לפני תביעה שכותרתה "פירוק שיתוף במקרקעין ומתן צו בדבר סדרי ניהול ושימוש במקרקעין" (להלן: "התביעה"). בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת 1 תביעה שכנגד שעניינה מתן צו הצהרתי שיורה על רישום זכויותיה המלאות והריאליות בירושת הוריהם המנוחים של הצדדים (להלן: "התביעה שכנגד").
א. הרקע העובדתי:
- הצדדים לתביעה הם שלושה אחים. מטעמי נוחות יכונו הצדדים בפסק הדין על פי שמותיהם הפרטיים, התובע והנתבע שכנגד 1 (להלן: "צ."), הנתבעת 1 בתביעה והתובעת שכנגד (להלן: "א."), הנתבע 2 בשתי התובענות (להלן: "י."). כולם יכונו לעת הצורך "הצדדים".
- צ., י. וא. ירשו מהוריהם המנוחים, בין היתר, את נכס המקרקעין מושא התביעה המצוי ברח' xx בxx, הידוע כחלקה xx בגוש xx (להלן: "הבניין").
- בבניין 3 קומות. בקומת הקרקע 3 חנויות המושכרות בשכירות חופשית (להלן: "החנויות"), בקומה הראשונה דירה בת 6 חדרים המושכרת לא. בשכירות חודשית (להלן: "הדירה") ובקומה העליונה דירה נוספת בגודלה של הדירה (להלן: "הדירה הנוספת").
- הצדדים ירשו את הוריהם המנוחים תחילה מכוח צו ירושה של אביהם המנוח שניתן ביום 04/03/73 ותוקן ביום 12/04/73 בהמשך מכוח צוואת אמם המנוחה- באשר להגשתה לקיום נטושה מחלוקת בין הצדדים.
- לאחר מות האב נחתם ביום 26/11/72 בין האם לבנים צ. וי. (להלן: "האחים") הסכם לפיו האם מסתלקת מחלקה בעיזבון בעלה, האב, לטובת האחים (להלן: "הסכם ההסתלקות"). בין האם לבניה הוסכם שבתמורה להסתלקות האם יאפשרו לה האחים להתגורר בדירת המגורים בקומה הראשונה בבניין כל ימי חייה ללא תשלום שכר דירה, היא תהא זכאית לשכר דירה המתקבל משתיים מתוך 3 החנויות שהושכרו בשכר חודשי, וכן תהא היא זכאית להכנסות מעסק הקונפקציה שהיה לה ולבעלה המנוח והתנהל בחנות השלישית. לאם ניתנה זכות להחליט באופן עצמאי לעבור להתגורר בדירה אחרת, להשכיר הדירה בה התגוררה או למכרה ולרכוש אחרת תחתיה. כך, אפשר הסכם ההסתלקות לאם לרכוש את חלקם של האחים ובכך יבוטל הסכם ההסתלקות.
- כעשרים שנים לאחר החתימה על הסכם ההסתלקות ביום 07/01/1997 הלכה האם לבית עולמה והותירה אחריה צוואה בה צוותה את רכושה לשלושת ילדיה, בחלקים שווים.
- כשנה לאחר מות האם חתמו הצדדים ביום 30/12/1997 על הסכם חלוקה בין יורשים (להלן: "ההסכם"). האחים יוצגו לצורך כך על ידי עו"ד ש.ב.נ. וא. על ידי עורכי הדין פ.פ. ועו"ד מ.צ'.
- מכוח ההסכם זכויותיהם של הצדדים בבניין נקבעו כך שלצ. 7/24 מהזכויות, לא. 7/24 ולי. 10/24.
- ההסכם התייחס לבד מן הבניין לנכסים נוספים אשר ירשו הצדדים. בשל חשיבות ההסכמות להכרעה במחלוקות יובאו כאן פרטי ההסכם הנוספים מעבר לבניין:
א. מגרש בח' הידוע כגוש xx חלקה xx (להלן: "המגרש בח'"): הזכויות במגרש בח' יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.
ב. מגרש בנ' הידוע כגוש xx חלקה xx (להלן: "המגרש בנ'"): הזכויות במגרש בנ' יחולקו באופן שי. יהא בעל 9/24 מהזכויות, צ. 9/24 וא. 6/24 מהזכויות.
ג. בהסכם נקבעו אף הסדרי התשלום בין הצדדים לרשויות המס, היטלים ואגרות.
ב. עיקר טענות הצדדים:
התביעה:
עיקר טענותיו של צ.:
- לבקשת י. וא. הוא ניהל את ענייני הבניין במשך שנים.
- בתה של א. התגוררה בדירה. לאחר שפינתה הבת את הדירה עברה א. להתגורר בה תמורת דמי שכירות מוסכמים אשר שולמו עד סמוך למועד הגשת התביעה ומזה זמן חדלה א. לשלם את שכר הדירה המוסכם.
- א. החלה להשתלט על הבניין: החלה בגבייה של כספי השכירות המתקבלים מהבניין והפקדתם בחשבונה הפרטי; הרסה חלקי מבנה, שכרה מתוך כספי השכירות שירותיהם של אנשי מקצוע ללא שיתופם של האחים וללא הסכמתם.
- א. מסרבת לפירוק השיתוף בדרך של רישום בית משותף על פי ההסכם בטענה מנוגדת להסכם שהיא בעלת 1/3 מהזכויות בבניין הרשום בלשכת רישום מקרקעין.
י. מסכים לפירוק השיתוף ורישומו אם בדרך של רישום בית משותף ואם בדרך אחרת.
- מבחינה תכנונית ומשפטית אין כל מניעה לרישומו של הבניין כבית משותף.
עיקר טענותיה של א.:
- לא ניתן צו קיום צוואה אחר האם המנוחה.
- בצוואתה צוותה האם את כלל רכושה לצדדים בחלקים שווים. האחים מנסים לנשלה מזכויותיה. יש לחלק את כלל הרכוש של ההורים המנוחים בחלקים שווים שכן זה היה רצון ההורים.
- האחים העלימו את זכויותיה תוך התעלמות מחזקת השיתוף וזכויות האם בירושת האב דבר המעיד על זכותה לחלוקה שווה.
- עובר לחתימה על ההסכם האחים הטעו אותה והפעילו עליה לחצים. משכך ההסכם נחתם עקב הטעייה, עושק, השפעה בלתי הוגנת וניצול פערי כוחות בינה לבין האחים.
- היא מסכימה לפרוק השיתוף על פי חלקיהם השווים של הצדדים, כהבנתה, ואף פנתה אל האחים למינוי שמאי לצורך פירוק השיתוף בחלקים שווים.
- היא אכן הפסיקה לשלם את שכר הדירה, המוסכם בעבור מגוריה בדירה. ברם, היא עשתה כן משעה שהאחים הפסיקו לשתפה בכספים המתקבלים מהשכרת הנכסים.
- יש לה טענת קיזוז כלפי האחים. סכום הקיזוז מוערך על ידה בסך של 2,000,000 ₪.
התביעה שכנגד:
עיקר טענותיה של א.:
- האם לא ידעה קרוא וכתוב והוחתמה על ידי האחים על הסכם ההסתלקות מבלי שידעה על מה חתמה. לעת ההיא הייתה היא בת xx. נודע לה על הסכם ההסתלקות לאחר מות האם וכעבור 20 שנה ממועד חתימתו.
- האם לא הייתה מסתלקת מחלקה בעיזבון האב לטובת האחים לוּ ידעה על מה חתמה והדבר נלמד מצוואתה בה צוותה את רכושה לצדדים בחלקים שווים. רצונה זה לחלוקה שוויונית בין הצדדים מקבל ביטוי גם מערעור אותו הגישה כנגד מס עזבון שנדרשה לשלם.
- ברור על כן שלוּ הייתה מודעת לחתימתה על הסכם ההסתלקות לא הייתה עורכת שנים לאחר מכן שני מסמכים בהם הביעה רצונה לחלוקה שוויונית של רכושה בין הצדדים.
- בשנת 1995 התדרדר זיכרונה של האם ואז החתימו האחים את האם על ויתור מרצון על זכויותיה בבניין לטובתם ובלבד שהיא תמשיך לקבל ההכנסות. בו ביום רכשה האם את זכויות הדיור המוגן באחת החנויות בבניין.
- לאחים לא היה כל עניין בהגשת צוואת האם לקיום והם החלו לפעול בנכסי הירושה כבשלהם וללא הסכמתה. כך, מכרו את המגרש בנווה צדק. לתובעת נודע על עסקה זו כך כאשר קבלה את חלקה ממכירתו בסך 70,000 $.
- משנודע לה על מכירת המגרש בנ' חשדה א. שאחיה פועלים לנישולה מנכסי הירושה וביקשה להציל נכסים אלו ועל כן פנתה לאחים בעניין זה. אלו ניאותו ליישר ההדורים. הגם שהאחים העלימו ממנה מידע היא חשה סוף סוף מקבלת זכויות. היא לא ידעה שהוטעתה.
- ההסכם הוא ביטוי להודאת האחים לפגיעה המכוונת שלהם בזכויותיה של א..
- נאמנים לדרכם באותה דרך נמכר המגרש בח' וחרף ההסכם משנת 1997 היא קיבלה רק 22.6% מתמורת המכר.
