השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט יוסף אלרון) בתיק פ 4178/05 מיום 9.1.07, בעבירת גרימת מוות ברשלנות ועבירות נלוות בהן הודה המערער, כפי שיפורט להלן. על המערער נגזרו 24 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל, בנוסף נפסל רשיונו למשך 14 שנים, מתוכן 12 בפועל והשאר על תנאי.
ב. כנגד המערער, יליד 1951, הוגש כתב אישום (תחילה כתיק הריגה, ועל כן הוגש בבית המשפט המחוזי); נאמר בו כי ביום 14.12.04, בשעות אחר הצהריים, בעודו נוהג במשאית פול-טריילר בכביש 70 מדרום לצפון, ולאחר כ-14 שעות נהיגה (את בוקרו החל לאחר השעה 03:30), פגע ברכב מסחרי מסוג "ניסאן לרגו" שעמד בצד הדרך, ובו ישבו באותה עת יהודית שוקרון ע"ה, וארבעה אנשים נוספים. הגב' שוקרון נפגעה למרבה הצער ונפטרה מייד מן החבלות. בנוסף נפגעו נוסעי ה"ניסאן" והמערער עצמו. העבירות שבהן הואשם המערער היו גרימת מוות ברשלנות, נהיגה שלא במלוא החושים, הפרת החובה להשתמש בכביש בלבד והפרת הדין בדבר שעות נהיגה ללא מנוחה. המערער הודה בכל האמור בכתב האישום, הצהיר עובר להכרעת הדין כי מוסכם עליו שהמדובר ברשלנות חמורה, והורשע על-פי הודאתו בעבירות הללו.
ג. בטרם גזר את הדין עיין בית המשפט בתסקירי שירות המבחן, בהם נאמר כי הנאשם - נשוי ואב לארבעה ילדים - אינו עובד מאז התאונה, סובל מתסמינים פוסט-טראומטיים חריפים ביותר כתוצאה מגרימת המוות, ומשפחתו הגיעה לסף עוני ולמשבר פנימי. בית המשפט המחוזי ביקש כי המערער ייבדק על-ידי הפסיכיאטר המחוזי, אך המערער לא גילה נכונות לכך. בגזר הדין נדרש בית המשפט למכלול הנסיבות, הזכיר כי אין חולק שהמדובר ברשלנות ברף הגבוה, ציין את סבל המשפחה - ובה שני ילדים בעלי מוגבלויות - שאיבדה את האם, ושיקלל גם את נסיבותיו של המערער. עם זאת הוזכר גם כי למערער עבירות תנועה רבות. סוף דבר - מרמת הרשלנות, כעולה מגזר הדין, נגזרה התוצאה העונשית.
ד. המערער משיג על חומרת העונש שהוטל עליו, הן לעניין המאסר בפועל והן לעניין פסילת הרשיון. לעניין המאסר בפועל נטען, כי בעקבות התאונה נקלע המערער למשבר נפשי, העלול להחמיר עם כניסתו למאסר, וכי העונש שהושת עליו חמור מאלה שהוטלו במקרים דומים. לעניין הפסילה נטען, כי אין למערער כל מקצוע זולת הנהיגה, ועל-כן נתבקש לקצר את תקופת הפסילה מ-12 שנים ל-7, ולהותיר בידי המערער רשיון למלגזה, על-מנת לאפשר לו לנהוג למחייתו בשטחים סגורים כגון מפעלים ומשטחי עבודה.
ה. בדיון ראשון בפנינו, ביום 24.5.07, מיקד בא כוח המערער את דבריו בנושא הנפשי, ונטען כי המערער לא פנה לבדיקה פסיכיאטרית - כאמור מעלה - מחשש סטיגמה ומחוסר כסף. הוצגה גם חוות דעת פסיכולוגית ובה חשש לחיי המערער. מטעם המדינה נטען, כי עם כל הקושי לשלוח אדם נורמטיבי לכלא, עסקינן ברשלנות חמורה. החלטנו באותו יום לבקש חוות דעת מן הפסיכיאטר המחוזי בעניינו של המערער, ואכן נבדק המערער על-ידי פסיכיאטר מחוז חיפה ד"ר ד' אנוך ביום 6.8.07. בחוות הדעת נקבע, כי תגובתו הדכאונית של המערער תואמת את נסיבות המקרה וניתן לטפל בה בכל עת, וכי לא נמצאו סימני מחלת נפש העלולה לפגוע ביכולתו של המערער לעמוד בהליכים משפטיים.
