פלונית נ׳ קצין התגמולים

רקע

1. הערעור שלפנינו הוא על החלטת המשיב מיום 20.1.2016, בה הודיע המשיב לאלמנת המנוח ט.י., ז"ל, (להלן- המנוח) כדלהלן: "פנייתך שבנדון נדחית מאחר ועפ"י חוות דעת רפואית מתאריך 29.12.15, אין קשר בין נסיבות פטירתו של בעלך היקר פלוני, ז"ל, לבין נכותו המוכרת כמשמעותו בחוק".

    

   בכל מקום בו יוזכר שם המנוח יירשם במקום שמו "המנוח".

    

2. להלן פרטים אודות המערער

    

   • המנוח יליד שנת 1941;

   • הוא התגייס לצה"ל בשנת 1959;

   • הוא שירת כשנתיים וחצי שירות סדיר ולאחר מכן המשיך לשרת בשירות קבע במשך כ-16 שנים עד לשנת 1978;

   • למנוח היו מספר פגימות שהוכרו ע"י המשיב: PTSD בשיעור 30%, דלקת בקיבה בצורה בינונית בשיעור 10%, אבנים בכליות עם התקפים של זיהום בשיעור של 20% וכן צלקות בבטן ומצב לאחר ניתוח של הקיבה בשיעור 1%. נכותו הכוללת הועמדה על 51%.

   • המנוח נפטר בביתו, ביום 27.1.2013 ,מדום נשימה , בהיותו כבן 72 שנה, [ראו בעניין זה את דו"ח מד"א שם צוין בסעיף "מחלה נוכחית" CARDIAC ARREST בעמ' 171 בתיק רפואי 1].בסעיף "מחלות עבר" צויי בטופס הנ"ל COPD שהיא מחלת ריאות חסימתית, או בלע"ז CHRONIC OBSTRACTIVE PULMONARY DISEASE .

      

   • המנוח הגיש עוד כשהיה בחיים בקשה להכרה בנכות מוסבת בין אחת ממחלותיו המוכרות (PTSD) לבין מחלת הריאות COPD. וועדה רפואית מחוזית קבעה ביום 16.10.02 שאין קשר בין תלונותיו המתייחסות לריאותיו לבין הנכות המוכרת [;גם ביום 26.1.2011 טען המנוח שמחלת הריאות נובעת משימוש בסיגריות עקב מצב נפשי, דיכוי ריאתי על רקע שימוש בקנביס ושמצבו הנפשי גרם לכך שהמערער לא טיפל בריאותיו כדרוש. הוועדה הרפואית המחוזית דחתה את טענותיו . גם הוועדה הרפואית העליונה דחתה את הערעור. גם ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על החלטה זו [ראו ע"ו 32666-08-121 ]

   • בהליך דנן המערערת ריכזה את טיעוניה לעניין העישון שנבע ממצבו הנפשי של המנוח והוא שגרם למות המנוח ממחלת COPD.

      

3. תצהירים מטעם המערערת

    

   מטעם המערערת הוגשו תצהירים כדלהלן: ר׳ כ׳ בתו של המנוח; א׳ ט׳, בתו של המנוח; א׳ ט׳  בנו של המנוח, א׳ ט׳ בנו של המנוח והמערערת עצמה. כל אחד מהמצהירים הנ"ל הדגיש את העישון הרב שעישן המנוח, את חוסר יכולתו להיגמל מהעישון, את התפרצויותיו כאשר העירו לו להפסיק לעשן. המערערת, אלמנת המנוח ציינה בתצהירה שבשנות חייו האחרונות של המנוח הוא התקשה לנשום בעלייה במדרגות, והוא המשיך לעשן גם כשהיה מחובר למחולל חמצן.