- בדרך ניהול הנכסים פגע צ. בזכויותיה: השכיר את החנויות במחירים נמוכים מהמקובל הוצגו לה הסכמים חלקיים ועל כן היא תובעת את ההפרש שבין דמי השכירות הראויים, לדעתה, לבין דמי השכירות שהושכרו בפועל.
- א. עתרה לביטול ההסכם ולחלוקה שווה בירושה בינה לבין כל אחד מאחיה. כן עתרה לשליש מכלל נכסי ההורים אשר נותרו לאחר מות האב לאם.
- א. עתרה עוד לחיוב האחים בסך של 475,000 ₪ בעבור חלקה ברכושו של האב מכוח ""חוק" (חזקת השיתוף)". סך נוסף של 2,400 ₪ תשלום לעו"ד שערך הסכמי השכירות וסך של 8,100 ₪ בעבור השבחת הדירה על ידה.
עיקר טענותיהם של האחים:
- בין הצדדים הסכם תקף. א. מנסה באמצעות טיעונים בעל פה לתקוף הסכם בכתב וזאת בשיהוי של 17 שנים.
- א. אוחזת בחבל בשני קצותיו. מחד גיסא מבקשת היא לאכוף את ההסכם על דרך קבלת סכומים מכוחו ומאידך גיסא עותרת לביטולו.
- מלשון ההסכם ניתן ללמוד את אומד דעת הצדדים, קל וחומר שעה שא. הייתה מיוצגת לעת ההיא על ידי שני עורכי דין אשר פעלו לאחר מכן להוצאתו לפועל.
- אם בכך לא די, ההסכם קוים בהתנהגות. א. אישרה בחתימת ידה בהסכם נוסף משנת 2009 את אופן חלוקת דמי השכירות בבניין (להלן: "ההסכם הנוסף").
- דין טענותיה בעל פה כנגד ההסכם בכתב להידחות. חזקה היא שאדם החותם על מסמך הבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו.
- עילת התביעה שכנגד התיישנה בכל הקשור להסתלקות האם מעיזבונו של האב ולחתימה על ההסכם שכן חלפו למעלה מ- 7 שנים מיום היווצרות העילה שנולדה לכל המאוחר במועד החתימה על ההסכם בשנת 1997. על כן דין התביעה להידחות על כל רכיביה בשל התיישנות כל אחת מעילות התביעה:
38.1 הסתלקות האם מעיזבונה: א. טוענת שהמנוחה הסתלקה בשל הטעייתה ומשכך גם לגרסתה מדובר בתביעה אזרחית רגילה המתיישנת בתוך 7 שנים. ממועד התגבשות העילה בשנת 1997 ועד הגשתה בשנת 2014 חלפו יותר מ-7 שנים.
38.2 התיישנות החתימה על ההסכם: בכתב התביעה (ס' 33) טענה א. שכבר בשנת 1997 החלה לחשוד באחיה שהם פועלים לנישולה ועל כן מועד היווצרות העילה הוא במועד זה. משכך בחלוף כ-17 שנים ממועד התגבשות העילה ברי שהתביעה שכנגד בעניין זה התיישנה.
38.3 כך אף התיישנה התביעה הכספית. עילת התביעה התגבשה כבר בשנת 1997.
38.4 אף העילה בעניין מכירת המגרש בח' התיישנה שכן, כנטען בעמוד 40 לתביעה שכנגד, היא אולצה לחתום בשנת 2004 על הסכם המכירה ואף בעניין זה חלף פרק הזמן להגיש תביעה. מבלי לגרוע באמור התמורה שקיבלה הייתה תמורה נטו ולכן בפועל קיבלה את חלקה.
- הסתלקות האם המנוחה מעיזבון האב שנעשתה לפני 40 שנה אינה הדירה ואף אם הייתה הדירה חלוקת נכסי העיזבון לרבות החלק ממנו הסתלקה האם לטובת האחים בוצעה על פי ההסכם.
ג. דיון:
ההסכם:
- אבן הראשה לפתרון השאלה העולה מן המחלוקת שלפני היא בחינת תוקפו של ההסכם אשר נחתם בין הצדדים לפני כ-17 שנים, ואשר על פי לשונו נועד לבטל את חילוקי הדעות בין הצדדים עובר לחתימה על פי ערכי משפחתם בקשר עם ירושת הוריהם ולאחר מות האם וכלשון ההסכם: "והיות ובין צד א' ב' [האחים-מ.ל] לבין צד ג [א.- מ.ל] נתגלעו חילוקי דעות וברצונם לשמור על כבוד המשפחה וערכיה ולא לריב ביניהם, תוך שהם רוצים לגבש נוסחה, שתהא על דעת ובהסכמת כל ילדי בני הזוג ב. ומ. א. ז"ל. והיות והוסכם לחלק הרכוש באופן המפורט להלן, על מנת שישרור השלום בין שלושת ילדי בני הזוג: מ. וב. א. ז"ל;" כעולה מלשונו של ההסכם, הוא מהווה נוסחה מקובלת ומוסכמת על הצדדים לחלוקת רכוש ההורים המנוחים. כזכור לעת החתימה על ההסכם ועובר לכך היו הצדדים מיוצגים על ידי פרקליטים נפרדים.
- א. לא שלחה הודעה על ביטול ההסכם ואף לא הגישה בקשה לביטול ההסכם כנדרש על פי חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"). טענת הביטול עולה לראשונה בכתב ההגנה לתביעה ובתביעה שכנגד. בסעיף 74 לכתב התביעה שכנגד העלתה א., בלשון רפה, בקשה להצהיר על בטלות ההסכם. וכך נכתב בתביעה שכנגד "74. בית המשפט מתבקש ליתן צו הצהרתי על ביטול ההסכם שנחתם בין האחים לבין התובעת..." הא ותו לא. נוסח דומה מצאנו בסעיף 18.8 לכתב ההגנה לתביעה.
- סעיף 20 לחוק החוזים קובע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".
- מכוח סעיף 20 לחוק החוזים בהעדר הודעה על ביטול אין ביטול. "הדרישה להודעת ביטול מיועדת לקדם את הערכים של ודאות משפטית. ...הגנת הצד השני על ידי העמדתו על מצבו המשפטי ומערך זכויותיו וחובותיו" (גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה-1999)(להלן: "שלו") עמ' 63).
- אמור מעתה שדי בטעם זה כדי לדחות את טענותיה של א. בהקשרו של ההסכם.
- גם אם אתעלם מהחובה למשלוח הודעת ביטול בכתב יש חשיבות לעיתוי העלאת הטענה כנגד ההסכם. כאשר מדובר בהטעיה קובע המחוקק מפורשות שהודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר.
- נקבע ש "הזמן הסביר מתחיל את מרוצו מרגע שנודע למתקשר או לאפוטרופסו על עילת הביטול" (שלו, עמ' 266). כך אין בפיה של א. הסבר מה טעם לא נקטה בהליך כלשהו מיום שכל התמונה התחוורה לה לכאורה, לאחר שפגשה ברואה החשבון של הצדדים כבר בשנת 2011 (פרוטוקול עמ' 49 ש' 5-11).
- אמנם נכון, שסבירות פרק הזמן למשלוח הודעת ביטול מאז כריתת ההסכם ועד ההודעה על ביטולו (הגם שזו כאמור לא נשלחה מעולם על ידי א. או ביוזמתה) אינה אבן בוחן כשלעצמה (שלו עמ' 265-266, ה"ש 33). אולם, פרק זמן של 17 שנים כאשר מהות ההסכם והעילות לביטולו, לכאורה, ידועות לא., יש בהן לטעמי, כשלעצמן, לדחות טענה על פגם בכריתת ההסכם (שם).
- יתרה מכך. גם אם ארצה לקבל את טענתה שגילוי הערעור על מס העיזבון הוא האירוע המצדיק העלאת טענות כנגד ההסכם (סעיף 16 לכתב התביעה שכנגד ועדותה של א. בפרוטוקול עמ' 49 ש' 3-10), הוא אירוע התומך בטענתה בדבר העלמת מידע שעלה רק מאותו ערעור, מידע זה היה ברשותה משך למעלה מ-3 שנים והיא לא נקטה בפעולה כלשהי. וכך העידה א.:
"ת. אנחנו לא מדברים על נכסים. אתה שם לי בפה מילים אחרות. לפי הניירות שהיו אצלנו בהתחלה לא היה מובן לי. הובן לי אחרי שמצא. ניירות ומסמכים אחרים. החלוקה של השווי שאימא הוחתמה והעבירה כשלמעשה רצתה לתת את הכל לשלושת ילדיה. זה כתוב בערעור מס עיזבון. את זה ידעתי כשעברתי לגור בxx ב-2011, כשהלכתי לרו"ח שלנו כדי שיהיה לנו יותר קל ואז הוא נתן לי מסמכים שלא היו לי אותם לפני כן. רו"ח מ.. המסמכים היו לפני אך לא ראיתי אותם מעולם. את המסמכים צירפתי". (פרוטוקול עמ' 48 ש' 6-11). יוער שעדותה זו עומדת בסתירה לעדותה במסגרת חקירה חוזרת (פרוטוקול עמ' 60 ש' 5) בה העידה שהלכה לרו"ח מ. אחרי הגשת התביעה. סתירה זו לא נפתרה על ידי א. בסיכומיה. נוטה אני לקבל גרסה זו אשר נאמרה ביוזמתה בלהט עדותה על פני גרסתה המאוחרת של א. בחקירה חוזרת.
