עמידר,החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ש'

לפניי תביעה לסילוק יד מדירת מגורים ברחוב הנביאים 96 ברמת-השרון ובצדה – תובענה כספית לדמי שימוש ראויים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובעת, עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "התובעת" או "עמידר") היא בעלת נכס מקרקעין, שהוא דירת מגורים בת חדר וחצי ברחוב הנביאים 96 ברמת השרון (להלן: "הנכס").

ביום 8.3.1961 נכרת הסכם שכירות בין עמידר ובין מר ש.ש. ז"ל (להלן: "הסבא"), הוא סבו של הנתבע (הקרוי באותו השם). לאחר פטירתו של הסבא, המשיכה אלמנתו להתגורר בנכס, ועמה – בנה, ש. ש., הוא אביו של הנתבע (להלן, בהתאמה: "הסבתא" ו"האב"). לאחר פטירת הסבתא, הוכר האב כדייר ממשיך, והסכם שכירות נחתם עמו ביום 24.11.2002. האב הלך לעולמו ביום 18.7.2016, ומאותו מועד – מחזיק הנתבע בנכס – לטענת התובעת – ללא רשות וללא זכות שבדין.

עוד טענה התובעת, כי הנתבע הגיש בקשה להסדרת זכויותיו, אך בקשתו נדחתה על-ידי ועדת האכלוס העליונה, מאחר שלא עמד בתנאי הזכאות לדיור ציבורי או להכרה כדייר ממשיך.

הנתבע טען בבקשת הרשות להגן שהגיש, כי הוא התגורר בנכס מיום לידתו, בשנת 1987, ולאחר פטירת סבתו – המשיך להתגורר בנכס עם אביו. לטענתו, לא הגיש את בקשת הלגליזציה בשנת 2016, וכי הסתמך על דברי רכז השטח של עמידר, שהבטיח לאביו, כנטען, כי זכויותיו של הנתבע יישמרו, וכי הוא רשום כדייר ממשיך בעמידר.

הנתבע מוסיף וטוען, כי הוא זכאי למעמד של דייר ממשיך לסבתא, וזאת מכוח סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי"), וזאת על פי תנאי הזכאות שחלו ערב תיקון החוק.

הנתבע טוען, כי לאחר גירושי הוריו, בשנת 1988, המשיך להתגורר עם האב בבית הסבתא ברמת השרון (הוא הנכס דנן), אולם כתובתו נרשמה בבית אמו ביהוד, וזאת מאחר שאמו ביקשה שהנתבע ואחותו ימשיכו ללמוד ביחד, באותם מוסדות לימוד, ועל כן – כך טוען הנתבע – אף שהתגורר ברמת השרון, הוא למד במוסדות חינוך ביהוד, והיה נוסע מדי יום ביומו ללימודים.

להשלמת התמונה נוסיף, כי לאחר דחיית הבקשה שהוגשה לוועדה העליונה, הגיש הנתבע עתירה מינהלית (עת"מ 41763-06-17), אשר נמחקה בידי ב"כ הקודם של הנתבע, עו"ד דורון אדדי – כנטען – ללא ידיעתו של הנתבע.

דיון והכרעה

אין מחלוקת, כי התובעת היא בעלת הנכס, ועל כן – ומכוחו של סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, היא זכאית להגיש את תביעתה זו לפינוי הנכס, והנטל להוכיח את הזכות להחזיק בנכס מוטל על כתפי הנתבע. זו נקודת המוצא לדיון.

לפני הנתבע עומדות שלוש משוכות בדרכו להוכחת זכותו להמשיך ולהחזיק בנכס, ואלה הן:

• אביו של הנתבע הוכר כדייר ממשיך לאחר מות הסבתא, ובהתאם להוראות הסכם השכירות שנחתם עם האב, המבוססת על הוראות תקנה 4 לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשס"א – 2000 (להלן: "תקנות הדיור הציבורי") ועל נוהל משרד השיכון, לא ניתן לאשר דייר ממשיך שני – קרי דייר ממשיך למי שהוא עצמו מחזיק בנכס כדייר ממשיך;

• הנתבע פנה (לטענת עמידר) להסדרת מעמדו כדייר ממשיך של האב, אך לא הגיש כל בקשה להסדרת מעמדו כדייר ממשיך לסבתא, וממילא – לא פעל בהתאם לנהלי ההשגה על החלטות ועדות האכלוס, הקובעות, בין היתר, כי יש לפעול במישור המינהלי לתקיפת החלטות אלה, על דרך של הגשת עתירה מינהלית ("תקיפה ישירה"), אלא בחר להמשיך להחזיק בנכס, ולטעון את טענותיו ביחס להתנהלות עמידר והרשויות במתווה של "תקיפה עקיפה";

• אם נניח שהנתבע עבר את שתי המשוכות הראשונות – אזי בהתחשב בעובדה שהוא טוען בהליך דנן כי הוא זכאי להיחשב דייר ממשיך לסבתא, הנטל עליו להוכיח את התנאים להכרה בו כדייר ממשיך כאמור, קרי – מגורים בנכס שלוש שנים לפחות טרם מות הסבתא – קרי משנת 1997.