    

4. חוות דעת המומחים הרפואיים

    

   מונחות בפנינו חוות דעת רפואיות כדלהלן:

   מטעם המערער- חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי מיום 30.1.19 של פרופ' חיים קנובלר וחוו"ד של ד"ר יצחק רוזנברג , מיום 28.1.19 המשמש כמומחה למחלות פנימיות ומחלות ריאה;

   מטעם המשיב שתי חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי: האחת מיום 29.12.2015 והשנייה מיום 17.2.20 בתחום הפסיכיאטרי של ד"ר חיים שם דוד וחוו"ד מיום 30.7.20 של פרופ' שלמה ברלינר המשמש כמומחה למחלות פנימיות וקרישת דם;

    

   במאמר מוסגר נציין שהמשיב הגיש באמצעות ב"כ שתי חוו"ד רפואיות מטעמו רק ביום ההוכחות. הוועדה החליטה למרות עובדה זו לשמוע את המומחים מטעם המשיב לא רק בשל הסמכות הנתונה לה בסעיף 28 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) אלא בשל כך שככל שמדובר בשאלות רפואיות או מדעיות יש מקום לאפשר לבעלי הדין למצות את כל הראיות שביכולתם להביא גם אם באיחור. כמובן שאם הדבר היה מחייב קביעת מועד נוסף לדיון בשל ההגשה המאוחרת של חוות הדעת, היינו מאפשרים את הדבר ככל שב"כ המערערת היה מבקש את הדבר. אלא שבמקרה שלפנינו לא נדחה הדיון, וב"כ המערערת מיצה את זכותו לחקור בחקירה נגדית את המומחים מטעם המערערת.

    

   להלן כמה ציטוטים מכל אחת מחווה"ד לפי סדר כתיבתן מבחינה כרונולוגית:

    

   בחווה"ד (מטעם המשיב) של ד"ר חיים שם דוד מיום 29.12.15 , נכתב, בין היתר, כדלהלן:

    

   "....מהמסמכים שהצגתי עולה שהמנוח עישן לפני שסבל מכל הפרעה נפשית או ריאתית (לכל המאוחר משנת 1962). העישון שלו היה כבד כבר אז. עד שנת 1977, עת שוחרר מצה"ל לא סבל ממחלה ריאתית או מהפרעה נפשית. מוועדות רפואיות משנת 1978 ו-1979 צוין שלא סבל מהפרעה נפשית ולא נקבעה לו נכות נפשית. בתחילת שנות ה-90 מצבו הנפשי הורע לאחר תאונת דרכים, פגיעות בעבודה, וחבלה באגן במהלך טיול עם נכות גופנית משמעותית ופגיעה ביכולת ההשתכרות. אובחן כסובל מדיכאון תגובתי, הפרעת אישיות. הנדון הוכר בשנת 2002 החל משנת 1999 כסובל מ-PTSD. ברבות השנים קיבל אישור לעישון קנאביס בשל כאבים כרוניים (אלו אינם קשורים למחלתו המוכרת) והאישור ניתן שנים רבות בתוך עישון כבד. על פי האמור לעיל, עולה שהנדון עישן, כעישון כבד עוד טרם להסתמנות נפשית (1977) כלשהי ועוד טרם להתפתחותה של מחלת הריאות שלו. תפיסה זו שלי, דומה לזו של הוועדה הרפואית מיום 30.6.2011 ושעליה הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי שבפסק דינו דחה אותו. גם מבחינה רפואית גרידא אין אסכולה רפואית הרואה במחלתו הנפשית כגורמת לעישון. אין אסכולה רפואית הרואה בעישון או בניקוטין כצורת טיפול למחלתו המוכרת. אין כל קשר בלתי אמצעי כלשהו בין מחלתו המוכרת או מצבו הנפשי בכלל למחלת הריאות שלנו. בנוסף, לא מצאתי קשר בלתי אמצעי או כלשהו בין מחלתו המוכרת לבין העישון. אין קשר בין פטירתו של המנוח למחלתו המוכרת PTSD".

