עמ"נ 4365-05-14 סמארי נ' עיריית ראש העין

העובדות:לפני ערעור מנהלי שהגיש המערער, בעליו של בית מגורים בתחומי המשיבה, שעניינו חיוב הנכס בארנונה בין השנים 2001-2014.

1.בית המגורים, נשוא הערעור, הועבר לבעלות המערער ואחותו לאחר מות הוריהם. ממועד זה הושכר הנכס לאחרים, לתקופות שונות, והסכמי שכירות תואמים הופקדו אצל המשיבה, עבור חלק מהתקופות בלבד. עם חלוף השנים, הצטברו חובות ארנונה לנכס, לשנים 1995-2014, והודעות על כך נשלחו למערער הן לכתובת הנכס והן לכתובתו הפרטית בעיר ירושלים. לאחר דין ודברים בין הצדדים הוסכם כי גדר המחלוקת תצומצם לחובות ארנונה החלים על הנכס החל משנת 2001 ואילך בלבד.

כמו כן, בעקבות פניית המערער, נאותה המשיבה להעניק פטור מארנונה לנכס ריק, בהתאם להוראות הדין, למשך חצי שנה, במהלך התקופה כולה.

בשנת 2009, עת ביקש המערער למכור את הנכס ופנה למשיבה לשם קבלת אישור לרשם המקרקעין בדבר העדר חובות, סירבה המשיבה להעניק את האישור, מן הטעם שעל הנכס רובצים חובות ארנונה. בהמשך אף הוטל עיקול על הבית עקב חובות הארנונה.

המערער פנה אל מנהל הארנונה אצל המשיבה בהשגה, ומשזו נדחתה, פנה אל ועדת הערר ביום 5.6.2012.

יצוין כי לאחר דחיית ההשגה אצל מנהל הארנונה, פנה המערער אל בית משפט זה בעתירה מנהלית (עת"מ 18782-10-12), במסגרתה ביקש לקבוע כי חובות הארנונה שמיוחסים לו, בטעות יסודם. העתירה נמחקה בשל אי מיצוי הליכים והצדדים פנו אל ועדת הערר.

החלטת ועדת הערר:

2.לאחר שקיימה דיון בנוכחות הצדדים, שמעה עדים ועיינה במסמכים שהוצגו לפניה, מצאה ועדת הערר כי בין השנים 2004-2014 הופקדו אצל המשיבה הסכמי שכירות ובהתאם לכך חויבו השוכרים בארנונה בגין תקופות אלה. ואולם, בעד חודשים לגביהן לא הוצגו הסכמי שכירות, נשלחו הודעות תשלום ארנונה לבעלים הרשום, הוא המערער.

הועדה מצאה כי העירייה הראתה כיצד לאורך השנים נשלחו הודעות תשלום למערער, הן לנכס עצמו והן לכתובתו בירושלים, ומשנמצא כי ההודעות נשלחו ברצף קבוע, נקבע כי לא חלה התיישנות בנוגע אליהם.

הועדה דחתה טענות המערער לפיהן יש לחייב גם את אחותו, הבעלים במשותף בנכס, בחובות הארנונה. הועדה מצאה כי החתומה על הסכמי השכירות מול שוכרי הנכס היא רעייתו של המערער בלבד, ואילו האחות, אשר זומנה ונשמעה לפני ועדת הערר, העידה כי מאז שנת 2004 אין לה דבר ועניין בנכס, היא אינה מחזיקה במפתח לנכס והיא לא מקבלת את חלקה בדמי השכירות.

עוד מצאה הועדה, כי ישנה סתירה בין טענות המערער לפיהן לא קיבל מעולם הודעות בדבר חובותיו בנכס, לבין הטענה כי פנה למשיבה, מספר פעמים, בבקשה להפקיד הסכמי שכירות, אך זו סירבה. משלא יושבה סתירה זו, נדחו טענות המערער בנוגע לטענה כי לא ידע על חובותיו אלה.

מכל אלה, ומשנמצא כי המערער הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, החליטה ועדת הערר לדחות את הערר.

טענות המערער בערעור כאן:

3.המערער טוען כי החובות שרובצים על הנכס מקורם בחובות שוכרים, ואילו הוא מעולם לא גר או החזיק בנכס, ואינו בעל הזיקה הקרובה לנכס. לטענתו, מעולם לא קיבל לכתובתו את דרישות התשלום, על אף שמודה הוא כי הגיעו לידיו שני מכתבי חיוב בנוגע לנכס, על שם אביו. כמו כן נטען כי פנה מספר פעמים למשיבה בבקשה להפקיד אצלה הסכמי שכירות, אך המשיבה סירבה לקבלם.

המערער מציין כי על הנכס הוטל עיקול בגין חובות מאז שנת 2002, אך לטענתו, דוח המבקר אצל המשיבה קבע כי חובות אלה אבודים, ולכן טוען כי לא היה מקום להטיל עיקול בגינם.