  הזכאות למעמד של דייר ממשיך לאב

אף שבהליך שלפניי טוען הנתבע, כי הוא זכאי למעמד של דייר ממשיך לסבתא, כך שנראה שזנח את טענתו למעמד של דייר ממשיך לאב, אבהיר כאן, כי ממילא אין לנתבע כל זכות להיחשב דייר ממשיך לאב.

לעניין זה אציין, כי האב החזיק בנכס משנת 2000, ומעמדו כדייר ממשיך הוכר רשמית בהסכם שנערך עמו בשנת 2002. האב נפטר בשנת 2016. על כן, אין ספק, שעל הנתבע חלות הוראות תקנה 4 לתקנות הדיור הציבורי, הקובעת כדלקמן:

"הוראות סעיף קטן (א) בסעיף 3 לחוק [הוא הסעיף הקובע את המנגנון של "דייר ממשיך" – ע"י] לא יחולו על אדם הטוען לזכות לשכירות לפי הוראותיו, במקרה שהוראות הסעיף הקטן האמור כבר חלו על דייר ממשיך, שנפטר או שעבר להתגורר במוסד סיעודי, זולת אם נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי כאמור, שנתיים או פחות לאחר המועד שחלו לגביו הוראות אותו סעיף."

להוראות תקנה זו ניתן למצוא ביטוי הן בהוראת נוהל 08/19 בנושא "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים" (סעיף 4.3 להוראת הנוהל), והן בהוראות נספח לחוזה השכירות מיום 24.11.2002 שנחתם עם האב (חלק מנספח 1ב לתצהיר מטעם עמידר), שם נכתב מפורשות בסעיף 3 ג' כי:

"הדייר הממשיך מצהיר, מתחייב ומאשר בזה כדלקמן:

[...]

כי ידוע לו והוא מאשר ומסכים לכך שזכותו לשכירת הדירה הנה זכות אישית בלבד על פי הוראות החוק בלבד ועל כן לא יהיה קרוב שלו זכאי להחשב כדייר ממשיך שלו בדירה"

הנה כי-כן, הן נוסחן הברור של תקנות הדיור הציבורי, הן נוהל משרד השיכון והן התחייבותו החוזית של האב – שומטים כולם את הקרקע מתחת טענה אפשרית של הנתבע, כאילו קמה לו זכות להיות "דייר ממשיך" אחר אביו.

כאמור, טענה זו לא הועלתה כלל בהליך שלפניי, אך מאחר שהועלתה מול עמידר, ואף הוגשה עתירה מינהלית בעניין זה – ראיתי להסירה מן הפרק כבר כעת.

אשר לאפשרות לתקוף את החלטות הרשויות המוסמכות בתקיפה עקיפה – סוגיה זו נדונה בהרחבה בידי חברי, כב' השופט טל חבקין בשני הליכים קודמים: ראשית בהחלטה בתא"ק 15785/08 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נ' גרסיה (החלטה מיום 21.9.2020, בקשת רשות ערעור נדחתה ביום 17.11.2020, רע"א 36837-11-20), ושנית בפסק דין מנומק בת"א 29237-08-17 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' סיסו (15.11.2020, להלן: "עניין סיסו"; ערעור על פסק הדין תלוי ועומד בע"א 12414-02-21). בפסק דין זה ניתח בית משפט השלום את סוגיית התקיפה העקיפה ניתוח מעמיק, והגיע למסקנה כי:

"איזון בין שיקולי המדיניות המשפטית שנמנו לעיל מטה את הכף שלא להתיר תקיפה עקיפה של החלטת ועדת האכלוס העליונה בבית משפט השלום. ממילא אין מקום שבית משפט השלום ידון בסוגיה לראשונה לפני שוועדת האכלוס החליטה בה. תקיפה עקיפה אומנם מסייעת להגיע לתוצאה מדויקת יותר, ומכאן יתרונה. כך במיוחד כשעל הפרק ניצבת זכותו של הדייר-הנתבע להמשיך להתגורר בדירה שנמצאת בחזקת משפחתו שנים ארוכות, וכשהדייר עצמו נמנה עם אוכלוסייה מוחלשת ולטענתו אין לו פתרון אחר. אלא ששיקול זה אינו עומד לבדו, ויש להקנות משקל הולם גם לתכלית החוק ולאינטרס הציבור המגולם בו. תקיפה עקיפה מעודדת את הדייר-הנתבע שלא לפעול באפיק הדיוני שקבע המחוקק. כפועל יוצא הוא ממשיך להחזיק בדירה, לכאורה שלא כדין, פרק זמן ארוך מזה שנקבע מפורשות בחוק, כשהוא עושה דין לעצמו. הדין העצמי בא לידי ביטוי הן בהמשך ההחזקה בדירה ללא החלטה שיפוטית המתירה זאת, הן בבחירתו את מסלול ההתדיינות שבו יתבררו טענותיו, בניגוד לקביעת המחוקק בנושא זה. בעשותו כן יוצא החוטא נשכר ונפגע עקרון השוויון, במישור המהותי והדיוני כאחד: דייר שמפר את חובתו להשיב את הדירה, לאחר שהגורם המוסמך דחה את בקשתו, זוכה לברר את טענותיו באמצעות סדרי דין ודיני ראיות שמיטיבים עמו, ואילו דייר שפעל כחוק והגיש עתירה מנהלית סובל מעמדת נחיתות בהשוואה אליו. תוצאה זו גורמת לכך שאין לדייר הטוען לדיירות ממשיכה כל אינטרס לנקוט תקיפה ישירה, ועורך הדין המייעץ לו ימליץ לו שלא לפנות בדרך זו. במהלך ההתדיינות האזרחית קולו של משרד הבינוי והשיכון – שאמון על האינטרס של ציבור הזכאים הנזקקים הממתינים בתור – לא נשמע, משום שהוא לא צד להתדיינות. לבסוף, אך אולי השיקול החשוב מכולם: התקיפה העקיפה, המתמקדת בנתבע-היחיד, אינה מקנה משקל הולם לאינטרס הציבורי שעמד ביסודו של תיקון מס' 3, ולתכלית החוק כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקה עקבית ומושרשת של בית המשפט העליון – להבטיח שהדירות המיועדות לדיור ציבורי יעמדו לרשות אלה הנזקקים להן, וזאת בהקדם האפשרי. כל זמן שהנתבע ממשיך להחזיק בדירה מעבר לאותם תשעה חודשים הקבועים בחוק, הוא עושה כן על חשבון משפחה אחרת, נזקקת, שנמצאה זכאית לדיור ציבורי ואינה מקבלת את הדירה המיועדת לה. תוצאה זו, שהיא בגדר חזון נפרץ, מעוררת קושי, ואין מקום שבית המשפט ייתן לה יד. ודוקו: אין משמעות הדבר שטענות הנתבע לא יזכו להתברר. ביכולתו להגיש עתירה מנהלית ולעתור לעיכוב הפינוי עד להכרעה בה. מקום שלא חל שיהוי בלתי סביר ואין התנגדות של התובעת, עשוי בית המשפט לעכב את ההליך המתנהל לפניו עד להכרעה בעתירה המנהלית, ובלבד שהעותר שוקד על עניינו כנדרש. דומה שמדיניות החברות לדיור ציבורי היא לאפשר מיצוי הליכים מסוג זה, בדרך כלל בלא לטעון לשיהוי. חזקה על בית המשפט לעניינים מנהליים שיקנה משקל הולם לאופי הזכות שמונחת על הפרק ולמידת הפגיעה בדייר הטוען לזכאות. בכך יינתן מענה לזכות החוקתית להליך הוגן ולזכות הגישה לערכאות. על פסק הדין בעתירה המנהלית מוקנית זכות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נוטה, במקרים המתאימים, לעכב את ביצוע הפינוי עד להכרעה. אין מקום שבית המשפט האזרחי ישים את עצמו בנעליה של הוועדה המוסמכת ויחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו, וזאת כל עוד המחוקק לא קבע אחרת." (עניין סיסו, פסקה 77 לפסק הדין)

ואילו כב' השופט יעקב שקד מציין בספרו תקיפה עקיפה בהליכים פליליים ואזרחיים 118 (2020):

"סיכומו של דבר, מקום שבו הדין מתווה דרך השגה ברורה וקצובה בזמן, על הנורמה האינדיבידואלית, על בעל הדין לפנות אליה, ואם הוא מבקש לתקפה בתקיפה עקיפה, לאחר מעשה, כאשר הוא מתעלם ממעשה המינהל, אין זה צודק וראוי כי בית המשפט יתיר לו להעלות את טיעוניו בתקיפה עקיפה. ראוי לשקול כי רק במקרי קצה חריגים, תותר העלאת הטענה בתקיפה עקיפה."

לדברים אלה, של חבריי כב' השופט חבקין וכב' השופט שקד – אני מבקש להצטרף בהסכמה מלאה, הן להנמקה הנרחבת המבוססת על ניתוח משפטי מקיף, והן לתוצאה: אני סבור שאין זה ראוי, לא צודק ולא הוגן לאפשר למי שמחזיק בדירה בדיור הציבורי ללא זכות שבדין להעלות את טענותיו לראשונה בהליך אזרחי, ולא בהליך ייעודי שנקבע לשם כך בחוק ייעודי.

אם לא הרחבתי וערכתי ניתוח משפטי משלי, הרי זאת לא רק משום שכלשונו של כב' השופט (כתוארו אז) מישאל חשין "חבריי [...] הניפו חרמש ומגל, ולא הניחום מידיהם עד רדת יום בקוצרם בשדה [החוק]" (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי פ"ד מט (4) 221, 471 (1995), ולא רק בשל מצוות מחוקק המשנה להכריע את הדין בפסק דין תמציתי (וראו לעניין זה תקנה 129 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018), אלא גם – ובעיקר – מאחר שבענייננו, גם אילו סברתי שיש הצדקה לאפשר תקיפה עקיפה של החלטת הרשות המינהלית המתאימה, אין מנוס מן הקביעה שלפיה הנתבע לא הוכיח את זכאותו להיחשב דייר ממשיך לסבתו – גם, כאמור, בהנחה מיטיבה, שתקיפה עקיפה היא אפשרית.