    

   בחוו"ד מטעם המערערת של ד"ר יצחק רוזנברג מיום 28.1.19 , נכתב, בין היתר, כדלהלן:

    

   "....יש קשר סיבתי מובהק ומוכח בין העישון לבין COPD; יש קשר מובהק בין כמות העישון לבין חומרת המחלה, התלקחויות ותמותה מ-COPD ; יש קשר מובהק בין משך העישון לתוצאה דלעיל של ה-COPD;.....מכיוון שגם כמות העישון הכוללת וגם משך זמן העישון כל אחד לחוד מהווים גורם משמעותי בהתפתחות COPD, חומרתו והתמותה ממנו, ומכיוון שהמנוח, ז"ל הגביר את פרקטיקת העישון ואף התמיד בה בגלל מחלת הנפש המוכרת, הרי שיש לראות את ה-COPD כנגרם וכתוצאה של מחלת הנפש המוכרת, ואת המוות הנגרם ממנו כתולדה של הנכות המוכרת.....הוכח ע"י הספרות הרפואית , כי עצם העישון המוגבר וחוסר היכולת להיגמל ממנו שנובעים כאמור מן הפגימה הפסיכיאטרית המוכרת, גורם לקיצור תוחלת חיים של כ-10 שנים, לעומת אנשים שאינם מעשנים. ...מחלת ה-COPD של המנוח הלכה והחמירה לכדי חומרה קיצונית עד כדי אי ספיקה נשימתית, בגלל התגברות העישון והתמשכותו, הבלתי נמנעים, למרות הוראות הרופאים להפסקתו...ההתלקחויות הינן גורם הסיכון המשמעותי ביותר למוות מ-COPD , במיוחד אם הן חמורות, יותר מכך, כשהן דורשות אשפוז, ובמיוחד תוך כשנה מהאשפוז. ..."

    

    

   בחוו"ד מטעם המערערת של פרופ' חיים קנובלר מיום 30.1.19 , נכתב, בין היתר, כדלהלן:

    

   "....בשנת 1976 הוכר המנוח כנכה צה"ל בשל בעיותיו הגופניות במערכת העיכול ובמערכת השתן, אך המשיך לשרת בקבע עד שמצוקתו הנפשית הפכה גלויה, והוא שוחרר שחרור נפשי מצה"ל בשנת 1977.....לאחר שחרור מצה"ל החל גם לעשן 'ללא הפסקה'. לדברי טובה, המנוח החל לעשן בשירות עם גיוסו לצה"ל. לפני שחרור משירות הקבע נהג לעשן בין קופסת סיגריות לשתיים ביום, אך לאחר השחרור עבר לעשן בין 3-5. בכל ביקור אצל רופאים נאמר לו להפסיק לעשן- אך הוא לא היה מסוגל לכך, ואף בשלב מאוחר כאשר השתמש במחולל חמצן-המשיך עדיין לעשן. למרות בקשותיו שנבעו מחוסר יכולתו להתפרנס, לא הוכרה נכותו הנפשית ולא טופלה עד שנבדק בשנת 1999 מטעם קצין התגמולים...פרופ' קוטלר ציין לגביו "...הפרעה נפשית משולבת שבמרכזה הפרעה בתר-חבלתית כרונית מלווה בדיכאון מישני ובביטויים פסיכופיסיולוגיים שונים". הוא גם שיער שמצב אי הספיקה הנפשית התפתח על רקע הגיוס המשוער של בניו לצה"ל.....בשנות חייו האחרונות טופל המנוח ע"י 19 תכשירים רפואיים שונים. בנוסף לקנביס הרפואי אותו קיבל לטיפול בכאבים. לקראת פטירתו היה מצבו הגופני ירוד ביותר. הוא התקשה לבלוע, התקשה לנוע ונזקק לעזרה כמעט בכל פעולות היום יום....מקבלת האנמנזה הקו-לטרלית מאלמנתו של המנוח ומבנותיו ומעיון בחומר הרפואי עולה כי: בשל ההפרעה הפוסט טראומטית גם עישן עישון כבד בהרבה מכפי שנהג לעשן בעבר; וכן, בשל ההפרעה הפוסט טראומטית לא היה מסוגל כלל לחדול מלעשן גם כאשר אובחן כסובל ממחלת ריאות כרונית...אצל הלוקים בתסמונת נמצאה שכיחות כפולה של עישון, בין היתר בשל הקשיים המיוחדים שלהם בגמילה ממנו.....בניגוד לאמור בחוות דעתו של ד"ר שם דוד, קיים קשר ברור ומובהק בין ההפרעה הפוסט טראומטית לבין פטירת המנוח, בשל הגברת העישון, בשל הקושי להפסיק לעשן, ובשל כישלונו בטיפול במחלת הריאות הכרונית והזנחתה על ידו".