ו. בטרם הדיון עיינו בתסקיר שירות המבחן, ובו נמסרו דברי הפסיכולוג המטפל שהטעימו - כאמור - את דכאונו של המערער והחשש מתוצאות קשות במאסר; צוין כי אין המערער נכון לפנות לקבלת טיפול תרופתי. נאמר, כי אם יישאר עונש המאסר על כנו, מומלץ להימנע מדחיית ביצועו, וכי במקרה כזה יובא מצב המערער לפני שלטונות בית הסוהר לשם מתן טיפול. על כך חזרה בפנינו גם נציגת שירות המבחן.
ז. (1) בדיון בפנינו ביום 3.9.07 חזר בא כוחו המלומד של המערער על הטענה, כי המדובר במקרה ייחודי של מי שנהג 30 שנה, עבירותיו התעבורתיות לא היו חמורות. ורישיונו לא נשלל מעולם; עוד נטען כי ישנם מקרים של תאונות קטלניות שבהם הוטל מאסר בעבודות שירות. נתבקש - כאמור - גם כי יינתן למערער לנהוג במלגזה בתוך מגרש, כדי לאפשר לו פרנסה.
(2) הפסיכיאטר המחוזי ד"ר אנוך ציין בדיון, כי המדובר באדם ישר, איש עבודה נורמטיבי, נטול בעיה פסיכיאטרית.
(3) בא כוח המדינה הזכיר בטיעונו את קרבנות התאונה - מלבד המנוחה נפגעו עוד שלושה אנשים; על כן העונש אינו חמור בנסיבות. למערער 61 עבירות תעבורה, אמנם רובן קלות (למעט עבירת נהיגה מעבר לקו הפרדה), אך מוקד התיק אינו רישומי התעבורה של המערער אלא תוצאות התאונה, שלגביה הודה המערער ברשלנות חמורה.
ח. בעקבות הבטחה בדיון לבדוק את עניין המלגזה, הודיעה המדינה ביום 10.9.07, כי היא מסכימה לבקשה לעניין זה באופן שיותר למערער לנהוג במלגזה שמשקלה אינו עולה על 20 טון, בכפוף לכך שיעבור הדרכה מתאימה, יקבל היתר מאת רשות הרישוי ויעמוד לבדיקה רפואית מטעמה.
ט. (1) לאחר העיון באנו לכלל מסקנה כי אין בידינו להתערב בחומרת עונש המאסר. כפי שקבע הפסיכיאטר המחוזי, תגובותיו הדיכאוניות של המערער לתאונה לה גרם הן בגדר המובן במצבים מסוג זה; אדם נורמטיבי ומצפוני מן היישוב שגרם לתאונה קטלנית, והוא נושא עמו זעזוע קשה, נוכח האסון שנגרם ועל הקרבנות, וגם נוכח השינוי בחייו שלו. נאמנה עלינו גישת הפסיכיאטר המחוזי, ואין בכך כדי לפגוע בעמדה שביטא הפסיכולוג באשר למצוקת המערער.
(2) בהכרעתנו לא ראינו לשנות מן המדיניות הבסיסית שנקבעה באופן עקבי בבית משפט זה, בעבירות חמורות של גרימת מוות ברשלנות, הגוררות מאסר בפועל (אילו היתה ההרשעה בהריגה היה כמובן המאסר צפוי להיות ממושך בהרבה). דבר זה הולם את עבירות המערער ואת התוצאה הקשה לה הביאו; ראו רע"פ 2842/96 כחלון נ' מדינת ישראל (1996) (לא פורסם). לא למותר לציין כי לעתים הענישה חמורה משמעותית ממה שנגזר בענייננו גם בעבירות גרימת מוות; (ראו ע"פ 7434/04 חוסאם אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (2005) (לא פורסם), בו נדחה ערעור על 30 חודשי מאסר בגין גרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים.