הנתבע כדייר ממשיך לסבתו

על מנת להוכיח את זכאותו להיחשב כדייר ממשיך לסבתו, היה על הנתבע להוכיח, כי הוא עומד בתנאי חוק הדיור הציבורי. מקובלת עליי הטענה שהעלה הנתבע, שלפיה הנוסח המחייב של החוק – הוא נוסחו לפני תיקון מספר 3 משנת 2009, ועל כן – כפי שטוען הנתבע בעצמו בבקשת הרשות להתגונן, ההגדרה החלה בעניינו מכוח סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי קודם התיקון היא זו:

"דייר ממשיך – בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי"

יוער, כי תיקון מספר 3 לחוק הדיור הציבורי האריך את משך התקופה המזכה משלוש שנים לארבע שנים, ואף קבע תנאי נוסף לזכאות, והיא שהדייר הממשיך יוכר בעצמו כזכאי דיור ציבורי על פי הוראות החוק, אולם אין מחלוקת, כי הסבתא הלכה לבית עולמה טרם המועד הקובע, ועל כן – יש לבחון את מעמדו של הנתבע בהתאם לנוסח הקודם של החוק.

אין מחלוקת על כך שהסבתא הייתה "זכאית" כהגדרת מונח זה בחוק הדיור הציבורי. על כן, על מנת להוכיח זכאות להיחשב "דייר ממשיך" תחתיה, היה על הנתבע להוכיח, כי התגורר בנכס עם הסבתא משנת 1997 לכל המאוחר. נבחן אפוא את הראיות שהובאו בהליך.

תחילה יש לציין, כי הנתבע עצמו צירף כנספח ג' לתצהירו תמצית רישום ממרשם האוכלוסין. על פי תמצית זו, מתגורר הנתבע בנכס מיום 12.3.2015. בחינת היסטוריית הכתובות המדווחות מלמדת כי עם הולדתו, ביום 2.12.1987, התגורר הנתבע בנכס, אולם ביום 29.11.1988 הוא עבר לרחוב קדושי מצרים 19 ביהוד, וביום 17.12.2003 – עבר לרחוב יהודה הלוי 10 ביהוד-נווה אפרים. רוצה לומר: על פי נתוני מרשם האוכלוסין, בתקופה שבין 1997 ל-2000 התגורר הנתבע ברחוב קדושי מצרים 19 ביהוד.

נזכיר בהקשר זה, כי בהתאם להוראות סעיף 3 וסעיף 2 (א) (11) לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה – 1965, הנתונים במרשם האוכלוסין, וכן כל תעודה שהוצאה מכוחם, מהווים ראיה לכאורה לנכונותם, כך שהנטל לסתור את האמור במרשם – מוטל על הנתבע.

התובעת הציגה דוחות ביקורי מעגל, שמהם עולה כי הנתבע לא התגורר עם אביו, אולם הדוחות שהוצגו היו רק הדוחות מתקופת מגורי האב כדייר ממשיך בדירה, קרי – משנת 2002. לא צורפו ביקורי מעגל מתקופת מגורי הסבתא בנכס, ולא בתקופה הרלוונטית לענייננו – קרי בשנים 1997 – 2000. הנתבע אף לא עתר לגילויים של דוחות מוקדמים יותר במסגרת הליכי גילוי המסמכים – וזאת אף שהנטל להוכיח את זכותו להחזיק בנכס כדייר ממשיך – מוטל, כאמור, עליו. יש לקבוע, אפוא, כי היה על הנתבע לעתור לגילוי דוחות ביקורי המעגל לתקופות הרלוונטיות.

במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים ביום 9.2.2020, התברר כי אמו של הנתבע התגוררה אף היא כדיירת דיור ציבורי, בדירת עמידר ביהוד. על כן, ובהסכמת הצדדים, הוריתי לעמידר לאתר את דוחות ביקורי המעגל שנערכו בדירת האם. מסמכים אלה הוגשו לתיק ביום 3.3.2020, ועולה מהם, כי בשנים הרלוונטיות, לכל הפחות מיום 25.2.1997 ועד יום 31.10.2001 (מועדי הביקורים המתועדים בדוחות ביקורי מעגל), הצהירה אמו של הנתבע כי הוא התגורר עמה.

עינינו הרואות, אפוא, כי מחד גיסא – הנתבע לא הציג כל אסמכתא כתובה לכך שהתגורר בתקופה הרלוונטית בנכס ביחד עם סבתו, ומאידך גיסא – התובעת הציגה ראיות שלפיהן בתקופה הרלוונטית כולה, התגורר הנתבע ביחד עם אמו, בדירת עמידר ביהוד.