    

    

    

    

   בחווה"ד מגיבה (מטעם המשיב) של ד"ר חיים שם דוד מיום 30.7.20 , נכתב, בין היתר, כדלהלן:

    

   "....עמיתי מייחס ל-PTSD שהמנוח היה מוכר בגינו כגורם להגברת העישון הנטען אבל אינו מתייחס לכך ואינו מסביר מדוע אינו מייחס לאירועים אחרים בחייו את האפשרות שגרמו להגברת העישון; למשל, האם לשיטתו תאונת דרכים שלאחריה דיווח על תסמינים המתאימים ל-PTSD גרמה להגברת העישון ואירועי חיים אחרים טראומטיים אינם בעלי משקל כלשהו?....הקושי להיגמל מעישון הוא אוניברסלי ואינו נחלת הלוקים בהפרעה נפשית זו או אחרת...מהרישום שבתיקו עולה שהיו לו תקופות שהצליח להפחית מכמות של 3-4 קופסאות ל-2-3 קופסאות....האסכולה הרפואית אינה קושרת בין מצבים נפשיים כגון דיכאון ופוסט טראומה לעישון. הקשר בין התופעות הללו הוא דו כיווני , כלומר לא ניתן לקבוע קשר של גרימה בין תופעות אלו. אדם מעשן מסיבות רבות ומשלא ידוע הגורם לעישון- שלרוב סביבתי-לא ניתן לקבוע כי הגורם הינו מצב נפשי דווקא.....משמצאתי שאין קשר בין PTSD לבין עישון, אני קובע שאין קשר בין מצבו הנפשי ולבין עישון".

    

   בחוו"ד מגיבה מטעם המשיב מיום 30.7.20 של פרופ' שלמה ברלינר, נכתב, בין היתר, כדלהלן:

    

   "....על פי כל הנתונים שהוצגו בפניי ובעיקר על סמך תיאור האירוע ע"י צוות מד"א נראה לי שהמנוח נפטר בתמונה של מוות לבבי. אינני יכול לשלול את האפשרות שהעישון הכבד תרם לאירוע הלבבי. היפוקסמיה בחולה ריאות קשה יכולה לתרום להופעת הפרעת קצב קטלני בזמן אירוע לב. לפיכך, ולמרות שסיבת המוות אינה ידועה, לא ניתן לשלול לחלוטין קשר עם עישון כבד ומחלת ריאות קשה מלווה בהיפוקסמיה כרונית. מאחר שהעישון ומחלת COPD אינם קשורים לנכותו המוכרת, הרי שאין קשר בין הנכות המוכרת לבין פטירתו של המנוח ".

    

   דיון

    

5. לאחר עיון כולל בתיקו הרפואי של המנוח, בחוות הדעת של המומחים מטעם שני הצדדים, בחקירתם של אלה בפניי הוועדה, בתצהירים שהוגשו מטעם המערערת ובחקירתם של אותם מצהירים שהעידו בפני הוועדה ובטיעוני הצדדים ובסיכומיהם בכתב, החלטנו לקבל את הערעור. בהמשך הדברים יובאו טעמינו למסקנה זו.

    

6. נציין כי השאלה העיקרית שעליה יתקבל או יידחה ערעור זה היא האם יש קשר סיבתי בין פטירתו של המנוח לבין נכותו המוכרת, במיוחד בתחום הנפשי, שלטענת המומחים מטעמה של המערערת נגרמו בעיקר בשל כך שהמנוח הרבה לעשן, ולא היה מסוגל להיגמל מהעישון במיוחד כאשר פרצה מחלת הריאות הכרונית אצל המנוח.