- אמור מעתה שגם טענתה העיקרית של א., הגילוי של הגשת הערעור על מס העיזבון כעילה לביטול ההסכם, מבלי להיכנס למהותה, דינה להידחות משום אי נקיטת הפעולה משך למעלה מ-3 שנים ולא יכולה לקום מחלוקת שלא מדובר ב"זמן סביר" כדרישת חוק החוזים.
- אם לא די בכך שא. לא הודיעה על ביטול ההסכם כנדרש על פי חוק החוזים, עמדה היא על קיומו כלשונו. בסעיף 42 לכתב התביעה שכנגד, למשל, מלינה א. על כך שחלקה במכר המגרש בח' לא היה על פי ההסכם אלא נמוך מהמוסכם בהסכם.
- להתנהלותה של א. על פי ההסכם כמי שראתה בו הביטוי הראוי להסכמות הצדדים ביטויים נוספים.
א. נספח ו' לכתב התביעה הוא מכתב של באי כוחה של א. מיום 14/07/2014. במכתב שנשלח כ-5 חודשים טרם הגשת התביעה שכנגד, נכתב: "...מרשיך בחרו לעשות בנכס ככל העולה על רוחם ובניגוד להסכמת מרשתי..." אותה הסכמה העולה מההסכם. בהמשך נכתב "...אין להבין מדוע מרשיך "עומדים" על פירוק שיתוף שכן מעולם לא פנו בבקשה ו/או בהצעה ו/או בפעולה כלשהי וכל רצונם הוא להמשיך באיומים ובהטרדה אשר נדחים על הסף". הדעת סוברת שלוּ היו לא. טענות כנגד ההסכם היו אלו מוצאות ביטוין כבר במכתב זה.
ב. בסעיף 7 לאותו מכתב נכתב: "מובהר ומודגש, כי מרשתי לא תסכים לכל הגרלה, מכל מין וסוג שהוא, ותעמוד על מיצוי זכויותיה, לרבות אלו אשר הועברו ממנה במצגי שווא, והיא תסכים לכל חלוקת רכוש שווה והוגנת בין האחים (הצדדים)".
מסעיף זה עולות שתי תובנות. התובנה האחת, שא. מבקשת חלוקה שונה מזו עליה הוסכם בהסכם, אך בפועל נמנעת מלהעלות טיעון כלשהו כלפי ההסכם המקפח, לכאורה, בשל הפגם בכריתתו.
התובנה השנייה העולה מסעיף זה מאיינת את מהות התביעה שכנגד. אף אם יונח שמשך השנים לא הייתה א. ערה, לכאורה, לפגם שנפל בכריתה, מה שאין בדעתי להניח, ברי מנוסח הסעיף שלעת ההיא, לעת משלוח אותו נספח ו' מיום 14/07/14, לגישתה של א. נפל פגם בחלוקת הרכוש על פי ההסכם. חרף זאת, לא שלחה א. הודעה לביטול ההסכם כנדרש על פי חוק החוזים ולא הוגשה תביעה בעניין לבית המשפט אלא לאחר שהוגשה התביעה. דומני שפרק זמן של כ- 5 חודשים בו א. נמנעה מכל פעולה הוא מעבר לפרק זמן סביר למשלוח הודעת ביטול כנדרש על פי החוק. יתרה מזאת. כפי שיובהר להלן, פרק הזמן שעמד לרשותה להודיע על ביטול ההסכם הוא ארוך בהרבה, גם אם אניח שנפל פגם בחתימה על ההסכם.
ג. זאת ועוד. נספח י' לכתב התביעה שכנגד הוא מכתב נוסף של באי כוחה הפעם מיום 10/9/14- 3 חודשים טרם הגשת התביעה שכנגד. בסעיף 7 למכתב נכתב "...מר צ. פועל בניגוד להסכם בין הצדדים בחוסר תום לב, בניצול..." ובהמשך בסעיף 8 "...וככל שלא ישולם למרשתי מלוא חלקה...תקזז מרשתי סכומים אלו מדמי שכירות החנות הגדולה ו/או מהתשלומים אותן מרשתי משלמת לה"ה א. בגין דירתה שלה בנכס". (ראו גם סעיף 50 לכתב התביעה שכנגד). חודשיים לאחר שיגור המכתב מיום 14/7/14 בו הלינה א. על ההסכם, הגם שבמרומז, מבקשת היא את חלקה על פי אותו הסכם. היא הלינה על פעולה בניגוד להסכם – אותו הסכם שביחס אליו תטען שנפל פגם בכריתתו אם מכוח הטעייתה, חתימתה בטעות, בלחץ ובתרמית.
ד. אין מקום לשוב על דברי לעיל - הדברים מדברים בעד עצמם.
- הפגם, לכאורה, בכריתה אותה מעלה א. מתמצה בשניים. האחד, העלמת המידע בדבר החתימה על הסכם ההסתלקות והטענות הנגזרות מכך לעניין כשרותה של האם לחתום על הסכם ההסתלקות. הטעם השני, הטעייתה והפעלת לחץ עליה לחתום כשהיא בחסר מידע. שני נימוקים אלו לא זו בלבד שאין בהם ממש ואין לקבלם, אלא שגובלים הם בחוסר תום לב. הסברה, לכאורה, לתביעתה לבטלות ההסכם מקבלת ביטוי בסעיפים 1-36 המשתרעים על פני 4 עמודים וכן סעיפים 56-59 לסיכומיה שתמציתם: הסכם ההסתלקות נחתם בלא שהאם הבינה על מה שחתמה, האחים חתמו במקומה של א. (טענה שדינה להידחות מעיון בהסכם ההסתלקות), האחים הטעו אותה ולכן חתמה על ההסכם מתוך הטעייה.
- טרם בחינת אותם פגמים לכאורה יודגש שא. הייתה הרוח החיה אשר הובילה לחתימת ההסכם לאחר מות האם. בסעיף 33 לכתב התביעה שכנגד טענה א. שלאחר עסקת מכר המגרש בנ' אשר נמכר בחודש מרץ 1997 "...חשדה שאחיה פועלים לנישולה מנכסי הירושה וביקשה להציל זכויותיה בנכסים אלו". לאור חשדותיה פנתה היא אל האחים ובסופו של יום בהיותה מיוצגת חתמה על ההסכם. החתימה על ההסכם לא הייתה יוזמת האחים, אלא יוזמתה שלה כאשר יחסה אל האחים הוא בבחינת "כבדהו וחשדהו" תוך ערנות לשמירה על רכושה. (ראו למשל ס' 33, 36 לכתב התביעה שכנגד; כן ראו פרוטוקול עמ' 31 ש' 28-29 שם נשאל צ. בקשר לפגישת הצדדים אצל עורך דינה של האם לאחר מותה ובקשר עם צוואת האם: "ש. אתה זוכר שא. יצאה כועסת מהפגישה הזו? ת. אני זוכר הרבה כעסים שלה ובגלל זה בשנת 1997 נתתי שליש מהרכוש שלי").
- אני מוצא לנכון לשוב ולהדגיש שלעת החתימה הייתה א. מיוצגת על ידי שני משרדי עורכי דין. אני שב ומדגיש זאת שכן הן בכתב ההגנה והן בכתב התביעה שכנגד מצטיירת א. כאחות הצעירה שאחיה הבוגרים נישלו אותה מרכוש הוריה (למשל: "הבה נזכור לא מדובר באדם זר שהאחים החליטו להתעשר על חשבונו ... אלא מדובר באחותם הקטנה" (ס' 80 לכתב התביעה שכנגד כן ראו: ס' 2, 4-10 לתביעה שכנגד) ולא היא.
- לעת החתימה על ההסכם הייתה א. בשנות ה-40 לחייה וכאמור מיוצגת על ידי שני משרדי עורכי דין, לקחה חלק פעיל בניהול משא ומתן, החריגה חלק מרכוש ההורים שניתן לה לטובתה וחתמה על הסכם בו רצתה:
כעולה מעדותה של א. היא הייתה מעורבת בעריכת ההסכם, ניהלה משא ומתן באמצעות באי כוחה והייתה מודעת לכל הנסיבות. משכך, אין בידי לקבל את הטענה על הפעלת לחצים, אלימות מילולית, הטעיה לקראת החתימה. א. ניהלה באמצעות באי כוחה משא ומתן על הנכסים המשפחתיים, כתוצאה מאותו משא ומתן גם הוחרגה דירה אותה קיבלה מהוריה והדבר קיבל ביטוי בסעיף 13 להסכם, (עדותה של א. בפרוטוקול הדיון עמ' 46 ש' 25-29, עמ' 50 ש' 5-6, ש' 25-26, עמ' 51 ש' 19-24). כך העידה א. לעניין אותה דירה:
"ש. מאחר שאת חוזרת וטוענת שקופחת בהסכם הזה, את יכולה להגיד מה קבעתם לגבי הדירה שלך?