אם נסכם את הממצאים עד כה:

• הנתבע היה רשום במרשם האוכלוסין כמתגורר ברחוב קדושי מצרים 19 ביהוד בכל התקופה הרלוונטית להכרה בו כדייר ממשיך לסבתו;

• בתקופה האמורה, משקפים דוחות ביקורי המעגל את מגורי הנתבע ביחד עם אמו, בדירה ביהוד, כלומר – לא בנכס;

• הנתבע לא עתר לגילוי דוחות ביקורי המעגל בתקופות הרלוונטיות.

הנתבע הביא, במסגרת ראיותיו, תצהירים של שני שכנים המתגוררים בסמיכות לנכס: מר סלומון (שלמה ) לוי ומר יואב עידה. אף ששני העדים הללו העידו בתצהירם באופן נחרץ כי הם יודעים מידע אישי כי הנתבע התגורר בנכס "מאז היותו תינוק בן יומו" (סעיף 3 לשני התצהירים, נספחים ט' ו-י' לתצהיר הנתבע), בחקירתם בבית המשפט הם היו נחרצים הרבה פחות. שני העדים לא ידעו לפרט מועדים, תאריכים ואירועים, והסתפקו בקביעה הכללית שלפיה הנתבע התגורר בנכס "כל חייו" (וראו לעניין זה עדותו של לוי, עמ' 7-6 לפרוטוקול הדיון מיום 9.2.2020; עדותו של עידה, עמ' 9-8 לפרוטוקול), אך מבלי שיכלו לספק פרטים רלוונטיים או התייחסות לשאלות שנשאלו. על כן, המשקל שניתן לתת לעדויותיהם של עדים אלה – מצומצם ביותר.

עוד העידה מטעם הנתבע אמו, גב' שולה ש.. בעדותה הצהירה האם, כי הודיעה לעמידר כי היא מתגוררת עם בתה, גב' אסתר ש., ותו לא – עדות שאינה עולה בקנה אחד עם דוחות המעגל שהוגשו לאחר מכן, כפי שכבר צוין. לעניין זה, אפנה לעדותה של האם:

" ת.בהתחלה לא האמינו לי עד שהלכתי למשרד הפנים להביא אישור וככה זה היה. בהתחלה חשבו שאני גרה עם שני ילדים ואמרתי עם ילדה אחת.

ש.למה שיחשבו שאת גרה עם שני ילדים?

ת.תשאל את עמידר.

ש.הם באו לבקר אותך?

ת.כן, הרבה פעמים.

ש.בביקורים ראו שרק את והילדה?

ת.הם לא האמינו לי גם עד שהוצאתי מסמך ממשרד הפנים ש. גר אצלי.

הם חשבו שהילד גר אצלי. אמרתי והוכחתי שהוא לא גר אצלי. אני ברמת השרון, סליחה הוא ברמת השרון ואני ביהוד." (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 27-18)

גרסה זו – אינה יכולה להיות נכונה: האם טענה בחקירתה, כי עמידר טענה שהיא מתגוררת עם שני ילדיה, ורק לאחר שהציגה מסמך ממשרד הפנים, השתכנעה עמידר כי היא מתגוררת רק עם בתה, ואילו בנה – מתגורר במקום אחר. אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמענו של הנתבע היה רשום בתקופה הרלוונטית ברחוב קדושי מצרים 19 ביהוד – היא דירת האם, ובביקורי המעגל הוא מופיע כמתגורר אתה, ללא כל שינוי.

מכאן שגם לגרסתה של האם יש קושי לייחס משקל משמעותי, באשר היא סותרת את הראיות האובייקטיביות מזמן אמת.

נותרו שתי גרסאות שיש לבחון: האחת – גרסתו של הנתבע עצמו, אשר אותה יש לבחון בזהירות, בהתחשב בהוראות סעיף 54 (3) לפקודת הראיות, בדבר משקלה של עדות יחידה של בעל דין, וגרסתה של אחותו, גב' אסתר ש.. כפי שיתברר להלן, גרסתו של הנתבע, שהובאה בתצהיר באופן תמציתי ולקוני, קיבלה יתר פירוט בעדויות הנתבע עצמו ואחותו, באופן שמקשה מאוד על אימוצה, באשר פרכות ואי-התאמות לוגיות שהיו בה מלכתחילה, התרבו עד כדי כך, שלא ניתן עוד לקבל את הגרסה.

הנתבע טען בתצהירו (בסעיפים 10-8) כי:

"את הכתובת במשרד הפנים שיניתי לכתובת ברמת השרון בשנת 2015. אבא שלי ביקש ממני לעדכן את הכתובת. עד אותו רגע לא נתתי לכך כל חשיבות ולא זכרתי שהכתובת שלי במשרד הפנים לא רשומה ברמת השרון. לכל מקום שהלכתי עדכנתי את הכתובת שלי ברמת השרון – שם תמיד גרתי.

הסיבה שהכתובת שונתה לכתובת ביהוד, לאחר שהורי התגרשו, היא כדי שאימא שלי תקבל את הקצבה כאם חד הורית וכדי שאפשר יהיה לרשום אותי לבית ספר ביהוד יחד עם אחותי אסתר.