    

7. בטרם שנדון לפניי ולפנים במחלוקות שבין הצדדים נציין שאמנם לא נערך לגבי המנוח ניתוח שלאחר המוות ומה שיקבע לדידנו הוא האמור בתעודת הפטירה של המנוח שבה נרשם שסיבת המוות הייתה " מדום נשימה" [ראו בעניין זה את דו"ח מד"א שם צוין בסעיף "מחלה נוכחית" CARDIAC ARREST בעמ' 171 בתיק רפואי 1]. בסעיף "מחלות עבר" צוין בטופס הנ"ל COPD שכאמור היא מחלת ריאות חסימתית. למעשה שני המומחים מטעם המשיב גם ד"ר שם דוד בחוות דעתו מיום 29.12.15 יצא מתוך הנחה שסיבת מותו של המנוח הייתה מ"דום נשימה" וגם פרופ' ברלינר קבע בחוות דעתו ש"קיים קשר ברור ומובהק בין ההפרעה הפוסט טראומטית לבין פטירת המנוח, בשל הגברת העישון, בשל הקושי להפסיק לעשן, ובשל כישלונו בטיפול במחלת הריאות הכרונית והזנחתה על ידו".

    

8. ב"כ המשיב ציינה בסיכומיה מספר החלטות שדחו את תביעות המערער שהוגשו בעת שהיה בחיים ובהן ביקש להכיר בקשר שבין מחלת הריאות לבין נכותו הנפשית. אלא שהחלטות אלו לא יוצרות השתק ואינן בבחינת "מעשה בי"ד", ואלמנתו רשאית להעלות את הפלוגתא הנ"ל ולהוכיח אותה לא רק מפני שלא הייתה צד לאותם הליכים, אלא שבמקרה שלפנינו אנו עוסקים בפלוגתא שונה, שמפורטת בסעיף 6 דלעיל, אנו עוסקים גם בראיות חדשות שלא הובאו בפני הוועדות, ובנוסף אנו עוסקים בחוק משפחות חיילים ולא בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) והתקנות שהותקנו על פיו.

    

9. אמנם קיים חומר ראייתי המצביע על כך שהמנוח " עישן לפני שסבל מכל הפרעה נפשית או ריאתית ", כך גם כתב ד"ר שם דוד, המומחה הפסיכיאטרי מטעם המשיב. אלא שהמערערת בתצהירה כתבה ש"לאחר השירות השתנה הרגל העישון מן היסוד. כעסיו הרבים, שליוו אותו כאמור לאורך רוב שעות היום, לוו תמיד בעישון מאסיבי מאד". קביעה זו לא הופרכה. "בשל ההפרעה הפוסט טראומטית גם עישן עישון כבד בהרבה מכפי שנהג לעשן בעבר; וכן, בשל ההפרעה הפוסט טראומטית לא היה מסוגל כלל לחדול מלעשן גם כאשר אובחן כסובל ממחלת ריאות כרונית...אצל הלוקים בתסמונת נמצאה שכיחות כפולה של עישון, בין היתר, בשל הקשיים המיוחדים שלהם בגמילה ממנו". פרופ' קנובלר אף הפנה למאמרים המאששים את הקביעה הנ"ל ואלה לא הופרכו ע"י מומחה המשיב. לכך יש להוסיף את האמור בחוות דעתו של ד"ר רוזנברג, שאף היא לא הופרכה בנקודה זו ש" הוכח ע"י הספרות הרפואית , כי עצם העישון המוגבר וחוסר היכולת להיגמל ממנו שנובעים כאמור מן הפגימה הפסיכיאטרית המוכרת, גורם לקיצור תוחלת חיים של כ-10 שנים, לעומת אנשים שאינם מעשנים. ...מחלת ה-COPD של המנוח הלכה והחמירה לכדי חומרה קיצונית עד כדי אי ספיקה נשימתית, בגלל התגברות העישון והתמשכותו, הבלתי נמנעים, למרות הוראות הרופאים להפסקתו". כאן ייאמר שגם ד"ר ברעם (מטעם משרד הביטחון) כתב שבגלל העישון וחוסר היכולת להיגמל ממנו וגם כמות העישון וגם משך זמן העישון, מהווים גורם בהתפתחות COPD, חומרתו והתמותה ממנו.

