוק הבטחת הכנסה התשמ"א-1981 (להלן:"החוק"), מזכה אדם בגמלת הבטחת הכנסה או השלמתה, רק אם (לענייננו) הוא "מוכן ומסוגל לעבוד". המבוטח אינו ממלא את חובתו על פי החוק והתקנות, אלא כאשר הוא רשום בלשכת התעסוקה כדורש עבודה ועליו לעשות מאמץ סביר, בתום לב, לעבוד.
(דב"ע נג/3-91 מחמד אבו גאמע נ' שירות התעסוקה, פד"ע כה 297).
בהתאם להוראות החוק והתקנות, על המבוטח להתייצב בלשכת התעסוקה כדורש עבודה התייצבות מלאה על פי נהלי שירות התעסוקה, ומבלי שהתקיים תנאי זה, המוסד לביטוח לאומי, וכך גם בית הדין, אינו רשאי לאשר את תשלום הגמלה, שכן על המבוטח למצות את מלוא אפשרות השתכרותו, בטרם יהיה זכאי לגמלה מהקופה הציבורית.
6.בשים לב להלכות אלו, שקלתי את עניינו של המערער.
7. על פי סעיף 21 לתקנון שירות התעסוקה, מנהל הלשכה רשאי לקבוע על פי שיקול דעת מהי "סיבה סבירה" לאי התייצבות דורש עבודה בלשכה כנדרש.
אכן, על פי הפסיקה שהובאה, החלטה זו מסורה לשיקול דעתו הבלעדי של מנהל לשכת התעסוקה, עם זאת, החלטה כאמור , ככל החלטה מנהלית אחרת, כפופה לביקורת שיפוטית, לרבות עמידה במבחני הסבירות והמידתיות.
8.במקרה זה עולה כי ביום ההתייצבות המערער הודיע לפקידת ההשמה טלפונית כי הוא יעבוד במשרה מלאה בחודש זה, דבר שבסופו של יום לא התממש.
אין כל ספק כי המערער לא התחמק מההתייצבות בלשכה. נהפוך הוא, בנסיבות המתוארות לעיל, שלא נסתרו, ניתן לראותו כמי עשה כל הנדרש, בתום לב, כדי לעבוד, כפי שמצופה שנדרש מדורש עבודה על פי הפסיקה.
המערער טלפן לפקידת ההשמה "בזמן אמת", ועל כך אין מחלוקת עובדתית. המערער מסר טלפונית את המידע ולא התעלם מחובותיו כדורש עבודה. כלומר, נכון למועד (יום) ההתייצבות, הודיע המערער כי הוא משובץ בהיקף עבודה מלא, וזו הייתה התמונה העובדתית נכון ליום ההתייצבות, ופקידת ההשמה עצמה סברה באותו זמן כי לא נדרשת התייצבותו, הואיל והמערער היה אמור לעבוד למשרה מלאה, דבר שרק בהמשך ובדיעבד הסתבר כי לא התממש בפועל.
לפיכך, נכון ליום ההתייצבות, אף פקידת ההשמה עצמה לא סברה כי נדרשת התייצבותו של המערער בפועל, וממילא גם לא מסרה למערער כי עליו להתייצב.
9.יוטעם עוד כי לאחר שהסתבר לו כי לא ישובץ בעבודה מלאה אצל המעסיק, חזר המערער להתייצבות מלאה וסדירה כנדרש, כפי שעשה גם קודם לכן, ועל כך אין חולק.
10.במצב הדברים האמור ובמיוחד בשים לב לכך שלא נפל אשם או מחדל בהתנהלותו של המערער, שוכנעתי כי יש להפעיל את העיקרון המנחה בתחום הביטחון הסוציאלי, ואף אם נותר ספק, הוא ייזקף לזכותו של המערער ולא לחובתו.
11.לאור האמור לעיל, הריני קובעת כי יש לראות באי הגעתו פיזית של המערער ביום ההתייצבות כ"סיבה סבירה" לאי התייצבותו ולחילופין, את השיחה הטלפונית עם פקידת ההשמה כעונה על דרישות ההתייצבות באותו יום, וזאת לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה.
סוף דבר
12.הערעור מתקבל.
13.בהתאם, יש לראות את המערער כמי שהתייצב התייצבות מלאה בחודש יולי 2014 לעניין זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.
14.משהמערער יוצג בהליך באמצעות הלשכה לסיוע משפטי – אין צו להוצאות, על אף קבלת הערעור.
ניתן היום, 25 יולי 2016, בהעדר הצדדים.
חתימה