אבא שלי היה מביא אותי כל בוקר, מרמת השרון לבית הספר ביהוד. מנהל בית הספר והמורים ידעו, למרות שבניירת היה רשום אחרת, שאני גר ברמת השרון. בגלל זה גם לא היו מענישים אותי כשהייתי מגיע לפעמים באיחור בבוקר"

מגרסה זו אנו למדים, שלטענת הנתבע, אף שבמשרד הפנים הייתה מעודכנת כתובת בית אמו, מטעמים מעשיים כאלה ואחרים, אזי "לכל מקום שהל[ך]" עדכן את כתובתו ברמת השרון. לטענה זו לא הובאה כל ראיה, ולו דבר דואר אחד שנשלח לנתבע בתקופה הרלוונטית אל הנכס. ודוקו: כאשר נפטרה הסבתא, היה הנתבע כבן 13 שנים. לענייננו, אין צורך לדון בשאלה אם הוא התגורר בנכס במועד כלשהו לאחר פטירתה – שכן גם אילו הנחנו שאכן, התגורר בנכס לאחר שנת 2000 – גם אז אין בכך כדי לבסס זכות שלו להיחשב "דייר ממשיך", שכן לאחר שנת 2000 היה האב דייר ממשיך, ללא אפשרות להעביר מעמד זה לאחר.

הטענה הנוספת – המרכזית – גורסת, כי רישום הכתובת ביהוד נועד לאפשר את לימודיו של הנתבע בבית הספר ביהוד, שם למדה אחותו, אף שבפועל, הוא התגורר ברמת השרון, ואף הגיע מדי בוקר בבוקר עם אביו למקום.

גרסה זו מעוררת קושי: נזכור, כי הימים – סוף המאה העשרים, בין השנים 1997 – 2000. הנתבע, כאמור, בן עשר שנים בתחילת התקופה ובן שלוש עשרה בסיומה. רוצה לומר – תלמיד כיתה ד' או ה' בתחילת התקופה, ותלמיד כיתה ו' או ז' בסיומה. המרחק בין רמת השרון ובין יהוד אינו גדול באופן אבסולוטי, אבל הוא מעורר קשיים לוגיסטיים לא מבוטלים למי שמבקש לשלוח תלמיד בית ספר יסודי ללימודים. לא תיתכן מחלוקת, כי אין זו "דרך המלך". על כן, על מנת לשכנע את בית המשפט כי אכן זו הייתה הפרקטיקה שנהגה, היה על הנתבע להסביר כיצד התנהלה שגרת היום-יום בהיבט הלוגיסטי. בתצהירו של הנתבע, כאמור, יש התייחסות לקונית ביותר לנושא, בסעיף 10 – "אבא שלי היה מביא אותי כל בוקר, מרמת השרון לבית הספר ביהוד". אחותו של הנתבע, גב' אסתר ש., העידה על כך בחקירתה הנגדית:

"הכתובת הייתה ביהוד כי אי אפשר לרשום ילד לבי"ס כשהוא לא רשום. כל בוקר אבא שלי, שהיה צבע עצמאי, היה מביא את ש. לבית הספר, היינו נכנסים יחד לבי"ס, אוכלים צהריים, וככה העברנו את הימים." (עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 23 – עמ' 15 ש' 1)

בהמשך העדות, ציינה האחות כי:

"הוא [האב] עבד בעיקר במרכז הארץ. רוב הבתים שהוא עבד בהם התפרשו בסביון, קרית אונו, הרצליה, רמת השרון, זה בעיקר המקומות שהוא עבד בהם. בעיקר בסביון ובקרית אונו." (עמ' 16 ש' 5-4)

עוד העידה האחות, שאביה נהג לאסוף את אחיה ואותה מבית הספר בסיום הלימודים, בסביבות השעה אחת, לקחת אותם לאכול, החזיר אותה לבית אמה ואת הנתבע לקח אתו (וראו עמ' 16 ש' 12-11). נניח בצד את התהייה, כיצד יכול צבע ואיש שיפוצים עצמאי, העובד בסביון, קרית אונו, הרצליה ורמת השרון לאסוף את ילדיו מדי יום ביומו מבית הספר בשעת צהריים מוקדמת, בעיצומו של יום העבודה, ונבחן לרגע שאלה לוגיסטית-פרוזאית לחלוטין: כיצד התנייד האב על מנת להביא את בנו לבית הספר בשעה שמונה בבוקר ולאסוף אותו בשעה שתים עשרה ארבעים וחמש? מחקירתה של האחות עולה, כי לאב לא רק שלא היה רכב, גם רישיון נהיגה לא היה:

"לאבי לא היה רישיון נהיגה, היה לו נהג מונית צמוד, שהיה משלם לו כסף על הנסיעות." (עמ' 16 ש' 32-31).

ועוד העידה האחות:

"אבי היה צבע עצמאי כל שנותיו, עד שחלה. אני לא זוכרת שנה מדויקת, אבל אבי חלה כשהייתי בכיתה ה' או ו'." (עמ' 16 ש' 31-30)

והנה, הנתבע ואחותו הם ילידי אותה השנה, אך האחות ילידת תחילת השנה והנתבע יליד סוף השנה, ועל כן למד הנתבע בשכבה אחת מתחת לאחותו, כלומר – אם האב חלה והפסיק לעבוד באופן סדיר כאשר הייתה האחות בכיתה ה' או בכיתה ו', היה זה כאשר היה הנתבע בכיתה ד' או בכיתה ה' – ואלה בדיוק השנים שבהן אנו נדרשים לבחון היכן התגורר הנתבע.