ת. הדירה לא נכללת. לא הדירה בx ולא הדירה בy.
ש. אם אומר לך שבהסכם הכנסתם סעיף וויתור הדדי שמתייחס מפורשות לשאר הרכוש שרשום על שמך. מה תגידי על זה? מפנה לסעיף 13.
ת. אני יודעת שעל הדירה לא הייתה טענה.
ש. מי ביקש להוסיף התייחסות ספציפית לוויתור על דירתך הפרטית של צד ג' וכל רכוש אחר שרשום על שמך במועד חתימת ההסכם?
ת. אנחנו ביקשנו כנראה כי האחים שלי רצו גם את זה לקחת ממני כנראה. "
- ברי שההסכם הוא ביטוי לגמירות דעתה של א. בעקבות ניהול משא ומתן ההסכם הוא תולדה של משא ומתן מושכל ומשקף את הסכמות הצדדים. ההסכם אף הגדיר את דרך תשלומי המיסים, חלוקת מיטלטלין והוא ביטוי להבנות כוללות ביחס לחלוקת ירושת ההורים.
- ודוק. האם בתיאור של ניהול המשא ומתן די? האם אפשרי שחתימה על הסכם תעשה על בסיס מידע שגוי? בוודאי שכן. אולם במקרה שלפני, במקרה הפרטי של א. התשובה לשאלה האם א. חתמה על ההסכם לאחר שאחיה הטעו אותה וחתימתה נערכה תחת מצגים מטעים היא לא באלף רבתי.
א. לא הציגה מה הם אותם מצגים מטעים שגילתה עכשיו שלא היו לפניה לעת החתימה על ההסכם, זולת אותו ערעור בעניין מס עיזבון, שכאמור, אינו מחדש דבר וחצי דבר לאור צוואת האם אשר הייתה בידיעת א. לעת החתימה על ההסכם.
כך, גם אותן הקלטות יזומות אותן צרפה א. לתצהיריה אין בהם כדי לתרום ולהסביר את השאלה מה הגורם שגרם לה להבין רק עתה, לעת הגשת התביעה שכנגד, כעבור 17 שנים מהחתימה את הצורך בהגשת התביעה שכנגד.
א. העידה שבעת החתימה על ההסכם הייתה מודעת למצבת הנכסים שבעיזבון האם, ואלו היו בהיקפם זהים לנכסים לעת לכתו של האב לבית עולמו (פרוטוקול עמ' 47 ש' 31 עד עמ' 48 ש' 3).
במענה לשאלה בהקשר זה מהו אותו מידע שנגלה לה שמניח את התשתית לטענתה בדבר הטעייה ענתה א.:
"ש. כלומר אתם מגיעים להסכמות לגבי חלוקת הרכוש ומגיעים להסכמות לגבי היבטי המיסוי, מי ישלם מה ואיך?
ת. מבלי שאני מקבלת את הפרטים האמתיים, המסמכים שגיליתי אצל רו"ח מ..
ש. מהו אותו מסמך שמצאת את רו"ח מ., איך לשיטתך הוא משפיע על החלוקה בהסכם?
ת. תסתכל ותקרא, סעיף 33 לערעור מס עיזבון, שהיא מחלקת את הרכוש לשלושת ילדיה.
ש. זאת אומרת שגילוי היסטרי לא היה לך, גם ב-1997 כשאמך כתבה צוואה, אמך חילקה לשלושת ילדיה?
ת. אבל עו"ד ב. נ. אמר לי שזה הכל בולשיט. השוני בין הצוואה לבין הגילוי זה שראיתי את הצוואה ואמרו לי שני האחים וגם בר נתן שהיא בעצם כבר לא חילקה כי לא היה לה מה לחלק, אין לה כלום, אין לה זכויות, אך רואים שבערעור מס עיזבון היא מחלקת את הירושה לשלושת ילדיה את הירושה שיש לה."
- רוצה לומר שאותו מידע אשר התגלה לה הוא שבערעור על מס עיזבון טענה האם על רצונה להוריש את רכושה לשלושת ילדיה. ואולם מסמך זה תהא חדשנות מציאתו מפתיעה הוא אחד מהשניים עליהם מצביעה א.. השני הוא צוואת האם לה הייתה מודעת א. כבר בשנת 1997 ושם רצונה של האם אותו רצון, חלוקת רכושה ל-3 ילדיה בחלקים שווים.
- אמור מעתה שהתגלית לאו תגלית היא ובוודאי לא תגלית המעידה על תרמית האחים. ודוק. אם האחים הם ששלטו כל העת באם כטענת א. הרי שגם מסמך זה אותו ערעור לעניין מס עיזבון אמור להיות הוא פרי יוזמה של האחים ולו כך הייתה האם מסתלקת בערעורה לטובתם.
- א. טוענת לפגם בכריתת החוזה בשל הטעייתה. כאמור התנהלו הצדדים על פי ההסכם עד שהחליט צ. להגיש התביעה, הגשה שגרמה לא. להעלות לראשונה טענותיה בדבר הטעייתה לפני 17 שנים .
- הקונסטרוקציה המשפטית אשר בנתה א. במענה לתביעה נבנתה על טענה השזורה כחוט השני בכתב ההגנה, התביעה שכנגד, והסיכומים שהיא לא הייתה ערה להסכם ההסתלקות. גם טענה זו אין בה כדי לסייע לא.. במבוא להסכם נכתב מפורשות: "והיות וגב' ב. א. –א. ז"ל ת.ז. 00722760-6, הסתלקה מחלקה בעיזבון בעלה המנוח לטובת שני בניה בלבד: צד א וצד ב'". ברי על כן החתימה על ההסכם על ידי א. נעשתה בידיעה מפורשת שאמה המנוחה הסתלקה מחלקה בעיזבון האב לטובת האחים וההסכם מבטא ויתור על כל טענה הקיימת לה בעניין זה שכן לו רצתה להעלות טענה כנגד הסכם ההסתלקות או כל טענה בקשר לחלקה של האם היה עליה לעשות כן לעת ההיא. לא ניתן לעת החתימה להסכים ובבוא העת במנותק מהעובדות לטעון רומיתי, הולכתי שולל.
- א. לא העידה מי משני עורכי דינה. א. לא נתנה הסבר מניח את הדעת להימנעותה להזמין את עורכי הדין. בעדותה טענה ששני עורכי הדין שייצגו אותה סרבו להעיד בטענה שאינם זוכרים (פרוטוקול הדיון עמ' 48 ש' 12-15). היא לא צרפה כל ראיה המעידה על פנייתה אל מי מעורכי הדין וסירובם ואף לא הוגשה בקשה לזימונם באמצעות בית המשפט. הלכה היא ש "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת , מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד..." (י. קדמי, על הראיות – הדין בראי הפסיקה (2009) עמ' 1889).
- מבלי לגרוע באמור, הלכה היא שאדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו כביטוי להסכמתו (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד, ואח' (17/12/2003)).
- א. לא עמדה בנטל הכבד המונח עליה לצורך ביטולו של הסכם מקיף ופרטני שנחתם 17 שנים טרם הגשת התביעה, דן במכלול הנכסים, מקרקעין ומיטלטלין, יורד לפרטים בדבר חלוקת תכשיטים ואופן תשלומי מיסים, ויתורים הדדיים, ושעל פיו נהגו הצדדים. חזקה, והגיונם של הדברים תומך בכך, שמי שחותם על מסמך כה מהותי לא יעשה כן אגב אורחה אלא לאחר חקירה ודרישה מעמיקים. הדברים נכונים קל וחומר כשהבסיס לעריכתו של ההסכם היה החשש שקינן בליבה של א. שאחיה מנסים לנשלה. ככל שהיה ממש בטענתה של א. על הטעייתה לאור החשד שהיה לה כלפי האחים אותו חשד הוביל לחתימה על ההסכם. ההיגיון מחייב שא. לא הייתה חותמת על ההסכם ללא בדיקה מדוקדקת וכפי שהראינו לעיל אכן עשתה כן באמצעות באי כוחה. משכך ברור שההסכם מבטא את רצונה. התביעה שכנגד הוגשה על מנת לסכל את פירוק השיתוף הנתבע בתביעה והרצון לקבל נתח גדול יותר בניגוד להסכם ומטעמים זרים.
- טענותיה של א. הן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב וגם מטעם זה דינן להידחות.
- לסיכומם של דברים עד כה יאמר שא. לא פעלה לביטול ההסכם, התנהלה כל השנים כמו אחיה על פי ההסכם ולמעשה דין טענתה לחתימתה לאחר שהוטעתה להידחות. קל וחומר נכונים הדברים לאור נסיבות החתימה.
- טרם ירד המסך על פרק זה יודגש בהקשר עם גמירות הדעת הנדרשת ש"רצונותיהם המנוגדים והמשלימים של הצדדים מהווים את בסיס ההסכמה החוזית...בחיי יום יום מעטים החוזים הנכרתים מתוך רצון חופשי מוחלט. אפשר להסתכן ולומר כי רוב החוזים נכרתים מחמת לחץ כלשהו, פסיכולוגי או כלכלי. ובכל זאת, דרכים רבות ושונות בהן מושג רצון הצדדים לחוזה אינן פוגמות את ההסכמה. עצה, שכנוע, השפעה, השאה לחץ רגשי, צורך כלכלי ואילוץ פסיכולוגי – כל אלה ועוד מהווים, בדרך כלל גורמים לגיטימיים לכריתת חוזה תקף." (גבריאלה שלו, פגמים בכריתת חוזה, חוק החוזים חלק כללי פרק ב': ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו ס' 13-22 (1987) עמ' 9).