    

10. אצל המערער היו התלקחויות חוזרות שהצריכו אשפוז גם בשנתו האחרונה ולעניין זה כתב ד"ר רוזנברג בחוות דעתו שלא נסתרה אף בנקודה זו ש" ההתלקחויות הינן גורם הסיכון המשמעותי ביותר למוות מ-COPD , במיוחד אם הן חמורות, יותר מכך, כשהן דורשות אשפוז, ובמיוחד תוך כשנה מהאשפוז".

     

11. בהקשר זה ראוי להזכיר את פסה"ד שניתן בע"א 147/66 עליזה גורלי נ' קצין התגמולים, שם העובדות היו כדלהלן: בעלה של המערערת, גרשון גורלי, נפצע קשה במלחמת הקוממיות ושנים אחדות אחרי שחרורו משירותו בצבא החל לסבול מלחץ-דם גבוה ומהמיחושים הנגרמים על-ידי כך;  בשנת 1955 הוא עמד לפני הרעדה הרפואית העליונה ולפי החלטתה אושרו לו 30% נכות בשל מחלה זו. כעבור שנים אחדות הוא החל לסבול מהתקפות-לב וביקש להגדיל אחוזי נכותו ובשנת 1963 קבעה הרעדה הנ"ל, כי חלה הרע בבריאותו מאחר והייתה לו התפתחות נוספת של מחלת לחץ-הדם "כולל אוטם שריר הלב". הוא נפטר בשנת 1964 ולפי תעודת מנהל בית-החולים העירוני בתל-אביב, הייתה סיבת מותו אוטם בשריר הלב. המערערת דרשה תגמולים מקצין התגמולים ועילתה הייתה, כי המנוח היה בגדר "חייל שנספה במערכה" כמשמעותו בחוק הנ"ל, וכי מותו נגרם בשל החמרת מחלת לחץ-הדם האמורה. קצין התגמולים דחה את התביעה על-יסוד חוות דעתה של הוועדה הרפואית העליונה . בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור, פסק, בין היתר, כך: " אם סיבת המוות לא הייתה תוצאה מלחץ-דם גבוה בלבד, אך הייתה גם תוצאה מלחץ-דם גבוה, ואולי מעוד גורמים נוספים, די בכך כדי לשמש חוליית הקשר הדרושה שבין מות המנוח לבין החמרת מחלתו בתקופת שירותו ועקב שירותו".

     

12. במכלול השיקולים יש להביא בחשבון את העובדה שהמנוח הוכר כסובל מנכות נפשית בשיעור של 30% שמוגדרת בסעיף 34א' לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), תש"ל-1969 כך: " הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים, קיום צירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן ניכר30%". המערערת, אלמנת המנוח העידה בתצהירה: "....אם היינו מזכירים לו שהוא צריך להפסיק לעשן, היה מתקומם ומרים צעקות ומתעצבן. הוא היה מפסיק לאכול ולשתות והיה מעשן עוד יותר.....בשנים האחרונות כבר התקשה לנשום במדרגות, היה משתעל שיעול כבד, מדליק סיגריה וממשיך לעלות הביתה. היה יושב מחובר למחולל החמצן וסיגריה בידו. לא היה אכפת לו מהסיכון של קרבת אש לחמצן. גם כשהיה עם בקבוק חמצן ומצבו הריאתי היה קשה, הוא המשיך לעשן, ולא עניין אותו דבר. לא היה מצב שאין לו סיגריה ביד או בפה. אפילו מיד כשהיה מתעורר". התנהגות זו שלא נסתרה, בדיוק מתיישבת עם הגדרת סעיף 34א הנ"ל.