(3) בע"פ 3359/04 גאנם נ' מדינת ישראל (2004) (לא פורסם), אמר השופט לוי דברים שיפה כוחם גם בענייננו: "בית המשפט המחוזי היה ער לכך שנשיאה בעונש מאסר תהיה כרוכה בקשיים לא מעטים למערער, בעיקר לנוכח מרכיביה של אישיותו. מסקנה זו מתחייבת גם מתסקיריו של שירות המבחן, וכן מחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה לבית משפט זה. ואולם מנגד ניצבת תופעת הקטל בדרכים, אשר מוסיפה לגבות את מחיר הדמים כמעט יום יום. האשם בחלק לא מבוטל של נטל זה רובץ לפתחם של האוחזים בהגה". ברע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (2006) (לא פורסם) ציינה השופטת פרוקצ'יה (שאמנם בתוצאה שם היתה בדעת מיעוט), כי "תאונות דרכים קטלניות המקפדות חיי אדם בכבישי הארץ הן, לצערנו, תופעה שכיחה האוכלת ארץ ויושביה". על כך אין צורך להכביר מלים; עינינו הרואות יום יום ושבוע שבוע. מכאן המדיניות השיפוטית הננקטת, שכן - שוב כדברי השופטת פרוקצ'יה שם - "לנקיטת יד עונשית קשה ומחמירה ישנה השפעה מרתיעה על הנהגים בכביש, ויש בה כדי לקדם את הטמעתה של מודעות ציבורית בדבר החובה לשמור על כללי זהירות כדי להגן על חיי אדם ושלמות גופו". אכן, היו חריגים. בפרשת לוין הופחת עונש מאסר בפועל בן שנה לעבודות שירות ב"נסיבות חריגות, מיוחדות ביותר" (דברי השופט ג'ובראן שם). היו גם מקרים נוספים של הקלה, גם בהקשרים נפשיים של נאשמים, כשנפגעו בני משפחה על-ידי קרוביהם - ע"פ 1584/02 אברמשבילי נ' מדינת ישראל (2002) (לא פורסם). אך דרך המלך במקרים בהם עסקינן היא הענישה במאסר בפועל.
(4) בפרשת לוין (שבנסיבותיה המיוחדות, הכריעה דעת הרוב של השופט ג'ובראן והח"מ לכיוון של עבודות שירות) ציינתי: "כל עוד בעינה המדיניות הקיימת באשר לעבירות גרימת מוות ברשלנות בתאונות דרכים (ותאונות אחרות), דינם של המורשעים בהן תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים. אכן, מרבית המורשעים בעבירות אלה - מן הסתם - הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים, אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי." והנה במקרה דנא היה מוסכם על הכל, כולל על המערער כאמור, כי המדובר ברשלנות חמורה. בכך כשלעצמו סגי לומר, כי אין מתקיימים התנאים שבהם, לעתים, גזרי הדין בגרימת מוות בתאונות דרכים הם מאסר בעבודות שירות. לחומרה זו ניתן ביטוי בגזר הדין. אין איפוא מקום להיעתר לערעור באשר למאסר.
י. לא מצאנו מקום להתערב גם במשך תקופת הפסילה. המערער נהג בכלי רכב שהוא אחד הכבדים שבהם, מספר שעות העולה על המותר בחוק ללא זמן מנוחה מספיק. בכך חרג המערער מכללי הזהירות הסבירים, אשר ניתן לצפות דווקא מנהג מקצועי כי יידע להקפיד עליהם על-מנת לשמור על בטחונו ובטחון הציבור, הנהגים, הנוסעים והולכי הרגל סביבו. הפסילה היא המגן לציבור מפגיעתם הרעה של נהגים רשלנים המשתוללים בכביש, ובאה לפטור את הציבור מעונשם על-ידי הסרתם מן הכביש. נוכח ריבוי תאונות הדרכים המתרגשות עלינו חדשים לבקרים, ונוכח חריגתו של המערער מכללי הזהירות, אשר הביאה - כמה צר - לתוצאות הרות אסון, אין אנו רואים מקום לשנות מהחלטת בית המשפט קמא גם בעניין זה.
י"א. נוכח הסכמת המדינה, בתנאים שנמנו מעלה, לבקשת המערער, מתקבל הערעור אך במובן זה שפסילת הרשיון תסויג, כך שיותר למערער להחזיק ברשיון דרגה 1, המתיר לו לנהוג במלגזה שמשקלה אינו עולה על 20 טון, בכפוף לתנאים הללו. דומה כי בכך נוצר איזון ראוי בין הצורך בענישה ובין נסיבותיו האישיות של המערער, אשר מהן אין להתעלם, על מנת שיאופשר לו לאחר ריצוי עונשו להתפרנס ולהביא טרף לביתו.
י"ב. איננו נעתרים איפוא לערעור בעיקרו, פרט לאמור לעיל לעניין סיוג הפסילה. שירות בתי הסוהר מתבקש ליתן דעתו לטיפול הראוי במערער עם התייצבותו לריצוי העונש.
י"ג. המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום כ"ה בתשרי תשס"ז (7.10.07) עד לשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בחיפה.