- כך נמצאנו למדים ש "התנאי המרכזי לכריתת חוזה הוא כי הצדדים יעידו על גמירות דעתם להתקשר בו. הדרישה אינה לגמירות הדעת כשלעצמה כי אם ל"העדה" עליה. החוזה אינו נכרת עם גיבושו של מפגש רצונות אלא עם גיבושו של ביטוי חיצוני למפגש הרצונות, כפי שמעידים עליו דבריהם של הצדדים והתנהגויותיהם. אם העידו הצדדים על רצונם המשותף לכרות חוזה הרי שהחוזה נכרת אפילו אם היה הדבר מנוגד לרצונו הפנימי של מי מהם;...". (עמרי בן שחר, יובל פרוקצ'יה "חוזים" בתוך: אוריאל פרוקצ'יה (עורך) הגישה הכלכלית למשפט (2012) עמ' 160 ).
- לאור האמור אני קובע שאין ממש בטענתה של א. בדבר הטעיה כדי להקים לה מחד טענת הגנה בפני התביעה ומאידך עילה לביטול ההסכם. הטענה נדחית ואני קובע שההסכם תקף.
- משהגעתי למסקנה זו העולה מתוך דבריה של א. עצמה פטור אני מלהתייחס לטענותיה הקשורות בהסכם ההסתלקות ותמורת מכר המגרשים בנ'. ובח' יחד עם זאת אתייחס אליהם בקציר האומר ויוכח שאף בטענות אלו אין ממש.
הסכם ההסתלקות:
- לפני כ- 42 שנים, לאחר מות האב הסתלקה, כאמור, האם מחלקה בעיזבון בעלה/האב לטובת האחים. בסעיף 78 לכתב התביעה שכנגד מעלה א. טענתה כנגד הסכם ההסתלקות כהי לישנא: "...לתובעת זכות עקיבה מכוח חוק (חזקת השיתוף) בשליש מזכויות האם בעיזבון האב , ממנו הסתלקה בהטעיה בכפייה. זכות העקיבה לא נגרעת אף שהנכסים הועברו לרוכשים השונים לאורך השנים, ויש לחייב הנתבעים בסכום מוערך של 475,00 ₪ ביחד ולחוד, לצורכי אגרה בלבד, לאחר קיזוז כל יתרות הזכויות המגיעות לתובעת...".
נראה שאין צורך להכביר דברים לעניין היות חזקת השיתוף פרי הפסיקה. עוד אין צורך להבהיר לעת הזו שתביעה לסכום כסף נתבע אינה יכולה להיות על דרך הדיבור בסך ה"מוערך".
- זכות תביעה מאוחרת על פי חזקת השיתוף התפתחה בפסיקה עם השנים. מלכתחילה נקבע שאי עמידתו של בן זוג על רישום זכויותיו הנטענות משך תקופה ארוכה עולה כדי ויתור על זכויות אלו. (ע"א 388/76 כבשני ואח' נ' מנהל מס שבח פ"ד לא(3)53) (21/06/1977)). בהמשך נקבע שצד אשר נתפס כמוותר יהא מנוע מלהעלות הטענה לעת בו תהלום הטענה את מטרותיו והאינטרסים שלו בזמן נתון. (ע"א 288/85 רוזנברג נ' מנהל מס שבח פ"ד מא (3) 556 (10/09/1987)).
- בהמשך נקבע שיש מקום לאפשר לבן זוג להעלות טענה לקיום זכויות מכוח חזקת השיתוף גם אם הוא מעלה טענתו לאחר חלוף "...שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף..." . נקבע שחלוף הזמן כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו של בן הזוג על זכויותיו מכוח השיתוף ששרר בין הצדדים. (ע"א 177/87 לידיה וינפלד נ' מנהל מס שבח פ"ד מד(4) 607 (15/11/1990) סעיף 5 לפסק הדין).
- ההלכה הנוהגת היום נקבעה בע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח פ"ד מח (3)372 (02/06/1994). בהלכת יהלום נבחן היבט נוסף: השאלה בדבר זכותם של יורשים של בן זוג שנפטר לתבוע הכרה בזכויותיו של האחרון מכוח חזקת השיתוף או שמא יש לראות בזכות התביעה מכוח חזקת השיתוף זכות ויכולת אישית שאינה ניתנת להעברה.
ההלכה שנקבעה בהלכת יהלום, הרלוונטית לענייננו ומקרינה על שאלת זכותה של א. לתבוע את חלקה של האם מעיזבונו של האב מורה:
".... לא מקובלת עלי בכל הכבוד קביעתו הגורפת של השופט המלומד בפסק הדין נשוא ע"א 5774/91, כי הזכות לתבוע הכרה בשיתוף בנכסים הינה זכות אישית פרסונאלית (ס' 15 לפסק הדין) ... עמדתי היא אפוא כי אין מניעה עקרונית כוללת כזו העולה מסיווג הזכות כפרסונאלית גרידא שיש בה כדי לשלול מיורשיו של בן הזוג שנפטר, בכל המקרים ובכל הנסיבות, את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח, ולתבוע הכרה בזכויותיו מכוח הלכת השיתוף. מניעה כזו עשויה לקום מטעם אחר וזאת מקום שיש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע להפעיל החזקה ולהכיר בזכויותיו, ועל כך ארחיב הדיבור בהמשך"(ס' 16 לפסק הדין). (לעניין זה ראה: ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (26/07/994); פסק דינה של כבוד השופטת שפרה גליק תמ"ש (ת"א) 57051/08 א.ד. נ' י.ג. (28/12/20089)).
- הגם שמבחינה משפטית לא. הזכות לבוא בנעלי אמה המנוחה ולהעלות טענות מכוח חזקת השיתוף הרי בנסיבות תיק זה היא מנועה לעשות כן. אבהיר. אין מחלוקת שבמקרה שלפני לאם הוענקו זכויותיה מכוח חזקת השיתוף והיא בחרה מרצונה להסתלק מהן לטובת האחים ובתמורה לזכות בהישגים אשר קיבלו ביטוי בהסכם ההסתלקות, תוך שמלוא זכויותיה של האם לשנות ההסכם נשמרות ובחלקן אף באופן חד צדדי.
- א. נפלה לכלל שגגה. היא אינה תובעת מכוח חזקת השיתוף זכויות שלא ניתנו למנוחה, אלא, תוקפת את כושרה, לכאורה, של האם לחתום על הסכם ההסתלקות. אלו שתי עילות שונות לחלוטין שהאחרונה בדבר אי כשרותה להבין ההליך והחתימה לא הוכחו כלל.
- זאת יש לזכור. הטענה אשר הועלתה כטענת מגן עלתה לראשונה כ- 42 שנים לאחר החתימה על הסכם ההסתלקות. א. הייתה מודעת לו כבר בשנת 1997. עדות לכך בהסכם עצמו ובעדותה (פרוטוקול עמ' 43 ש' 28-29). עוד יודגש שבין המועד לחתימה על הסכם ההסתלקות בשנת 1972 ועד לכתה לבית עולמה חלפו 25 שנים בהן יכולה הייתה המנוחה לשנות המוסכם בכל שלב וזאת מכוח ההסכם עצמו ולא עשתה כן. מאז היוודע דבר החתימה לא. חלפו כ- 17 שנים עד הגשת כתב ההגנה ואת שיודעת א. היום ידעה היא גם לעת החתימה על ההסכם.
- ביטוי נאמן לחוסר רצונה של האם לנהוג כפי שבתה א. אולי ציפתה שתנהג עולה מכתב התביעה שכנגד עצמו. א. מתארת שבשנת 1995 ניצלו האחים את האם והחתימו אותה על הסכם בו היא מוותרת על זכויותיה בבניין לטובת האחים ובלבד שתמשיך לקבל את כל ההכנסות מבניין זה. בסעיף 21 לכתב התביעה שכנגד טענה א. בהקשר זה: "באורח פלא עוד באותו היום, רכשה האם את זכויות הדירות המוגנת של הדייר בחנות הבינונית והמחסן שבבניין בסך 77,000 $ מהדיירים א. ק. וי. ק.". א. מייחסת מהלך זה לצ., ברם לא הביאה כל ראיה לכך: א. לא הציגה כל מסמך הן ביחס למצבה המנטאלי קוגניטיבי ו/או ביחס לטענתה שלה באשר ליכולותיה של האם. נהפוך הוא. בעדותו שלא הוזמה אוו נסתרה השיב צ. בחקירה נגדית "זה היה בתקופה של אמא שלי והיא הייתה הבוסית. היא זו שיזמה הרכישה" (פרוטוקול עמ' 33 ש' 22-29).
- מטעמה של א. העידה, אחת, הגב' ע. י., חברתה של המנוחה ומי שעבדה איתה "איזה 6, 7 שנים" ( פרוטוקול עמ' 40 ש' 8). הוסיפה הגב' י. והעידה על האם:
"ש. נכון שגב' א. הייתה אישה חכמה?