אם כן, אם נסכם עד כה את הגרסה בדבר המגורים ברמת השרון והלימודים ביהוד, נגלה כי הנתבע טוען, שאביו נהג להסיע אותו מדי יום ביומו, חרף עבודתו, בעזרת נהג מונית שהוביל אותו לעבודתו, אם כי בתקופה הרלוונטית לקה אביו בסוכרת, וחדל לעבוד, ולכל הפחות – צמצם עד מאוד את היקף העבודה. לא ניתנה תשובה לשאלה כיצד יכול היה להמשיך לממן את המוניות היומיות מרמת השרון ליהוד.

כאמור, גרסתו של הנתבע בדבר מגורים ברמת השרון ולימודים ביהוד לילד כה צעיר – מעוררת קשיים, אולם גם אם היא בלתי סבירה על פניה, לא ניתן לקבוע כי היא בלתי אפשרית: אילו הוכיח הנתבע בראיות טובות כי אכן, למד ביהוד והתגורר ברמת השרון – הייתי נכון להשתכנע כי כך הוא, אולם הנתבע לא הצליח להתמודד עם האתגר שבהוכחת הפן התפעולי שבמגורים בעיר אחת ולימודים בעיר אחרת – אתגר קשה לאדם מבוגר, לא כל שכן לילד בבית ספר יסודי.

עוד יוער, כי אף שהנתבע ציין בתצהירו ש"מנהל בית הספר והמורים ידעו, למרות שבניירת היה רשום אחרת, שאני גר ברמת השרון" (סעיף 10 לתצהיר). אין ספק שתלמיד המתגורר ברמת השרון ומגיע מדי יום ביומו ללימודים ביהוד היה בבחינת חריג בבית הספר, אשר הצריך מתן הסברים או הכנה מראש לצוות החינוכי. כאמור בתצהיר עצמו, הצוות החינוכי היה מודע לנטען, והעלים עין מאיחורים שנבעו מן הלוגיסטיקה, כך לשיטת הנתבע. מדוע אפוא לא הובאה עדותו של מנהל בית הספר? מדוע לא הובאה עדותו של מי מצוות המורים? מדוע לא הובאה עדותה של יועצת בית הספר? למעשה, מן הראיות שלפניי עולה כי לא נעשה כל ניסיון להביא מי מאותם גורמים לעדות. למעשה, כאשר נשאלה הנתבע על כך, תשובתו הייתה בלתי מספקת:

" ש.אתה זוכר איפה היית בבית ספר יסודי?

ת.יהודה הלוי ביהוד.

ש.חטיבה איפה?

ת.יגאל אלון ביהוד. תיכון גם. זה חטיבה ותיכון ביחד.

ש.למה לא צירפת ממוסד לימודי, עיריה כדי להוכיח שפה למדת?

ת.המנהל שקיבל אותי לבית הספר היה צריך לעשות מבחן ולא עברתי אבל הוא קיבל אותי כשהוא קיבל אותי בזכותו למדתי. רצו להשאיר אותי בכיתה ז הייתי בעייתי בלימודים אין לי מנהל אחר שאני מכיר. בזכותו הגעתי לישיבת הסדר ולצבא לא ויתרתי קיבלתי ורצו לפטור אותי מהצבא ולא הסכמתי ולכן הייתי בהסדר 5 שנים בצבא. לשאלתך שלמה אמסלם לצערי המנהל שלי נפטר. אין לי אף אחד שאני אתו בקשר ולא היה מבית הספר ואני לא אמור לדעת שאני צריך להכין מסמך מבית הספר אחרי הרבה שנים." (עמ' 24 לפרוטוקול, ש' 30-20)

יש להבהיר, כי אין מחלוקת היכן למד הנתבע: הוא למד ביהוד, והדעת נותנת כי למד במוסדות שאת שמותיהם ציין. הצורך בעדויות הצוות החינוכי (ודאי מנהל בית הספר היסודי) מתעורר בשל טענתו כי הצוות החינוכי היה מודע למצב המשפחתי המורכב, שחייב פתרון ייחודי. לפתרון כזה ודאי היה תיעוד בתיק האישי של הנתבע, והימנעותו של הנתבע מלעשות כל מאמץ לאתר את המסמכים או למצוא עדים – פועל לחובתו.

אם נשוב ונסכם: מן המסמכים הכתובים עולה בבירור, כי הנתבע התגורר ביהוד בתקופה הרלוונטית: בין השנים 1997 – 2000: כך מתמצית מרשם האוכלוסין, כך מביקורי המעגל בבית אמו. לא הובא כל מסמך שהוא שממנו ניתן ללמוד אחרת: לא מכתב שנשלח אליו לרמת השרון, לא ביקור בית של מי מצוות בית הספר – דבר.