     

13. ב"כ המשיב הפנתה בסיכומיה לפסק הדין שניתן בתיק ע"ו (חי') 46023-04-15. העובדות שם היו כדלהלן: המערער באותו הליך התגייס לצה"ל בשנת 1974 ושירת כגשש. כשנה לאחר מכן התפרצה אצלו מחלת נפש – סכיזופרניה פרנואידית כשנתיים לאחר מכן ביקש להכיר במחלת ריאות כרונית בה לקה כ"נכות מוסבת". הוא טען כי המחלה הריאתית היא תולדה של עישון כבד (שנבע ממצבו הנפשי. ועדה רפואית מחוזית דחתה טענותיו בדבר קשר סיבתי בין הסכיזופרניה למחלת הריאות, וקבעה שהמחלה ריאתית נובעת מהמשך העישון רב השנים. האיש ערער לוועדה רפואית עליונה, צירף חוות דעת מומחה וטען שקיים קשר סיבתי מובהק בין סכיזופרניה לבין עישון. הוועדה העליונה הפכה את החלטת הוועדה המחוזית והכירה במחלת הריאות כנכות מוסבת של 80%. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור בביהמ"ש המחוזי בחיפה. השופטת ריבי למלשטריך-לטרקיבלה הערעור. השופטת הסבירה כי גם מעשנים שאינם חולים במחלת נפש נסחפים לעישון כבד. העישון – שהוא חוליה נוספת שבין מחלת הנפש לבין המחלה הריאתית – מוציא את הקשר הסיבתי מההגדרה הנדרשת בתקנות הנכים להיותו קשר "בלתי אמצעי". מעבר לכך, השופטת הוסיפה נימוק ערכי. עישון היא פעולה יזומה ונשלטת גם אם נדרש מאמץ רציני לשלוט בה. "האם ראוי שהקופה המתוקצבת במשורה לאגף השיקום תכסה גם נכים העוסקים ביודעין בפעילות מזיקה שמתריעים מפני נזקה בכל פורום אפשרי, רפואי וציבורי?" שאלה השופטת, וגם ענתה: "האחריות של המדינה מסתיימת במקום שאנשים בוחרים במודע להזיק לעצמם". גם אם מחלת הנפש מחלישה את כוח הרצון של המשיב, מצב זה אינו שונה מפגיעות קשות אחרות, שמביאות לדכדוך רב, הוסיפה השופטת. כמו כן, השופטת קיבלה את טענת המדינה והצביעה גם היא על שיקול המדיניות. השופטת העירה כי כספי קופת הנכים מוגבלים, ולכן ככל שנרחיב את הזכאות של נכים בגין "נכות מוסבת" גם למקרים של גורמים זרים מתערבים, נקטין את הזכות של נפגעים אחרים שסיכנו עצמם למען המדינה. אלא שפסה"ד הנ"ל איננו משפיע על שיקולינו בתיק זה מהטעמים הבאים:

    • הדיון בתיק ע"ו (חי') 46023-04-15 היה ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שדנה בשאלה האם מחלת הריאות ממנה סבל היא "נכות מוסבת" ממחלת הנפש שהייתה נכות מוכרת אצל אותו אדם. הדיון היה לפי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל- 1969. מנגד, הדיון שלפנינו הוא בין המערערת , אלמנת המנוח, כנגד קצין התגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950. מדובר בצדדים שונים, בחוקים שונים ובשיקולים אחרים. הרבה יותר ליברליים מאלה שקיימים בחוק הנכים (תגמולים ושיקום) ותקנותיו., וזאת כפי שנפרט בהמשך הדברים.

    • העובדה שתביעתו של חייל או מי שהיה חייל, נדחתה בעודו בחיים אינה מובילה בהכרח לכך שתביעת אלמנתו תידחה כשזו מוגשת לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה ומצורפות אליה ראיות חדשות בצורת חוות דעת רפואיות חדשות.