ת. מאוד.
ש. ודעתנית?
ת. כן.
ש. היא הייתה חריפה?
ת. אליי לא הייתה חריפה. א. הייתה בסדר גמור. היא הייתה פקחית, אישה חרוצה, הייתה אוהבת לעבוד, כמו הנשים הקדמוניות. אני מכירה אותה טוב מאוד.
ש. היא ביקשה ממך שתקריאי לה משהו?
ת. כן.
ש. מה ביקשה?
ת. היינו הולכות יחד לטבריה, הייתי מארגנת אירועים. בעבודה הייתי עובדת וזהו.
ש. בעבודה היא ביקשה ממך להקריא לה משהו?
ת. לא.
ש. את אומרת שהלוותה כספים?
ת. אנשים היו מבקשים ממנה כסף והייתה אומרת לי, ע. אני רוצה שתזכרי שנתתי לזו וזו מאה שקל.
ש. היה פעם מצב שהיא קיבלה ריבית על זה?
ת. לא קיבלה.
ש. היה מקרה שמישהו לא החזיר לה כסף?
ת. אני לא שמעתי.
ש. עם כל זה שלא כתבה ולא רשמה ולא זכרה, לא היה מצב שמישהו לא החזיר לה את הכסף?
ת. מי שהיה מבקש ממנה הייתה מלווה לו.
ש. היא הייתה טובת לב נכון?
ת. מאוד.
ש. גם הייתה עם זיכרון טוב?
ת. כן. ..." (פרוטוקול עמ' 40 ש' ש' 15-28)
- משלא הונחה תשתית ראייתית אשר תשלול את עדותה של העדה מטעמה של א. אשר תארה את האם כפיקחית, דעתנית, ומנהלת ביד רמה את ענייניה הרי שתיאוריה של א. את האם נראים כחסרי בסיס אמיתי ושנועדו לתמוך בגרסתה. יודגש שבא כוחה של א. לא מצא לחקור העדה בחקירה חוזרת (פרוטוקול עמ' 41 ש' 31) והדברים מדברים בעד עצמם.
- אם לא די בכך הרי שמעדותה של א. עולה שהאם הייתה אישה דעתנית וחזקה אשר לא ניתן היה להשתלט עליה. כן העידה א.
"ש. את אומרת שצ. לקח לידיו את השליטה לניהול העסקים המשפחתיים?
ת. הוא ניסה אך זה לא מצא חן בעיני אימא. (פרוטוקול עמ' 43 ש' 16-17; כן ראו פרוטוקול עמ' 33 ש' 28 המובא לעיל בסעיף 78).
הדברים מדברים בעד עצמם.
- מבלי לגרוע באמור לעיל טענו האחים בכתב הגנתם שתביעתה של א. בכל הקשור בהסכם ההסתלקות התיישנה. האמנם?
- בהלכת יהלום נקבע :
"...מתן אפשרות ליורשים להעלות טענות בעניין השיתוף בשלב כה מאוחר, יש בו כפי שאבהיר מיד, משום הרחבה יתירה של ויינפלד, הרחבה שעלולה לגרום לתקלה ציבורית ושאינה רצויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית ראויה.
...גם במקרה דנן מוטל עלינו לתחום התחומים ולהכריע עד כמה יש להרחיב גבולותיה של ההלכה הקיימת, היא הלכת ויינפלד.
"הנקודה הגיאומטרית" הראויה היא כאמור, אותו מצב שבו הלך בן הזוג לעולמו, לאחר שניתנה לו הזדמנות סבירה להעלות את טענת השיתוף בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן...דומה כי תחימת גבולותיה של ההלכה לשעת מותו של בן הזוג, מקום שהייתה לו קודם לכן הזדמנות סבירה להעלות את הטענה והוא לא עשה כן, היא "הנקודה הגיאומטרית" כלשונו של השופט ברק, הראויה והצודקת בעניין זה..." (סעיפים 23-24 לפסק הדין).
- הסכם ההסתלקות נחתם בשנת 1972 ועמד בתוקפו משך 25 שנים. עתה בחלוף עוד כ-20 שנים מאז פטירת האם מבקשת א. לעמוד, לכאורה, על זכויותיה של האם מכוח הלכת השיתוף על מנת שתזכה היא מתוך חלקה. דומני שהרחבת המשמעות שנקבעה בהלכת יהלום למקרה שלפני היא מרחיקת לכת ועומדת בסתירה להלכה עד שהיא יוצרת את אותה "...תקלה ציבורית שאינה רצויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית ראויה".
- יודגש בהקשר זה שלא., לכאורה תיעוד התומך בטענותיה והיא נמנעה מלהציג תיעוד זה לבית המשפט: " לא לא לא, אל תכניס לי מילים לפה. אני מדברת כשהייתי קטנה. כשהייתי בת 17 אני זוכרת טוב מאוד. גם הכל רשום לי..." (פרוטוקול עמ' 43 ש' 20-21).
- האחים טענו להתיישנות תביעתה של א. בכל הקשור להסכם ההסתלקות.
- הזכות לתבוע מכוח חזקת השיתוף כעולה מהמקובץ לעיל, כפופה לדיני ההתיישנות. סעיף 5 לחוק ההתיישנות תשי"ח -1958 מורה ש:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".
ומוסיף סעיף
6 לחוק: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה ".
- עילת התביעה שכנגד נולדה לכל המאוחר ביום החתימה על ההסכם, לאמור 17 שנים טרם הגשת התביעה שכנגד. מועד זה אינו יכול להיות שנוי במחלוקת משעה שכאמור במבוא להסכם נכתב מפורשות שהאם הסתלקה מעיזבון האב לטובת האחים.
- המסקנה המתבקשת היא על כן שטענותיה של א. כנגד הסכם ההסתלקות התיישנה משחלפו כ- 17 שנים מאז היום שבו נולדה העילה.
- בטרם ירד המסך על פרק זה של התביעה שכנגד, נדרש אני להתייחס לטענה נוספת שהועלתה על ידי א. באשר לזכויותיה שלה כיורשת האב, והעמדתה את התביעה בעניין זה על רכיב מוערך של 475,000 ₪. ער אני לכך שאין לפני כל בסיס לסכום הנתבע ו/או ראיה לכך ודי בכך כדי לדחותו.
- דין טענת הקיזוז אותה העלתה א. להידחות . כזכור טענה א. בכתב ההגנה לקיזוז בסכום מוערך ב 2,000,000 ₪ (ס' 21.6 לכתב ההגנה כנגד התביעה). בתביעה שכנגד בפרק המבוא עותרת היא לחיוב הנתבעים בסך של 500,000 ₪ "...על חשבון ובהתאם להתחשבנות וזאת בגין השלמת חלקה של התובעת...כנובע מביצוע התחשבנות כמפורט לעיל וזאת בנוסף ולאחר קיזוז חלקה בחיוביה, בעת ביצוע פירוק שיתוף בפועל" בעתירות, בסעיף 78, קובעת א. ועותרת בזו הלשון "...זכות העקיבה לא נגרעת אף שהנכסים הועברו לרוכשים השונים לאורך השנים, ויש לחייב הנתבעים בסכום מוערך של 475,000 ₪ , ביחד ולחוד לצרכי אגרה בלבד, לאחר קיזוז כל יתרת הזכויות המגיעות לתובעת ועד למתן שיערוך שווי חלקה של התובעת בנכסי הירושה..."
- א. אינה מציינת את מהות הקיזוז את דרך החישוב (אמנם לתצהירה מצרפת היא תדפיס אקסל שנערך על ידה תוך השוואה בין השכירות שבוצעה בפועל לבין סכומים מתו חוות דעת שמאית) טענת קיזוז לא ניתן לטעון בעלמא בדרך מעורפלת, על חובות לכאורה או על נזקים. "טענת קיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ואף להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא ועל דרך הסתם אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז..." (ע"א 579/85 משה אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מ(2)765, (08/05/1986), סעיף 5 לפסק הדין). לצורך הכפפת פירוק השיתוף בבניין לרצונה לשנות ההסכם והעמדת חלקה על 1/3 מהבניין העלתה היא את טענת הקיזוז הסתמית והעמידה אותה על סכום שלהבנתה מביא את חלקה ל 1/3 משווי הבניין.
מכירת המגרשים בווה צדק ובח':
המגרש בנ':
- בסעיפים 57 ו-58 לכתב התביעה שכנגד טענה א. שמגרש זה שנמכר בלא ידיעתה, בלא הסכמתה תוך פגיעה בזכויותיה על דרך מכירתו במחיר בלתי סביר.
- לא יכולה לקום מחלוקת שטענתה ביחס למגרש בנ' התיישנה. עניין מכירת המגרש בנ' מצוי בהסכם והוא מצוין מפורשות בסעיף 3 להסכם. בסעיף זה הודגש במפורש שהמגרש בנ' נמכר על ידי האחים ללא שיתופה של א. וכי התמורה שהתקבלה מהמכר חולקה בין הצדדים על פי חלקיהם בחלוקה המקורית.