הטענה שלפיה התגורר הנתבע ברמת השרון ולמד ביהוד מעוררת קושי תפעולי של הסעות אל בית הספר וממנו, בעיקר כאשר אבי הנתבע, כנטען, היה נטול רשיון נהיגה והסתמך על מוניות. חרף זאת, לא הובאו ראיות שניתן היה לאתר בדבר ידיעת בית הספר ביהוד על ההסדרים האמורים, לא הובאו עדויות עצמאיות (למשל – עדותו של נהג המונית הקבוע), ולא ניתן הסבר מניח את הדעת שיאפשר לקבוע כי הסדר לוגיסטי כזה שנטען – אכן התקיים בפועל.

העדויות שהובאו – הן עדויות השכנים מר לוי ומר עידה, הן עדותה של האם – מקשות עד מאוד לייחס להן משקל של ממש, עדותה של האחות – מעוררת קשיים באימוץ הגרסה, ומבקשת לסייע לנתבע – באופן מובן בהחלט, אך כזה שמקשה מאוד לבסס עליה ממצא עובדתי כמבוקש.

הנתבע הביא שלל מסמכים שמהם הוא מבקש ללמוד כי התגורר עם אביו בנכס, ובין היתר – אישורים על כך שתשלומי המשפחה שקיבל במסגרת שירותו הצבאית הועברו לאביו. אולם אין בכך ולא כלום: ראשית, תשלומי משפחה משולמים לבן המשפחה הזקוק לסיוע, ואינם מחייבות את מגורי החייל עם ההורה הנתמך (וראו: פקודת מטכ"ל 35.0210 חוקת התשלומים למשפחות חיילים בשירות חובה – נוהל הגשת בקשות ואישורן).

שנית, והוא עיקר, מאחר שנקבע כבר שאין הנתבע יכול להיחשב דייר ממשיך אחר אביו (והוא כלל אינו טוען לזכות כזו, וראו עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 15-14), הרי על הנתבע להוכיח כי הוא עומד בתנאים להיחשב דייר ממשיך אחר סבתו – קרי, להוכיח מגורים בנכס שלוש שנים לפני פטירת הסבתא – ותשלומי המשפחה שולמו לו שנים אחדות לאחר פטירת הסבתא.

הפועל היוצא הוא שאני קובע שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח את מגוריו בנכס בתקופה המתחייבת לשם הכרה בו כדייר ממשיך לסבתא, קרי – בין השנים 1997 – 2000. לא זו בלבד שהנתבע לא הביא ראיות טובות המלמדות על מגורים בנכס בתקופה זו, אלא שהראיות האובייקטיביות שהוצגו – הן מרשם האוכלוסין והן ביקורי המעגל בדירת אמו ביהוד – מלמדות את ההיפך הגמור: שהנתבע התגורר ביהוד, למד שם ושם היה מרכז חייו בשנים הרלוונטיות.

מכאן שטענות ההגנה של הנתבע אינן יכולות לעמוד: הוא אינו זכאי למעמד של דייר ממשיך – לא אחרי אביו ולא אחרי סבתו. יוער, כי מאחר שהנתבע כשל בהוכחת טענותיו העובדתיות, לא נדרשתי לשאלה אם יתכן "דייר ממשיך נדחה", כלומר – אם יתכן מצב שבו שני בני משפחה הזכאים למעמד של "דייר ממשיך" ימשיכו להתגורר בדירת דיור ציבורי ביחד, כאשר כל אחד מהם יהיה זכאי למעמד של "דייר ממשיך" עצמאי. שאלה זו אינה צריכה הכרעה כאן ולא נשמעו טיעונים ביחס אליה.

התביעה הכספית

לצד התביעה לסילוק יד, הוגשה גם תביעה כספית לדמי שימוש ראויים. אלא שהתובעת לא הביאה כל ראיות ביחס לתביעה הכספית: לא חוות דעת שמאית בדבר שווי דמי השימוש הראויים, לא עדות רלוונטית – מאומה. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי דין התביעה הכספית – להידחות.

סיכום

התביעה מתקבלת אפוא בחלקה, כך שאני מורה לנתבע לפנות את הנכס כהגדרתו לעיל ולמסור את החזקה בו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 31.5.2021.

בקביעת מועד הפינוי הבאתי בחשבון את העובדה שהתביעה הוגשה זמן קצר בלבד לאחר פטירת האב, כך שלא ניתן לומר שהתובעת השתהתה במימוש זכויותיה.

התביעה הכספית – נדחית, משלא הובאו כל ראיות להוכחתה.

בקביעת הוצאות ההליך ושכר הטרחה, אני לוקח בחשבון את העובדה שהתביעה אמנם התקבלה בחלקה, אולם הסעד הכספי – נדחה; עוד אני לוקח בחשבון את מצבו הכלכלי הנטען של הנתבע, את פער הכוחות שבינו ובין התובעת ואת העובדה שתוצאת פסק הדין – קשה, ללא ספק.

בשקלול כל השיקולים האמורים, יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 2,500 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 11,700 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט' אדר תשפ"א, 21 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.