    • במכלול השיקולים השונים, אין להתעלם מעובדה רפואית שהמנוח בתיק זה סבל גם מנכויות נוספות; וד"ר רוזנברג, המומחה מטעם המערערת, כתב בחוות דעתו, בעניין זה בין היתר, כדלהלן: "להתלקחויות התדירות והחמורות שהיו מנת חלקו של המנוח, גרמו מספר רב של גורמים, שהם תוצאה של הנכויות המוכרות שלו....העדר היענות לטיפול התרופתי המומלץ כתוצאה מהפגימה הפסיכיאטרית...קיומו של החזר קיבתי-ושטי כחלק מהנכות המוכרת במערכת העיכול. במחקר הרפואי הוכח כי עצם קיומו של PTSD ושל דיכאון, חלק מהפגימה הנפשית המוכרת של המנוח, גורמים להיארעות יתר של התלקחויות של ה-COPD. הרזון הקיצוני של המנוח, כל הגורמים האמורים לעיל החמירו את היארעות ההתלקחויות ואת עוצמתן, מה שגרר בעקבותיו את התמותה מ-COPD. נובע מכך , כי יש לראות את המוות מ-COPD כנגרם וכתוצאה של הפגימות המוכרות בתחום מחלת הנפש ובתחום מערכת העיכול. עוד הוסיף ד"ר רוזנברג ואמר "סיכויי התמותה של המנוח ממחלת ה-COPD, גברו באופן משמעותי ובמישרין כתוצאה מפגימותיו המוכרות. סיכויי התמותה של חולי COPD עם מדד BMI נמוך מ-25, כפי שהיה , כזכור, אצל המנוח, כתוצאה מפגימותיו המוכרות, גבוהים יותר מבחולי COPD עם משקל תקין או עודף. עצם הדיכאון, פגימה מוכרת אצל המנוח, מגביר כשלעצמו את הסיכון להתלקחויות בחולי COPD.....התמונה הכוללת העולה מדברינו מבססת את הקשרים הרבים מאד בין פגימותיו המוכרות של המנוח ואת הסיבתיות שלהן בהקשר למותו המוקדם ממחלת COPD". ד"ר רוזנברג הביא אסמכתאות המבססות את עדותו, ומכל מקום אצל המשיב לא היו הפניות למחקרים או מאמרים המבססים את דבריהם.

       

14. במקרה שלפנינו לא מדובר במי שהייתה לו רק מחלה אחת (PTSD) שכן גם דיכאון וגם נכויות נוספות שלא היו באף אחד משלל פסקי הדין שצירפה ב"כ המשיבה, וציטטנו לעיל, את דעתו של ד"ר רוזנברג בקשר לכך. גם אם תמצי לומר שיש פנים לכאן או לכאן באשר לשאלה האם PTSD וחרדה מובילים לעישון יתר ומתמשך וחוסר יכולת להפסיקו וגם אם תמצי לומר שיש פנים לכאן ולכאן אם הפגימות הנפשיות הובילו אצל המנוח והגבירו אצלו את העישון, עד אי יכולת להפסיקו, חלה ההלכה של ביהמ"ש העליון, אשר לפיה "כאשר אין לאל ידו של אף אחד מהצדדים להביא ראיה משכנעת בדבר השאלה מה גרם למחלה הקטלנית, וכאשר עומד בית המשפט בנקודה זו בפני תוצאה של 'תיקו', אזי יהיה הדבר לרועץ לקצין התגמולים, ותביעתם של חברי משפחת המנוח על פי החוק דינה להתקבל" (ראו: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 646, 650). הלכה זו עולה בקנה אחד ומשתלבת עם מדיניותו של בית משפט זה "לגלות יחס של רוחב לב לתביעה, שאם לא יעשה כן תסוכל מטרת החיקוק הבא להיטיב עם מי שנושא בסיכון למען המדינה".

     

     

     

     

     

     

15. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל. הננו מחייבים את המשיב לשאת בהוצאות המערערת לגבי שכ"ט כ"א מהמומחים בסכום כספי לפי קבלה שתציג למשיב, וכן בשכ"ט עו"ד ע"ס 7,500 ₪ + מע"מ על סכום זה.

    חתום חתומה חתומה

    ------------------------------- ---------------------------------------- ----------------------------

    כב' השופט יואל צור ד"ר הדר ירדני גב' בוריה דדון

    יו"ר הוועדה חברת הוועדה נציגת ציבור

     

    ניתן היום, ב' ניסן תשפ"ב, 03 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.