- בעדותה העידה א. שידעה על מכירת המגרש בעת החתימה על ההסכם (פרוטוקול עמ' 49 ש' 28) ושקיבלה את התמורה "נטו" (פרוטוקול עמ' 50 ש' 1 ש' 14).
- א. לא הראתה כל עילה לכך שרק עתה לאחר הגשת התביעה וכ- 17 שנים מהחתימה על ההסכם החליטה היא להעלות טענות כנגד מכירת המגרש בנ' וחלוקת התמורה בניגוד למוסכם בהסכם. משעה שטענה זו מועלית ללא כל הסבר ו/או נימוק שיש בהם לאיין את טענת ההתיישנות אני קובע שטענתה לזכות כספית נוספת ממכירת המגרש בנ' התיישנה.
- מצא. להדגיש שטענתה זו של א., כפי שעשתה לאורך התביעה שכנגד, הועלתה בעלמא. א. לא ידעה האם התמורה שקיבלה נטו משקפת את חלקה האמיתי מתמורת המכר אם לאו. (פרוטוקול עמ' 50 ש' 14). תמהני הכיצד אפשר לבסס טענה כנגד הסכם מבלי שהטוען יודע כלל אם ההסכם משקף אם לאו. הנטל המונח לפתחה לא הורם.
עוד מצא. להדגיש שחזרה כמנטרה 'לא ידעתי', 'העלימו ממני', אינה יכולה כשלעצמה לייצר מציאות שהעובדות העולות מדבריה מלמדות אחרת (פרוטוקול הדיון עמ' 50 ש' 5-6: ש. ואז עורכי הדין שלך אמרו לך תקחי מה שנותנים לך, אנחנו לא בודקים? ת. הם לא אמרו את זה. לא זוכרת אמרה כזו" ובהמשך בשורות 25-26 : "ש. את רוצה להגיד לי שעורכי הדין שלך אמרו לך לחתום מבלי לבדוק, לרבות סוגית המס? ת. זה אתה אומר".)
- לבקשתה של א. מונה מומחה, שמאי מקרקעין אשר ערך שומה על נכסי המקרקעין. מבלי לגרוע מהחלטתי בעניין התיישנות טענותיה של א. בעניין זה מצא. להדגיש שא. לא ביקשה לזמנו להיחקר על חוות דעתו. על כן גם בהיבט זה לא הניחה תשתית ולו מינימאלית לסתור את טענות האחים שהסכום נטו אותו קיבלה משקף את חלקה נטו בקיזוז כל הסכומים שנדרשו וביניהם מיסים והיטלי השבחה (פרוטוקול עמ' 50 ש' 9-28).
- כללו של דבר התביעה בקשר עם המגרש בנ' נדחית.
המגרש בח':
- גזירה שווה חלה על המגרש בח'. תביעתה התיישנה.
- כעולה מסעיף 42 לכתב התביעה שכנגד קבלה א. סך השווה ל –" 22.6% ולא שליש..." מתמורת המכר.
- כעולה מסעיף 40 לכתב התביעה שכנגד המגרש בח' נמכר בחודש אפריל 2004. מאז כבר ידעה א. על תמורה נמוכה יותר ואולצה, לכאורה, לחתום על ההסכם. מאז ועד להגשת התביעה שכנגד לא נקטה היא בשום פעולה. אין בדעתי לחזור על ההלכות המובאות לעיל לעניין התיישנות, המועד להגשת הודעה על בטלות הסכם והחובה להודיע על בטלות מכוח פגם. א. לא עשתה אף לא אחת מאלה ודין טענותיה בעניין המגרש בח' להידחות בשל התיישנות.
יוער בהקשר זה שא. לא העלתה טענה כלשהי ביחס למידע שהתגלה לה והקים עילה להעלאת הטענה רק עתה. ההיפך הוא הנכון. עיון בנספחים ו' לכתב התביעה ו- י לכתב התביעה שכנגד מעידים שלו היה ממש בטענותיה היו הן מועלות באותם מכתבים.
הסכומים הכספיים הנובעים מהסכמי השכירות השונים:
- גם תביעתה של א. בהקשר לסכומים אלו דינה להידחות.
- טענתה זו של א. להחזרים, לכאורה, מתבססת על הבנתה שניתן היה, לכאורה, להשכיר את החנויות בסכום גבוה יותר ועל פי הנחה זו מסיקה היא על הצורך בפיצויה.
- על אתר יאמר בהקשר זה את שנאמר לעיל שא. לא הזמינה לעדות את שמאי המקרקעין שהכין את חוות דעתו. ברי שהנטל לעשות כן מונח לפתחה בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה.
- אכן לתצהיר עדות ראשית צרפה היא טבלה של סכומים שהיא ערכה המעידים על הפרש, לכאורה, על סך של כ- 471,096 בין סכומי השכירות שהתקבלו בפועל לסכום שניתן היה לקבל. הטבלה הוכנה על פי נתונים אשר הוצאו, כך עולה מהמלל בטבלה, מתוך חוות דעתו של השמאי. על פי הטבלה שהוכנה על ידי א. חלקה העומד על 1/3 מההפרש הוא 157,032 ₪ – הגם שבטבלה נטען לסכום של 157,016 ₪. א. לא מניחה את התשתית הראייתית לצורך תביעת סכומים אלו והצהירה בתצהירה "פירוט דוגמאות לדמי שכירות ריאליים לנכסים שבבניין לאורך 7 שנים מצ"ב כנספח ז'". נספח ז' הוא אתר אינטרנט של היצע דירות ונכסים באזור הבניין. לא כך מוכחת תביעה כספית.
א. לא הראתה ולא צרפה כל ראיה ולו לכאורה שהאחים קיבלו חלק גבוה ממנה. א. לא זימנה לעדות את מי מהשוכרים על מנת שיעידו בדבר התשלומים ששילמו, למי, באיזה אופן וכיוצא באלה שאלות שחובה להעלות על מנת לתמוך תביעתה להפרשים. יש להניח הנחה שאינה בלתי הגיונית שלו ניתן היה לקבל דמי שכירות גבוהים יותר אשר היו מתגמלים גם את האחים היו הם פועלים בנדון. כך, בחקירתו הנגדית השיב לנושא זה צ., ובשל חשיבותם יובאו כלשונם:
"ש. למה הוא שילם דמי שכירות כל כך נמוכים?
ת. ככה זה היה בשוק.
ש. א. הביאה את חברת ק. לשכור את החנות הגדולה נכון?
ת. נכון.
ש. כמה הם משלמים?
ת. אני יודע איפה אתה רוצה לדפוק אותי ואתה לא תצליח. המקום הזה היה כמו בית קברות. אבל פתאום השכונה נהפכה לתכשיטנות ועובדה שהשוכר רצה לשלם 4,000 ואפילו 6,000 ₪ והיא אל רצתה. היום הוא משלם 6,200 ₪ + מע"מ.
ש. במסגרת תצהירי העדות הראשית צירפת הסכם שכירות משנת 1993. אתה שומר את כל ההסכמים של השכירות?
ת. אני כהן ואמרו לי איך אתה יכול לעבור שם? זה בית קברות. כשבא לי בן אדם ואומר לי קח 12 שיקים מראש, שמחתי שהמקום לא יהיה ריק. בינתיים, המקום נהפך לתכשיטנות והכל קפץ אז מה? יש לי את כל החשבוניות, הכל ישר. אין לי את כל הסכמי השכירות.
ש. למה לא צירפת את הסכמי השכירות של 7 השנים האחרונות?
ת. כשאדם בא אליי ואומר לי: צ. אני נשאר, אז אין חוזה ואין כלום, הוא ממשיך.
ש. יידעת את א.?
ת. כן, מאה אחוז. היא גם קיבלה כספים.
ש. איך ידעת מה השווי הריאלי של דמי שכירות בנכסים האלה?
ת. הכי פשוט, אני אומר לבן אדם ואומר: אני רוצה 4,000 ₪ והוא אומר: לך לך ממני. 3,500 ₪. אנחנו מנהלים מו"מ ואז מגיע מישהו ונותן לי 3,150 ₪ ואני מנשק לו את הידיים. " (פרוטוקול עמ' 34 ש' 6-15). עדות זו אמינה בעיני.
- יתר על כן, לסיכומיו צירף בא כוחם של האחים דוגמאות ל- 3 הסכמי שכירות בהם הייתה מעורבת א. ועליהם היא חתומה.
א. הסכם שכירות מחודש 12/1995 עם אופנת ר. ט.
ב. זיכרון דברים מיום 09/07/2007 עם חברת ד. ד..
ג. הסכם שכירות מיום 15/01/1998 עם ב. צ. ש.
די בהסכמים אלו כדי לשלול את הטענה של א. לאי מעורבותה בניהול הבית, אי מעורבותה בהסכמים או ביכולתה להיות מעורבת.
- זאת ועוד, מיום החתימה על ההסכם מודעת א. לזכותה על פי ההסכם לקבלת תגמולים מהשכרת החנויות. אין בפיה של א. כל הסבר מה טעם לא נקטה פעילות כלשהי ולא עתרה כל השנים לקבלת מידע. כך, בעדותה לא ידעה להסביר מדוע לא פעלה (פרוטוקול עמ' 56 ש' 14-15).
- לצד הסתמכותה על חוות הדעת השמאית ולצורך מתן תוקף מציאותי לנטען בחוות הדעת טענה א. בסעיפים 129 ו- 130 לתצהיר עדות ראשית מטעמה על שוכרים פוטנציאליים "...שנתנו הסכמתם לשלם דמי שכירות גבוהים פי 3 מדמי השכירות ששולמו על ידי השוכרים הקודמים..." א. לא זימנה לעדות מי מאותם שוכרים פוטנציאליים. במענה לשאלה האם הביאה מי מהם השיבה "לא הייתי צריכה להביא" (פרוטוקול עמ' 55 ש' 32) והדבר מדבר בעדו. (ראו לעיל לעניין הימנעות מהבאת עד רצוי). (לעניין זה אף דברי א. בפרוטוקול. תמצית הדברים: א. מתבקשת להראות את הבסיס לפערים הנטענים: "ש. את יכולה להראות לי? ת. לא. תפרט. תראה איפה בחוות הדעת..."(פרוטוקול עמ' 58 ש' 14 עד עמ' 59 ש' 5).
- זאת ועוד בסעיף 78 לכתב התביעה שכנגד העלתה א. את הסך הנתבע : "לתובעת. זכות העקיבה לא נגרעת אף שהנכסים הועברו לרוכשים השונים לאורך השנים, ויש לחייב הנתבעים בסכום מוערך של 475,000 ₪ , ביחד ולחוד לצרכי אגרה בלבד, לאחר קיזוז כל יתרת הזכויות המגיעות לתובעת ועד למתן שיערוך שווי חלקה של התובעת בנכסי הירושה בצירוף הצמדה וריבית מיום התשלום ועד התשלום בפועל , לאחר קבלת השיערוך יתוקן כתב התביעה".
אודה שאין לפני כל הסבר כיצד הגיעה א. לחישוב זה, מה הוא כולל, על בסיס מה ומה הן הראיות לתמוך בטענה זו. כזכור מדובר בטענת קיזוז ביחס אלי דרך העלאתה התייחסתי לעיל.
- משכך דין הטענה להפרש דמי השכירות להידחות.
- אף הטענה לתשלום החזר הוצאות אותן הוציאה א., לכאורה, להשבחת התקנת מזגן אשר משמש אותה בעת מגוריה בדירה או התקנת הדלת אשר שימשה אותה לביטחונה בדירה רכיבים אלו יבואו לידי ביטוי בעת מכר הדירה.
זה המקום להדגיש שא. לא צירפה חשבוניות מס או קבלות התומכות בטענתה להוצאת הסכומים האמורים (פרוטוקול עמ' 56 ש' 24-26). די בכך כדי לדחות רכיב זה של התביעה שכנגד. יתרה מכך, א. לא הצליחה להציג ראיה שההשבחה לכאורה נעשתה בתיאום עם האחים.
- היבט נוסף התומך בדחיית התביעה שכנגד הוא שהתביעה היא למתן פסק דין הצהרתי ברכוש. מקורו של סעד זה הוא בדיני היושר הדורשת מהעותר, בין היתר, תום לב, ניקיון כפים והגשת התובענה ללא שיהוי.
"בית המשפט יירתע מלהעניק סעד הצהרתי לתובע, שהתנהגותו בנושא המשפט לוקה בפגמים של שיהוי, חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים... שיהוי בהגשת תביעה, כשלעצמו, אינו עומד כמכשול בפני התובע את הסעד ההצהרתי אלא בהתקיים תנאים נוספים. בית המשפט לא ידחה תביעה בשל שיהוי אלא בנסיבות מיוחדות; על אחת כמה וכמה שלא יעשה כן עת מתבקש הוא להימנע מלהכיר בזכות קניינית רק בשל שיהוי בהגשת התביעה" ( אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית)2009 עמ' 505).
- התובענה שלפני הוגשה בשיהוי ניכר של כ- 17 שנים. "החוק עוזר לערים ולא לנרדמים" (חיים כהן המשפט (1996) 105). ייחודה של תביעה שביושר בהקשר זה הוא שניתן לדחותה אף מחמת שיהוי אף טרם חלפה תקופת ההתיישנות כאשר השיהוי אינו מתיישב עם אותו יושר הנדרש מהתובע. אחור בהגשת התביעה עומד לא אחת בניגוד ליושר (שם). הוא המקרה שלפני.
- בע"א 2140/01 נקבע:
"סעד ההצהרה מקורו בדיני היושר. מאז קבלת חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, מתיישנת תביעה שביושר כדרך שמתיישנת תביעה שבדין, אך תביעה שביושר יכול שתדחה גם מחמת שיהוי, אף אם תקופת השיהוי קצרה מתקופת ההתיישנות...בית המשפט יכול שישלול סעד הצהרתי מבעל דין בטענת שיהוי בהתקיים התנאים האלה: כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה; כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה וכאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה" (ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ פ"ד נו(3) 482 (19/082002).
- אין ספק שקריטריונים אלו חלים במקרה שלפנינו. התנהלותה של התובעת אשר הייתה מודעת להסכם זה שיקף את הסכמותיה לעת ההיא בהיותה מיוצגת וחתימתה נערכה לאחר מו"מ כאשר אחד מעורכי הדין המייצגים "...בא לסגור את העניינים" (עדותה של א. פרוטוקול עמ' 49 ש' 19). משך שנים התנהלה היא עם האחים על פי ההסכם. א. נמנעה בכוונה מלהביא עדים וראיות לתמוך טענותיה והתחמקה באופן שיטתי ממתן תשובות ישירות וקוהרנטיות כפי שעולים הדברים מפרוטוקול הדיון (למשל פרוטוקול עמ' 55-54, עמ' 56).
- הסיבה להגשת התביעה שכנגד נעה על רצף שמצדו האחד לא יודעת את הסיבה, מה הוא רצונה ומה מהות תביעתה. בחקירתה הנגדית נשאלה והשיבה "את רוצה לבטל את כל ההסכם, או רק סעיפים ספציפיים? ת. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני" (פרוטוקול עמ' 52 ש' 8-9) מצדו השני, ביטוי, אמנם אנושי וכן, אך זר להליך משפטי ככלל וההליך שלפני בפרט והוא סיכול פירוק השיתוף משום התנהלות האחים במובחן מהשאלה המהותית, במובחן מהעובדות עד כדי יצירת עובדות חדשות ומתוך מגמה לכפות את רצונה על האחים. וכך העידה א.: "...אני הרי לא פניתי לביהמ"ש לעשות משפט לאחים שלי. נתבעתי לפירוק שיתוף הבניין בק. הצעה שכבר הצעתי עשרות שנים.
ש. למה לא הסכמת לחלוקת הבניין?
ת. כי הם התחילו א. מלחמה בסמסים. בד בבד, הכפישו את שמי בפייסבוק, דיברו עם כל חברי העדה, מכל מה שבא ליד, לעשות ממני מרשעת וגם כשהשופט הציע לגשת לגישור, הם לא הסכימו. הבן שלי עשה פגישה אתם והצעתי להם, ישבתי עם האחים שלי לפני שלושה, ארבעה חודשים, התחבקנו והתנשקנו ואמרתי שאני רוצה את הדירה ואוסיף 120,000 ₪ והם לא רצו, אמרו נחשוב ובסוף לא הסכימו. ...".
אחרית דבר:
- לאור המובא והמקובץ לעיל התביעה מתקבלת התביעה שכנגד נדחית.
- השיתוף בבניין יבוצע על דרך רישום בית משותף תוך הקצאת הדירות , החנויות והזכויות שטרם נוצלו בבניין על חלקיהם של הצדדים מכוח ההסכם.
הוצאות ההליך:
- "עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית "אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (דברי השופט אלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). "חובת תום-הלב משתרעת על ההליך האזרחי כולו... תכליתו של איסור זה ... במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט... בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית...התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו..." (בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל נ' משה שנפ (15/01/2007) ס' 4-5 לפסק הדין)
- התנהלות בעל דין בתום לב יש בה אף להקרין על גובה ההוצאות הנפסקות כנגדו בהליך. ההוצאות הנפסקות בתום ההליך לוקחות בחשבון את דרך ניהול ההליך, שיעור הסכום השנוי במחלוקת, מורכבות התיק ועוד.
- התביעה שכנגד לא הייתה אמורה להיות מוגשת. כל תכליתה ניסיון למנוע את פירוק השיתוף על פי ההסכם תוך העלאת טענות ביודעין שחלקן אין בהן ממש, חלקן נטענו בעלמא וחלקן אין להן רלוונטיות לתביעה עצמה. הבא. הדברים בהדגשה במסגרת פסק הדין.
- לאחר ששקלתי את כל ההיבטים ולאור קביעתי שלא היה מקום להגיש את התביעה שכנגד אני מחייב את א. לשלם לצ. סך של 40,000 ₪ הוצאות משפט ולי. סך של 25,000 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים ממתן פסק דין זה ומאותו מועד יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
- מתיר פרסום פסק הדין בהסתרת פרטים מזהים. תואיל המזכירות לשלוח פסק הדין ולסגור התיק.
ניתן היום, ג' סיוון תשע"ז, 28 מאי 2017, בהעדר הצדדים.